שם משמואל, פסח ו׳

ליל שביעי של פסח

במד"ר חכם לב יקח מצות זה משה שכל ישראל הי' עסוקין בכסף וזהב, ומשה הי' עסוק בעצמות יוסף וכו', ויש להבין שהרי העסק בביזה הי' נמי מצוה וכן כתיב דבר נא לשון בקשה, ובמכילתא נאמר בלשון זה, להודיע חכמתו וחסידתו של משה שכל ישראל וכו', ונראה דהנה כתב האריז"ל אהא דכתיב וינצלו את מצרים, שאמרו ז"ל שעשו אותה כמצולה שאין בה דגים, היינו שכל ניצוצות קדושות שהי' מפוזרים בכל העולם נקבצו ובאו למצרים וישראל הוציאו הכל משם, וזה הוא הרכוש הגדול, ובודאי כל אחד ואחד נמשך אחר ניצוצות שהי' שייכים לשורש נשמתו, והי' זה השלמת נפשם ונשמתם, והיתה מצוה, וכדין עשו מה שהקדימו הרכוש שזה הי' מצוה מהש"י, וקודם לעצמות יוסף, ועוד שקודם שהי' מוכנים לצאת לא הי' עליהם השבועה וטרם שהוציאו הרכוש לא הי' מוכנים לצאת כי זה היתה תכלית שעבודם, ועוד ח"ו לומר שישראל שכחו את השבועה שהשביעם יוסף, ולא נצרך אלא להקדים:

והנה אמרו ז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד, עוד אמרו ז"ל איזהו חסיד המתחסד עם קונו, [עוד אמרו העושה לפנים משורת הדין, ונראה ששניהם דבר אחד דהנה אם אדם עושה כשורת הדין הוא משלים את נפשו כי הנפש יצאה ממקום הדין כבמדרש ויקרא, אך איש שמתחסד עם קונו עושה לפנים משורת הדין] וע"כ אף כי עוד לא נאמר למשה שיהי' קריעת ים סוף ושיהי' נצרך לארונו של יוסף, כמו שאמרו ז"ל הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף ראה, מ"מ חכם עדיף מנביא ורואה את הנולד שיתבקש להם ארונו של יוסף, וע"כ משה שראה בחכמתו שיהי' נצרך לישראל ארונו של יוסף, לא השגיח על שלימת נפשו שישיג ע"י הרכוש אלא הי' חסיד מתחסד עם קונו, והשליך את שלימת נפשו מנגד עבור צורך ישראל שהוא צורך גבוה והתחסד עם קונו והי' עסוק בארונו של יוסף, וזהו דברי המכילתא להודיע חכמתו וחסידתו של משה וכו':

ויקח משה את עצמות יוסף עמו, יש לומר שרמז בזה דהנה מדתו של יוסף הוא שמירת הברית, ונגדרו כל ישראל בזכותו כבמדרש, ואחת היא ופירסמה הכתוב, והנה בשמירת הברית יש תועלת עצמו לבל יפול בבאר שחת, ותועלת גבוה לבל לשקר בחותמא דמלכא כבזוה"ק, וישראל שומרי הברית, בודאי הי' נמצא בהם שחששו ביותר לתועלת עצמם, ומשרע"ה הגביה עשייתם למדריגתו שהוא הי' מתכוין תמיד לצורך גבוה ולא להשלמת נפשו כבמאמר הקדום, ולשון ויקח הוא לשון הגבהה כמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ודייק לה מלשון הש"ס בלולב שנאמר ולקחתם ובש"ס מדאגבה נפיק בי' וכבר אמרנו שכן מצינו איזו פעמים במדרש, שויקח הוא לשון הגבהה:

הנה קריעת ים סוף הי' בלילה והשירה אמרוהו ביום כברש"י, ובודאי לא במקרה הי', כי לילה רומז לזמן שאין השכל מאיר והוא מתחזק באמונה, וזהו שאנו אומרים אמת ואמונה ערבית, וע"כ ירידה לים שהי' במסירת הנפש ונסיון גדול, ובודאי לא הי' השכל אז אצלם כ"כ מאיר דאלמלא כן לא הי' נחשב נסיון, וידוע דבכל נסיונות לוקחים מאדם כל מדריגותיו, ואאע"ה בעת העקידה נאמר וירא את המקום מרחוק, ופרשו בו שראה את הש"י מרחוק ממנו, וכן הוא במדרש שקרא לנסיון גרשין, ע"כ מתייחס זה ללילה, אבל השירה שהיתה במדריגות גבוהות מאוד שכוונו כולם ברוח הקודש לומר כולם בפה אחד מלות שוות כבמכילתא זה מתייחס ליום: