שם משמואל, יום כיפורים י״א

מוצאי יו"כ

בהמבדיל שיסד האריז"ל איתא צדק ושלום נשקו וכו' חסד ואמת נפגשו וכו', נראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומ"ר זצללה"ה בקרבנות של עצרת, דיש שני מיני קרבנות, מוספין וחובת היום שהם חובה ללחם, שקרבנות המוספין הם בכל יו"ט הבא מחמת עליית עולמות ממטה למעלה, וחובת היום באה מחמת התקרבות עליונים לתחתונים, כמ"ש וירד ה' על הר סיני, עכת"ד:

ויש לומר דכעין זה נמי שני מיני קרבנות דיוה"כ, מוספין וחובת היום, אלא בהיפוך דהנה כבר אמרנו במק"א שמשה ואהרן, משה קירב את העליונים לתחתונים כאמרם ז"ל שמרע"ה הוריד את השכינה לארץ, ואהרן הוא שושבינא דמטרנותא היינו שקירב את כנסת ישראל לאביהן שבשמים, והנה בזוה"ק יחס את שבעת המוספין לשבעת הצדיקים, פסח לאברהם, עצרת ליעקב, ר"ה ליצחק, יוה"כ למשה, סוכות לאהרן, שבת ליוסף, ר"ח לדוד, וע"כ ביוה"כ המוספים מתיחסים למשה וחובת היום מתיחסת לאהרן, [וע"כ כל עבודת יוה"כ אינה כשירה אלא בכה"ג, ודעת קצת ראשונים ז"ל דזה אינו רק בחובת היום מדאורייתא, ושאר עבודות מדרבנן או מהלכה] ומצד שניהם נתדבקו ישראל באביהן שבשמים, וכמשל שנים ההולכים בדרך זה לקראת זה שיותר בנקל שיפגשו זה את זה, כן הוא מחמת שניהם נעשה הדביקות, וזהו טהרת יוה"כ כמ"ש לפני ה' תטהרו היינו שנדבקו בשורשם:

והנה בשמות רבה (פרשה ה' סי' י"א) וילך ויפגשהו בהר האלקים וישק לו הה"ד חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו חסד זה אהרן שנאמר תומיך ואוריך לאיש חסידך, ואמת זה משה שנאמר לא כן עבדי משה וגו' הוי חסד ואמת נפגשו כמה דתימא וילך ויפגשהו וגו' צדק זה משה שנאמר צדקת ה' עשה, ושלום זה אהרן שנאמר בשלום ובמישור הלך אתי נשקו שנאמר וישק לו:

ומעתה הדברים מבוארים שבאשר יוה"כ בא מחמת צירוף משה ואהרן כנ"ל, ע"כ לכוונה זו יסד האריז"ל צדק ושלום נשקו וכו' חסד ואמת נפגשו:

עוד שם, שובו לאהליכם, ובראשיכם אלקיכם, יהללו שמו במחול, יתבאר עפ"י דברי הזוה"ק ח"ב (קפ"ג.) השתא אית לן לאסתכלא, בפסח נפקו ישראל מנהמא דאתקרי חמץ כתיב ולא יראה לך חמץ וכתיב כי כל אוכל מחמצת מאי טעמא בגין יקרא דההוא נהמא דאתקרי מצה, השתא דזכו ישראל לנהמא עלאה יתיר לא יאות הוה לאתבטלא חמץ ולא אתחזיא כלל, ואמאי קרבנא דא [היינו שתי הלחם] חמץ הוה וכו' ותו דהשתא ביומא דא אתבטל יצה"ר ואורייתא דאתקרי חירו אשתכחת, אלא למלכא דהוה לי' בר יחידאי וחלש וכו' כך כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעי עקרא רזא דמהימנותא, אמר הקב"ה יטעמון ישראל אסוותא ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכלו מצה דאיהו אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וייכלון לי' דהא לא יכיל לנזקא לון וכ"ש דביומא דשבועות וכו', עכ"ל, ובסגנון זה יש לומר דביוה"כ ישראל אתקשרו בקב"ה באהבה עזה, וכאלו היו נשמות בלי גופים, ולא אתעסקו בענין עוה"ז כלל, וזה חמשה עינוים ואיסור מלאכה, כדי שיהיו מסולקים מעניני עוה"ז לגמרי:

וזהו שבתנדב"א ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יוה"כ לישראל שיום הזה הוא כולו לו ית"ש, והאלקית מרחפת על ראש כל אחד מישראל, ואחר כלות יום קדוש הזה אמר הקב"ה שובו לכם לאהליכם, מכאן ולהלאה אתחזי לכון לעסוק בעניני עוה"ז כי כך היתה הכוונה, מתחילה שנברא האדם בגוף בעוה"ז, ואל תחושו שעניני הגוף ימשכו אתכם להתגשם כי בראשיכם אלקיכם, כי יוה"כ הוא הראשית והתחלה כבמדרש בפרשת לולב, תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא וגו' דקאי על יוה"כ, ואחר הראשית נגרר הכל, כבזוה"ק הנ"ל כיון דאכלו מצה דאיהו אסוותא וכו' אמר הקב"ה מכאן ואילך אתחזי לון חמץ וייכלון לי', כן ישראל באשר בראשית הויתם הוא יוה"כ, שהאלקית היא מרחפת על ראש כל אחד מהם, שוב אתחזי לכון לשוב לאהליכם, כי מעתה בידכם ניתן להשאר דבקים בה"א כל השנה, ושלא להתגשם גם בעוד אתם עסוקים בעניני עוה"ז:

וזהו הסיום יהללו שמו במחול, כי מחול הוא סיבוב כלשון מחול הכרם דבמשנת כלאים, והיינו שכך היא הכוונה, שהאלקית תאיר לזה העולם, ומזה העולם יעלה הריח ניחוח כאשר לא ימשכו אחריו, ותמשך הארת האלקית יותר וחוזר חלילה, והוא הסיבוב ממעלה למטה וממטה למעלה:

ויש לומר עוד שרומז על המקיפים שבחג הסוכות כידוע: