שם משמואל, חנוכה ס״ה

ליל ג'

בש"ס שעמדה עליהם מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך, יש להבין כפל הלשון דלהשכיחם תורתך הרי הכל בכלל, ונראה דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שהיוונים הרשעים באשר העיזו לומר שכל שאינם משיגים בשכלם אינו אמת כמ"ש הרמב"ן, ע"כ הי' מתנגדים ביותר להחקים שטעמם נעלם עכ"ד, ויש להוסיף ולומר דהנה רצון הוא למעלה מהטעם, כי אין טעם לרצון, וכביכול למעלה הטעם נעלם, וכענין שתוק כך עלה במחשבה לפני, וזה הוא מחקי רצונך שמתייחס החקים לרצון, וכאשר ישראל למטה עושין את החקים ברעותא דליבא מעוררין למעלה את מדת הרצון שרוצה ה' בעמו ישראל למעלה מן הטעם כי ישראל עלה במחשבה וכמ"ש מהר"ל בטעם שלא הזכיר צדקת אאע"ה קודם המאמר לך לך להורות שהבחירה בישראל למעלה מהטעם נגלה, וע"כ אפי' אם ישראל אינם כדאי ח"ו לא זז אהבתם מהם, ולא שייך לומר בטלה דבר בטל האהבה, ולזה הי' היוונים הרשעים מתנגדים ביותר וגזרו ואמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, וזהו להעבירם מחקי רצונך מלשון אין מעבירין על האוכלין כלומר שלא יחששו להם שיהי' לבם עליהם ושוב לא יעוררו למעלה כנ"ל:

והנה שלשה מלכיות הראשונות בבל מדי ויון הי' בהם כחות חיצוניות מושכים לע"ז ג"ע שפ"ד, בבל ע"ז כמפורש בכתוב בהצלם שהעמיד, מדי לג"ע כמפורש בכתוב מענין סעודת אחשורוש, ובמדרש שכוונתו הי' להמשיך את ישראל לג"ע, יון לשפ"ד היינו שענין שפ"ד הוא להפריד בין גוף להנפש, ובע"ח שהממוצע שביניהם היא רביעית דם וע"כ כל עניני מיתה שהיא הפירוד ואפי' החונקו שלא יצא ממנו דם נמי נקרא שפ"ד ע"ש סילוק הממוצע, וע"כ יון שכל ענינם הי' להפריד את הקדושה מישראל הוא ענין שפ"ד כי השכינה בישראל כערך הנשמה בהגוף, ורמזו ז"ל במס' יומא קשה להם טהרת כלים יותר משפ"ד, כי טומאת הכלים מסלק הקדושה מהם, והוא כענין סילוק הנשמה מהאדם, ובודאי זה הי' גורם שפ"ד ממש או חטא הידוע כאילו שפ"ד, וההיפוך משלש מלכיות אלו הוא שלשת האבות, ויעקב כנגד שפ"ד, והיינו שיעקב יושב אהלים מחבר עלמא עלאה עם עלמא תתאה, ויובן עם דברי הזוה"ק שיעקב הי' כולא לשמא דקב"ה, והי' דביקתו כולא יומא בחד קטירא אתקטר בלי שום פירוד, וזה היפוך משפ"ד וע"כ לא ראה טפת קרי מימיו:

והנה אין שכחה לפני כסא כבודך כי שכחה מצוי' ע"י הריחוק והפירוד, כי על דבר שאדם נותן דעתו עליו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו לא שייך בו שכחה ומלאכים הן דבקים תמיד בשורשם וע"כ הם אומרים שליחותם כלשון משלחם, וכן משרע"ה הי' אומר בלשון משלחו ונתתי מטר ארצכם בעתו ואין משה הנותן מטר, והטעם מחמת דביקתו, ע"כ לא שייך אצלם שכחה, ובכלל כך הוא המצוה לכל ישראל שיהיו דבקים תמיד בהשי"ת בלי פירוד כמ"ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, וע"כ בקיום ישראל את התורה הם נצולים משכחה, וזה הוא הלשון שברך יעקב את אפרים ומנשה וידגו לרוב בקרב הארץ הרי המשילם לדגים שהם דבקים תמיד במקום חיותם במים, וכשיוצאין ליבשה מיד מתים, וכמו שהשיב רע"ק לפפוס בן יהודה מה אם במקום חיותנו אנו מתייראין במקום מיתתנו עאכו"כ, וע"כ היוונים שכל ענינם הי' להפריד את הדיבוק הי' כוונתם להשכיחם תורתך לגמרי, והיינו שע"י הפירוד הכניסו בהם מדת השכחה כנ"ל:

ומעתה יתפרש דהא דלהשכיחם תורתך והא דלהעבירם מחקי רצונך שני ענינים הם, להשכיחם תורתך הוא הפירוד ממטה למעלה ולהעבירם מחקי רצונך כדי שיגרם הפירוד ממעלה למטה, היינו כדי שלא יעוררו הרצון למעלה בעמו ישראל אף שאינם כדאי:

ולפי האמור יובן למה לא תקנו יו"ט שיהי' אסור בעשיית מלאכה, כי מאחר שכוונת היוונים הי' פירוד וכאשר גברו מלכות בית חשמונאי ונצחום נהפך הדבר ונעשו ישראל דבקים מאוד בהשי"ת כמו שבא הצוואה בק"ש כנ"ל, וע"כ בכוונה לא תיקנו איסור עשיית מלאכה כדי שאף בשעת טרדתם מהמלאכה ובלכתם בדרך לא יעצרום הגשם וישארו דבקים, וממוצא הדברים יבין כל איש מה תעודתו לעשות בימי החנוכה וד"ל: