שם משמואל, חנוכה נ״ג

ליל ו'

קבעום ועשאן ימים טובים בהלל והודאה, והפירוש קבעום הוא מצות הנרות שהלשון קבע הוא שאין לו שינוי, וזהו הנרות כבש"ס ר"ה שאני חנוכה דאית בי' מצוה ופרסומי ניסא ע"כ לא בטלה עם ביטול מגילת תענית, ובשביל קביעות הנרות גם ההלל והודאה לא בטיל, וממוצא הדברים ששלש מצות הן בחנוכה, נרות, הלל, והודאה, והנרות הם הגורמים לאינך שישארו בקבועתם בלי שינוי, והענין נראה דהנה היוונים פשטו על ישראל בשלשה דברים, על בנותיהם שגזרו תבעל לטפסר תחילה, ופרצו י"ג פרצות במקדש, וטמאו כל השמנים, וכנגדן גזרו לבטל מישראל שלשה מצות קידוש החודש, מילה, ושבת, ונראה שמקבילים אלו ואלו נגד נפש רוח ונשמה, הגזירה תבעל לטפסר תחילה, היא לטמאות נפשות בנות ישראל כאמרם ז"ל הנבעלת לערל וכו', הי"ג פרצות שפרצו, הוא כענין שכתוב עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו, והיינו שהפרצות שפרצו בפועל הם דוגמא לסילוק מעצור לרוח איש, טמאו השמנים שבהיכל הוא דבר הנוגע לנשמה, השמנים שבהיכל הם דוגמא להנשמה והשכל השוכן באדם, ומאחר שפגמו את רבים מישראל בנפש רוח ונשמה, שוב עלה ביד היוונים לגזור לבטל מישראל שלשה מצות שהן בדוגמתן חודש מילה ושבת שמתייחסים לשלשה צדיקים דהמע"ה יוסף הצדיק ומרע"ה, חודש הוא בנפש מתייחס לדוד כאמרם ז"ל שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים ומתייחס לנפש כדכתיב נפש דוד, והדבר ידוע לחכמי האמת, מילה מתייחסת ליוסף צדיק יסוד עולם אחיד בשמיא וארעא ומחבר העליונים ותחתונים דוגמת הרוח שבאדם שמחבר את הנשמה והנפש, וע"כ כתיב בו איש אשר רוח אלקים בו, וכן יהושע הבא מיוסף והשתמש בכחו של יוסף כאמרם ז"ל שאמר לשמש עבדא בישא לאו זביני' דכספא דאבא את דכתיב והנה השמש והירח וגו' משתחוים לי, כתיב בו איש אשר רוח בו, שבת יומא דנשמתא מתייחס למרע"ה כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, והיינו ששלשה צדיקים הללו זה הי' בחי' נפש של ישראל כברמב"ם שהמלך לבו לב כל ישראל, וזה בחי' הרוח של ישראל וכאמרם ז"ל יוסף גדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותו, והוא בחי' הרוח מעצור לרוחו כנ"ל, מרע"ה הוא הנשמה והשכל של ישראל כמ"ש שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו כענין הנשמה שבקרב האדם, וזהו נוהג בכל הדורות כידוע מלשון הש"ס משה שפיר קאמרת, והיוונים הארורים גזרו שלש גזירות הללו לבטל מהם שלשה מדריגות אלו:

אך החשמונאים במסירת נפשם נצחו את היוונים והוציאו את בלעם מפיהם וחזרו לישראל שלשה מדריגות אלו, וע"כ תקנו כנגדם שלש מצות בחנוכה, נרות, הלל, והודאה, נרות כנגד שחזרו והרויחו את כח הנשמה וכתיב נר ה' נשמת האדם, והוא הארה ממרע"ה נביא התורה והמצות דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, הלל הוא הגבהת הלב בדרכי ה' וכמ"ש הרמב"ן שהלל הוא בכלל שמחת יו"ט שמחמת הגבהת הלב בדרכי ה' שמתיחס לרוח מתפרץ הלב ושבח מלב האדם, וזה עצמו הי' מדת יוסף שהי' לו רוח חזק ולב מוגבה וכמ"ש הרמב"ן מ' ז' ונהירו דאנפין, ובמדרש ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו בקילוס הי' בא פירש"י שמח, ועוד שם ויהי איש מצליח ר' ברכי' אמר גבר קפוז, פירש המת"כ כלומר צהל ושמח וטוב לב, הודאה היא ענין הכנעה, מחמת שמבין שנטל יותר מחלקו וכענין שאמרה לאה הפעם אודה את ה', פירש"י שנטלתי יותר מחלקי, וכל הכנעה הוא בנפש, מתייחס לדהמע"ה וכל ספר תהלים מלא מזה:

ונראה לומר, דענין הלל של חנוכה שניא משל הלל של יו"ט, דהלל של יו"ט בא מצד הגבהת הלב של קדושת היום משא"כ בחנוכה, אלא כל עצמו של ההלל בא מחמת הכנעה והודאה שנטלנו יותר מחלקינו, שישראל אז לא הי' ראוים לנסים האלו שרבים אז לא עמדו בנסיון ונתנו ידם להיוונים כביוסיפון, ומ"מ ריחם ה' בזכות מועטים שמסרו נפשם על קדושת ה', ומחמת זה עצמו ניתוסף האהבה והגבהת הלב עוד יותר, וע"כ בחנוכה נמי החליל מכה לפני המזבח כבש"ס ערכין, וכעין שירות ותשבחות של דהמע"ה שהי' נצמח מפאת הכנעה והדברים עתיקים: