שם משמואל, חנוכה ל״ח

ליל ה' מוצש"ק

אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, אור זרוע הוא בראש השנה, כבמדדש פ' אחרי ה' אורי בר"ה, כי כמו בתחילת הבריאה ביום בריאת האדם שהי' באחד בתשרי כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, שהוא אור הבא מלמעלה כמ"ש נר ה' נשמת אדם, כן בכל אחד בתשרי לדורות נתחדש אור הנשמה ומתעורר האדם, אך עדיין אין זה התכלית אלא כמו זריעה כדי שיצמח ויפרה וירבה פרחים שהם צדקות ומעש"ט, וזהו אור זרוע לצדיק בשביל שהאדם יזכה להיות צדיק, וכלום אדם זורע סאה אלא כדי להכניס כמה כורין, וכמו הנזרע שצריך שמירה, ובאם לא תרמסנה רגל המועדין להזיק, והשמירה באדם הוא שמירת הברית, וכמו זמן הכרת העיבור הוא שלשה חדשים, כן הם ג' חדשים תשרי חשוון כסלו, ובכ"ה בכסלו הוא זמן הכרת אור הנזרע באחד בתשרי, ומזה בא אורות נ"ח ומוסיף והולך ושלהבת הנשמה עולה מאלי', אך בלתי שמירת הברית אין לקוות שתהא הנשמה מבהקת אורה בחנוכה, ובאמת שזה עצמו מסייע לשמירת הברית, כי שומר הברית צדיק איקרי והאור הזה הרי הוא זרוע בשביל לזכות להיות צדיק, וכמ"ש הרמב"ם שאין מחשבות בלתי טהורות מצויות אלא בלב הפנוי מחכמה ומתורה, ואור הזה מדחה רב חושך, ומובן שזה רק המתאמץ בכל עוז להיות שומר הברית יש לו סיוע מאור הזה, וזוכין לאור שנברא ביום הראשון הגנוז לצדיקים:

ויש לפרש עוד לצדיק בשביל צדיק, היינו בשביל צדיק שנמצא בעולם מופיע האור בכל העולם, וכמו בבריאת העולם שהי' אדם הראשון יחידי וכבמדרש שמות פ' כ"א ומה אדה"ר שהי' יחידי עשיתי יבשה בשבילו, הרי אף שבזה הי' בנין העולם בכללו, מ"מ נחשב יחידי ובשבילו האיר אור נשמה בעולם ובאמצעותו קיבל כלל הבריאה קיום ומציאות, כן בכל שנה בשביל צדיק אחד כתיב ה' אורי, ובאמצעותו זוכה כל מי שרוצה בכך, וניכר האור בפרטי פרטים בחנוכה שהדלקה הוא לכל אחד ואחד, והוא כענין אמרם ז"ל בשביל צדיק אחד העולם קיים שנאמר וצדיק יסוד עולם, ואמרו ז"ל עוד יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו יחיד ששב הוא בר"ה ומוחלין לכל העולם כולו הוא ביום הכפורים, ונתגלה זה בחנוכה, וזהו שדורשי רשימות אמרו פתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת מדליקין בחנוכה מדליקין בהם בחנוכה רומז לנשמות, אך בודאי לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, אלא מי שמבקש ומחפש אחריו ומתאמץ בכל לבו, וכענין שכ' אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה וגו':

ובמה שפירשנו אור זרוע לצדיק לכל העולם בשביל צדיק, יש לפרש מאמר זוה"ק (קע"ט:) רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה', רבות רעות לצדיק לא כתיב אלא צדיק בגין דקב"ה איתרעי בי', ואינו מובן מה דדייק מזה, ודחקו המפורשים לפרשהו, ולפי דרכנו יש לומר דאם הי' כתיב רבות רעות לצדיק, הי' מקום לפרש בשביל צדיק, היינו מאחר דכל העולם מקבלים אור בשביל צדיק, כן נמי ח"ו להיפוך שמחמת שהוא מדוכא ביסורין רח"ל, למרקו ולצחצחו, או אפי' יסורין של אהבה, יסבול בשבילו גם כל העולם, ע"כ כתיב רבות רעות צדיק שהוא עצמו לבד הוא סובל בגין דקב"ה איתרעי בי', אבל לא כל העולם כולו:

בש"ס ר"ה (יח:) [אפי' למ"ד בטלה מגילת תענית] אמר ר' יוסף שאני חנוכה דאיכא מצוה, א"ל אביי ותיבטל איהו ותבטול מצותה, אלא א"ר יוסף שאני חנוכה דמפורסם ניסא, ונראה לפרש דהנה תורה היא נצחית ואין בה ביטול לעולם, כי ביטול הוא מצד הטבע שאין בה קיום ותמיד היא פושטת צורה ולובשת צורה, אבל תורה, שכל עצמה של הטבע ומציאתה הוא מן התורה כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העולם, ע"כ א"א שיהי' הטבע מתנגד לה ומבטל אותה, וכמו בכלל כן בפרט האדם שהוא עולם קטן שגשמית האברים אינם יכולים לבטל את מצות התורה ולשכחה כמ"ש כי לא תשכח מפי זרעו, וברש"י ברית כרותה לישראל שאין התורה משתכחת מזרעם לגמרי, אבל תקנות ומנהגים אינם במדריגה זו ויכול להיות להם ביטול והסרה באחד הזמנים, וכ"כ אברים הגשמיים שבאדם הם ביכולתם לשכח אותם, וזהו שהקשו ותיבטול איהו, שכמו שיש מציאות הביטול לגוף התקנה כן נמי למצותה, אלא א"ר יוסף שאני חנוכה דמפרסם ניסא, והיינו כמו שמפרסם ניסא לחומר העולם בכלל, כן הוא באדם עצמו שחומר האדם מרגיש ומפרסם הנס ומתפעל, ע"כ אין טבעו משכח ונשאר לעולם רושם באדם, ע"כ לא נכון לבטלו, ואולי יש להעמיס בזה דברי רש"י ז"ל עיי"ש: