שם משמואל, חנוכה כ״ח

שנת תרע"ו. ליל א'

הרגיל בנר הויין לי' בנים ת"ח, הזהיר במזוזה וכו' ומהרש"א דקדק למה בנר נקיט לשון הרגיל ובמזוזה לשון הזהיר, ונראה דהנה בלקוטי התורה מהאריז"ל בראשית ד"ה ולמה, וז"ל כי יש באדם ד' דברים מחשבה ואח"כ מהרהר להוציא משפתים זה המחשבה וזה קרוב לדיבור ואחריו הדיבור ואחריו מעשה והיינו נגד ד' עולמות, וכנגדם אמר הכתוב אז ראה מחשבה ויספרה הרהור הכינה דיבור וגם חקרה מעשה עכ"ל, ונראה דהיות ידוע שד' עולמות הם נגד אותיות הוי' יוד באצילות וכו' א"כ מחשבה הרהור דיבור ומעשה שהם נגד ארבע העולמות נמי מאיר בהם ד' אותיות הוי', היינו יוד במחשבה הא בהרהור וכו', והיינו דההפרש בין מחשבה להרהור דמחשבה הוא העולה על מוחו והוא אור השכל המתנוצץ וכאשר מהרהר בה הוא התפשטות האור בעומק באורך וברוחב ואם אינו מהרהר בה הוא כדמיון ניצוץ של אור בלתי יש לו נושא שתיכף מסתלק הניצוץ והי' כלא הי', וע"כ מחשבה צריכה להרהור דבל"ז אינה כלום, והרהור בלי מחשבה אי אפשר א"כ הם צריכים וקשורים זה לזה, והם דוגמת שתי אותיות הנקראים תרין רעין דלא מתפרשין, וכאשר מוסיף להעמיק ולהרהר מביא שיתפרץ קול מלבו והוא נגד אות ואו, ובזוה"ק שאות ואו הוא תולדת אותיות יוד הא, וממנו בא לכל מעשה, [ונראה דהא דכתב דיבור הכוונה על קול, והא דכתב מעשה הכוונה על דיבור דעקימת שפתיו היה מעשה, וע"כ בדיבורו של אדם בתורה ובתפלה יש בו נמי אור מד' אותיות הוי', ובמצות שהם במעשה ממש ויתכן שלא יהי' בהם דיבור כלל אלא עכ"פ בלתי אפשר שלא יתפרץ קול מלבו כעין רינה אם עושה בכוונה שלימה וזה ידוע] וממוצא הדברים שבאם אדם עובד ה' בתורה ותפלה או במצות מעשיות אם מתאחדים בו המחשבה והרהור וכו' הוא מיחד שם ה' אבל במחשבה והרהור לבד עדיין חסר, וכ"כ כשלבו בל עמו, אף שמדבר בתורה ותפלה ועושה המצוה בפועל, חסר מהם שם ה' דלא שריא בי', וכן להיפוך ח"ו מחשבה רעה אם אינה מביאה להרהר בה אינה כלום באשר אין לה נושא קופצת ונדעכת מאלי', וזה מבואר:

ונראה שדוגמת ארבעה אלה הוא בנר של מצוה שהאור והשמן הם דוגמת מחשבה והרהור, שהאור תלוי בשמן דוגמת מחשבה בהרהור, שהרהור הוא נושא למחשבה ובלתי הרהור המחשבה נתעלמת והולכת לה, כן כשפסק השמן מסתלק האור והולך לו, והפתילה היא דוגמת קול הנולד מחיבור המחשבה וההרהור, וכן הפתילה היא ענין חיבור האור והשמן והוא נמי בצורת ואו, והנה הוא כלי הנושא להאור שמן ופתילה הוא דוגמת המעשה כנ"ל:

והנה היוונים ימ"ש שהי' ענינם חכמה אבל חכמה חיצונית והכחישו צורך הדיבור והמעשה, וכמ"ש להשכיחם תורתך נגד הדיבור, ולהעבירם מחקי רצונך הוא חלק המעשה, שחוקים מתיחסים למעשה, ובכח טומאתם החשיכו עיני ישראל שהי' קשה להם מאד לחבר ולקשר את דיבור ומעשה בהרהור ומחשבה, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום זכו לעומתם למצות נר חנוכה שהוא דוגמא לצירוף ארבעת אלה, [ויש לומר שזה רומז בתיבת חנוכה חנו כה, חית רומז לחכמה שהיא המחשבה, נון לבינה שהיא בהרהור ועיין רמב"ן שמות ל"ג סוף פסוק י"א, ואו לקול, כה למעשה כידוע ליודעים]:

והנה אאע"ה לא רצה ליקח אשה ליצחק מבנות הכנעני ושלח אל משפחתו אף שהם הי' עוע"ז ומכשפים וטומאתם בשוליהם, הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם כי טבע ההורים בתולדות הוא רק במדות שבלב ולא בהשכל שבמוח וע"כ מאס בבנות כנען שהם בעלי מדות רעות ושבעה מלכי כנען הם נגד שבע מדות הרעות אבל משפחתו שהי' עוע"ז ומכשפים שרעותיהם הי' בשכל זה אינו נמשך לתולדות עכת"ד, וממוצא הדברים שהתולדות אינם מפאת השכל, וע"כ אין כל בני תלמידי חכמים כאבותם, אך מחמת נר חנוכה שבא מחמת שזכו לצירוף כנ"ל ומביא לידי צירוף השכל והמדות והמעשה כנ"ל בשבילה זוכין נמי לבנים ת"ח, וכן יש לומר נמי בנר שבת שהוא בענין זה כדמיון נר חנוכה וזה שרמזו משום שלום ביתו היינו שלום כל בחי' שבאדם עצמו, זוכין נמי בשבילה לבנים ת"ח, ולפי האמור מובן שזה אין לו ענין אלא להרגיל בנר היינו שרגיל בכך ולא באקראי שכאשר רגיל בכך נעשים התולדות בכח ההוא: