שם משמואל, חיי שרה י׳

שנת תרע"ט.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים וגו', וברש"י לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו בת ק' כבת כ' לחטא מה בת כ' לא חטאה וכו' אף בת ק' בלא חטא ובת כ' כבת ז' ליופי, והרמב"ן הקשה כי שנה שנה לחלק משמע:

ונראה ליישב דהנה במדרש יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי', יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי' א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, והמשל כעגלתא תמימתא צריך פירוש וכבר דברנו בו ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו, דהנה בש"ס ע"ז דנח לא הי' טריפה משום דתמים כתיב בי', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י דברי רש"י חולין דטריפה אינה חי' י"ב חודש משום דיש חולאים שמזיק להם חמימת הקיץ ויש חולאים שמזיק להם קרירת החורף צד השוה שבהן שאינם יכולין לסבול השינוים שנתהוים בי"ב חודש, וזה שאמר בנח שלא הי' טרפה, היינו שהי' יכול לסבול כל השינוים עכ"ד, והפירוש משום דמסיק הש"ס שם תמים בדרכיו, מ"מ למדנו ממה דס"ד שתיבת תמים פירושו שיכול לסבול כל השינוים, וממילא גם למאי דמסיק תמים בדרכיו נמי שהי' יכול לסבול כל מיני שינוים ולא הפריעו את דרכיו הטובים:

ובזה יש לפרש דברי המדרש אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, שלשה דורות דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה, והיינו דהנה המחקרים חלקו את ימי האדם לשלשה חלוקות, ימי עלי', ימי עמידה, וימי ירידה, ולשלשה חלוקות אלו מקבילים שלשה דורות אלו, בדור אנוש קטן הי' והי' בימי עלי', בדור המבול כשהי' בשני שלישי חיו בן שש מאות שנה הי' בימי עמידה, בדור הפלגה שהי' באחרית ימיו הי' בימי ירידה, והוא באשר הי' תמים בדרכיו והי' יכול לסבול כל השינוים, ע"כ נשאר בתמימותו ובצדקתו בכל השלשה דורות:

ויש להסביר הדברים איך נכלל זה במילת תמים דבפשיטות אין זה דומה לטריפות הגוף שהחולאת הוא חסרון בגוף ואינו תמים, אבל בדרכי הצדקות שהאדם הוא בעל בחירה, והבחירה של להבא איננו נצמח מחסרון העבר, ובשביל זה עצמו י"ל הטעם דאין אדם נידון לפי מעשיו שעתיד לעשות אלא באשר הוא שם, וא"כ זה שהוא הולך ישר אף ששינה אח"כ דרכיו למה לא יקרא תמים למפרע, אך נראה עפ"מ שהגדנו במק"א דאם האדם צדיק בשביל שכך נראה וכך יפה לו לפי שכלו אי אפשר שיעמוד תמיד במצב אחד, כי שכל האדם חליפת וצבא עמו לפי מצב הרכבתו ורתיחת דמו, ולרגליהם פעם יאיר השכל ופעם יחשיך, אך מי שמוסר א"ע לרצון הש"י לקיים נפשי כגמול עלי אמו, ואחת הוא לו אם מבין בשכלו או לא, זה יכול להיות תמיד בלי שינוי, וזש"ה תמים תהי' עם ה"א שפירש"י התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהי' עמו ולחלקו, ולפי"ז מובן הפי' תמים שהוא בלי שינוי מאחר שהוא מהלך בתמימות ומצפה לו בלי חקור אחר העתידות, הנה הוא כענין נפשי כגמול עלי אמו, ועל איש כזה אין שינוי העתים פועלים עליו כלל, ואחת הוא ימי עלי' שעדיין כח השכלי איננו כ"כ בשלימות, או ימי עמידה שרתיחת הדמים גוברים, או ימי ירידה שאז זמן התגברות ליחה הלבינה המביאה לידי עצלות, בכולהו יומי בחד קטורא אתקטר, וזהו הפירוש מה שנאמר בנח את האלקים התהלך נח כדברו רש"י הנ"ל בפירוש תמים תהי' עם ה"א, וכמ"ש הרמב"ן בנח שהי' מתהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו איננו נפתה אחר הוברי שמים ומנחש ועונן עכ"ל, וע"כ הי' עמו ולחלקו:

וי"ל שזהו ענין דברי המדרש יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי', היינו בלי שינוי, ומשום שתמיד היתה נמסרת לרצון השי"ת, וזהו שאמר ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, שהוסיף ביאור שזה שאמרת שהיתה תמימה במעשי' אין הפירוש שלא חסרה ממעש"ט שזה נקל לשרה, אלא שהיתה תמיד בלי שינוי כמו עגלתא תמימתא שנכלל בזה שאיננה טריפה כנ"ל שאיננה יכולה לסבול השינוי ועגלתא תמימתא לא לבד שאין בה מום וחסרון אלא נמי שיכולה לסבול השינוים ואינה משתנית, כך היתה שרה בלתי משתנית בשום שינוי ולא מהתהפכות הזמנים ותולדות הימים ולא משינוי שנותי' ימי עלי' ימי עמידה וימי ירידה כולהו יומי בחד קטורא אתקטרא:

ולפי האמור יובן מה שנכתב בה שנה בכל כלל וכלל עפימ"ש האבן עזרא ששנה נגזר מלשון שינוי, ולפי"ז מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, מורים בת ק' כבת כ', היינו בת ק' היתה בימי ירידה שכבר עבר ארבע ידות משנותי', והיתה כבת כ' שהיא ימי עמידה שאז נשלם שכל האדם כאמרם ז"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ושאז היא התגברות רתיחת הדמים כבש"ס נדה (יט:) איזה אדום כדם המכה וכו' וכמה עד בן עשרים עיי"ש ובמדרש בראשית אדם וחוה על מליאותן נבראו כבני עשרים, ובת עשרים כבת ז' שאז היא בימי עלי', ואמר הכתוב שבכל פרט ופרט שאדם מעותד להשתנות, היא היתה שוה בכולם, וזה שבתנחומא שאברהם הספיד לשרה כל הפרשה של אשת חיל ושם מוזכר כמה פעמים ענין נכבד זה שהיתה בלתי בעלת שינוי, גמלתהו טוב ולא רע "כל ימי חיי"' וכן ותקם בעוד "לילה" ותתן טרף לביתה וגו' לילה הוא זמן שהחושך יכסה ארץ, והוא כינוי להזמן אשר השכל בלתי מאיר, וכן טעמה כי טוב סחרה לא יכבה "בלילה" נרה:

ונראה שענין נכבד זה הוא נמי מסגולת שבת מלשון שביתה, וכבר הגדנו שבכללו שביתה מעצמותו להיות נמסר לרצון הש"י, ובשביל זה עצמו אפשר להיות כאלו כל מלאכתו עשוי' ולא יהרהר אחר מלאכה, וכן שיהי' מנוחתו מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי, ואף שסוכה הראוי' לשבעה נקראת דירת עראי, וזה שמנוחתו הוא רק ליום אחד איך תקרא מרגוע ולא עראי, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שבשבת באמת נאסר המלאכה לעולם, אך במוצ"ש והבדלה חזר והותרה, ולפי דרכינו הנ"ל מאחר שנמסר לרצון ה' כמאן דקביעי דמיא וכבש"ס עירובין כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו כמאן דקביעי דמיא, וזה שאנו אומרים בקבלת שבת מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה, כי האדם הוא מקדש מלך וכמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואיתא בספה"ק בתוכם דייקא בתוך כל אחד ואחד, והוא עיר מלוכה, עיר מלשון התעוררת להיות לו משפט מלוכה על כל חושיו וכמ"ש ומושל ברוחו מלוכד עיר, וקומי צאי מתוך ההפכה כי ההתהפכות הוא היפוך הקביעות והדבר כמבואר: