שם משמואל, האזינו ז׳

שנת תרפ"א

האזינו השמים ואדברה וגו' ובמדרש הלכה אדם מישראל שהי' חושש באזנו מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת, כך שנו חכמים כל שספק נפשות דוחה את השבת וזו מכת האוזן אם סכנה היא מרפאין אותה בשבת, ויש להבין מה שייכת הלכה זו לפרשה זו ועוד מהו זה אם סכנה היא דמשמע דלא פסיקא לי' שסכנה היא א"כ אכתי לא השמיענו בדין האוזן כלום, אלא הכל תלוי בהלכה הפשוטה וידוע לכל שספק נפשות דוחה את השבת, ומה השמיענו המדרש כלל, דמה לי אוזן מה לי אבר אחר, כל שסכנה תלוי' בו דוחה את השבת:

ונראה דבא ללמוד מאוזן הגשמית לאוזן הרוחנית דהיינו איזון מצות ה', דכמו איזון הגשמית יש בה פנימיות וחיצוניות, דחיצונית האוזן היא בכל האיברים שאינן דוחין את השבת דאין הסכנה תלוי' בה, אבל פנימית האוזן שהיא סמוכה למוח סכנה תלוי' בה ודוחה את השבת, וזה שאמר וזו מכת האוזן אם סכנה היא היינו דיש שהיא סכנה היינו פנימית האוזן ויש שאינה סכנה היינו חיצונית האוזן, וא"כ הבא לשאול על מכת האוזן צריכין לידע מקודם איזה מכה ואנה היא ולאו כל אפין שווין, וממנו תקיש לאוזן הרוחנית דהיינו שמיעה ואיזון, יש שנכנס לפנימית האוזן היא קליטה במעמקי הלב, ויש שהיא רק בחיצונית [ובלשון המקובלים היא נצח והוד דבינה] וזה שסיים המדרש רבנן אמרי מבקש אתה שלא לחוש באזניך ולא אחד מאיבריך הטה אזניך לתורה ואתה נוחל חיים, היינו שלא תסתפק בשמיעה לבד אלא הטה אזניך שהיא יותר עמוקה משמיעה וראי' כמ"ש (תהלים מ"ה י"א) שמעי בת וראי והטי אזנך, א"כ הטיית האוזן היא אחר השמיעה והראי', וזה שמסיים ומהיכן אתה למד ממשה רבינו שע"י שהטה אזנו לתורה [שלא הסתפק בשמיעה לבד לשמוע הדיבור אלא הטה אזנו היינו שהכין לזה ממעמקי הלב] בשעה שבא לפתוח בד"ת נשתתקו העליונים והתחתונים והאזינו דבריו:

ויתבאר עפ"י דברי התנחומא שא"ל משה תנו דעתכם שלא תהיו מקטרגין על ישראל לאחר מותי אלא היו זכורים כאלו אני חי ועומד עליהם לבקש רחמים, כי לפי שטחיות הלשון שהזמינם לעדים, נראה כאלו ח"ו יהיו מקטרגין כאשר לא יזכו אבל בפנימיות אינו כן אלא באשר הכל תלוי בזכות ישראל, אם זכו כולם מקבלים תועלת, ואם ח"ו להיפוך הוא להיפוך, א"כ אם יסתכלו בענינם בהכרח שכולם יעמדו לימינם לסייע להם שיזכו ויסתלקו המניעות, כי לתועלת עצמם יעשו, וזהו המכוון בהזמנתם לעדות, וע"כ כתיב בהם לשון האזינו, היינו שיטו אזנם ומעמקי דעתם מה דורש מהם:

וזה שבמדרש הנ"ל ע"י שהטה אזנו לתורה היינו שהכין מעמקי לבו לתורה, לעומתו בשעה שבא לפתוח בדברי תורה נשתתקו העליונים ותחתונים והאזינו דבריו, שהוא כמשל הרוצה ומתכוין לעמוד על עיקר כוונת המאמר הוא שותק ומטה אזנו לשמוע כל הגה לעמוד מתוכו על עומק הכוונה, וזהו מדה במדה:

יערוף כמטר לקחי בספרי אין עריפה אלא הריגה כמ"ש וערפו שם את העגלה, נראה לפרש דהנה מה שהתורה נקראת לקח הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה משום שמביאה תועלת לאדם כמסת שהוא לוקח את ד"ת, אם ברגש הנפש ופנימית הלב נכנסת ג"כ לפנימית ודברי תורה נבלעין בדמו עכ"ד:

ונראה עוד לומר שד"ת מגביהין את האדם כי לקיחה היא לשון הגבהה כמ"ש ולקחתם לכם ביום הראשין ובלשון הש"ס מדאגבי', וע"כ הא דדברי תורה מכפרין היינו שמגביהין את האדם ממקומו ומעלין אותו למקום גבוה מקום שאין העבירות יכולין להגיע שם, והוא כענין מ"ש הרמב"ם פ"ב מה' תשובה בטעם שינוי השם כאילו אינו אותו האיש שעשה אותן המעשים, ועוד יותר מזה כמובן:

ובזה יובן מאמר הש"ס ר"ה (י"ח.) אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה בזבח ומנחה אינו מתכפר משום שהוא גז"ד שיש עמו שבועה אבל מתכפר הוא בתורה, ולכאורה אינו מובן מאי אולמא דתורה נגד השבועה, אך י"ל דכפרה בכל מקום היא לשון קינוח והסרה כברש"י, וע"ז היתה שבועה שלא יסיר את העוונות להשליכן במצולות ים, אבל לא היתה שבועה שלא יגביה את בני עלי ע"י התורה, וע"כ בד"ת מתכפרין, וממילא כאשר האיש נעשה מוגבה ואין העוונות יכולין להיות להם נגיעה בו, ממילא פסקה לחיותייהו כי ידוע שכל חיות העוונות היינו מלאכי משחית שנבראו מעוונות היא מהאדם עצמו שמוצצין את לשד חיותו, וכשהאדם מוגבה מהם פסקה חיותם:

וזהו שבספרי אין עריפה אלא הריגה כמ"ש וערפו שם את העגלה, והיינו כי עריפת העגלה היא שקוצץ בקופיץ מאחוריו, והיא פסיקת החיים שהגוף מושך חיים מהראש ע"י חוט השדרה שהולך מהראש וכשפוסקין המפרקת עם חוט זה פסקה לחיותה, ואיננו כענין שחיטת סמנים, וכלשון הש"ס חולין (דף כ:) וכי מתה עומד ומולק עיי"ש, וכה"ג הוא הריגה שע"י התורה היינו שהעונות פסקו לחיותייהו:

ולפי האמור יובן אשר אפי' אותן העוונות שבקצת מקומות בזוה"ק שאין מועילה בהם תשובה פשוטה, מתקנין ע"י ד"ת, ועליהם מסיום הספרי שד"ת מכפרין על שפ"ד ודו"ק וכבר דברנו בזה: