שם משמואל, בחוקתי ו׳

שנת תרע"ד

ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, וכתב הרמב"ן ולא ידעתי מה טעם בזה שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצון לא ימאס אותנו בגעול נפשו וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות יאמר לא מאסתים ולא געלתים וכו', ונראה לפרש דהנה כתיב לא יראני האדם וחי ופרשו בו מפני שניתוק הרכבתו, והיינו כי הנפש תמשך אחר שורשה, ולא תעצור כח קשרי הגוף למנעה מחמת עריבות ומתיקות המראה ובהכרח תעלה ותגביה כנשר מבית כלאה היא הגוף, והגוף באשר הוא חומר עכור א"א לעלות עם הנפש ע"כ נתנתקה ההרכבה, וזה שאמר בכאן שלרגלי היעודים הטובים ונתתי משכני בתוככם בתוככם דווקא, ויש חשש ניתוק ההרכבה, כי העליונים אינם סובלים את הגוף העכור מה גם שכינת כבודו ית"ש, ע"ז באה ההבטחה כי לא תגעל נפשי אתכם, נפשי היינו שכינת כבודו ית"ש, אתכם היינו הגוף, כי אז יהי' שיעור הזככות רב ועצום מאד ויהי' הגוף במדרגת הנפש ותעלה בעלותה:

במדרש וזכרתי את בריתי יעקב הה"ד לפנים הארץ יסדת ומעשה ידך שמים ב"ש וב"ה בש"א השמים נבראו תחילה ובה"א הארץ נבראת תחילה וכו' רבי יוחנן משום חכמים לבריאה שמים קדמו ולשכלול הארץ קדמה וכו' אמר ר' אלעזר בר"ש אם כדעת אבא [ששניהם נבראו כאחת] בכל מקום מקדים שמים לארץ ובמקום אחד מקדים ארץ לשמים אלא מלמד ששניהם שקולין שוין זה כזה וכו' עד בכל מקום מקדים אברהם לאבות וכאן וזכרתי את בריתי יעקב מלמד ששלשתן שוין זה כזה, נראה לפרש פלוגתא דב"ש וב"ה אף דמה דהוה הוה ומה נ"מ אם זה קדום או זה קדום, דברים גדולים השמיענו, כי ידוע שהאדם עולם קטן וכל מה שיש בעולם הגדול יש דוגמתו בהקטן, ושמים וארץ יש דוגמתם באדם מוח ולב, מהות המוח להתרומם ונתבקש ממנו להיות מוגבה בדרכי ה' ושיעסוק בהשגות ולגבה עוף עד כנפי שמים, והלב נתבקש ממנו להיות נכה רוח ונכנע כמ"ש לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ואדם איננו נקרא שלם אלא בהתקבץ בו שתי המדות התרוממת השכל ושבירת הלב, אך מובן שאין שתי אלה נקנים לאדם ברגע אחת, בזה פליגי ב"ש וב"ה מה להקדים בש"א להתחיל בשלימות והתרוממת השכל, כי באם יתחיל בשבירת הלב יש לחוש שיתבטל בעיני עצמו ולא יאמין בחייו ויגרום לו יאוש הנורא, ע"כ מוטב להתחיל בהשגות והתרוממת השכל ועי"ז יהי' לבו מוגבה בדרכי ה' ויבטל במחשבתו את כל המונעים והמלעיגים ויהי' בעיניו כאפס ואין אנשי מלחמתו, ובה"א שיש להתחיל בלב נשבר כי באם יתחיל בהתרוממות השכל יש לחוש שיסתעף גסות הרוח וחוצפה יתירה שהוא כתריס על הלב בפני שום דבר קדושה, ואמר ר' יוחנן משום רבנן ומסתמא כך הלכה שלבריאה השמים קדמה היינו שאדם המתחיל להתעורר אי אפשר כי אם ע"י התרוממות השכל מטעמים הנ"ל שאמרו ב"ש, אבל לשכלול היינו אחר שהתעורר ראשית התעוררות שוב שבירת הלב קודם כטעמא דב"ה, ובאמת מצינו כיוצא בו גם בדברי ב"ה עצמו אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני, תחלה אם אין אני לי מי לי היינו הגבהת הלב והתרוממות השכל לאמור כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, אך להתישב תיכף וכשאני לעצמי מה אני שזהו מדת שבירת הלב, ומ"מ אין זה התכלית לישאר כל היום בהכנעתו ושבירת לבו, ורק דין קדימה לשכלול ניתן לשבירת הלב אבל אח"כ השמים נשתכללו הוא התרוממות והשגת השכל, קיצור הדבר שראשית התעוררת האדם יהי' מפאת התרוממוות השכל ואח"כ לשוב אל לבו לבחנו אם הוא כפי המתבקש ומזה יצמח לו שבירת הלב, אבל לא יספיק בעניותו אלא יתאמץ בהתרוממות השכל ובהשגות בלימוד התורה ותפלה בהתלהבות:

ויש לומר שזה היו"ט פסח וימי הספירה ושבועות, כי ידוע שפרעה הוא אחוריים שלדעת, וכשנשפל כח מצרים נפתח לישראל דעת דקדושה, וע"כ הי' להם השגות גדולות מאד ביו"ט הראשון של פסח וכמפורסם בדברי חכמי האמת ז"ל, אבל לא עמדו בכך אלא שבו למוחין דקטנות וספרו מ"ט ימים למ"ת שהוא ענין ביטוש לנפש הבהמית ולב נשבר, ואח"כ זוכין לשבועות מ"ת שהוא התרוממת השכל ביתר שאת ויתר עז:

ויש לומר שדוגמא זו הוא יום השבת ששבת הוא דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם ובש"ס סנהדרין למה נברא האדם בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד א"כ תחילתו הוא שבת שהוא התרוממות השכל ואח"כ ששת ימי המעשה שניתן לבירור הרפ"ח ניצוצין ע"י לב נשבר, וכן מבואר ברח"ו שאדם הראשון לא התחיל בתשובתו אלא ביום א' אחר שנגרש מג"ע נעשה לבו נשבר בקרבו ובא וישב לו בנהר גיחון כבש"ס עירובין חסיד גדול הי', ולעומת ששת ימי המעשה שעולה לאדם יפה זוכין אח"כ לשבת שני' להתרוממות השכל ביתר שאת, וכמו שבפרט כן בכלל אלו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין שפירשו בו בצירוף ימי החול שבנתים:

ובדוגמא זו יש לומר ענין האבות אברהם יצחק ויעקב אברהם היתה מדתו לב נשבר כמ"ש ואנכי עפר ואפר, ויעקב הוא דעת כידוע, ויען האבות הם שכלולו של עולם וכמ"ש אלה תולדות שמים וארץ בהבראם ביום עשות ה"א ארץ ושמים ואמרו ז"ל אל תקרי בהבראם אלא באברהם, ע"כ כתיב ארץ ושמים ברישא ארץ שהוא בחי' לב נשבר כנ"ל, ע"כ בכל מקום אברהם קדום, אך בגלות שישראל דווין סחופין ומטורפין וכמעט כמתיאשין ואין אדם מאמין בחייו ושיהי' תורתו ותפילתו מתבקש וכמה וכמה כתות של מלאכי השרת עומדים ומצפין לכל איש ישראל שיוציא מפיו מלה בתורה ובתפילה, כי טרדותיו העצומים לא יתנו לו מנוח כמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ע"כ בכאן נאמר וזכרתי את בריתי יעקב ברישא שראשית נתבקש התרוממות השכל כנ"ל: