שיחות עבודת לוי קי״ד

מאמר קי"ד – הספד על האדמו"ר מסאטמאר הרה"ג מוהר"ר יואל טייטלבוים זצ"ל

א) המתעצל בהספדו של חכם

איתא במס' שבת (ק"ה ב'), "המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש' (יהושע כ"ד, ל'), מלמד שרגש עליהן הר להורגן (שלא הספידו כראוי, רש"י)". ומבואר מדברי הגמ' שמי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי ליהרג ע"י שיפילו הר עליו. וצ"ב, למה לא אמרה הגמ' שראוי למות, ולמה הזכירו נפילת הר על ראשו?

ונראה לומר בזה, דאיתא במס' שבת (פ"ח א'), "'ויתיצבו בתחתית ההר' (יתרו י"ט, י"ז), אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם". וחזינן שבני ישראל בשעת מתן תורה היו ראויים להקבר תחת ההר אם לא יקבלו עליהם את התורה, וא"כ בודאי יש קשר בין קבלת התורה והספידו של חכם, שהרי בשניהם העונש הוא נפילת ההר על הראש.

ונראה לבאר, דהנה הק' הראשונים (ע"ש בתוד"ה כפה) איך שייך לומר שבני ישראל קיבלו את התורה רק משום שלא רצו להיות קבורים תחת ההר, והלא ממה שהקדימו נעשה לנשמע מוכח שרצו לקבל את התורה בלי שום כפייה. ויעוין במדרש תנחומא (פ' נח סי' ג'), "ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו". ומבואר שגם המדרש הק' קושיית הראשונים, ותירץ שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע רק על התורה שבכתב, אבל על התורה שבעל פה לא קיבלו ברצון עד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית.

והנה מי שמתעצל בהספדו של חכם בודאי אינו מחשיב את התורה שבעל פה, שהרי התלמידי חכמים הם המבארים לנו את התורה שבעל פה, ומהותו של תלמיד חכם היא התורה שבעל פה.

ולפ"ז דברי הגמ' מבוארים בטוב טעם ודעת, שמי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי להקבר תחת ההר, שכמו שאיים הקב"ה את בני ישראל שיהיו קבורים תחת ההר אם לא יקבלו את התורה שבעל פה, כמו כן מי שמתעצל בהספדו של חכם ואינו מחשיב את התורה שבעל פה ג"כ ראוי להקבר תחת ההר.

והנה הגמ' מיירי במה שבני ישראל התעצלו בהספדו של יהושע. ונראה שהסיבה לזה היה שיהושע עשה הרבה דברים בחייו, שלא זו בלבד שהכניס את בני ישראל לארץ ישראל, אבל גם המשיך את המסורה של תורה שקיבל ממשה רבינו ולימד את התורה לבני ישראל, ולכן נקל הוא להתעצל בהספדו כיון שקשה לפרט את כל מעלותיו. קושי זה קיים גם בהנפטר הגדול, שיש בו מעלות הרבה, שהיה גאון בתורה, מתמיד עצום, צדיק נשגב, ומנהיג של רבבות, ולכן אם לא נשתדל להספידו כראוי, נקל הוא לבוא לידי עצלות בהספדו.

ב) כיום בא השמש בצהרים

איתא במס' מועד קטן (כ"ה ב'), "כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב 'והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים' (עמוס ח', ט'), ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו". ומבואר מדברי הגמ' שפטירת רבי יוחנן ופטירת יאשיה המלך היו דומות בזה שנחשבו כאילו שקעה השמש בצהרים. וצריך ביאור, מה עומק הכוונה במשל זה?

ונראה לומר בזה, שאם אדם אחד הוא בצער אז אותו אדם הוא כאילו הוא יושב בחושך, ואם כל הציבור בכל מקום שהם שרויים בצער אז הוא כאילו כולם יושבים בחושך. והנה כיון שהעולם עגול, כשמקצת בני אדם בחושך, יש בני אדם אחרים שהם באור, אבל כשהשמש שוקעת באמצע הצהרים הרי החושך הוא על כל העולם, ולכן פטירת יאשיה המלך ורבי יוחנן נמשלו לשקיעת השמש באמצע הצהרים כיון שמיתתם גרמה לצער לכל ישראל.

פטירת האדמו"ר מסאטמאר זי"ע היא ג"כ כמו שקיעת השמש באמצע הצהרים כיון שהשפעתו היתה על כל המקומות שבהם דרים החרדים לדבר ה'; בארץ ישראל, באמריקא, באנגליה, וכו'.

ג) אנינות אחר אבילות

וירב בבת יהודה תאניה ואניה (איכה ב', ה'). והנה התרגום כתב, "ואסגי בכנשתא דבית יהודה אבילותא ואנינותא". ומבואר מהתרגום ש"תאניה" היינו אבילות, ו"אניה" היינו אנינות. והקשה האלשיך למה כתובים שלא כסדרם, שהרי אנינות באה קודם אבילות.

ונראה לומר בזה שזמן האנינות הוא כהשמת מוטל לפניו, ואבילות הוא לאחר הקבורה, ונמצא שתוקף הצער הוא בזמן האנינות, אבל בשעת האבילות כבר פג הצער במקצת. ולפ"ז יש לומר שכוונת הפסוק היא שחורבן בית המקדש אינו דומה לשאר אבילות, שבאבילות רגילה הצער הולך ומתמעט, ולכן מתחילה יש תוקף הצער של אנינות, ולאחר מכן יש הצער של אבילות שהוא פחות יחסי מאנינות, אבל בחורבן בית המקדש אינו כן, שכל זמן שהמקדש חרב אנו יורדים ביותר עומק לתוך הגלות, ולכן הצער של הגלות הולך ומתרבה, ולכן האנינות הולכת ומתחדשת בכל הזמן, כאילו האנינות באה אחר האבילות, וממילא מתחילה כתובה תאניה שהיא אבילות ולבסוף כתובה אניה שהיא אנינות.

על פטירת האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל אנו יכולים לומר ג"כ שהאנינות באה אחר האבילות, שכל זמן שאנו חיים בלי הנפטר אנו מרגישים יותר את החסרון, ולכן כל יום נחשב כאילו הוא נפטר באותו יום. ויה"ר שיקויים בנו, "ובלע המות לנצח וגו'" (ישעיה כ"ה, ח').