שיחות עבודת לוי פ״ד

מאמר פ"ד – כח התפילה (ב)

א) תקיעת שופר ככהן גדול לפני ולפנים

איתא במס' ראש השנה (כ"ו א'), "עולא אמר, היינו טעמא דרבנן (ששופר של פרה פסול למצות תקיעת שופר) כדרב חסדא, דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור (ושופר של פרה נמי קטיגור דעגל הוא, רש"י) וכו', והא איכא בגדי זהב מבחוץ, מבפנים קא אמרינן, שופר נמי מבחוץ הוא, כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי". מבואר מדברי הגמ' שמצות תקיעת שופר חשובה כמו כניסת כהן גדול לפני ולפנים ביום הכפורים.

ואיתא במשנה במס' יומא (נ"ב ב'), "ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון ולא היה מאריך בתפלתו שלא להבעית את ישראל". מבואר מזה שזמן כניסת הכהן גדול לפני ולפנים היתה זמן דין, ולכן הכ"ג עלול להענש בהיותו שם, ולכן מיהר לצאת ולא האריך בתפלתו. ולפי מה שנתבאר שתקיעת שופר חשובה כמו כניסת כהן גדול לפני ולפנים, א"כ גם זמן תקיעת שופר הוא זמן דין. ולכן אנו צריכים להתבונן איך זוכים בדין בראש השנה?

ב) תפילה שלימה

ונראה שעל ידי תפילה בכוונה אפשר לזכות בדין, וכן מבואר מהא דאיתא במס' ראש השנה (י"ח א'), "שנים שעלו למטה וחוליין שוה, וכן שנים שעלו לגרדום [בית וועד שנדים בו נפשות להריגה, רש"י] לידון ודינן שוה [שניהם נתפשו על דבר אחד, רש"י], זה ירד [מן המטה, רש"י] וזה לא ירד, זה ניצל [מן הוועד, רש"י] וזה לא ניצל, מפני מה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל, זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה, מפני מה זה נענה וזה לא נענה, זה התפלל תפילה שלימה [נתכוון, רש"י] נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה".

והנה אנו רואים מכאן דבר נפלא, שמדריגת הכוונה בתפילה יכולה להיות ההבדל בין חיים למות, שהרי בגמ' זו מבואר שהסיבה שתפילתו נתקבלה היתה מפני שהתפלל תפילה שלימה, ורש"י פירש שר"ל שנתכוון בתפילתו. וא"כ בודאי ביום הדין של ראש השנה שאנו רוצים לזכות לחיים צריכים אנו להתחזק בכוונה בתפילה, שהרי בראש השנה הדין הוא על חיינו ממש, וההבדל בין חיים למות יכול להיות מדריגת הכוונה בתפילה.

ג) קריאה באמת

עוד מבואר בגמ' הנ"ל, שיש תנאי בתפילה שאינה מתקבלת בלי כוונה. ובשם הגר"א אומרים שזהו הביאור בדברי הפסוק ב"אשרי", "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמ"ה, י"ח), שיש להקשות שבכל שאר הפסוקים שבאותו פרק יש אות ו' באמצע הפסוק, וכמו בפסוק "בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד" [חוץ מפסוק "חנון ורחום ה' ארך אפים וגדל חסד" שלא כתוב "וארך אפים"]. והגר"א ביאר ש"קריאה באמת" היינו תפילה בכוונה, ולכן אם היה כתוב "קרוב ה' לכל קוראיו ולכל אשר יקראוהו באמת" עם ו', היה משמע שאפשר לתפלה להתקבל בלי כוונה אלא שיש מעלה נוספת לקרוא לה' באמת, ולכן הוצרכה התורה לכתוב את הפסוק בלי ו' באמצע ללמד שסוף הפסוק הוא תנאי לתחילת הפסוק, שקרוב ה' לכל קוראיו בתנאי שיקראוהו באמת.

והנה תנאי זה שהתפילה צריכה להיות "באמת" כולל גם כן שדברי התפילה צריכים להיות אמת ואין התפילה מתקבלת אם דברי התפילה הם דברי השקר. וכן מבואר מרש"י בפרשת חוקת (כ"א, א'), שכתוב, "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וגו'", ופירש רש"י (ע"פ התנחומא), "יושב הנגב, זה עמלק וכו', ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר 'אם נתון תתן את העם הזה בידי' (שם פסוק ב')". ומבואר שאם היו מתפללים להנצל מהכנענים לא שייך לתפלתם להתקבל מאחר שהם צריכים להנצל מהעמלקים ולא מהכנענים, והיינו כמו שנתבאר שהתפילה צריכה להיות אמת כדי להתקבל, ואם מתפללים להנצל מכנענים ובאמת הם עמלקים אין זה תפילת אמת.

ד) "ותפילתו תהיה לחטאה"

עוד צריך האדם לדעת שאם מבקש את צרכיו מהקב"ה בעוד שהוא חוטא לפניו, הרי תפילה זו היא מזכרת עון, ונחשב כאילו מרשיע עוד יותר על ידי תפילה זו.

יסוד זה מתבאר ממה שכתוב בתהלים (ק"ט, ז'), "בהשפטו יצא רשע, ותפילתו תהיה לחטאה", ופירש במצודות דוד, "בהשפטו, כשיהיה נשפט על מעשיו יצא חייב; תהיה לחטאה לא תחשב לזכות כי אם למזכרת עון לומר עליו בשמים איך מלאו לבו לשאול צרכיו מה' ואין לבו שלם עמו". ולפ"ז מבואר מפסוק זה שאם האדם אינו הולך בדרך הישר והוא מתפלל ומבקש את צרכיו מאת הקב"ה הרי זה נחשב לחטא כיון שזו היא העזה לבקש את צרכיו בעוד שהוא חוטא לפניו, שהרי הוא מבקש מהקב"ה שיעזרנו לחיות חיים של מרידה בהקב"ה.

ה) גם מי שיש לו זכויות צריך להתפלל

יש נקודה נוספת בתפילה, שאף מי שיש לו זכויות, מכל מקום לפעמים הזכויות אינן פועלות בעבורו בלי תפילה. דבר זה יש ללמוד מדברי הגמ' בבבא קמא (נ' א'), "תנו רבנן, מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה אמר להם שלום, שניה אמר להם שלום, שלישית אמר להם עלתה וכו', אמרו לו נביא אתה, אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו, אמר רבי אחא אף על פי כן מת בנו בצמא שנאמר 'וסביביו נשערה מאד' (תהלים נ', ג'), מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה".

ודברי הגמ' תמוהים הם וכמו שהקשו התוס' שם (בד"ה דבר), שאיך אמר רבי חנינא שבודאי בתו תינצל מהבור בזכות אביה שהיה חופר בורות, והלא לא הועילה זכותו של נחוניא בשביל בנו שמת בצמא. ותירץ השיטה מקובצת, "ולרבינו נראה לפרש, אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקדוש ברוך הוא והם דבר שנצטער וכו' והסכים הקדוש ברוך הוא לִדְבָרַי, שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא שמסכים לסברת הצדיקים שבדור, וכשמת בנו בצמא כבר מת רבי חנינא". ומבואר מדבריו שזכותו של נחוניא הועילה לבתו רק ע"י תפילת רבי חנינא בן דוסא, ולכן לא ניצול בנו בזכותו, שהרי באותו זמן כבר מת רבי חנינא בן דוסא ולא התפלל בעבורו. ולמדנו מזה עד כמה אנו צריכים לתפילה, שגם מי שיש לו זכויות לא תינצל בלי תפילה.