שיחות עבודת לוי ל׳

מאמר ל' – דקדוק במעשים

א) משה רבינו התעצל במילת בנו

ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי, וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות (שמות ד', כ"ד-כ"ו). ופירש רש"י, "ויבקש המיתו המלאך למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש מיתה; תניא אמר רבי יוסי, חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקדוש ברוך הוא צוני (בפסוק י"ט) 'לך שוב מצרים', ומפני מה נענש, לפי שנתעסק במלון תחלה, במסכת נדרים (דף ל"א ב')".

וכתוב בדעת זקנים מבעלי התוספות, "ותימה שהרי למחרתו צריך לצאת ויסתכן הולד, ויש לומר שאותו ולד היה במקום שלן לאחר שפגע בו אהרן ואמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם וכו', וחזרה משם צפורה ובניה, וא"כ כיון שהיה בדעתם לחזור היה יכול למולו קודם שיתעסק במלון ותהיה צפורה ממתנת שם עד שיתרפא הנער ממילתו ולכך נענש".

והנה מדברי הדעת זקנים יוצא שלא מדובר כאן בעצלות כפשוטו, אלא בעיקרו יש כאן טעות, שהרי בעצם היו נוסעים בדרך, ובמצב כזה לא שייך למול את בנו שיסתכן הולד בדרך, אלא שמשה רבינו לא הכיר שצפורה יכולה להשאר שם במלון עד שיתרפא הילד, וחז"ל גילו לנו שיש כאן משהו של עצלות שגרמה למשה רבינו לטעות. ונמצא שאע"פ שמשה רבינו היה נוסע בדרך לקיים את שליחותו של הקב"ה להוציא את בני ישראל ממצרים, מכל מקום כשטעה קצת מיד נתחייב במיתה.

מכאן יש ללמוד עד כמה שאנו צריכים להזהר במעשינו שלא יהיה בהם שום חסרון או טעות כלל, שאף אם אנו עוסקים במעשים טובים, ולא בעבירות ח"ו, עדיין יש לדאוג שמא יש טעות בפרט אחד.

ב) חטאו של ראובן

יסוד זה יש ללמוד גם מהא דאיתא בבראשית רבה (וישב פר' פ"ד סי' י"ט), "אמר לו הקדוש ברוך הוא (לראובן) מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה ואיזה זה הושע, שנאמר (הושע י"ד, ב') 'שובה ישראל עד ה' אלקיך'". ודברי המדרש תמוהים הם, שהרי מצינו באדם הראשון שחטא ועשה תשובה, וכן מצינו בקין, וא"כ איך שייך לומר שראובן הוא הראשון שחטא ועשה תשובה?

ונראה לומר בזה, דאיתא במס' שבת (נ"ה ב'), "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה", וכוונת הגמ' היא שראובן לא חשב לעשות עבירה, אלא שהוא חשב שיש כאן מצות כיבוד אם למחות על כבודו של אמו, אלא שכל זה היה טעות בידו, ובאמת לא היה לו לעשות כן, ונמצא שאע"פ שראובן לא ידע אז שהיה בזה חטא, אעפ"כ בעיני הקב"ה נחשב לחטא מאחר שאם היה מתבונן קודם לכן לא היה בא לידי טעות.

ולפי זה יש לבאר את המדרש, שהרי ראובן היה הראשון שחטא באופן שלא היה יודע שהיה חוטא, ואעפ"כ שב בתשובה. וא"כ כוונת המדרש היא שראובן היה הראשון שחטא ועשה תשובה אף על חטא שהיה רק טעות בחשבון ולא חטא ממש, ובזה פָּתַח פֶּתַח חדש לדופקי בתשובה.

גם מכאן יש ללמוד כמה יש לנו לדקדק במעשינו, שאפילו אם האדם חושב לעשות מצוה עדיין יש אפשרות שהוא טועה בחשבון ובאמת מה שהוא עושה נחשב לעבירה.

ג) יפשפש במעשיו

איתא במס' ברכות (ה' א'), "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו". ומשמע שכוונת הגמ' היא שיפשפש במעשים עצמם לראות אם יש בהם צד רע או לא. ולפ"ז אין כוונת הגמ' לעבירות גלויות, שהרי בזה אין צריך פשפוש כלל, שהאדם יודע שהן עבירות, אלא כוונת הגמ' היא שיפשפש במעשים טובים שעושה לראות שמא יש חסרון במעשיו, ואע"פ שהוא חושב לעשות מצוה, מכל מקום שמא יש קצת עבירה מעורבת בתוך מעשיו.

עוד איתא שם, "פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה". ונראה שכוונת הגמ' היא, שלפעמים עשיית מצוות ומעשים טובים דוחים מצות תלמוד תורה, ולכן צריך לפשפש במעשיו לראות שמא ביטל מן התורה מפני שחשב שצריך לקיים איזה מצוה או מעשה טוב, ובאמת לא היה לו לעשות כן.

מכל זה יש ללמוד עד כמה שאנו צריכים לדקדק במעשינו שיהיו טובים בשלימות, ולא יהיה בהם שום חסרון.

ד) דקדוק בהלכה ואפילו בשעת התרגשות

איתא במס' ברכות (ס"א א'), "דתניא לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו אשתו וכו', אמר רב נחמן, מנוח עם הארץ היה (לא שימש תלמידי חכמים שלא למד משנה זו ששנינו לא יהלך אדם אחורי אשה ואפילו היא אשתו, רש"י), דכתיב 'וילך מנוח אחרי אשתו' (שופטים י"ג, י"א) וכו', אמר רב אשי ולמאי דקאמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה אפילו בי רב נמי לא קרא, שנאמר 'ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש' (חיי שרה כ"ד, ס"א), ולא לפני האיש".

הסבא מסלבודקא זצ"ל העיר שיש ללמוד מכאן שתלמיד חכם לא ישכח מלנהוג כראוי ואפילו בשעת התרגשות גדולה, שהרי מאורע זו היה זמן של התרגשות גדולה בשביל מנוח, שהרי ידע שהאיש שדיבר אל אשתו היה שלוח מהקב"ה והיה הולך אחרי אשתו לְהֵרָאוֹת אל איש האלקים [שאח"כ התברר להם שבאמת היה מלאך], ולכאורה נקל הוא בזמן כזה לשכוח את עצמו וללכת אחרי אשתו אף אם הוא יודע שאין לעשות כן. אבל מהגמ' מבואר להיפך, שאם היה תלמיד חכם לא היה שייך שישכח את לימודו אפילו בשעת התרגשות ובודאי לא היה הולך אחרי אשתו, ועל כן הוכרחה הגמ' לומר שהיה עם הארץ.

ועוד יש להוכיח מהגמ' שאם היה תלמיד חכם בודאי היה מדייק מהפסוק שנכתב אצל רבקה שהלכה אחרי האיש ולא לפני האיש, אע"פ שהוא רק דיוק ולא נכתב בפירוש שהאדם לא ילך אחרי האשה, והרבה יש לנו להתעורר מזה.