שולחן ערוך, אבן העזר ק״ג: אלמנה שמוכרת נכסיה לכתובתה אם צריכה למכור על פי בית דין ובו ה סעיפים: – עם 11 מפרשים

אלמנה שמוכרת נכסיה לכתובתה אם צריכה למכור על פי בית דין ובו ה סעיפים:
אלמנה בין מן האירוסין אם כתב לה כתובה בין מן הנשואין מוכרת מנכסי בעלה לגבות כתובתה שלא בב"ד ושלא בהכרזה לא שנא אם מוכרת לגבות כל כתובתה ביחד ל"ש אם מוכרת ג' או ד' פעמים לגבות מעט מעט בכל פעם מוכרת שלא בב"ד מומחים אבל צריכה ב"ד הדיוטות ג' אנשים נאמנים בקיאים בשומת קרקע: הגה ודוקא עיקר הכתובה והתוספת אבל אינה מוכרת שלא בבית דין לגבות נדונייתא דאינו רק כחוב בעלמא (ב"י בשם הריטב"א פרק אלמנה ניזונת) אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה מכרה קיים ויש חולקים:

אחריות המכר על היתומים בין אם תמכור היא או ב"ד (ולכן אף אם מכרו ב"ד בטעות כגון שהאשה מחלה הכתובה ליתומים בסתר אין היתומים יכולין לטרוף מן הלוקח) (תשו' הרא"ש כלל ס"ג):

גרושה לא תמכור אלא בב"ד מומחים ואלמנ' נמי אם נשאת לא תמכור אלא בב"ד מומחים:

אם ב"ד מוכרים ונותנים לה אינה נשבעת שלא זלזלה בנכסים אלא נשבעת שלא אתפסה צררי ושלא תפסה היא משלו (טור) אבל אם היא בעצמה מוכרת צריכה לכלול בשבועתה שלא זלזלה בנכסים:

אלמנה ששמה ולקחתו לעצמה אינו כלום אפילו הכריזו עליו אא"כ היו בשומא ב"ד הדיוטות וי"א שאינו כלום עד שיהיו שם ב"ד מומחים:

אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה ק' בר' או שוה ר' בק' נתקבלה כתובתה:

היתה כתובתה ק' ומכרה שוה ק' ודינר במאה מכרה בטל ואפי' היא אומרת אני אחזור את הדינר ליורשים:

היתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה מנה שוה בשוה וכן לשני וכן לג' ומכרה לרביעי שוה מנה ודינר במנה של רביעי בלבד מכרה בטל:

קרקע. ל"ד קרקע ה"ה אם מוכרת מטלטלין לאחר תקנות הגאונים צריכה ג' אנשים בקיאין בשומת אותו דבר. ואותן ג' רשאים להיות הדיוטים ממש דלית בהו דגמיר וסביר אלא בקיאין בשומא הר"ן עיין ח"מ ב"ש:

עצמה. ע"ל סי' צ"ג סעיף כ"ה:

מומחים. כלומר ג' הדיוטים הראוים לדון דיני ממונות דאיכ' בינייהו חד דגמיר וסביר ח"מ ב"ש בשם הר"ן וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ע"ג:

זלזלה. ובהרא"ש ובהר"ן אי' דצריכה לשבע שלא גבתה יותר דהא הריוח שייך ליורשים. וכתב ב"ש וא"י למה לא כתב הש"ע דצריכה לישבע שלא גבתה יותר וע"ש ס"ק ט':

בר'. עיין ח"מ וב"ש ועיין ש"ך ח"מ סי' רכ"ז ס"ק י"ד:

משנה כתובות דף צ"ז ע"א וכחכמים

לעיל בסימן נ"ה

מומחים מה שנקרא בעלמא ב"ד הדיוטים נקרא כאן מומחים והדיוטות כאן היינו הדיוטים ממש דלית בהו גמיר וסביר אלא בקיאים בשומא ב"ש בשם הר"ן

אתמר עלה דמתני' משמיה דרב נחמן ב"מ דף לב ע"א

ל' הרמב"ם שם בפ' י"ז וכ"כ הרי"ף ופי' אפי' ליכא בינייהו מאן דגמיר וסביר

שם וכ"כ ה"ה דס"ל דלא אמרו שצריכ' ג' הבקיאין בשומא אלא לכתחל' אבל לא בדיעבד ושכן דעת קצת מפרשים

הרמב"ן בפ"ב דב"מ וכ"כ בעטור בשם ר"ח וכ"כ הטור בשמו

מימרא דרב יוסף כתובות דף צז ע"א

כר' יוחנן דמפרש טעמא דמתני' דאלמנה מוכרת שלא בב"ד משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וגרושה לא איכפת ליה שם ע"ב

טור וכפירוש ר"ח דטעמא דעולא שם שתהא הנדוניא לנשים וימצאו חן בעיני האנשים וישאו אותם והביאו התו' שם וכיון שנשאת בטל טעם חינא שלה וכמ"ש הר"ן בשם הרי"ף והרמב"ם

שם ממסקנת הגמ' שם דף נח ע"א וכמ"ש אביו הרא"ש שם בפסקיו

ואף על פי שהיו שמה ב"ד הדיוטות שמא לא דקדקו כולי האי וכ"כ התוס' שם

מימרא דרב זירא א"ר נחמן וכו' שם

ה"ה בפ' הנז' לדעת הרמב"ם וקצת מפרשים

טור וכ"כ ה"ה שם שיש חולקים בזה וכו'

משנ' שם דף צח ע"א

שם במשנה וכת"ק

שם במשנה

הג"ה דדוקא עיקר כתו' ותו' ע' ב"ש מקשה הנה הריטב"א ס"ל לעיקר ולא לתוספות והה"מ חולק וס"ל אף לנדוני' והרמ"א דלא כמאן והמע' בב"י ל' הריטב"א יראה שלגמרי פוסק כהריטב"א דס"ל בין לעיקר בין לתו' שהרי כ' ואף אי תימא שאף לגבי תו' לא שייך טעם חן ובזיון מ"מ משום שלא תפסיד במזונות שהוא נמי טעם כעיקר מוכרת אף לתו' שלא בב"ד ור"ל שמפרש ר"ש כפי' האחרים שבר"ן דמן הנשואין מודה ר"ש שמוכרת לכתו' אפי' משום שלא תפסיד ליתומי' במזונות ולהכי ס"ל דאף רבנן בההיא סברא לא פליגו וסברו נמי טעם מזונות לעיקר וא"כ תירוצו א' דהריטב"א איירי באשה שאין לה מזונות א"י להבין (וגם מה שכ' בשם הריטב"א סס"ק א' צ"ע). אלא אי קשיא הא קשי' הרי מהריטב"א משמע דפליג על הרא"ש דס"ל אם גבתה מקצת אף שעדיין אוכלת בשביל השאר מ"מ יוכלו היורשים לפרוע המותר בע"כ כבסי' צ"ג סעיף י' דאלו כן מה"ת אם מכרה כבר לעיקר שרשאי למכור אף לתו' כדי שתופסד במזונות הא מיד שמכר' לכתו' הברירה ביתומים לסלק התו' ולהפסיד' המזונות ואיך אפשר שטובתם במכירות להתו' אלו בהכי ניחא להו מי מוחה בידם א"ו ניחא להו יותר בנכסי התו' וליתן מזונות ומה רווחם במכירתם שלא בב"ד וא"כ ק"ק על הרמ"א שפוסק כהרא"ש מ"ש תו' ומ"ש נדוני' ולזה אפשר מוכרח תי' ב' דב"ש מדהריטב"א כ' בדרך ספק על התו' אם שייך חן ובזיון סמך בזה על הה"מ ולפ"ר משמע דאף הר"ן לא ס"ל כהרא"ש ע"פ דברי הפ"י שכ' על דכ' הר"ן דא"ל בשלמא מן הנשואין הנאמר בגמרא אלא הפירש"י דאלו לפי' האחרים קשה דאכתי לרבנן מה הועילו בתקנתן שעדיין תוכל למכור למקצת כתו' ובזה לא הפסידה מזונות וכ' הפ"י מש"ה ל"א דאכתי הועילו שאם התחיל ממילא יסלקו היורשים המותר לפטור ממזונותיה דלא בשופטני עסקינן וכמ"ש הרא"ש עכ"ל אבל לע"ד מהר"ן ל"מ מידי כי הלא סברא זו של הפסד מזונות היינו הכי שאם יאמרו לא תמכר אלא בב"ד זה צריך שהות זמן ובין כך תאכל משא"כ אם מוכרת לעצמה פטורים מיד וזה תינח אם מכרת הכל אבל אם תמכר מקצת ועדיין תאכל עד שהיורשים יתבעו אתה בב"ד ויגבו לה ע"פ ב"ד המותר ובין כך תאכל מה הרוויחו במכירת המקצת שלא בב"ד והוו להו לחכמים להצריכה למכירת מקצת דוקא ב"ד ואז ממילא אם ירצו היורשים יגבו לה הכל. ובמחלוקת דנדוני' נלע"ד משמעות התו' כהכרע' הרמ"א וריטב"א זלה"ה מדכתבו דך צ"ז ע"ב ד"ה מכרה כתובתה נ"ל לפרש מנה ור' והשתא אתא שפיר כו' וק' לו יהא דמשמע אף התוס' דילמא ולא תגבה השאר קאי על הנדוני' אלא נראה דמשמע להו דהחכמים דפליגו ואמרו מוכרת קאי על כולהו בבא ואלו מכרה כתו' יתפרש עם התוספת ולא נשאר כ"א הנדוני' מה טעמייהו דרבנן וכסברת הריטב"א דבנדוניא לא שייך חן ובזיון וק"ל ויהי' איך שיהי' נשמע מזה דלחכמים אף שמכרה לכל עיקר כתו' מוכרת אף לתוספת יהי' הטעם מה שיהיה או להריטב"א משום מזונות או להרא"ש דאפשר דלא שייך בתוספת לבד טעם מזונות כנ"ל מוכח עכ"פ דבתוס' נמי שייך חן ובזיון והיינו כפסק הרמ"א ז"ל:

אחריות המכר על היתומים ל' הגמר' ארמלתא דזבן אחריותא על היתומים ולמה דקי"ל אחריות ט"ס י"ל דאיירי בסתם וכן משמעות התו' בכתו' צ"ז ד"ה מאי סמך לה שכתבו וי"ל כו' דהכא ודאי אחריות דנפשה מקבלת דהא אינה מוכרת בהדיא שלא באחריות וא"כ אפשר שאם קיבלה עליה אחריות אה"נ שהאחריות עליה אבל רש"י ור"ן פירשו ארמלתא דזבין וקבלה עליה אחריות וצ"ע הא קי"ל ט"ס ואי דק' להו בסתם פשיטא דאין עליה האחריות דהא אינה אלא שליח ז"א דהא דף ק' מקשה הגמרא באמת פשיט' ומשני ב"ד איצטריך דס"ד שיהא כקונה בלא אחריות הרי משמע דבסתם איירי דאי במפרש איך ס"ד דלא וגם אי במפרש מעיקרא ל"ק פשיט' אך זה יש לדחוק דהקושיא על דמשמיענו דיש לו אחריות איתמא ואי משם החידוש דאין עליה אחריות אף שקבלה הל' משמע דהחידוש במה דיש לו אחריות. ואולם קצת משמע כפירושם מדפשט הגמרא דאינה חוזרת וטורפת לכתוב' מדקתני שיירה אין וכו' ואי דוקא בסתם ק' דילמא מה דקתני הכי מפני שעל הרוב הקונים ממנה אין קונים אלא בדקבלה עליה אחריות ולא בסתר אלא משמע כפירושם וצ"ע הח"מ וב"ש מביאים בשם הטור העצה דסתם יפה לה והוא מירושלמי שכתב באת מלוה בעדים כלומר מי שאין יכול לטרוף מה שמכרה לכתוב' תאמר למזונות מכרתי ור"ל כדי שתוכל היא לטרוף לכתוב מן הלוקחים מהבעל או היורשים כמבואר בתוס' דף צ"ו ע"ב ד"ה ורבי יוסי באת מלוה בשטר אומרת לכתוב' מכרתי כדי שלא יוכל לטרוף מפני שהיא קודמת ויש להקשות מה איכפת לה דהא ע"כ כשהב"ח רוצה לטרוף אין בני חורין ביד היורשים דאל"ה יוכלו הלקוחות לומר הנחנו לך וארמלתא דזבן הא האחריות איתמא דהיינו על מה שירשו. ואם אין בידם בני חורין מה איכפת לה בטריפות הב"ח תו קשה מה בכך שיטרוף מה שמכרה למזונות הא תיהדר ותטרף מהטורף בכתובתה וכנראה משום קושית אלו הוסיף הר"ן ריש מי שהיה נשוי וכתב ופירושו אם בא מלוה בשטר לטרוף המשועבדים ולהוציא מיד הלקוחות הדמים שהרי הוא מוכרת לי"ב חודש ולוקח מפרנס אחד לל' יום אומרת לכתו' מכרתי וקודמת עכ"ל ובריש פרק א"נ על הברייתא מוכרת לה וסמיך לה כדי שתגבה כתובה מן השאר כתב עצה טובה קמ"ל שאם תמכר שעור כתובה למזונות יבא אח"כ בעל השטר ויגבה הדמים מיד הלוקח ואיהו לא תוכל לגבותם מן בעל השטר בכח כתובתה משום דמטלטלין לכתובה לא משתעבדו אבל צ"ע דמ"ש דב"ח יוכל לטרוף הדמים הא מטלטלין דיתמי לב"ח נמי ל"מ וא"ל שהלוקח מרצונו יתן לו הדמים דא"כ לא נפטר מחיובו להאשה בהדמים שקנה בם הקר' שתוכל לומר אני מטלטלין אית לי גבך כדאיתא במסכת כתובות דף צ"ב מימרא דרמי ב"ח גם א"ל דיש לחוש דלמא יבא ב"ח עם שעבוד אגב ובכתובות מסתמא לא נכתב אגב דא"כ אף כי תאמר לכתובה מכרתי מה תועיל שהיא מוקדמת הא מטלטלין לכתובה נמי ל"מ ועיין בכתובות דף צ"ז בתוספת ד"ה וסמך ואפי' נדחוק דדוקא בשמכרה למזונות ונישאת שפיר כתבו התוספת דלא תוכל לגבות הדמים משום דהוה מטלטלין אבל באומרת לכתובה מכרתי כל שמכרה קר' המשוע' לה בקדימה אף להדמים הבאים מכח קרקע זו אין לשום אדם טריפה עליהן אכתי קשה דלדמים הללו ודאי לא מהני אגב כמבואר בח"מ סי' ק"ד סעיף ה' דהא אפי' בכלל דאקני אינם ונ"ל דדוקא בדרמי בר חמא שאביהן מכר הקרקע וזקף במלוה נמצא שלא הוריש ליתומים אלא מטלט' שפיר יוכלו לו' מדוע הגבית המטלטלין כיון שאף אלו טרף הקרקע ממך אין אחריות קניתך על החוב הזה משום דמטלטלין דיתמי ל"מ משא"כ הכא שהיא מכרה והדין דהאחריות איתמי במה שירשו מאבוהן ולא עליה דהיא הוי כמוכרת בלא אחריות כמבוא' בהר"ן להכי אותן הדמים אף שהיא מכרה הקר' מ"מ כל כמה שלא הגיע חודש הבא עדיין הדמים ברשות היתומים שהרי אם תנשא וכו' נמצא אם יבא ב"ח ויטרף הקרקע דמי החוב בעד הקר' משועבדים שפיר להלוקח דלגבי היתומים חשיבו מניה ואפילו מן גלימא דהוי כאלו האשה מכרה בשליחותם והם עיקר המכרו קרקע שהניח אביהם שמחויבים לשלם מהדמים ונמצ' שפיר הברירה ביד הלוקח ליתן להב"ח הדמים משא"כ היא לא תוכל לגבות מאותן הדמים דהיא באה בכח כתובה שהוא חוב בעלה והדמים חשיבי מטלטלין דיתמי ול"מ משא"כ אם תאמר לכתובה מכרתי שהיא מוקדמת וכ"ז בשהמעות עדיין ביד הלוקח אבל בשהדמים כבר בידה פשיטא שוב לא איכפת לה במה שהב"ח המוקדם יטרף הקרקע המכורה למזונותיה מטעם ב' הקושיות הנ"ל והדמים שבידה פשיטא שאין לב"ח בעלה עליהן שום טירפה דהא מטלטלין לב"ח נמי ל"מ הא למה זה דומה ליתומים שמכרו קרקע אבוהן ועליו היה מע"פ שכע"מ שמד"ג אין לב"ח כלום על הדמים כמבואר בח"מ סימן ק"ז ואפילו להטור דמחייב היורשים מטעם מזיק הכא כלל לא שייך שהרי שעבודו לפניו לטרוף מהלוקח אלא דבזה אין לו ריוח שהיא תיהדר ותטרף ממנו בכתו' וגם אין לה היזק בזה כנ"ל ואפילו הלוקח שיטרפו הקרקע ממנו א"י ליהדר עליה על הדמים דהא אחריותם איתמי ומכיון שאין בידם שוב בני חורין הפסיד והדמים שבידה אחרי שתפשם דידה נינהו כמבואר סימן צ"ג סעיף ך"ב. א"נ יש לפרש הר"ן ביותר פשט בלשונו דהא יש להתבונן הא מד"ג יתומים שמכרו קרקע שהניח אביהן אין אלמנה נזונית מן הדמים כדאי' סימן צ"ג סעיף ך"א דדוקא האידנא ס"ל לר"ה דנזונית מהדמים ואף בזה י"ח. ובשמכרה לצורך מזונות נזונית מן הדמים שביד הלוקח אף כי חשוב כמכרו היתומים וה"ה אם מכרו היתומים למזונות נזונית מן הדמים שביד הלוקח ואמאי לא נימא נמי דנעשו מטלטלין דיתמי א"ו דכל זמן שהדמי' ביד הלוקח ולא נזקפו במלוה עליו ועדיין השעבוד הזה שנמכרו בעבורו קיים לא נעשה כלל דין מטלטלין עליהם דהא אם אינו פורע חוזר המקח משום דהוי כעייל ונפיק אזוזא שבח"מ סימן קצ"ה ולהכי נמי אף לגבי הב"ח הטורף עדיין חשובים קרקע ויוכל להוציאה ושוב כשבאו לידי הב"ח ונעתקו מן חיוב הלוקח אז נעשו מטלטלין וא"י לטורפם וכן אם נשאת ובטל חיוב מזונותיה שנמכרו בעבורם שפיר כתבו התוספת הנ"ל ולא תוכל לגבות מהן לכתובה דהא מטל' נינהו ומזונות אבדה ואולם הדרך ראשון מסתבר יותר בכונת הר"ן אלא שהוקשו עליו הרב המופלא מוהר"ר מאיר דיין דק"ק ליסא ב"מ שמחה פרעגיר ז"ל ומחתני החריף מוהר"ר יודא שי'. הרב מהר"מ הקשה בלשון זה הרי הר"ן גופיה כתב בדרמי בר חמא ודוקא ופייסא בזוזא אבל אם נתן לב"ח קרקע תו לא יכולין היתומים לתבוע מהלוקח הדמים לפ"ז גם בדמי ב"ח נמי אלו היה טורף קרקע תו לא היו יכולין היתומים לגבות המעות מלוקח ונסתר בנינו עכ"ל וחתני שי' השיב בעדי בל' זה דאין דומה לזה דבשלמא גבי רמי ב"ח כתב הר"ן דא"צ הלוקח להחזיר הדמים ליתומים לאו משום דהמעות משועבד ללוקח אלא כיון דהלוקח אגבי' לב"ח קר' נמצא כבר הי' פקח והוה כמאן דאגבי' ליתומים קר' וב"ח טרף מהיתומים דהא משועבד לב"ח מדר' נתן ובזה שפיר אמרינן השתא דנתן לב"ח דמים יכולין היתומים לומר אנא מטל' שבק אבוהן גבך כיון דליכא שום שעבוד על המעו' אבל הכא כיון דהדמי' משועבדים ללוקח בלאו דר"נ כיון דהוה מניה וכיון דיכול לתפוס בהמעות מצד השעבוד שפיר יכילנא לומר דהברירה ביד הלוקח ליתן דמים לב"ח או קר' (ואודה ל"י נחלתי בן לא אבוש כי ידבר את אוהבים בשער). אך על העיקר סברה וחידש דינון שכתב מר חמי שי' דלגבי יתומים הו' מניה לכאור' צריך להבין למה לא יוכלו היתומים לומר אלו שבק אבינו רק מטל' לית לך ליגבי ממנו כלום דהא מטל' למזונות ל"מ ועכשיו דשבק קר' נקבל אחריות ואף על המטל' למה נגרע בשלמא על הקר' שפיר אמרינן אחריות איתמא כיון דטורפא דב"ח לא אתא מכחה רק מכח אביהן וא"כ אף אלו הי' האחריו' עליה מ"מ היתה היא יכולה לחזור על היתומים ושפיר שייך לתקן האחריות איתמי אבל על המטל' אמאי תיקנו להיות אחריות איתמי וצ"ע עכ"ל חתני שי' והשבתי להם בל' זה האמת אגיד שדברי הר"ן היו מאתי בהעלמת עין מחמת כי הי' פשוט בעיניי כביעתא בכיתחא דלולא כן שאף אם טרפו הקר' אין לו שום אחריות על הדמים שחייב וחייב לשלם להיתומים. אף כי פייסיה בזוזא נמי הי' פטור מטעם מה אפסדתיך ומה נפקא לך מניה ובאמת לדעתכם אף עתה זה שקשה בדיני ממונות ואולם כעת שעיינתי בסוגיא זו ודקדקתי להבין אמרי פי הר"ן ז"ל רוא' אני לע"ד כונ' אחרת בהר"ן ז"ל אף דל' הר"מ ז"ל פי"א מה"מ נוטה לדעתיכם דדוקא בדפייסי' בזוזא טרם שטרף הקר' הוא דשייך דרמי ב"ח ומשמע קצת הא אלו טרף הב"ח הקר' פטור מפרעון חובו. אבל לשון הסוגי' ואתא ב"ח דראובן וקטרף לה משמעון משמע ברור דלאחר שטרפה פייסי' בזוזא שהיה חיוב כדי שיחזירנה לו וכן משמע להדיא ברש"י פסחים שכ' ובא ב"ח וטורפה משמעון:

ולדעתי כ' קשה הא מיד שטרף נפטר הלוקח מחיובו ע"פ דברי הר"ן ומה להיותמים תו עליה כי הדר וקנה בזוזא דיליה עד שמשום זה יתחייב מחדש לפרוע להיתומים. אין זה לע"ד אלא דינא דפרסאי ואם כונת רש"י ור"ן נמי כדמשמע מהרמ' שהפיוס היה טרם שטרף מלבד של' רש"י ל"מ הכי אף ק' עכ"פ הי' להם לבאר פי' זה שהוא ממש דלא כפשטות לשון הגמרא להכי דקדקתי בל' הר"ן שכתב והא דנקיט ופייסי' בזוזא משום דאי אגבייהו ארעא וכו' ל' זה אינו נופל כ"א על מה שמגבה ל' ארעא מדיליה אבל על השדה שקנה שייך ל' טירפא ולכל הפחות להבנתכם הי' לו לכתוב אבל אם טרפו ממנו הקרק' או שאגבייהו ארעא ל"מ וכו'. להכי נלע"ד דודאי אלו טרף הקר' ולא פייסי' נמי היה חייב לשלם להיתומים משום דל"ל שעבוד על הדמים דמטל' הם וכדמבואר ברש"י פסחי' שכתב ולא לעכבו בשביל אחריות מכירתך דמטל' דיתמי ל"מ וסברת הר"ן אינ' אלא דוקא בדפייסי' בארעא דיליה והטעם דהנה הר"ן פי' תחלה וכ' והמעות לא היה לך ליתן דמטל' דיתמי לב"ח ל"מ ור"ל אם רצה הלוקח לומר אני נפטרתי מחיובי לכם במה שפרעתי עבורכם מה שאתם חייבים מכח אבוהן הם אומרים לו לא היה לך ליתן דהא לית לב"ח שעבוד על מעות אלו אף מדר' נתן דמטל' נינהו ובמטל' לא אמרינן דינא דרב נחמן ואם יאמר הלוקח אמת שנתתי הזוזא בתורת טירפא בעד הקר' שרצה לטרוף לא בתורת פרעון חוב שלכם ומ"מ אני רוצה למיהדר על הדמים שאני חייב מצד אחריות שלי על זה אומר דזה נמי אינו דגם אתה אין לך לחזור על האחריות לפי שאין לנו קרקע מאבינו. ובזה ה"ה כשטרף קרקע המשועבדת שאין כאן התחלה לומר נפטרתי מחיובי מפני שהגעתי קרקע זו מחמת החוב שאני חייב לכם דהא אף אלו לא היה חיוב הדמים נמי היה טורפה ולא באתה כלל קרקע זו ליד הב"ח ע"י שעבודא דר"נ שאיהו חייב לאביהם ואביהם חייב לראובן דהא אפילו כבר פרע נמי בלא זה משועבדת להטורף להכי לא נפטר בגבייה זו מחיובו ותמצית סברתו שמפני שמבלעדי חובו היה בא קרקע זו בע"כ ליד הטורף אינו נפטר מחיובו וא"י לומר הגבתי אותה בפרעון החוב אחרי שבע"כ בלא חובו היה נטרף. ותו דלא שייך סוף דבריו בקרקע הנטרפת שיאמר אלו הייתי פטור מהחוב והב"ח היה טורפה ממכם דודאי כן הוא ואלו עשה כן טרם בא הטורף היה זריז ונשכר אבל אחרי שבא הטורף שוב אין הברירה בידו שהטורף לא יניחנו להגבות ליתומים קרקע המשועבדת לו אבל בארעא דיליה שפיר מצי אומר הלא היה סיפק בידי וכי היכי דאלו מגבינא לכו ארעא ב"ח דאבוכן גבי לה מנייהו מדרב נחמן ואז הייתי פטור מקרקע שקניתי כי אין נפרעין ממשועבדים במקום בני חורין דהיינו ביד היורשים מה שגבו קרקע בחוב אבוהן מדרב נחמן ה"נ מצינא מגבינא לב"ח דאבוכן ארעא מחמת חוב זה ולהכי בשנטרף הקרקע ממנו ע"כ צריך לבא לעכב הדמים בתורת טירפא מכח אחריות וזה אינו דמטלטלין הם משא"כ כשתגבה ארעא דיליה מיד נפטר מחיובו מפני שיכול לומר זה החוב שאני חייב הגבתי להב"ח מפני דאמר להו ע"י חוב זה שאני חייב לאביכן כי היכי דמשתעבדנא לכון קרקע זו מחמת אבוכן משתעבדא נמי לב"ח דאבוכון מדר' נתן וכי היכי וכו' ר"ל שרשאי אני למיעבד זה להגבו' לו השעבוד שיש לו עלי מחמת חוב זה שאני חייב דהא אין לכם הפסד דאלו מגבינן לנו וכו' גבי לה מנייהו ה"נ מצינא מגבינא לב"ח דאבוכן ארעא מחמת חוב זה וכו' ר"ל לא הגבתיה לו במקום שדה הנטרף כדי שאני מוכרח לבא באחריות עליכון אלא שארעא זו הגבתי לו מחמת חוב זה שאני חייב שע"י חוב זה היה לו שעבוד עליה מדר"נ ולולא חוב זה לא ה' לו עליה שום שעבוד וממילא נפטרתי מיד מחובי ופטור אני מלשלם לכם והשדה שקניתי לא נטרף מעולם ואינו צריך כלל לבא על החוב מחמת אחריותי ואין זה ענין כלל לפקחת רבא ורבא משמיענו איך יכול לבא לגביות אחריותו בתר שנטרף הקר' או שפייסי' בזוזא בין קודם טירפא בין אחר טירפא שאם חיובו במקומו יגבה להם קר' בחובו תהי' איזה שתהי' ובזה נפטר מחיובו וחשוב יתומים שגבו קר' וחוזר וטורף מהם אחריותו ודוק (וע' פסחים תו' ד"ה ופייסי' ודוק בם וע"כ ר"ל לא מיבעי' אם טרף הקר' שחייב להיתומים בהדמי' וזה אם באנו להשוותם עם הר"ן ואפשר נמי פליגו עלי' מכל וכל וצ"ע עכ"פ מהראוי להשוותם במה דאפשר) ומה שנתקשה חתני שי' מדוע יהי' שעבוד הלוקח על הדמים שבידו מטעם דחשיבו מני' ומ"ש מהדמי' שירשו מאביהן הטעם לע"ד פשוט דכבר מבואר ברש"י ור"ן טעם דהאשה שמכרה האחריות איתמי היינו משום שבשליחותם היא מוכרת ושלוחו כמותו והוי כאלו מכרו הם וא"כ מהראוי' הי' לפ"ז שיהא האחריות אף על נכסי עצמן אלא מפני שאינו מוכר אלא למזון האשה והלוקח יודע זה אמרו חכמים נהי דגופו נכנס בשעבוד האחריות להתחייב לשלם להלוקח כשיטרף שדה זו היינו מכל מה שהאשה נזונית וכן הן הן הערבו' דהיינו נכסוהי דבר אינש כמבואר בהרשב"א סוף קדושין דז"ל ואפי' שיעבוד מטלט' עורר אחר שעבד גופו (ול' הרא"ש בתשו' שבטור זה סי קי"ח שכ' דאין שעבוד חל על גופו של אדם בשום ממון ע"כ ר"ל דאין שעבד קדימה חל על גופו של אדם בשום ממון לענין אם חייב לב' מחויב לשלם ממה שירוויח להמאוחר כמו למוקדם) לא יכנסו כ"א הנכסים שחיוב האשה במזונותיה עליהן דהיינו הקרקעות שהניח אביהן ולא המטל' דחשיבו כנכסי עצמן מפני שאין האשה נזונית מהן וזה הכלל ערבים של נכסי' הוא ע"ד זה קרקעו' הם ערבים לעולם אף כי נפלו קמי יתמי משא"כ מטל' אף כי נכנסו בערבו' אין ערבותו קיים אלא כ"ז שהמחויב בשעבד גופו קיים והוא טעם דמניה משא"כ כשמת ובאו לרשות יתמי דהיינו אחר שאין גוף הנשתעבד קיים פקע ערב ותם א"כ יתומים שמכרו למזונות וגופם נשתעבד וכל מה שהאשה נזונית מהם נכנס בשעבוד ערבות מה בכך שמכרו ועשאום מטלטלין הא מטלטלין גופא שנכנסו פעם בערבות לא פקע שעבודייהו כ"ז שהלוה ששעבד גופו קיים אינו ערבין ביה הא למה זה דומה ליתומים שמכרו קרקע אבוהן לצורך מזונות באחריות על יתר קרקע אבוהן ושוב מכרו היתר לעכו"ם ונטרפה הקרקע שקנה הישראל וכי ס"ד שלא יהיו צריכים לשלם אף להד"ג מהדמים שקיבלו בעד המכורים לעכו"ם לכ"ע דמה בכך דנעשו מטלטלין הא באו מכח דבר שנכנס פעם בערבות גופה ועדיין שעבוד גופם קיים וכן הדבר נשתעבדו להלוקח מטעם מטלטלין דמניה וק"ל עכ"ל בתשובתי אליהם וכ"ז פשוט בכונת הר"ן אלא שמצאתי בספר תומים סימן ק"ז ס"ק ז' כ' ונראה דאם הדמים ביד הלוקח וכו' ופירש הר"ן דהדמים עדיין ביד הלוקח והמלוה בא להוציאן ומדלא פירש שהדמים כבר ביד האשה ומלוה בשטר טוען חזקת שעבודי ש"מ דס"ל דלא מצי מפיק מאשה ומ"מ קאמר וכו' וכן מסתביר ובמח"כ בזה אינו מתמיה דבריו דמה לו על האשה מטעם מזיק שעבוד הא הקרקע לפניו לגבותה ומה שכתב ומ"מ קאמר כשהדמים ביד הלוקח דיש להב"ח טענה עליהם כנראה כאלו הוקשה לו מה שהקשתי איך יטרף הב"ח הדמים ת"ל דמטל' ל"מ וניחא לו דהטעם מפני שהאשה הזיקה לשעבודו וזה ודאי אינו מטעם הנ"ל דהא הקרקע לפניו לטרוף ומה שייכות למזיק ותו דפשיטא אלו הי' שייכות למזיק שעבוד לא מיבעיא מדמים הללו שביד האשה המוכר שהיה יכול לטרוף אלא אפילו ממעות עצמה לטעם מזיק כדהארכתי סימן מ"ג ומה הועיל א"כ בפירושו להר"ן והר"ן לע"ד מבואר כנ"ל בלא סברתו ומה שסיים וכן מסתביר על גוף חדש דינו לע"ד לא מסתביר כלל דכל מה שאנו מקילין בח"מ סימן ע"ג לעכב מעות הנתבע ואפילו תוך הזמן ואפילו יש נכסים ללוה באופן דלא שייך שעבודא דר"נ היינו משום דעכ"פ בדין מגיע להתובע מעות אבל הכא להי"א שהוא הרמב"ן ורא"ש שסוברים שאין בזה משום לתא דמזיק ולא משום פריעת יורשים ומטעמייהו ולע"ד להרא"ש אפי' תפס המלוה מוציאין מידו מה ענין לעכב מעותיו מ"ש הם ביד הקונה עדיין מ"ש הם בידו ואם רצונו להכריע הכי מדעתיה דנפשיה בין הדעות עיין סימן צ"ג מה שהעלתי בע"ה לע"ד. ודרך אגב נמי הבטתי שם ס"ק ח' וראיתי שרוצה לבאר הרא"ש איירי אך במכר לעכו"ם ע"ש ומלבד שהמעיין בתשובת הרא"ש והוא בכלל ע"ט יראה להדיא שאין הלשון סובל פירושו ומכ"ש בלשון הטור נוסף לזה עיין בדבריו עצמם סימן קי"ח מה שכתב על דין הומר הלזה ושיהא הרא"ש איירי במכר לעכו"ם שיש משפט עליו בודאי לא איירי ותו דאלו מודה הרא"ש ביורש שמכר לישראל במקום מצוה ע"פ שחשוב מזיק ממילא המכירה לעכו"ם אנס לא גרע מחוסר ואין דומה כלל לסי' קי"א שהקונה כדין קונה ותו המע' ריש מי שמת בראיותיו שמביא ביתומים שמכרו ובפרט הראיה מהמשיא עצה שהוא רשע ערום יראה להדיא שאף בזה לא ס"ל דין מזיק שעבוד ומה שהוקשה לו משיחרור עבד ע' סימן צ"ג תראה כי לק"מ. ונחזור לדידן והטור ז"ל שלא נחית לבאר כהר"ן יש ליישב בפשוט שהלכי הסתם יפה לה שמתוך כך יתנו הלוקחים יותר ויבטחו בה שכשיבא ב"ח תוכל לומר לכתו' מכרתי משא"כ אם תפרש למזונות יחושו הקונים ולא יקנו אלא בדמים קלים אך קושית השני' עדיין ק"ק ואפשר לדחוק:

גרושה לא תמכר אלא בב"ד כתב הב"ש וא"ל כו' ואפשר לומר כו' קושיא זו בעינה היא ראיות הש"ך שם ס"ק מ' לחלוק על הריב"ש והעלה דאפי' במכירות משכן צריך ב"ד מומחים כבכל ד"מ. ואולם הש"ך לשטתו ס"ק מ"ו שהעלה שאפילו ע"פ ב"ד מומחין אינן רשאי ליקח לעצמו ע"פ דברי תוספת פרק א"מ ולפ"ז אין ראיות הריב"ש מספר המקח מוכרח אבל לע"ד מה שהביא נמי ראיה מתוספת פרק א"כ המע' שם בסוף הדבור יראה שמסקנת דבריהם כהריב"ש לפרש מה דקתני ומכרן בב"ד לאחרים דוקא בהדיוטות דאלו במומחין אף פקדון מותר ליקח לעצמו ומכ"ש משכן וא"כ ראיות הריב"ש מהגאון נכונה מדהקפיד שלא ימכר לעצמו ש"מ שב"ד הדיוטות סגי והברור שהריב"ש מחלק בין משכון מטלט' שהם ברשותו וחזקתו לקרקע שבחזקת בעליה עומדת כדהעלה הב"ש בל' ואפשר שהרי ז"ל ונראה שדעתו (דעת הגאון) שמה ששנינו מוכרן בב"ד היינו הדיוטת כיון שהוא מוחזק וקונה משכון כדאמרינן באלמנה א"צ ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטת מפני שנכסים בחזקתה עכ"ל ולהכי אין ראיות הש"ך עליו קושיא מגרושה שבקרקע איירי ואין להקשות עליו איך מייתי ראיה מאלמנה דאפילו בקרקע דינה הכי מטעם דחן כבגמרא די"ל דראיתו אינה מהת"ק דס"ל דאף לכתובה מוכרת שלא במומחין ומטעם חן אלא מדר"ש דאמר מן הנשואין דוקא וכדפירש רש"י ז"ל רק למזונות ולא כפירוש האחרים שבר"ן ובטעם רש"י משום שא"א לה להיות יושב ומתענה אפשר דלא ניחא לו משום דלמזוני מוכרים בלא הכרזה כדאיתא בסימן ק"ד ואין במכירה זו שהיה כ"כ. ומפרש משום דלגבי מזונות קי"ל נכסים בחזקתה כדאיתא סי' צ"ג סעיף ט"ו והוי בדידה קרקע דומיא דמשכן מטל' ולפירושו מיושב בטוב סוגיא דב"מ דף ל"ב תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בב"ד והקשו תוספת מה ראיה הא הטעם משום חן ותירוצם דחוק ולפירושו ניחא ולהכי משמיט רישא דמתני' בין מן הארוסין וכו' משום דהתדע אך מדר"ש ומטעם הריב"ש דהנכסים בחזקתה ומכ"ש בשותף במטלטלין שת"י אך קשה דא"כ היה לו לר"י לפשוט האיבעיא דנכסים בחזקתה ממתני' זו מדר"ש וצ"ע לכן בע"כ לומר דראיתו אזלה עכ"פ ע"ד תירוץ תוספת כמו דחזינן עכ"פ שהגמ' מדמה חלוקת השותפין בדידיה לאלמנה ה"נ מדמה איהו מכירות משכן דקני ליה א"כ י"ל האיבעיא לא רצה לפשוט מפני שטעמו דר"ש אינו מבואר וי"ל כטעם רש"י אבל למה דמסקינן נכסים בחזקתה תופס הסוגיא דב"מ לזה טעם כעיקר כהריב"ש וממנה למד לדמות משכון ולכן לע"ד שיטת הריב"ש א"א לדחו' והמוחזק י"ל קי"ל כותיה אמנם דברי הי"א שבח"מ סי' ק"ג סעיף ו' שאם עבר הזמן שקבע אפי' במשכונה אינה מוחזקת יכול למכור בלא ב"ד ודאי צ"ע מגרושה וכבר מסיק שם הש"ך שאינה עיקר. ואלמנה נמי אם נשאת ל"ת אלא בבד"מ לטעם חן מבואר בב"י דנכון הוא לשטת הרמ' דבתר דנשאת שוב לא צריכה חן אבל לטעם שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו שתופס הטור לעיקר והראיה מגרושה דלטעם חן אף היא מוכרה שלא בב"ד צ"ע מנ"ל שבתר שנשאת אינו חש לבזיונה אף שהח"מ וב"ש כתבו דזה נמי סברא מ"מ ק"ק על הב"י דבביאורו לא הועיל ואין לפרש כונתו מדלטעם חן ע"כ אלמנה הנשאת אינה מוכרח ממילא מוכרת דה"ה דטעם בזיון נמי לא שייך בתר שנשאת דאל"ה לימא איכא בינייהו הנשאת דאכתי קשה לימא א"ב בנשאת על תנאי שהביא הממון שאיתא בב"ש בשם הש"ג דשייך טעם חן ובזיון לא אלא מהא ליכא למשמע דחדא מנייהו נקט וצ"ע:

היתה כתובה מאה וכו' הלח"מ הניח בצ"ע למה לא פסקו הפוסקי' כרשב"ג במשנתינו. ואפשר דמשמע להו סתמא דאביי בדף צ"ט ע"ב שליח כמאן לת"ק אזיל ולא לרשב"ג ואף כי יש לדחות ראיה זו ע' סי' ק' סעיף י"א כי כל זה בל"ז אינו ברור אצל הפוסקים ע"ש. הח"מ מסיק דברי הטור בסימן צ"ג צ"ע ואף כי לפ"ר אף הכא משמע מהטור בס"ל דאפי' היתה כתובה יותר ממנה מכרה בטל מדלא נקיט לשון המשנה היתה כתובה מנה ולכן רציתי לומר דס"ל דבאמת לשון המשנה ל"ד ותמיד הברירה ביד היתומים לבטל המקח ומה דקתני ברישא נתקבלה כתובה במכרה שוה ר' במנה היינו משום דלשטתו אזיל שפו' כשטת התו' ע"פ הירושלמי דבפלגא בטל מקח וע"כ הרישא איירי בדהוזל אשר להכי היא רוצה לקיים המקח ולהכי נקיט המשנה נתקבלה כתו' אך להשמיענו שאינה יכול' לחזור כדי להעמיד המקח עם הזול ברשו' היורשים ולעולם בשגם היורשין אינם חפצים בבטולו דאלו הם היו חפצים דוקא בביטולו לא היה הזול היזק להאלמנה כ"א לדידהו שמבטלים המקח ולהכי קתני נתקבלה כתו' אבל הסיפא דמכר' שוה מנה במנה ודינר דהוא פחות משתות ואיירי בלא הוזל הברירה בהיורשים לבטל המקח אף כי היה כתובתה יותר ממנה וה"ה במזונות ואפי' היא רוצה ליהדר הדינר. אך סוגיא הגמר' דף צ"ט ע"ב דמסיק טעמא דאוזל בדיתמי אבל בדידה מכרה קיים הא מדרישא שמעת מינה מוכחת ברור כהב"י וח"מ:

מוכרת מנכסי בעלה. הטעם מבואר בש"ס טעם א' משם חינא היינו שיהיה לה חן היינו ממון לישא בעל, ב' כדי שלא תתבזה בב"ד ונ"מ מטעם א' גרושה דאינו מקפיד על ביזוי שלה אבל משום חן איכ' ולדעת הטור אם כבר נשאת לאחד אינו מקפיד על ביזוי שלה וכן לא שייך חן אא"כ דנשאת על סמך מעות זה כמ"ש בש"ג ואפשר אם נשתדך לאחר ג"כ אינו מקפיד על ביזוי שלה, ופסק הרמב"ם והרא"ש משום דאל תתבזה אף ע"ג לענין אין נזקקים לנכסי יתומים קי"ל משום חינא כמ"ש בסי' צ"ו הכא אין לה שום הפסד פסקו הטעם משום אל תתבזה והרשב"א פסק הטעם משום חינא ועוד נ"מ מטעמים הללו לטעם שלא תתבזה אז יורשים בין זכרים ובין נקבות מוכרים שלא בב"ד אבל לפי הטעם משום חן דוק' נקבות מוכרים בלא ב"ד כמ"ש בש"ס והא דא"צ הכרזה כתב הרא"ש גם כן הטעם שאל תתבזה, ולהריטב"א איירי כל זה כשאין לה מזונות אבל אם יש לה מזונות רשאי למכור בלא ב"ד לגבות הכתובה כדי שאל תהיה לה מזונות אפי' היכ' דלא שייך טעמים אלו ואז צריכה למכור לצורך כל הכתובה כדי שתפסיד המזונות:

שלא בב"ד מומחים. מה שנקרא בעלמ' ב"ד הדיוטים נקרא כאן ב"ד מומחין והדיוטים כאן הם הדיוטים ממש דלית בהו גמיר וסביר אלא בקיאין בשומא הר"ן:

ודוק' עיקר כתובה ותוספת. הנה הריטב"א ס"ל לעיקר כתובה מוכרת בלא ב"ד אבל לא לצורך תוס' כתובה או לצורך נדוני' והמגיד חולק ע"ז וס"ל אם הקילו בדבר שאין לה חסרון מכ"ש בנדוני' ורמ"א שפסק כריטב"א ופסק אף תוס' כתובה מוכרת בלא ב"ד אפשר משום הריטב"א איירי באשה שאין לה מזונות והרב רמ"א איירי באשה שיש לה מזונות גם י"ל הריטב"א לא הכריע סבר' זו אלא כתב אפי' תימא תוס' כתובת ליכ' משום בזיון וליכא משום חינ' הא איכ' משום מזוני משום הכי פוסק בזה כשיטת של המגיד:

מכרה בינה לבין עצמה. כבר נתבאר בסי' צ"ג פלוגתת ר"ח ורמב"ם והרא"ש ס"ל כר"ח אם מכרה לאחרים בלא ב"ד המכר בטל ולעצמה אפי' אם מכרה בב"ד הדיוטים בטל המכר וכבר כתבתי אם אפי' במכירות מטלטלין הדין כן:

אחריות המכר. היינו ב"ח מוקדם לכתובה יכול לטרוף ולא ב"ח מאוחר כיון שנמכר לצורך פרעון כתובה יש ללוקח הזכות שלה כמ"ש בח"ה סי' ק"ד וע' בטור שכתב עצה טובה שתפרש מה שמכרה לכתובה שלא יאמרו שמכרה הכל למזונות ויקראו אותה רעבתנית ואם אינה חוששת לזה טוב לה שלא תפרש כדי שתוכל לומר שמכרה למזונות ותטרף בכתובה מן הלקוחות שלקחו מן הבעל אבל מה שמכרה היא א"י לטרוף כי אחריות דנפשה קבלה וע' בתוס' בסוגי' זו דאין זו אונאה ושקר משום ע"פ הדין גם מזונות יכולה לטרוף אלא תקנות חז"ל היא שלא תטרוף והכא ה"ל ללקוחות לאסוקי דעתם ולהניח לב"ח כשיעור הכתובה:

אין היתומים יכולין לטרוף. בסי' ק"ד הביא בטור תשובה זו וכתב בפרישה דאיירי דיורשים ידעו מן המחילה ועשו ערמה שתמכור ותגבה הכתובה ואח"כ יבואו לטרוף מ"ה פסק הרא"ש המכר קיים דאחריות עליהם אבל היתומים לא ידעו מן המחילה כגון שמחלה לאביהם והם האמינו לה ולא השביעוה ומכרו קרקע לצורך פרעון הכתובה ואח"כ נודע שמחלה הדר זביני וכן מדויק בתשובת הרא"ש כלל ס"ג ולא כב"ח וע' בח"מ:

גרושה לא תמכור וכו'. כבר כתבתי הטעם למה נשתנה הדין גרושה, וא"ל למה לי טעמים הללו ת"ל הא קי"ל הנכסים הם כמשכון ביד האלמנה ובח"ה סי' ע"ג מבואר מכירות משכנות מוכרים ע"פ ב"ד הדיוטים ואפשר לומר דוק' מטלטלין יכול למכור ע"פ ב"ד הדיוטים אבל קרקע לא או י"ל אף על גב דקי"ל הנכסים של יתומים הם כמשכון ביד האלמנה מ"מ לא הוי כמשכון ממש דהא הנכסים אינן בידה:

ושלא תפסה היא. כבר כתבתי בסי' צ"ז צ"ח דינים אלו באריכות אם נשבעת שבועה זו דוקא ע"י גלגול או אף בלא גלגול:

צריכה לכלול בשבועתה שלא זלזלה בנכסים. היינו קרקע וע"כ איירי דלא נשבעה על הכתוב' קודם המכירה ומ"מ המכירה קיימת ובסי' צ"ו פסק בקרקע המכירה בטלה וצ"ל דאיירי כאן דמכר' בלא ב"ד מומחין אלא ע"פ ב"ד הדיוטים ומ"מ צריכה לישבע שלא זלזלה כמ"ש בהראש והר"ן והמחבר פסק שם ג"כ ע"פ בית דין הדיוטים מכירה קיימת אף בקרקע, גם נ"ל דאיירי הכא דלא ערערה על מכירה אז לכ"ע המכירה קיים בלא שבועה כמ"ש שם בהג"ה בשם מהרי"ק אף על גב המחבר לא הביא שם דעת מהרי"ק מ"מ ס"ל כן, מיהו תוס' בסוגיא זו ובהרא"ש מבואר קודם המכירה משביעין אותה על הכתובה ואחר המכירה צריכה לשבע שלא זלזלה הואיל דמכרה בלא בית דין ומ"ש הרא"ש בסוף דבריו דמשביעים שבועת צררי גם שלא זלזלה כן כתב לדברי הרי"ף שם, ולדעת הרמב"ם ורמב"ן א"צ לשבע כלל לא שלא זלזלה ולא שלא גבתה יותר כי ס"ל הבעיין בש"ס קאי על שבועו' אלמנה אם תשבע קודם המכירה או אח"כ ועלתה המסקנא שתשבע קודם המכירה ועיין בהר"ן:

שלא זלזלה. בהרא"ש ובהר"ן איתא דצריכה לשבע שלא גבתה יותר דהא הריווח שייך ליורשים א"י למה כתב כאן רק שבועה שלא זלזלה ולא כתב השבועה שלא גבת' יותר ולדעת כמה פוסקים שלא גבתה יותר צריכה לשבע ולא על שלא זלזלה:

ומכרה שוה ק' בר' או ר' בק'. בטור איתא והוזל שאינה שוה אלא ק' וכתב כן ע"פ תוס' שכ"כ בשם הירושלמי דהקשה שם למה לא יחזור המקח ואוקמי ר"י בדהוזיל מזה מבואר להדיא אם טעה בפלגא המקח חוזר ובח"ה סי' רכ"ז כתב בהג"ה יותר מפלגא חוזר וע"ש בסמ"ע ובש"ך, והמחבר לא כתב בדהוזיל משום דפסק שם בקרקע לא שייך אונאה כלל וכתבו תוס' אף על גב דאכתי יכולה לחזור דהא בתחיל' המכירה היה מקח טעות יכולה לחזור נגד הלקוחו' ותחזור הקרקע ליתומים ותרצו כיון בתחיל' המקח היה כוונתה ליקח בעד הכתובה א"י לחזור נגד היורשים אף על גב בדאוקיר יכולים היורשים לחזור כיון דמכרה בלא בית דין וקיימא ברשות' מ"מ בדאוזיל קיימא ברשות' ונשמע מזה אפילו אם מכרה בלא ב"ד מ"מ בדאוזיל קיימא ברשות' אף לדע' הפוסקים דס"ל אם מכרה בלא ב"ד המכר בטל היינו היורשים יכולים לבטל אבל בדאוזיל קיימא ברשותה, ודברי ב"ח מ"ש על דברי הטור אין מוכרחים ועיין בד"מ נשמע נמי מדבריו דא"י לחזור נגד היתומים ועיין בפרישה וח"מ:

היתה כתובתה ק' ומכרה וכו'. כיון דאין לה כתובה אלא ק' והיא מכרה בעד ק"א בבת אחת המכר בטל ומ"ש הטור בסי' צ"ג במזונו' המכר בטל אף על גב שם יש לה מזונו' כל ימי חייה ע"ש ומ"ש ועיין בבדק הבית שם ודברי ב"ח אנ"ל אבל אם מכרה בשוויה אף על גב דאין לה אלא מנה ומכר' ביותר מכר' קיים כמ"ש בח"ה סי' קפ"ב:

ומכרה לזה מנה. עי' בח"ה אם אמר לשליח מכור כור ומכר לתך בטל המקח וכאן אוקמי בש"ס בקטיני שהם שדות חלוקות וכ"כ הטור והמחבר לא כתב דאיירי בקטיני משום דכתב בב"י דרמב"ם לא כתב בקטיני משום דס"ל אלמנה שאני ואנ"ל לדחות הסוגיא ויותר מסתברא דרמב"ם סומך את עצמו על מ"ש בה' שלוחין:

אם כ' כו'. כשיטתו לעיל סימן נ"ה ס"ו:

ושלא בהכרזה. צ"ח א' דכל שלא בבית דין הוא ג"כ שלא בהכרזה:

נאמנים כו'. עתוס' שם ד"ה דאמרי' כו' וכ"כ הרא"ש שם:

ודוקא כו'. עתוס' שם ד"ה מכרה כו':

ואם כו' ויש כו'. ע"ל סי' צ"ג סכ"ה:

גרושה כו'. מתני' שם וכר' יוחנן דמתני' ד"ה היא:

מומחים. דשלא בב"ד דאמרינן שם היינו מומחים כנ"ל ס' א':

ואלמנה כו'. דליכא משום חינא וכפי' ר"ח וערוך וכמ"ט תוס' שם פ"ד א' ד"ה לכתובת כו' ובגיטין מ"ט ב' ד"ה משום וכ"כ הרמב"ם פי"ב מה' מלוה הלכה ג' ע"ש

אם כו' אבל כו'. כפירש התוס' צ"ח א' סד"ה מוכרת. ועוד אמר ר' כו' וכ"כ הרא"ש שם ודוקא שלא בב"ד כמש"ש מוכרת שלא כו' וע' רא"ש שם:

אלא כו' וי"א כו'. ע' סימן צ"ג סך"ח:

אם כתב לה כתובה. דכבר נתבאר לעיל סי' נ"ד סעיף ו' דארוסה אין לה כתובה אם לא כתב לה ושי"א דארוסה יש לה כתובה אבל המנהג כסבר' הראשונה:

בקיאים בשומת קרקע. נראה דלאו דוק' קרקע דה"ה אם מוכרת מטלטלין לאחר תקנת הגאונים צריכה ג' אנשים בקיאים בשומ' וכ"כ הרי"ף והרא"ש כגון גברי מהימנ' ובקיאי בשומ' וכתב המ"מ ופי' אף על גב דליכא בינייהו מאן דגמיר וסביר ואינם ראוים לדון דיני ממונות שאל"כ במה יפה כחם יותר משאר דיינין עכ"פ צריכה שבועה קודם שתמכור כדמסקינן בגמ' מוכרה שלא בב"ד צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה וכבר נתבאר בסימן צ"ו דין השבועה ואם מכרה קודם השבועה:

לגבות נדוניית' דאינו רק כחוב בעלמא. מלשון המ"מ לא נראה כן שכתב בפי"ז מה"א דין ט"ז צ"ב בדברים אלו נראה שהוא כדין העיקר והתוספות וכו' עיין עליו וידוע שגם דין זה הוא מטעם שלא תתבזה אשתו בב"ד:

בינה לבין עצמה. כבר כתב מחלוקת זה ג"כ סי' צ"ג סעיף כ"ה גבי מזונות:

אחריות המכר על היתומים. כלומר אם בא ב"ח מוקדם לכתובה וטורף מן הלוקח חוזר הלוקח על היתומים מנכסים שירשו מאביהם אבל ב"ח מאוחר לכתובה אינו יכול לטרוף מן הלוקח מאחר שמכרו לו לצורך כתובה יש לו הזכות של הכתובה ועיין בטור שכ' שעצה טובה לאלמנ' המוכר' לכתובת' שתפרש מה שמוכרת לכתוב' שלא יאמרו שמוכרת למזונות ויקראה רעבתנית ואם אינה חוששת טוב לה שלא תפרש כדי שתוכל לטרוף לקוחות לצורך כתובה ותאמר כל מה שמכר' לצורך מזונות מכרה וכן להפך אם יבא ב"ח לטרוף מה שמכרה תאמר לצורך כתובה מכרה ועיין בב"ח מ"ש בשם התוס' וכי אין זו אונאה ושקר וכו' ועיין לעיל סי' צ"ג סעי' כ"ט:

אין היתומים יכולים לטרוף. נראה דמיירי שהיתומים ידעו מן המחילה רק שרצו להערים ורצו לטרוף הלוקח שלא כדין כי סברו האחריות על האלמנה וע"כ כתב הרא"ש בתשוב' הוא לקמן בטור ס"ס ק"ד מרמה עשו ולא תעשינה ידיהם תושיה אבל אם היתומים לא ידעו מן המחיל' כגון שמחל' לאביהם והם האמינו לה ולא השביעו' ומכרו קרקע לצורך פרעון הכתוב' ע"פ ב"ד ואח"כ נודע שמחל' הכתובה וא"כ מה שמכרו הב"ד היה בטעות למה לא נאמר הדר זביני ויחזרו ללוקח מעותיו כי כל מכירה בטעו' הדר ובב"ח ס"ס ק"ד פי' התשו' של הרא"ש הנ"ל בזה הלשון פירוש מרמה עשו שרימו את האשה ואנסו' עד שמחל' להם הכתוב' דכיון דכבר הכריזו עליה הב"ד היה להם לפרסם המחיל' מיד וכיון שלא עשו כן אין ספק שהיה שם שחוק או היתול עכ"ל ואם כן לפ"ד המחיל' בטיל' ואם עדיין לא שלמו לאשה צריכין לשלם לה ולי נראה כמ"ש כי המחיל' טובה לגבי היתומים אך לגבי לוקח הוי מרמה ע"כ לא מהני אבל האלמנ' אם לקח' מעות אחר המחיל' תחזיר ואם לא לקחה לא תטול:

גרוש' לא תמכור וכו'. דטעם דאלמנ' מוכרת שלא בבית דין הוא מפני שאין אדם רוצה שתתבז' אשתו בבית דין ובגרוש' ובנשאת לא איכפת ליה בביזוי שלה:

בב"ד מומחים. כלו' ג' הדיוטו' הראוים לדון דמ"מ איכ' בינייהו חד דגמיר וסביר:

ושלא תפסה היא משלו. כבר כתבתי לעיל סי' צ"ו סעיף ב' דאגב שנשבע' שלא אתפסה צררי שזה דבר הרגיל באלמנ' כדי שלא תתבזה בב"ד מתפיס' צררי סמוך למית' אגב זה צריכ' לשבע שלא תפסה מעצמה אבל בגרוש' אין מקום לשבוע' זו:

אבל אם היא בעצמה מוכרת. כלו' אף על פי שצריכה ב"ד הדיוטו' מ"מ יש לחוש שמא לא דקדקו כולי האי דיושבי קרנו' הם ל' הרא"ש:

אא"כ היו בשומא ב"ד הדיוטות. זה דעת הרמב"ם דס"ל דלאחרים אם מכרה שוה בשוה אפי' בינה לבין עצמה מכרה קיים ואם לוקחה לעצמה צריכה לפחות ג' הדיוטות שימכרו לה אבל לדעת הסובר דאפילו לאחרים מכרה בטל בלא ג' הדיוטות א"כ לעצמה צריכה ב"ד ממש אבל בג' הדיוטות אמרי' מאן שם לך:

או שוה מאתים במאה. לדעת הפוסקים דקרקע אין לה אונאה ניח' אבל לדעת ר"ח והרא"ש דקרקע יש לה אונאה מוקי לה בירושלמי בהוזל המקח ואין תועלת בחזרה וא"ל מ"מ תחזיר מן המקח שהרי המקח לא היה כלום ותחזיר הקרקע ליתומים תירצו התוס' דהואיל ובשעה שקבלה הקרקע היה שוה ר' הרי היא כמו שנתכוונה לקנות הקרקע עכ"ל כלו' ולגבי הלוקח יכולה לחזור רק דאין תועלת בחזרה דהא הוזל ואם אינה רוצה לקיים המקח הרשות בידה ועכ"פ לא תחזור הקרקע ליתומים וע"כ כתב הטור והיא רוצה לקיים המקח דברצונה הדבר תלוי לבטל או לקיים נגד הלוקח ולא נגד היתומי' ובב"ח האריך לפרש דברי הטור דאם אינה רוצה לקיים המקח המקח בטל אף לנגד היתומים וכל דבריו אינם ברורים דוק ותשכח כי האמת יורה דרכו כי דברי הטור הם כדברי התוס':

שוה מאה ודינר וכו'. לשון הטור הוא והטעם דאותו דינר אין לה רשות למכור דהא כתובתה אינה רק מנה ואין יכולת בידה למכור יותר מכתובתה נמצא שכל המכר טעות שהרי בבת אחת היה וכן הוא פשט המשנה והפוסקים ובב"ח פי' דברי הטור בדרך אחרת וחילק בין טעות לרצון ופשט הירושלמי מוכח דאף רישא מיירי בטעות וכמ"ש התו' ומוטב להניח בצ"ע מ"ש הטור גבי מזונות בסי' צ"ג משנפרש פי' חדש בדברי הטור נגד פשט המשנה ופרש"י וכל הפוסקים:

של רביעי בלבד מכרה בטל. ע' בטור שכתב דלדעת רב אלפס צריך לחלק דה"מ דרביעי לבד מכרה בטל בד"א שהן ד' שדות חלוקות אבל אם הכל שדה אחת ומכרה ממנו ל"ד אז לרב אלפס שפסק במכור לי כור וזבן ליה לתך שהמכר בטל שחשוב כמעביר על דבריו אפי' הראשונים מכרן בטל אם עשה כל אחד ואחד שטר בפני עצמו אא"כ מכרה לכולם בשטר אחד אז מכרן הראשונים קיים אבל הרמב"ם סתם הדברים אף שדעתו כדעת הרי"ף וע' בב"י ובכ"מ וכתב בד"מ שע"כ כ' הטור שמסקנת הרא"ש כרב האי אף על פי שבח"מ סי' קפ"ב כתב הטור שהרא"ש לא הכריע בין ב' הסברות משום דשאני אלמנה המוכרת שהנכסים בחזקתה קיימי למכור משאר שליח המוכר דהרשו' בידה למכור בהרבה פעמי' וגם לא שייך אפושי שטרא באלמנה שהיא המחתמת השטרות:

סעיף א' אלמנה בין מן הארוסין וכו' נ"ב עי' בב"ש סק"א מ"ש אע"ג דשם פסק כטעם חינא דמסופק להו איזה טעם עיקר ע"כ שם אם נאמר שלא תגבה יהי' לה הפסד ע"כ פסק כטעם דחינא אבל הכא דאף אם נאמר כטעם שלא תתבזה וגרושה אינה יכולה למכור כי אם בב"ד מ"מ אין לה הפסד ע"כ פסק לחומרא אך זה אין נוכל לפרש כן כלל דמ"מ תקשה האיך לא העתיק הרמב"ם נמי הטעם דחינא הלא איכא נמי צד איפכא לחומרא ביורשים זכרים דאין יכולין למכור רק בב"ד ופשטא דאזלי' בזה נמי לחומרא שהרי אין להם הפסד כמו בגרושה וכו' ועוד דאם מספקא לי' איזה טעם עיקר א"כ האיך פסק שם להוציא מהיתומים מכח ספק אך אין זה קושיא כ"כ דזה באמת הטעם משום חינא ס"ל להרמב"ם עיקר רק כאן שאין לה הפסד החמיר כטעם הראשון אבל שם אם נחמיר נפסיד לה ע"כ לא החמיר שם ופסק כדינא אך קושיא הראשונה נשארת דכיון דס"ל עיקר טעם דחינא א"כ האיך העתיק רק הטעם שלא תתבזה דהא איכא נמי חומרא להיפוך והוי לא ליזול לחומרא וגם אין ליורשיה הפסד כלל והוי ליה להצריך שני הטעמים שיהי' ביחד ע"כ נראה פירוש דבריו כך דהרמב"ם ס"ל כיון רק הטעם משום שלא תתבזה לדינא ואין הלכה כלל כטעם דחינא ונתן הב"ש הטעם דלמה שם פסק כטעם דחינא וכאן לא ס"ל חינא ונתן טעם דשם שייך חינא כיון דאם לא תגבה לא יהי' לה כלל נדוניא לנשואין שייך חינא אבל כאן כיון שמ"מ תגבה בב"ד ויהי' לה לנשואין לא שייך הטעם דחינא דסוף סוף יהי' לה לנשואין ע"כ נראה לי הטעם דשלא תתבזה עיקר ואין הלכה כטעם דחינא כן נראה פירוש דברי' ודוק וע' בב"ש מ"ש שנדוניא אין מוכרת משמע אף בניזונית היינו לשיטתו בסי' צ"ג שאפי' נדן שלה ק' מנה הפסידה מזונתיה בתובעת העיקר והתוס' אבל לפי מה שפסק בב"ש שם שהיא מוחזקת ויש לה מזונות בשביל הנדוניא תו אף בשביל הנדוניא מוכרת שלא בב"ד כדי שתפסיד מזונתיה דאם ישאר הנדוניא ולא תגבה יהי' לה עדיין מזונות ודוק:

ושלא בהכרזה דדוקא אם מוכרים ב"ד כדי ליתן לה אז צריך הכרזה משום דאם יטעו בפחו' משתו' ההפסד על היתומים משא"כ בהיא עצמה מוכרת מפסד' לעצמה אם תפחו' ע"כ א"צ הכרזה והא דמוכר' שלא לבב"ד הטעם משום שאין אדם רוצה לתתבזה אשתו בב"ד או משום חינא ונ"מ לגרושה למ"ד משום חינא איכא ולמ"ד משום ביזוי גרושה לא איכפת ליה ביזויה וכ"כ בסעיף ג' להלכה כטעמה דביזוי:

ולכן אף אם מכרו ב"ד כו' ז"ל תשוב' הרא"ש כלל ס"ג וששאלת על קרקע של יתומים שהכריזו ב"ד למוכרה להגבו' לאלמנה כתובתה ואחר ההכרזה מחלה ליתומים כתובתה ושלחה מצד אחר מורשה שלה להגבו' כתובתה ומכרו ב"ד הקרקע וכתבו אחריות המכר על היתומים ועתה רוצים היתומים להוציא הקרקע מיד הלוקח כי אומרים שלא כדין מכרוה כי כבר מחלה להם אמם כתובתה תשובה מרמה עשו ולא תעשינה ידיהם תושיה כי בית דין כדין מכרוה כי לא ידעו מחילה טמירתא ואחריות המכירה על היתומים ואי אינש דעלמא הוה מוציא הקרקע מיד הלוקח (היו) היתומים (מחויבים) ליפרע כי אחריותו עליהם להעמיד הקרקע ביד הלוקח או לפרוע לו דמי הקרקע ועתה נמי שהם עצמם באים להוציא מיד הלוקח האחריות עליהם וממילא נשאר הקרקע ביד הלוקח עכ"ל ובטור ס"ס ק"ד מביא תשובה אלא שכתב שם בסוף הלכך אינה מחילה וישאר הקרקע ביד הלוקח עכ"ל. וקשה כיון שאין כאן מחילה כיון דטמירתא הוה והוה כמו מתנה טמירתא בח"מ סי' רמ"ב א"כ המכירה היא מכירה גמורה ופשיטא שזכה הלוקח ומה לנו להזכיר אחריות כאן ובפרישה סימן ק"ה כתב בשם רש"ל דטעם הרא"ש כאן משום שכבר הכריזו עליה הב"ד וא"כ היה להם לפרסם הדבר והיינו מרמה עכ"ל נראה כוונתו דודאי בעלמא מחילה טמירתא היא מחילה שפיר ול"ד למתנה דשם אמרינן שלמרמה עשה כן בסתר משא"כ מחילה שאין בה רמאו' אלא דכאן כיון שהדבר ניכר שנעשו רמאו' א"כ ה"ל כמו מתנה טמירתא ומ"ה לא הוה מחילה והא דזכה אחריות בכדי נקטי לרמז שיש כאן מרמה דהא היתומים בעלמא האחריות עליהם להשגיח בטובת הלוחק ודוגמא לזה יש לומר כאן דהם גורמים ביטול המכירה מחמת שלא פרסמו המחילה וא"כ אין דין זה תלוי כלל באחריות ולא נקטי' אלא לדוגמא בעלמא ומ"ה לא כתב הטור תשובה זו בסימן ק"ג ששם כתב גוף הדין של האחריות שהיא על היתומים אלא בס"ס ק"ד ששם מיירי בדיני מחילה להורות שאין כאן מחילה כיון שהיתה הכרזה ונעשה מרמה בדבר אלא שלשון רמ"א כאן אינו מדוקדק שתלה דין זה בדין אחריות על היתומים וא"כ אם היה נכתב בפירוש שלא יהיה אחריו' על היתומים היו היורשים מוציאין מן הלוקח וזה ודאי אינו דאין להוציא הקרקע ממנו עד שיקבל מעותיו דלמה יפסיד הוא בחנם והאשה שקבלה המעות שם ודאי צריכה להחזירה אלא דשם מיירי שהאשה פזרה המעות וא"א לקבל ממנה ע"כ לא היה לו לרמ"א לכתוב לשון ולכן בזה גם גוף הדין אינו בענין שזכר רמ"א אלא בדרך שזכר הרא"ש דהיינו שנזכר שהיה שם ערמה אז המחילה בטילה:

אם ב"ד מוכרים כולי ז"ל הטור אם ב"ד מוכרים ונותנים לה אינה נשבעת אלא שלא אתפסה צררי ושלא תפסה היא משלו כלום ואם היא בעצמה מכרה צריכה לישבע שבועות צררי ושלא גבתה יותר ושלא זלזלה בנכסים עכ"ל נראה מבואר דבריו דמכירת עצמה מוסיף שבועות שלא זלזלה אבל שבועה שלא תפסה ודאי אין חילוק בה אלא שיש בזה שינוי לשון דהיינו במכירת ב"ד אין שייך לשון שלא גבתה יותר דהא לא גבתה כלום כי אם ע"פ ב"ד ע"כ נשבעת שלא תפסה מעצמה כלום אבל במכירה עצמה שהיא גבתה מעצמה צריכה לישבע שלא גבתה יותר מן המגיע לה ובכלל הזה שלא תפסה מעצמה דאלו תפסה יותר הוה גבתה יותר דהרי הכל נעשה עפ"י עצמה זהו פשוט לע"ד אלא שבפרישה כתב במכירת עצמה ג"כ תשבע שלא תפסה יותר אלא שרבינו קיצר וכתב שבועת צררי שהוא לשון הגמ' עכ"ל ולא דק בזה (דזה) אינה אלא (במכרו ב"ד כ"כ הטור) עוד כתב שם בפרישה וז"ל ושלא תפסה היא משלו נראה דשבועה זו היא ע"י גלגול דשבועות צררי ומ"ה בגרושה שאינה נשבעת אצררי אינה נשבעת שלא תפסה בטענת שמא וא"ש נמי הא דמסיק רבינו בס"ס (צ"ח) וז"ל אבל לרש"י אפילו אם נאבדו אותן שייחד לה א"צ שבועה דתו (לא) מייחד לה אחריני דקשה הא אעפ"כ תתחייב שבועה שלא תפסה משלו כלום אלא ודאי לא משבעינן לה ע"ז בטענת שמא כ"א ע"י גלגול שבועה דצררי עכ"ל ואני הוכחתי בסי' צ"ז דשבועה שלא תפסה אינה קשורה בשבועת צררי אלא שהיא תביעה אחרת בע"פ אלא שאין לה מקום אם היא לא תובעת כתובתה אבל כשתובעת אז יש עליה לישבע אף שבועה זו כיון שבאה להוציא וא"כ ההיא דרש"י שזכר הטור ס"ס צ"ח דאם נגנבו או אבדו המטלטלין שא"צ שבועה היינו שבועת צררי שהיה טענה שהכתובה נפרעת כבר מבעלה זה א"צ לישבע אבל השבועה שלא תפסה משלו כלום דרך גניבה זה אינו תלוי בכתובה אלא כתביעה אחרת בע"פ ויש עליה חיוב כל שבאה להוציא ממון והא דאמר בגמ' שם בפ' עאפ"י דבייחד לה מטלטלין א"צ שבועה היינו שבועת כתובה שהיא צררי ואין שם עסק בשבועת תפיסה אלא מקומה בפ' הכותב בסוגי' דהמושיב אשתו חנונית ומ"ש דגרושה א"צ לישבע על תפיסה דבר זה אינו כמבואר בסימן צ"ג דגרושה נשבעת על הכל והיינו כשהמגרש אומר שתשבע וביתמי אנן טעינן שתשבע על הכל עיין סימן צ"ז:

ולקחה לעצמה דאמרינן לה מאן שם לך מי החזיקך באלו הכנסים שאין אדם יכול לזכות במקח אלא מיד המקנה לו וי"א ס"ל דב"ר הדיוטות כמו יושבי קרנות הם לפיכך אינה חזקה:

אלמנה שהיתה כתובתה כולי ז"ל הטור היתה כתובתה ר' ומכרה שוה ר' בק' והוזל שאינו שוה אלא ק' והיה רוצה לקיים כו' התו' כתבו ע"ד תימא קצת אף על גב דהוזל המקח מ"מ תחזור בו לגבי הלקוחות שהרי המכר לא היה כלום ותחזור הקרקע להיתומים וי"ל הואיל ובשעה שקיבלה הקרקע היה שוה ר' מיד רצתה להוציא הקרקע מרשות יתמי ולהכניסה לרשות הלוקח והרי היא כמי שנתכוונה לקנות הקרקע עכ"ל וזה העתיק בטור אלא שהוסיף וכתב והיא רוצה לקיים המקח והקשה ב"י כיון דטעמא דדין זה דהוה כאלו כוונה לקנות הקרקע א"כ מאי אירי' היא רוצה לקיים המקח אפי' אינה רוצה נמי עכ"ל ונראה לי ביאור דברים אלו דלק"מ קושיית התוספות הנ"ל בדרך זה דכיון דיש כאן ביטול מקח והוה כאלו לא היה המקח כלל אם כן חזרה הקרע ליתמי וכאלו היא באה עכשיו לתבוע כתובתה צריכה לשלם מחדש ר' שלה וע"ז תירצו כיון שהיא עסקה במכירה הנ"ל ממילא היורשים נסתלקו ממנה כאלו היא קנתה הקרקע מהם באותה שעה וקבלה ר' כיון שהיתה שוה ר' וא"כ ל"ק מה שהקשה ב"י דהיינו בזה הענין שנבאר דאיתא בסיפא בשוה ק' ומכרה בר' דהריוח ליתמי וכלל בזה הא דיש כאן ב' חלקים הא' הוא לפי סך שהיה שוה באמת הב' הוא לפי ערך המקח שנמכר דבר זה והנה בשניהם הפסידה האשה דהיינו ברישא שנתאנה האשה אזלינן בתר שוויה הדמים לא בתר המקח וההפסד שלה שנתקבלה ר' כשיעור השיווי ובסיפא שנתאנה המוכר אזלינן בתר שיעור המקח והריוח ליתמי והטעם בגמרא דהריוח הכל לבעל המעות דהיינו יתומים ששלחוה למכור ולא היא שהיא אינה אלא שליח ובזה צריך אתה לומר שזה דוקא באם הסכים הלוקח שיהיה המקח קיים אע"פ שנתאנה דאל"כ הרי המכר בטל והקרקע בחזקת יתמי ואין שייך כאן להזכיר החילוק דמי יקח הריוח דהא אין כאן מקח כלל אלא ודאי דמיירי שהלוקח מרוצה במקח וע"כ המקח קיים וע"כ נוטלים היתומים שהם המשלחים את האשה ליקח את הריוח אבל ברישא שנתאנה האשה ודאי אם לא הסכימה האשה במקח אחר שנתאנית צריכה היא לקבל ההפסד וזה פשוט כיון שכבר הוה כאלו קנתה היא הקרקע באותה שעה שמכרה ללוקח ואזלינן בתר שווי הדמים דהיינו ר' ולא אזלינן בתר המקח דהא נתבטל אח"כ מאחר שהיא אינה מסכמת במה שנתאנה והדר לרשותה כיון שהוא שלה אלא אפילו אם היא רוצה במקח ונשאר קיים דניזול בתר המקח קמ"ל דאפי' הכי אזלינן בתר שיווי הדמים ולא בתר המקח ואם כן הא דנקט ברישא שהוא רוצה במקח היינו לרבותא ועל כרחך לומר כן דאי אפשר לומר כן שברישא לא הפסידה האשה אלא אם היא רוצה דוקא ודאי תמוה וכי בשופטני עסקי' דלמה תתרצה היא במקח ואם כן הא דנקט ברישא שהוא רוצה במקח היינו לרבותא ועל כרחך לומר כן דאי אפשר לומר כן שברישא לא הפסידה האשה אלא אם היא רוצה דוקא ודאי תמוה וכי בשופטני עסקי' דלמה תתרצה היא במקח כדי שתבא לידי הפסד אלא ודאי שנקט דבר זה לרבותא דאפי' הכי ההפסד שלה וכ"ת מנא ליה לטור רבותא זו הא לא קשה דבסיפא שנתאנה הלוקח שם מיירי דוקא בלוקח מסכים דהא אזלינן בסיפא בתר סך המקח וא"כ צריך להיות המקח קיים וכיון דרישא וסיפא בחדא מחת' מחתינהו ממילא ברישא מיידי ג"כ אפי' באשה שנתאנית מקיימת המקח והמקח נשאר קיים אפ"ה לא אזלינן בתר המקח אלא בתר שיווי הדמים וההפסד שלה כנ"ל נכון מאד בס"ד:

ואפילו היא אומרת אני אחזיר כו' ול"ד מ"ש בסעיף שקודם לזה במכרה שוה ר' בעד ק' דהמכר קיים וההפסד שלה כבר תירץ ב"י שאני הכא דהכתובה לא היתה אלא ק' נמצא דהמותר על ק' אין שייך לומר שיהיה ההפסד שלה לנכות לה מכתובתה משא"כ לעיל שכתובתה ר' שייך לומר ההפסד שהוא מותר על ק' ינכו מכתובתה וכן איתא במתני' בהדיא בזה היתה כתובתה מנה כו' ויפה תירץ וכן איתא בסי' צ"ג היכא דמכרה למזונו' שוה מנה ודינר במנה דהמכירה בטלה דגם שם לא שייך לומר שהפסד יהיה שלה דהא אין כאן חיוב אלא בעד המזונות ומה שתקבל מן הלוקח יהיה לך למזונות להבא ועד יום המכירה אין שום חוב שנאמר שהיא תפסיד דדוקא בכתובה שכבר יש לה חיוב אמרינן שהמותר תפסיד ממה שחייב לה כבר וא"ל עד הטור שלא זכר האי מלתא שאין לה אלא כתובה מנה הא ל"ק מידי דהא סיים על זה אפי' רוצה ליתן ליתומים מה שטעתה ולא אמר שינכה לה מכתובתה אלא ודאי מבואר שמרמז דלא היה לה כתוב' רק פחות מדמי המכירה וזה ברור לע"ד:

היתה כתובתה כו' זה דעת רבינו האי בטור ועיין בח"מ סימן קפ"ב, מה שכתבתי שם במחלוקתם בזה: