שולחן ערוך, אבן העזר קע״ז: הלכות אונס ומפותה ובו ה"ס: – עם 11 מפרשים

הלכות אונס ומפותה ובו ה"ס:
המפתה בתולת ישראל (עד שלא תבגר והיא מבת ג' ואילך) (טור הרא"ש) משלם בושת ופגם וקנס ואם אנסה משלם עוד צער (ואם נשאה המפתה אינו צריך ליתן קנס) (בטור):

אונס ומפתה דנין אותה בג' דיינים ובלבד שיהיו סמוכים בא"י והאידנא שאין סמוכים מנדין אותו עד שיפייס את חבירו וכד יהיב ליה שיעור מאי דחזי למיהב שרינן ליה (והבת כל זמן שהיא ברשות אביה הכל לאביה (גם זה שם) ועיין בטור סימן זה שהאריך בדינים אלו והרב המחבר קצר בהם שאינן שכיחין):

האונס את הבתולה חייב לישא אותה ובלבד שהיא ואביה יהיו מרוצים אפי' היא חיגרת או סומא ואין רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה לפיכך אינו צריך לכתוב לה כתובה ואם עבר והוציאה כופין אותו להחזירה:

היתה אסורה לו אפילו איסור דרבנן אינו רשאי לישא אותה וכן אם נשאה ומצא בה ערות דבר יגרשנ': הגה יצא עליה שם רע כגון שבאו שנים והעידו עליה שתבעתו לזנות אין לה קנס אבל משום קול בעלמא על שם רע שיצא עליה לא הפסידה הקנס (טור) בא עליה באונס ואח"כ פתה אותה מקרי מאנס אע"ג דאח"כ נתרצית לו (מהרי"ק שורש קכ"ט):

הנטען על הפנויה י"א שלא לכנוס משום לזות שפתיים שנראה שמחזיקים הקול וי"א שמצוה לכנוס: הגה והסברא ראשונה עיקר ובמקום שיש לחוש שלא תצא לתרבות רעה מותר לכונסה וכ"ז בקול בעלמא אבל אם ודאי בא עליה מצוה לכונסה אבל אין כופין על כך (שם) ואם נטענת משנים מראשון אינו אלא קול בעלמא והשני הוסיף בפגמה השני מצוה לכונסה ואם נטענת משניהם בשוה האחד נשוי והשני אינו נשוי מצוה על שאינו נשוי לכונסה (ג"ז שם) וע"ל סי' כ"ב אם היא נאמנת עליו זונה שתבעה לאחד שנדר לה דבר באתננה והוא כופר צריך לישבע כמו בשאר תביעות (ריב"ש סי' מ"א) זהו שחייבה תורה לאונס ומפותה ממון היינו אם כבר נעשה המעשה במקרה אבל אסור לאב ליתן בתו לזנות וע"ז נאמר לא תחלל בתך להזנותה וכל המכונה עצמה לזנות בין מדעתה בין מדעת אביה ה"ז קדשה ואין חלוק בזה בין בתולה לבעולה (טור בשם הרמב"ם) ורשאין הב"ד לקנוס הזונות כדי לעשות גדר ומעשה באחת שזנתה עם הכותי וחתכו את חוטמה כדי לנוולה (תשו' הרא"ש כלל י"ח):

ישראל. קנס איתא דוקא בבתולה. אבל בושת איתא אפי' בבעולה:

אנסה. אם ראו עדים מרחוק שבעל אותה וא"י אם אנוסה היא או מפותה אמרינן בשדה מסתמא אנוסה היא ובעיר מסתמא מפותה היא. הרמב"ם. והראב"ד חלק עליו ע"ש ועיין כנה"ג. ועיין בתשובת חכם צבי שאלה קמ"ה קמ"ו:

צער. ראובן שקם על בת רעהו בהיותה יחידה בבית לאנסה בחיבוק ונישוק ומרוב קלונה ובשתה נפלה למטה ומתה מנדין ועונשין אותו בשביל הבושת לפי כבודה וכבוד משפחתה. בנימין זאב סי' קל"ב:

דרבנן. הרמב"ם פ"א מהלכות נערה בתולה דין ה'. ועיין מ"ש הכ"מ שם. לכאורה לא מקשה לפ"ז מידי הש"ס בכתובות דף ל"ז ע"א (שנה) [שניות] מד"ס כיון מדאוריי' חזיה ליה וכו' ע"ש. ולפי דברי הכ"מ ל"ק מידי דהוי כדאורייתא. ומצאתי בתשובת שבות יעקב ח"א סימן קל"א שמתרץ אף על פי דגזירה דרבנן הוי כדאורייתא מ"מ לענין קנס לא הוי כדאורייתא כדי שלא יהא חוטא נשכר ע"ש:

שתבעה לא'. ואם נדר לזונה שהיא לו חייבי מיתת ב"ד אז פוטור לשלם על פי הדין מכל מקום אין יוצא ידי שמים עד שישלם לה ואם תפסה אין מוציאין ממנה. רש"י פרק (האומנים) [הפועלים]. ב"ש:

משנה כתובות דל"ט ע"א

וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה' נערה כחכמים בברייתא שם דף מ' ע"ב ואע"ג דסתם מתני' כוותיה דר"מ הוכיח הרי"ף דלא ס"ל מדאמרי' בגמ' זו דברי ר"מ וכו' ועוד שאר ראיות והעתיקו הרא"ש בפסקיו וסיים וכמו שפסק הרי"ף נראה דאין סתם משנה כנגד דברי האמוראי'

ממשנה ובברייתא שם ע"א וע"ב ובושת ופגם נותן מיד לאביה

משנה ריש סנהדרין וכדמפרש שם בגמ'

טור בשם הרי"ף ורב צמח גאון

משנה כתובות דל"ט ע"ב בריי' שם

בריי' שם מ"ב

שם במשנה

כת"ק בבריי' שם ע"ב דאמר ואם מת יצא כסף קנסה בכתובת'

בריית' מכות דט"ז ע"א

שם משנה בכתובות ולו תהיה לאשה אשה הראוי לו וגמ' ד"מ ע"א

טור וכ"כ הרמב"ם בפ"א וכ' הנ"מ שם שטעמו כיון דכל מלה דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור שפיר איכ' למימר דשני' אמעיט' מולו תהי' לאשה

שם במשנה

טור בשם אביו הרא"ש בפ"ב דיבמות מימר' דר' אסי הסר ממך עקשות פה וכו' שם דכ"ד ע"ב

שם וכ"כ התוספת שם בשם ר"י

הג"ה עד שלא תבגר הא משבגרה קנס אין לה כמבואר בקר' ובשת ופגם אין לה מדיצא' מרשות אביה והוא של עצמה ומפותה דמדעתה מחלה ומבואר הא באונס יש לה צער ובושת ופגם וכ"מ ברמ' וע' בח"מ סי' ר"ע סעיף ב' בהג"ה דגדולה הסמוכה על שולחן אביה שמעשי ידיה לאביה וצ"ע קצת אם אף בסמוכה שייך דמחלה כיון דאלו לא מחלה והיתה נשכרת באתנן אפשר היה של אב וע' נמי שם סי' תך"ד דין בשת ופגם היכי דחבלו בה. והטוענת פתית אותי בהבטחה לישאנה ועל מנת כן מחלה ונתפתה והוא מודה אלא שחוזר בו אם יהא חייב בבשת ופגם כ' מהרי"ק שורש קך"ט דאם לא הבטיחה בשעת מעשה אלא דקודם לכן הבטיחה כן ולאחר זמן בא עליה סתם ולא הזכירה לו באותה שעה שישאנה בכה"ג לא אמרינן דאדעתא דהכי מחלה ומביא ראיה מזבין למיסק לארץ ישראל דלא מהני גלוי דעת מקודם ואמרינן דברים שבלב לא הוו דברים (והדברים לע"ד מותמהים כי יותר יש לדמות האשה למוכר והבועל ללוקח שמבואר בח"מ סי' רך"א מי שבקש לקנות מחבירו ושאל ממנו מאתים ונתן לו בו מנה ולא נתרצה ואח"כ נתרצו ונתן לו החפץ סתם אם הלוקח תובע למוכר שיתן לו החפץ צריך ליתן לו ר' וכל מעיין יראה דלהא דומה ואין ענין כלל לזבין אדעתא וכו' שזה לא היה כלל דבר שהמקח בשבילו נעשה וא"כ לא מיבעי' אם תחילה לא רצתה להשמע לו עד שהבטיחה בהנשואין והיא היתה שואלת הבטחה זו ממנו דפשיטא דהוא ממש הנ"ל אלא אפי' בנידן משמעות ענינו שהנואף בשפיתה אותה הבטיחה מעצמו בהנשואין ואח"כ בסתם נשמעת אליו מה"ת דלא נימא דעל סמך הבטחה ראשונה נשמעת לו דומיא דאלו בא לוקח אצל שימכר לו דבר במנה והמוכר מיאן לפי שעה או שנטרפ' השעה ולא נגמר ושוב נועדו יחדיו ונתן לו החפץ סתם וכי נמי דבמתנה נתן לו ופשיטא שמחייב ליתן מה דפסיק אנפשיה וגבי נדר לה אתנן אטו מחויב לנדור בשעת מעשה ויותר מזה צריך לי בעניותי עיון אם לא יהא מחויב ממש לישאנה ע"י הבטחה זו כמו אלו נדר לה אתנן קי"ל שלא קנתה גוף האתנן אא"כ עמד בחצרה אלא שגופו נשתעבד או בהאתנן או בדמיו (ועיין בהרא"ש מס' ע"ז) וה"ה בזה למה לא יתחייב לקיים הבטחתו הא למה זה דומה להאומר לחבירו שמור לי היום ואני אשמור לך למחר דבמה שחבירו שומר לו היום נשתעבד גופו לשמור למחר והוי שומר שכר מההוא טעמא וכדקי"ל בח"מ סי' שט"ו שכל תנאי דשכירות א"צ קנין ואף שבגופי שדוכין כ' הסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק י"ב אבל קנין על חיוב שישאו זה את זה גרידא כמו שכ' מור"מ כאן לא מהני דה"ל קנין דברים היינו לע"ד ע"פ מה דכ' נמי ריש סימן רמ"ה דודאי בשעת כתיבת התנאים אינו רוצה שום צד משניהם לשעבד נפשם בכל מה דפסקו אנפשם שיתן לו ביתו שהיא ברשותו מיראה פן יתחרטו אחד מהצדדים מאיזה סיבה וכו' ולהכי כ' קנין על החיוב לא מהני נמי מההוא טעמא דלהכי לא נכתב הקנין בל' חיוב אנפשו שישאו זה את זה מיראה פן ירצה להתחרט וכותבין בל' סתם שישאו זה את זה וע"ז עושין קנין וזה הוא כקנין דברים אבל בתנאי שכירות שממילא ע"י שחבירי עושה מה שמצווהו נתחייב הוא במה שמבטיחו יהיה דבר חוץ מגופו כמו שכירות או אתנן יהי' במה שבגופו כמו אשמור לך בהכל נשתעבד גופו לקיים וא"כ יהא מחויב לישאנה ואף אם נדחק ונאמר דלא אפשר כלל להתחייב בשום אופן שישא אותה מפני שאף אחר שנשא הא בידו מד"ת לחזור ולגרשה אי נמי משום דהוה כמחייב בדבר שאינו קצוב וכן משמע קצת מדהוצרכו הראשונים להמציא החיוב קנס בשדוכין דמשמע דאין שום תחבולה לשעבד על עסק נשואין וא"נ משום דפסיקה זו בנ"ד אף דמצוה היא שישאנה היינו בתר דעביד מעשה אבל הפסיקה אפשר יוכל לטעון משטה היינו בך כמו הפוסק לשדכן שבח"מ סי' רס"ד אכתי עכ"פ מה"ת דנמי דמחלה בושתה ופגמה בחנם הא מחילה בטעות קי"ל דלא הוה מחילה וצ"ע תו כ' ואפי' התנה כן בשעת מעשה ממש וכו' אע"ג דקא מטעה לה לא מתחייב ואע"ג דבעלמא מחילה בטעות לא הוה מחילה די"ל דש"ה שנבעלה שלא ע"י קדו' גליה דעתה דלא איכפת לה בבושתה ופגמה ולא נתכונה זו אלא להנאת בעילה וכו' והן הן דברי הב"ש שהעתיק בקיצר וכמה ק' עלי סברא זו הא התנה בשעת מעשה ומיאנה לשמוע אליו אם לא שיחפה בושתה בנשואין ואנן ניקום ונימא שנתכונה להנאת בעילה וראיה שמביא יש לדון אחריה טובא כי תמצית הראיה ע"י שתופס עיקר סוגיא דקדו' דף מ"ו דעיקר קרא בפיתה לשם אישות משתעי ולע"ד הסוגי' דכתו' דף ל"ט ע"ב דמקשה לכשיוציא אשתו היא ופירש"י וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא ואלו בפיתה לשם אישות פשיטא דאין ריח קושי' דהא מ"מ יכול לגרש' וגם צריכה גט כשהיא ואביה מרוצים כמבואר שם בתו' בד"ה מפתה א"ו סתמא דסוגיא זו תפוס לעיקר דסתם מפותה היינו שלא לשם אישות ובזה ממילא נדחה הראיה דמקשה על הסוגיא דריש נערה מה מקשה מאי קמ"ל תנינא וכו' לאביה איצטרך ליה הא נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה מדעתה עביד הא בסיפא דהא מתני' מסיים בהדי' דאין המפתה נותן אלא כשלא יכנס ואם איתא דהויא כמחילה בטעות כשאומר לה לכונסה ואין כונס א"כ היכי ידעינן ממתני' דא"נ דלאביה הוו מדקא יהיב מפתה כיון דלא יהיב אלא לכשלא יכנס אע"ג דהוה לעצמה בדין הוא דיהיב אפי' מפתה לכשלא יכניס דהא הוי מחילה בטעות דפשיטא דיש להעמיד משנתינו בפיתה לשם אישות דהא עיקר קרא בהכי מיירי וכו' א"ו כנ"ל ולדברי הנ"ל הא חזינן שסתמא דגמר' מגיה המתני' כדי שלא לוקים במפתה לשם אישות ומה תו ק' ותו תמיה לי במפתה לשם אישות דהיינו דרך קידושי ביאה הא לא שייך סברתו כלל דהואיל שנבעלה שלא ע"י קדו' גלי דעתה וכו' וא"כ הא עדיין ק' לוקמה בפיתה לשם אישות ומה שכ' דאפי' פתה לשם אישות אינה מקודשת כיון שלא נתרצה האב תמה אני הא מ"מ סברה שיתרצה ומדוע לא יהיה מחילה בטעות אם חוזר ומגרשה א"ו העיקר כדכתיבנא דסתמא דש"ס תופס לעיקר דאיירי הקרא בשלא לשם אישות להכי לע"ד דין זה צ"ע ואלו הייתי כדי לחלוק על כבודו הייתי חולק להדי' וע' סנהדרין דף ע"ג ע"ב ד"ה במפותה כתבו ונראה לפרש ולעולם לעצמה ובמפותה מיחייב אי אמרה בשעת שבא עליה שאינה מוחלת הקנס ובעובדא דמהרי"ק ז"ל לא דן כלל משום זה כי שם לא הודה הבועל וכן העתיקו הב"י וכ' במהרי"ק ושם כ' דין אשה טוענת וכו' והוא כופר ודוק.

הג"ה ואם נשאה המפתה א"צ ליתן לה קנס וכותב לה כתובה כמו לשאר הבתולת טור וכן ברמ' וע"ש במ"ל האריך בטעם שיהיה לה ר' אף כי היא בעולה והעלה שהוא בפלוגתא:

והבת כל זמן וכו' כ' הרמ' הביאו הטור אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת וכ' הראב"ד אין כאן שבועה לפי' שאין כאן תובע שהתשלומין אינו שלה וכמו מנה לאבי בידך הוא ואי ביתומה אין כאן מ"מ כלל כיון דמפותה היא לדבריו דמדעתה עביד וכ' המ"ל ואפשר דסובר הרב דקטנה שנתפטי' לא מחלה דקטן לאו בר מחילה הוא ואף דהדברים ברורים דקטנה לאו ב"מ היא כמבואר בתו' ריש פ' נערה ד"ה אביה מ"מ לע"ד לא פעל מאומה דאלו איירי הרמ' ביתומה קטנה ק' הא אין נשבעין על נתינות קטן ואפי' תבעו כשהוא גדול כמבואר בהרמ' פ"ה מטוען ובח"מ סי' צ"ו ולהכי נלע"ד דאיירי כשבא עליה ואביה חי והיא נערה ולא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב והיא תובעת ושפיר הוה מנה לי בידך והרמ' לשטתו דלשם הלכה ט"ו שפוסק בזה דהכל שלה ולא אמרינן בזה דמחלה כיון דבשעת מעשה לא היתה בת מחילה שהיה שייך להאב והראב"ד נמי לשטתו דשם משיג נמי וסובר דמ"מ מדעתה מת האב אמרינן למפרע דמחלה וע"ש במ"ל:

זונה שתבעה ע' ש"ך ח"מ סי' פ"ז ס"ק נ"ב כ' דזה אפי' האידנא שסתמא הם נדות וכ' הב"ש ואם נדר לזונה שהוא חייבי מיתת ב"ד אז פטור ע"פ הדין מ"מ אין יוצא ידי שמים עד שישלם ואם תפסה אין מוציאין רש"י פ' השוכר את הפועלים דף צ"א שם כ' רש"י וכיון דרמו תשלומין עליה לא יצא ידי חובתו עד שישלם א"נ אם תפס לא מפקינן מניה וכן שמעתי מפי מורי ולע"ד דברי הללו אינם מוחלטין אלא מצינן ממון שאין לו זכות בו מן הדין כי אם לצאת ידי שמים אי תפס מפקינן מיניה כדאיתא בי"ד סי' קס"א סעיף ב' ג' ומשם למדו הרמב"ן והריב"ש דה"ה הטוען מנה לי בידך והלה משיב א"י אם נתחייבתי דפטור מדיני אדם וחייב לצאת ידי שמים דאם תפס מפקינן מני' הביאה הש"ך ח"מ בסי' ע"ה ס"ק ך"ב אך ע' ש"ך הנ"ל סי' ך"ח ס"ק ב' אמנם שם סי' ע"ה תמה אני על הש"ך שהעתיקה סתם להלכה כי לע"ד י"ל דמהני תפיסה ומן הרמב"ן וריב"ש אין ראיה כלל שהרי הרמב"ן ז"ל הוא הראשון שחולק וסובר בכל ספיקא דדינא דתפיסה לא מהני כדכ' הה"מ בשמו סוף פ"ח מה' נזקי ממון וסוף פ"ב מה' גניבה וכן הריב"ש פוסק הכי סי' ק"ס הביאם הת"ך סי' ס"ד ומשמע ל' הה"מ בשם הרמב"ן דאפי' בטענת ברי דהתובע נמי הכי דינא שהיכא שתחילת הדין המוציא מחבירו ע"ה שוב ל"מ תפיסה אם לא שלא בעדים אז יש חלוק בטענת ברי אבל בעדים בשום ענין לא מהני וכן משמע ממה שמביא הת"ך סי' מ"ז בשם בעל התרומות שפירש הרמב"ן דברי הרי"ף גבי איסתרא בשתפס ברשות ולא פירש בטענת ברי דהיינו שטוען ברי שלזה היה עיקר כונתו ש"מ דלדידיה ל"מ וכן בנ"י פ"ק דמציעא מבואר להדיא דאינו מועיל אף בברי הובא בת"ך סי' נ"ג ובסי' נ"ח כ' שהוא מהרמב"ן ואם כן שפיר פסק נמי גבי א"י אם נתחייבתי הואיל דתחלת הדין הממע"ה לא מהני תפיסה אלא שהיה מקום לומר דבזה שאני הואיל ובלא תפיסה חייב ידי שמים ומביא ראיה מרבית אבל לשטת החולקין ואפי' בספיקא דדינא סברו דמהני תפיסה ואף שלהתופס נמי ספק אם נתחייב לו מ"מ משום דהדר הוה ליה איהו הנתבע מכ"ש שיועיל בזה תפיסה דהא בסד"ד אינו מחויב אף לצאת ידי שמים וא"כ נהי דבסד"ד בלא ברי הניח בת"ך סי' ע"ח בלי הכרעה מ"מ למה דמסיק סימן נ"ד דבטענת ברי אפי' בספק שבשטר מועיל תפיסה אף דשכנגדו נמי טוען ברי מ"מ מפני שע"י השטר ספק לנו מהני טענת ברי דידיה ומועיל התפיסה מכ"ש הכא דודאי ספק לנו שהרי הנתבע עצמו מסופק מסתביר לע"ד ברור דמהני תפיסה דידיה כיון שלאחר התפיסה הוא הנתבע ואיך יוציא זה מידו בספק. ובזה אין שום ראיה מרבית דשם בודאי אין לו זכו' ממון אלא ידי שמים אבל הכא שהספק אם מדינא חייב לו והוא טוען ברי למסקנת הת"ך הנ"ל למה לא תועיל תפיסה. וא"ל ממה שמבאר בת"ך סי' ט"ז דעת הר"אש גבי מסור דל"מ תפיסה אפי' בברי דש"ה שהמוסר מכחיש בברי ולולי הס"דד אם עשו תקנת נגזל במסור לא נסתפק לנו ולהכי תפיסה בעדים ל"מ שאל"כ לא שבקת חי לכל בריה דהא הנתבע עצמו מסופק ומכ"ש הב"ד לכן לע"ד למסקנתו בסי' נ"ד מכ"ש בא"י אם נתחייבתי דמהני תפיסה וצ"ע ואף הא גופא דמשני על הטור במסור בסי' ט"ז לע"ד עדיין צ"ע דמה מדמה תפיסה זו לכל תפיסה בעדים שתופס ואומר שלי הוא דאנן סהדא דכל מה שבידו בחזקת שלו ומסור הא כבר הורע חזקתו עד דלהכי מיבעי אי עשו תקנת נגזל גבי' למה לא נימא להר"אש דכיון שטוען ברי מהני תפיסה. ואולם לפ"ר לדבריו הנ"ל יהא מוכרח שהרי"ף ודאי אזיל בשטת הרמב"ן דאזלינן בתר תחילת הדין ותפיסה לא מהני דאל"כ ק' מה הוצרך לבאר בפרק אחד ד"מ בסוגיא דשקול הדעת דעובדא דר"י ב"ר יוסי ור' חייא לא היה טעות בשקול הדעת ולהכי קם דינא במה שפרעו ות"ל דאפילו הוה טעות דשקול הדעת ואפי' הוי נמי טעות בדבר משנה שהיה מפורש סברת ר"ת אכתי אטו משום דאדם עשוי שלא להשביע את בניו ידעינן ודאי שהודאתו היתה אך שלא להשביע ודליהוי כאלו לא כלום הודה הא זה א"א ובודאי מ"מ מידי ספק לא פלטינן אלא משום דאפשר שלא להשביע הודה ממילא היורשים פטורים מטעם א"י אם נתחייבנו וא"כ איך אפשר ליהדר דינא מה שכבר פרעו הא הוי עכ"פ התובע תפס וטוען ברי ועד כאן לא שייך למיהדר דינא אלא היכי דלהאמת הנתבע פטור בברי כגון למשל הדיין טעה וחייב מכח גרמי והוא גרמא אבל בנדון זה איך אפשר אלא משמע כנ"ל אך עכ"ז צ"ע אם לא יהא נחשב תפס ברשות דלכ"ע מהני תפיסה כיון דבתורת פרעון בא לידו וע' ספר ת"ך סי' ס"ב ובש"ך ח"מ סי' ך"ה ס"ק ב' וצ"ע אם לא אפשר יותר לדמות נתינה ע"פ פסק ב"ד של טעות לנתינה בטעות שבי"ד ובע"כ לידחוק שהל' כבר הורה זקן משמע לו דמדין גמור זיכה להמוחזק ולא מכח תפיסה והנ"מ לענין אי הדר אידך ותפס:

המפתה וכו'. קנס איתא דוקא בבתולה ולו תהיה לאשה משמע נמי דוקא בבתולה אבל בושת משמע ברמב"ם אפילו בבעולה דהא כתב באו עליה שנים אחד כדרכה והשני שלא כדרכה חייב השני בבושת אף על גב דכבר היא בעולה מראשון ומפותה דקרא איירי כשמפתה לשם אישות כמ"ש בקידושין דף מ"ו ובמהרי"ק שורש קכ"ט ומ"מ יכולה למאן וא"צ לישא אותה ופטור ג"כ מקנס ובושת ופגם כשהיא יתומה ולא אמרי' מחילה בטעות דנתרצה את עצמה כדי שישא אחותה ע"ש במהרי"ק:

ואם אנסה. עיין ברמב"ם ובטור אם ראו עדים מרחוק שבעל אותה וא"י אם אנוסה היא או מפותה אמרינן בשדה מסתמא אנוסה היא ובעיר מסתמא מפותה היא והט"ז רוצה ליישב דברי הרמב"ם דאיירי דליכא כאן העדים שראו הביאה ולא אמרינן בכה"ג מודה בקנס פטור כיון דמודה מחמת ביעתותא כראב"ש בפרק מרובה (בבא קמא דף ע"ה) והלכתא כוותי' דשמואל ס"ל כוותי' וע"ש וליתא כי שמואל אינו מחלק בין ביעתות' אלא יבואו העדים ויעידו אלא רב מתרץ כן אנא דאמרי לראב"ש והלכה כרב לענין מודה ואח"כ באו עדים כמו שכתב הרמב"ם פ"ג מה"ג ובפלוגת' זו מחמת ביעתותא מסתמ' הלכה כת"ק דפטור משום הכי לא מחלק הרמב"ם שם:

איסור דרבנן. אשה אסור' ממועט מקרא ולו תהי' לאשה אשה הראיי' לו ואם אסורה מדרבנן אף על גב מדאורייתא אשה ראויה היא מ"מ מדכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניו' שפיר י"ל דממועט מקרא ולו תהי' לאשה ובלאו הכי כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו לא תסיר שפיר א"ל דשניה ממועט מקרא ולו תהי' לאשה ב"י:

ערות דבר. היינו ערוה ממש ולאו ערות דבר כמ"ש בסי' קי"ט אפי' דבר בלא ערוה אלא כאן דוקא ערוה, פרישה:

יגרשנ'. כ"כ הרמב"ם פ"א ומשמע דצריך לגרשה ובטור אית' יכול לגרשה משמע אם אין רוצה לגרשה לא כפינן ליה ועיין ב"ח:

ואח"כ פתה אותה. הן בביא' אם היתה בתחל' באונס ואח"כ ברצון הן אם פ"א בא עלי' באונס ואח"כ ברצון חייב מחמת ביאה הראשונה אף על גב דנתרצית אח"כ:

אין כופין על כך. דקי"ל מפותה בין היא ובין הוא יכולים לעכב ואם נטען שאנס אות' דאז הוא א"י לעכב מ"מ אין כופין אותו כיון דאינו אלא חשד אבל אם בוודאי בא עליה כופין אותו בזה יש חילוק בין אונס למפת':

זונה שתבעה לאחד. ואם נדר לזונה שהי' לו חייבי מיתות ב"ד אז פטור לשלם ע"פ הדין מ"מ אין יוצא ידי שמים עד שישלם לה ואם תפסה אין מוציאין ממנה רש"י פ' האומנים:

וכל המכינ' עצמה וכו'. לכאור' סותר למ"ש בסי' ט"ז דכאן משמע דוקא כשהוא מוכנת לזנות עם כל אדם הוי קדשה ועיין מ"ש שם:

המפתה. מתני' ל"ט א':

בתולה ולא בעולה גמרא ל"ח א':

ישראל. לאפוקי גיורת יתרה על בנות שלש שנים ויום א' מתני' ל"ו ב':

עד כו' והיא כו'. כחכמים שם ך"ט א' מ"ב ב' וחולין ך"ו ב' ואע"ג דסתם מתניתין כר"מ כיון דאומר זה דר"מ אלמא דלא ס"ל כן ויחידאה הוא כמ"ש בכמה מקומות דזו זו ולא ס"ל עד דמפ' גמרא כן בהדיא וכן ס"ל לר"ל שם מ"ד ב' וכן הא דפריך ל"ט ומי מעברה הוא כחכמים וערא"ש ספ"ג:

ואם נשאה כו' קנס. לאפוקי בושת ופגם שנותן. גמרא שם:

ובלבד כו'. שם ח' א' שלח ליה כו' וכי בושת ופגם כמ"ש ר"פ החובל (בבא קמא פ"ד ב)':

בא"י. שם ובסנהדרין י"ד א':

והאידנא כו' רי"ף פ' החובל שם מתקנת הגאונים:

והבת כו'. מתניתין בבתו וכלתו ל"ט א' מ"א ב':

ואינו רשאי כו' אלא כו' לפיכך כו'. גמרא שם מי מצי מפיק כו' רבנן סברי וריב"י סבר כולי וקי"ל כרבנן כן שם נ"ד א':

ואם עבר כו'. תמורה ה' א' כל ימיו כו' ועבה"ג:

כופין כו'. תוספתא פ"ג דכתובות

אפילו איסור כו'. ג"כ מאותו הטעם שאמרו בגמרא שם מ"ם א' אי אמרה דלא בעינא כו' וערש"י ד"ה מי כו':

יצא כו' אביו כו'. שם ל"ו ב':

בא כו'. לא מיבעיא בחד ביאה כמש"ש כ"א ב' דקי"ל כרבא שם דאנוס' היא בת"כ וכ"ש לענין ממון אלא אפילו בשתי ביאות מ"מ לא הפסידה מה שנתחייב לה כבר בשביל שנתרצה אח"כ לומר דלאו בת בושת היא כמ"ש בפרק החובל (בבא קמא צ' ב)' לא אמרת כו':

וי"א כו' כמ"ש ולו תהיה לאשה:

והס' כו'. הרא"ש שם וכתב דנהי דחייבה תורה לכונסה אחר שנפגמה ה"מ בודאי אבל קול בעלמא אין להחזיק הקול ולפגום שניהם. ולי ל"נ כן מדקאמר במתני' דוקא על השפחה ונכרית ופריך בגמרא אפילו לכתחלה נמי ומשני משום כו' דלא יאמרו משום כך נתגיירה מ' דוקא כה"ג:

ובמקום כו' דכדאי הם ר"ת ור"י וסמ"ג בעלי הס' שניה לסמוך עליהם בשעת הדחק ואמרינן בפ"ק דקידושין מוטב שיאכלו ישראל תמיתות שחוטות כו' ועפ"ז דיבמות ס"ו א':

וכ"ז כו'. כנ"ל וכמ"ש מהר ימהרנה כו':

אבל כופין כו' כמ"ש במתני' ל"ט א' המפתה אם רצה כו' וכמ"ש בגמרא מ"ם א' אמר קרא מהר כו':

ואם נטענת כו'. כמ"ש ל"ו ב' דכוותה הכא דנפיק כו' אלמא קלא לאו כלום וחייב השני בקנס וה"ה לכנוס דמשם למידין:

ואם נטענת כו'. כמ"ש בב"ק נ"ג בשור ואדם שדחפו לבור דקי"ל כר"נ כל היכא דליכא כו' וכן כאן משום חר"ג ואונאה ומפתה מכ"ד אבות נזיקין הן וה"ה לענין כניסה וכ"ז לסברא אחרונה הנ"ל שם:

זונה כו' ממ"ש בב"ק ע' ב' אתנן כו' ואי תבעה כו' הא בשאר דלא קם ליה בדרבה מיניה חייב בדינא וכן בב"מ צ' א' והא קי"ל כו' אתנן כו':

זהו כו' סנהדרין ט"ו א' לכדתניא אל תחלל כו' ולשון הרמב"ם אני אומר שזה שנאמר אל תחלל כולי שלא יאמר הואיל ולא חייבה תורה אונס ומפתה אלא שיתן ממון לאב הריני שוכר בתי הבתולה לזה או בחנם לכך נאמר אל תחלל את בתך שזה שחייבה תורה בשאירע במקרה שלא מדעת אביה כו' והמכין בתו לכך ה"ה קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה ור"ל כמ"ש בספרי לא תהיה קדשה אזהרה למזנה כענין שנאמר לא היתה בזה קדשה ודוקא במופקרת לוקה וכמ"ש בסימן ו' ס"ח וכמש"ל ר"ס כו':

ואין חולק כו' שם ונלמד מהנ"ל שקנס בבתולה היא:

ורשאין כו'. סנהדרין מ"ו א':

סעיף א' המפתה בתולת ישראל וכו' נ"ב נשאלתי כיון דלרוב הפוסקים פיתוי קטנה אונס הוא אם אף בזה הוי אונס דמחויב לישא אותה ולא לשלחה כל ימיו והשבתי שאין כאן מקום ספק דע"כ לא אמרי' פיתוי קטנה אונס הוא רק ליפטרה נפשה מקנס שלה מה שקנסה אותה התורה אם זנתה ברצון בזה אמרי' כיון דאין לה דעת לא נחשב ברצון ולא שייך לקנוס אותה אבל להיפוך לקנוס את הבעל במה שקנסה התורה אותו אם עושה לה באונס בזה לא קנסו אותו רק אם עושה באונס ממש אבל הכא סוף סוף היא לא עשאו רק ברצונה לא נחשב לו אונס. והכלל כך היא דפיתו קטנה לא נחשב לא אונס ולא רצון ולכך גבי קנס דידה שקנסה התורה אותה להיות נאסר וכדומה בזה בעי' רצון ממש וכל דהוי בקטנותה לא הוי ברצון ופטורה אבל קנס דידיה שקנסה התורה אותו באונס בזה בעי' אונס ממש ופיתוי קטנה לאו אונס היא וכל דלא הוי אונס ממש פטור ואצלה להיפוך כל דלא הוי רצון ממש פטורה ועוד שמקרא מלא דיבר הכתוב ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה א"כ מפורש בכתוב דעיקר הקנס דלו תהיה לאשה הוי מכח אשר ענה ובפיתוי קטנה עכ"פ אשר ענה ליכא ודו"ק היטב. עיי' בחבורי טוב טעם ודעת הל' טריפות סי' ל"ט מהדורא ו' שלי סי' קע"ג מ"ש שם ליישב קושיות משכיל אחד דרך אגב בסוגיא דמכות דקיימו ולא קיימו דמשכחת לה במלך שאונס אשה ונשאה וגרשה וחזר ואנס אחרת מ"ש שם בעזה"י דרך אגב יע"ש ודו"ק והנה מה שיש להקשות בפ' התורה בפ' כי תצא מה שחלקה בין מצאה בעיר או בשדה ע' בחבורי ליו"ד מהדורא ד' שלי ומהדורא ה' סי' י"ט ובחיבורי לתורה פ' תצא שנת תר"י ודו"ק:

סעיף ד' היתה אסורה לו אפי' איסור דרבנן וכו' נ"ב הנה דעת הרמב"ם דאם בעל בעילת איסור אפי' דרבנן אין המים בודקין אותה ותמהו עליו ממעוברת חברו וכו' ולפענ"ד א"ש ע"ד מ"ש התוס' בפ"ק דחולין גבי בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלא על ידן צדיקים עצמן לא כ"ש שכתבו דהיינו דוקא בדבר האיסור מגופו אבל לא היתר בזמן איסור יע"ש כן י"ל בזה דדוקא באם בעל ביאת איסור שהוי הביאה גופו באיסור מצד גופו בזה נחשב ביאת איסור דומיא דזנות שלה דהוי האיסור מגופה דהיא אשת איש ואין היתרה בא ממילא אם הוא בעל כיוצא בה אף דהוי דרבנן אין המים בודקין אותה אבל במעוברת היא גופה מותרת ואין האיסור מגופה רק מצד הולד ויש זמן ידוע להיתרה בעבור ימי העיבור והנקה לכך בזה אינו דומה לביאתה דידה והוי היתר בזמן איסורה לכך בזה נחשב מנוקה מעון וז"פ ונכון וק"ל:

עד שלא תבגר. עיין בתשו' שבו"י ח"ג סי' קל"ח אודות שפחה ישראלית אחת גדולה בשנים שהיא הרה לזנונים ותבעה לבחור א' שהיא הרה ממנו והוא מכחיש מה דינו. והשיב מלשון השאלה משמע שהיא בוגרת ולא תבעה אותו שאנסה רק לרצונה נבעלה וגם לא אמרה שנדר ליתן לה באתננה שום דבר א"כ אין לה שום תביעה עליו אע"ג שכתבתי בש"י ח"ב סי' קל"ו שתוכל להשביעו היינו דוקא היכא שיש לה תביעת ממון עליו כגון שנדר לה דבר באתננה או שהבטיח לישא אותה או שהיא תובעת קנס ובושת ופגם וצער משא"כ בבוגרת דאין לה קנס ובושת ופגם במפותה דמחלה עליו וכמ"ש הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כו' וכן סתם רמ"א בש"ע וכ"פ בתשו' מהרי"ק שורש קס"ח ובתשו' מהרח"ש סימן י"ז ובתשו' חוט השני סי' י"ח (וגם בתשו' גאוני בתראי שיובא לקמן) ונראה דלית חולק בדבר ודלא כתשובת מהרי"ט צהלין סי' ק"ח ששגג בזה והבין דהטור וב"י חולקים כו' כלל היוצא מכל זה כיון דאין לה שום תביעת ממון בו אין להשביעו כלל אף דראוי לב"ד לקנסו משום מגדר מלתא מ"מ כיון שהוא מכחישה ואין כאן עידי כיעור או רגלים לדבר אין להשביע בטענה ריקנית כמבואר בח"מ סי' פ"ז סכ"ה בהגה רק ח"ס כו' אכן אם יש עידי כיעור או רגלים לדבר כפי ראות עיני הדיין אזי ראוי להחמיר עליו והכל לשם שמים עכ"ד ע"ש. וע' בתשו' גאוני בתראי סי' נ"ו אודות ראובן שתבע את שמעון בדין שפיתה את בתו והרי כריסה בין שיניה ואיכא אמתלא ואומדנא מוכיח כדברי ראובן והבת איננה בעלת שכל כי היא שוטה ושמעון טוען להד"מ אם יש לחייב שמעון ע"פ אומדנא. והשיב פשיטא שאם היא בוגרת אפילו היו עדים פטור מכלום כדאי' בכתובות ריש פרק נערה במפותה כיון דמדעתה עבדה לא יהיב כלום (ע' בספר ב"מ שכתב דצ"ע קצת אי אף בסמוכה על שלחן אביה שייך דמחלה ע' בח"מ סי' ע"ר ס"ב בהגה) אלא שחייב לזון הולד אם הוא מודה שהולד ממנו אבל אם אינו מודה אלא טוען דילמא אפקרה נפשה נמי לאחרים אינו חייב כלל לזון הולד דהמע"ה כדאיתא להדיא בב"י סי' ע"א ובש"ע שם. אלא דבזה כיון שהיא שוטה דינה כקטנה ואיתא בפרק הערל דף ס"א דפיתוי קטנה אונס הוא וא"כ בנ"ד שאין בה דעת ?אלים פתוי שלה אונס הוא וחייב בקנס ובפגם אם היו עדים בדבר. ועתה שאין עדים רק אמתלא ואומדנא מוכיח טובא צ"ע אם יש לחייבו כו'. והאריך בזה ובדברי מהרי"ק שורש קכ"ט ומסיק דיש לחייבו ע"פ אומדנא כיון שהוא דבר דלא שכיח רואים כלל וא"א בעולם להביא עדות כשרים אזלינן בתר אומדנא עש"ב וצ"ע וע' בח"מ סי' ט"ו ס"ד וה' ובסי' ת"ח ובתשובת מהר"ם אלשקר סי' קט"ז בענין אומדנא. וע' בספר בית מאיר בדין הטוענת פתית אותי בהבטחה לישאנה וע"מ כן מחלה ונתפתתה והוא מודה אלא שחוזר בו אם יהא חייב בבושת ופגם. והביא דברי מהרי"ק שורש קכ"ט שכ' דאם לא הבטיחה בשעת מעשה אלא שקודם לכן הבטיחה כן ולאחר זמן בא עליה סתם ולא הזכירה לו באותו שעה שישאנה בכה"ג לא אמרינן דאדעתא דהכי מחלה ומביא ראיה מפ"ב דקדושין (דף מט ע"ב) בההיא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לא"י דאם לא הזכיר זה בשעת מכירה הוי דברים שבלב ולא הוו דברים. ושוב כתב דאפי' התנה עמה בשעת מעשה ממש כו' כיון דמדעתה עבד אע"ג דקא מטעה לה לא מתחייב ואף על גב דבעלמא מחילה בטעות לא הוי מחילה י"ל דשאני הכא שנבעלה שלא ע"י קדושין גליא דעתה דלא איכפת לה בבושת ופגם ולא נתכוונה זו אלא להנאת בעילה כו' (והן הן דברי סב"ש סק"א שהעתיקו בקיצור) והוא ז"ל הארייך לתמוה על דברי מהרי"ק הנ"ל ומסיים להכי לע"ד דין זה צ"ע ואלו הייתי כדאי לחלוק עליו הייתי חולק להדיא כו' ע"ש (ועיין בתשו' ח"ס ח"א ס"ס קכ"ה שהזכיר קצת מדברי הב"מ הנ"ל דפליג על מהרי"ק בחוזק יד דלמה יגרע משאר אתנן וכ' עליו וז"ל וקצת ראיותיו דחיתי במקום אחר מ"מ קצת מהם כראי מוצק עכ"ל ומשמע שדעתו לעיקר כהב"מ וכאשר כן הוא ג"כ דעת תשו' שבו"י שהוזכר לעיל דאם תבעה שהבטיח לישא אותה תוכל להשביעו (כן מבואר להדיא דעת הגאון ח"ס בח"ב סי' ק"ס וכתב שם על נדון השאלה ז"ל ומה שטוענת שנדר באתננה לישא אותה נראה לכאורה שתוכל להשביעו ואם כי שוויא נפשיה חד"א במה שאמר שאין הולד ממנו ואסור לישא מינקת חבירו ז"א ימתין כ"ד חדש וישאנה כאשר נדר לה או ישבע היסת שלא בא עליה או שלא נדר לה ונ"ל דא"נ נשבע שלא נתעברה ממנו נמי סגי דאפי' בא עליה ונדר לה לישאנה מ"מ כיון שנתעברה מאחר איהי אפסדה נפשה שגרמה שלא יוכל לישא מיד ומצי למימר אדעתא דהכי לא נדרנא כו' עכ"ל. אולם בסימן ק"ה שם (שאותה השיב באחרונה) כתב וז"ל ועל טענת האתנן אי היתה תובעת אתנן ידוע ממון או חפץ היה מחוייב שבועת היסת אך תובעת לישאנה הסכים הב"ש עם מהרי"ק והוא פסק דפטור מכלום כו' אך מ"מ לפטור בלא כלים אי אפשר כיין שלא נתרצית לו בחנם כ"א בתשלומין נהי לישאנה אינו מחוייב אבל אינו מחילה גמורה אלא צריך לשלם עכ"פ כשכר פעולה הראוי לאותו פעולה ע' בח"מ סי' רס"ד גבי טול דינר והעבירני והנה מתיקון המלכות הוא חמשה זהובים אלא שיש דיעה ברמ"א שם בענין שרגילים ליתן הרבה יתן יותר אע"ג דיכול הטוען לטעון קים לי מ"מ יבצעו הדיינים ליתן קצת יותר או ישבע היסת שלא נתחייב לה אתנן ויפטר עכ"ל ע"ש וצ"ע לדינא וע"ל סקי"ב):

ואם אנסה. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' סקי"א ובמשנה למלך פ"א מהל' נערה דין ב'.

ואם נשאה המפתה כו' ע' בטור שכתב וכותב לה כתיבה כמו לשאר הבתולות וכן הוא ברמב"ם פ"ח מהל' נערה הל' ג' ועיין במל"מ שם שהאריך בטעם הדבר והביא שדעת התוספות ורבינו יונתן דכתובות המפותה הוא מנה כשאר כל הבעולות אך מלשון רש"י בחומש פ' משפטים בפסוק מהור ימהרנה כו' משמע שגזירת הכתוב הוא שיעשה במפותה זו כתובת בתולה כשישאנה וכ' דאפשר לומר שזהו ג"כ טעם הרמב"ם ואף שהרמב"ם סובר שאפי' כתובת בתולה אינה מד"ת רק מד"ס כמ"ש בפ"י מה' אישות מ"מ י"ל דגזה"כ הוא שמפותה זו לא יגרע כחה משאר בתולות הכשירות הכל לפי מנהג הבתולות וממילא כשתיקנו חז"ל כתובה לבתולה גם זו יש לה כתובה בכתובת הבתולות ע"ש. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ל"ג שנשאל בעובדא כיוצא בזה כמה הוא כתובתה אם כבעולה או כבתולה. והביא דברי הרמב"ם והטור הנ"ל וגם דברי המל"מ הנ"ל וכתב דלפ"ז אני אומר שגזה"כ הוא תמורת הקנס שאם אינה נשאת לי קנסו הכתוב כסף קנסה וכשנשאה פטרו הכתוב מהקנס אבל קנסו שיחזיקנה בנישואין כבתולה ולפ"ז אף הרמב"ם והטור לאו קאמרי אלא דוקא בנערה שהיה לה קנס אבל בוגרת שאין לה קנס או אפילו נערה אם אין עדים על הבעילה כ"א מפי עצמו ומודה בקנס פטור נמצא שלא חייבו הכתוב קנס וממילא כשנושאה לא חייבו הכתוב כתובת בתולה ולכן אין לה אלא מנה. ובכתובה יכתבו בעולתא דא (עמ"ש לעיל סימן ס"ו סק"ח) ע"ש. ועיין בתשו' שמש צדקה סימן ה' שכ' בכיוצא בזה מסברא דנפשיה שדעתו בוטה שחייב לכתוב לה מאתים מאחר שהוא בעצמו השיר הבתולים וכנוסח הנהוג מוהר בתולייכי כיון דלא נפיק חורבא מזה אין לביישה ברבים ע"ש. ובמחכ"ת לא הרגיש בכל הא דלעיל (ועמ"ש לעיל סימן ס"ו סק"ה בשם תשו' ח"מ סימן קכ"ה) וגם מה דנקט בלשונו שם ועשאה כלי לאונסה. תימה דלא הזכיר כלל דבאנוסה א"צ לכתוב לה כתובה כלל כדלקמן ס"ג ועמ"ש שם ס"ק ו':

נשאה המפתה. עיין במל"מ פ"א מה' נערה דין ג' שנסתפק היכא דפיתה אשה האסורה לו ועבר וכנסה אם תועיל לו כניסתו זו ליפטר מהקנס או דילמא כיון דכופין אותו להוציא לא מיפטר מהקנס. והאריך בזה ומסיק דהדין דין אמת דכל היכא דקדושין תופסין אם עבר וכנסה אהני מעשיו ונפטר מהקנס. וכ' עוד ואני מסתפק באונס יבמה לשוק ועבר וכנסה מהו כיון דבעניותינו צריכה גט מספק דלא ידעינן אם קדושין תופסין בה או לא. ואם אין קדושין תופסין פשיטא דלא אהני מעשיו כלל וחייב הוא בקנס וא"כ כיון דפשיטא דהיה חייב בודאי בקנס וספק אם בכניסה זו נפטר הוי כברי בחיובא וספק בחזרה דקיי"ל דחייב ומ"מ דעתי נוטה דפטור עכ"ל ע"ש:

חייב לישא אותה. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סימן י"ט שכ' דאפילו אם הודה מעצמו דפטור מן הקנס אפ"ה לא מיפטר מהחיוב לישא אותה דהא שתי מצות עשה נינהו כו' ובשלמא גבי מפתה שהדין הוא שאם רצה לפרוע הקנס אינו נושא אותה כיון שהודה בקנס ונפטר ממנו נפטר נמי מלישא אותה אבל גבי אונס שחייב תרתי לישא אותה ולתת הקנס אפילו אם הודה בקנס ונפטר ממנ' עדיין נשאר החיוב השני כמו שחייב לתת צער ובושת ופגם שהם ממון חייב לישא אותה וכופין אותו על ככה ומה שלא בא הדבר מפורש באחד מן הראשונים י"ל הוא לרוב פשיטות הדבר ע"ש. ונראה פשוט דה"ה דאינו רשאי להוציא לעולם ואם עבר והוציאה כופין אותו להחזירה דאף שאין עדים בדבר מ"מ לענין זה אמרינן אדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים. וצ"ע לענין כתובה כיון דלא מצי מפיק לה א"צ לכתוב כתובה או דילמא כיון דבברייתא שם דף ל"ט ע"ב איתא הטעם דיצא כסף קנסה בכתובתה וע' בתוס' שם סד"ה טעמא מאי כו' ממילא דבכה"ג דליכא קנס צריך לכתוב לה כתובה מנה. אמנם מלשון הרמב"ם והש"ע משמע דעיקר הטעם משום דלא מצי מפיק לה וצ"ע:

לפיכך א"צ לכתוב לה כתובה. עיין בתשו' מהר"ם מינץ סימן ק"ט בדיני כתובה שכ' וז"ל תניא אידך אע"פ שאונס נותן מיד כשיוציא הוא אין לה עליו כלום כו' ר' יוסי בר' יהודא אומר יש לה כתובה מנה כו' ע' בסוף אלו נערות ושמעינן מהא מי שאנס בתולה ונשאת לו דחשבינן גם לגבי נפשיה בעולה ואין לה כתובה ממנו אלא מנה עכ"ל והביאו הבה"ט לעיל סי' ס"ו ס"ק י"א ע"ש. ולכאורה תמוה דהא באמת הלכה כרבנן דאין לה כתובה כלל וכמ"ש כל הראשונים. ודוחק לומר דמהר"ם מינץ לא ס"ל הכי ועוד דלשון ושמעינן מהא כו' אין לו מובן כלל. אמנם נראה דכוונת מהר"ם מינץ רק ללמוד מכאן דחשבי' גם לגבי נפשי' בעולם דע"כ לא פליגי רבנן אלא משום דלא מצי מפיק לה ע' בתוס' לשם ד"ה טעמא מאי כו' ומ"ש ושמעינן מהא מי שאנס בתוכה כו' ר"ל אם הוא בוגרת. דזה פשיטא דבוגרת אנוסה יש לה כתובה כיון דאין חיוב לישא אותה (ואפילו כדעת הרדב"ז שהובא בס"ק הקודם) כמבואר בכתובה דכתיב נערה ואם נשאה מצי מפיק לה וע' בכתובות דף נ"ד באבעיא בת אנוסה יש לה מזונות דפרש"י אנס את הנערה כו' ע"ש ובזו קאמר מהר"ם מינץ דאין לה כתובה אלא מנה וע' בס"ק שלפני זה:

אסורה לו. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ס"ח שכ' דאם אחר שאנסה אסר הנאתה עליו לא הועיל כלום בזה ליפטר ממנה ולא חל האיסור כלל להפקיע זכותה ומ"מ כופין אותו לרצות את הבת עד שתאמר שאינה רוצה בו במה שדרך בנות העיר דכוותה להתרצות ואם לא נתרצית לאו תרקבי דינרי יהיב לה עד שתתרצה ואנוס הוא ופטור מן הנדר ונושא אותה ולא יוכל לשלחה כל ימיו ע"ש ועיין בסמ"ק סוף עשין קפ"ב שכתב וז"ל ואם יש לי אשה ויש חרם באיי הים עתה שלא ליקח ב' נשים מנדין אותו עד שיתן לה נדוניא להשיאה להגון לה עכ"ל. ואיני יודע למה לא הובא זה בפוסקים:

איסור דרבנן. עבה"ט ועיין במל"מ פ"א מה' נערה דין ס' מ"ש בזה:

ראשונה עיקר. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל ס"ס קכ"א שהביא דהיש"ש יבמות כתב להכריע כדברי הר"י דבנטען מן הפנויה כיון דאילו ודאי בא עליה אפילו מצוה איכא ממילא בקול אין להחמיר אך כתב שם דאם הגיעה לעונת וסת כיון דמסתמא לא טבלה לנדתה הוי נטען על נדה דאורייתא דאיכא כרת וכיון דנטען מן השפחה דאיכא לאו לא יכנוס (לעיל סי' י"א ס"ה) מכ"ש נטען על נדה יע"ש. והוא ז"ל האריך בביאור דבריו ובסוף כתב דנראה משטחיות דברי מהרש"ל כיון דבקלא בעלמא ליכא מצוה לישא אותה וכדהשיב באמת הרא"ש על הר"י. בזה לא סמכינן על הר"י רק באינה נדה אבל בנדה לא משא"כ היכא דבודאי בא עלי' דבאמת איכא מצוה לא גזרו כלל לבטל את המצוה ואף בבא על הנדה כן הוא ע"ש:

לכונסה אבל אין כופין. עיין בתשו' חוט השני ס"ס י"ח שהאריך בזה:

זונה שתבעה. ע' בש"ך ח"מ סי' פ"ז ס"ק נ"ח שכ' דזה אפילו האידנא שסתמא הם נדות והשיג על הב"ח שם ע"ש (ועיין בתשו' חתם סופר ח"א סי' קל"ג שכ' ליישב דברי הב"ח שדבריו נכונים ומסיים דצ"ע לדינא אולם בח"ב סימן ק"ס הזכיר ג"כ שכבר כתב בחידושיו ליישב דברי הב"ח ומסיים מ"מ אין לנו אלא דברי רמ"א שישבע ע"ש וכן מבואר דעתו בפשיטות בסי' ק"ה שם שהבאתי לעיל סק"א ע"ש. ומ"ש הב"ש ובה"ט ואם נדר לזונה שהיא לו חייבי מיתת ב"ד כו' עד ואם תפסה אין מוציאין. עיין בזה בח"מ סי' כ"ח בש"ך סק"ב ובסי' ע"ה ס"ק כ"ו ומה שכתבתי שם וע' ביו"ד סי' קס"א סעיף ב' וג' ומ"ש שם:

דבר באתננה. ואם תבעה שנדר באתננה לישא אותה עמ"ש בזה לעיל סק"א ואם טוענת אודות מזונות הולד ע' בזה בב"ש סי' ד' סכ"ו ובסי' כ"ב סק"ה שכתב בשם הריב"ש סי' מ"א דאפ ' אם בודאי בא עליה אמרינן שמא זינתה גם עם אחרים והוא פטור אפי' משבועה משום התורה האמינתו ע"ש (ע"ל סי' ד' ס"ק ל"ז) והנה על טעם זה כבר תמה המל"מ פ"ד מה' נחלות דמה בכך הרי בכל כופר הכל התורה האמינתו ואפ"ה חכמים חייבוהו ש"ה א"כ ה"נ אף שהתורה האמינתו אי איכא דררא דממונא לישתבע שבועת היסת אמנם כתב שם על שמו עוד טעם אחר דכיון שאינו חייב לישבע אלא שאינו יודע שהוא בנו וכאן שגם התובע יודע שהנתבע אינו יודע אין כאן חיוב שבועה כלל ע"ש וע' בתשב"ץ ח"ב סי' י"ט שחולק על הריב"ש בדין זה ודעתו שהוא חייב שבועה ע"ש ובס' בית מאיר לעיל סי' ד' סכ"ו שהאריך בזה. ועיין בתשו' ח"ס ח"א סי' קל"ג כתב בפשיטות דאם תובעתו בעד מזונות הולד לא תוכל להשביעו אפילו היסת שאינו יודע וזה מכמה טעמים א' שלא תוכל לטעון ברי שהוא יודע ב' שהיא אינה תובעת בשביל עצמה רק בשביל הולד ולא תועיל ברי שלה שישביעו ב"ד עבור הולד כו' ג' כיון שכל חיוב המזונות לבן הוא בתורת צדקה לא תוכל להשביעו כו' ע"ש והבאתי דבריו בקיצור לעיל סי' נ' סק"ה וכ"כ עוד בח"ב סי' ק"ס. אולם בסי' ק"ה שם (שאותה השיב באחרונה) כתב וז"ל אודות מזונות הולד הנה הב"ש פשוט לי' כהריב"ש דאין משביעין על זה מטעם שכ' בסי' כ"ב סק"ה אך התשב"ץ חולק ונהגו בתי דינים להשביעו שאינו יודע בבירור שהולד ממנו והגאון בית מאיר מהנדז בדבר כי מי התובע כו' והעלה דהב"ד ממנין את האם לאפטרופס לטעון עבור הולד שתובע מזונות עצמו בברי שלה ודוחק אלא שכבר נהגו ואמנם דוקא אחר שכבר נולד הבן אבל טרם לידתה אין צריך להשיב כלל כו' עכ"ל ע"ש. ונ"ל כיון דשבועה זו אינה ע"פ הדין רק מצד המנהג וכבר תמה בתשו' שב יעקב סי' ג' על המנהג הזה ע"פ אין להשביעו אא"כ יש רגלים לדבר שעכ"פ בודאי בא עליה ולא דיימא מאחרים ודבר זה לפי ראות עיני הדיינים):

סי' קעז ב"ש אות א' עיין שם במוהרי"ק. נ"ב ועיין תשובת הראנ"ח ח"א סי' ט"ז ותשובת מהר"ם די בוטין סי' כ"ו:

ס"ב שיהיו סמוכים בא"י. נ"ב בהגהת סמ"ק סי' רפ"ב ב' עלה ומ"מ גם עתה בזה"ז מכריחים להמאנסת לקחת לו לאשה אם הוא ואביה רוצים ואם יש לו אשה ויש חרם עתה דלא ליקח ב' נשים מנדין אותו עד שיתן לה נדוניא להשיאה להגון לה עכ"ל ומ"מ י"ל רק בנערה דבזה כתיב ולא תהיה לאשה ואף בליכא עדים אלא שהודה מעצמו אף דאינו משלם קנס מ"מ חייב לישא אותה זולת במפתה רדב"ז מ"א סי' י"ט וסי' ס"ג: