שולחן ערוך, אבן העזר קע״ג: דין יבמה האסורה ליבם באיסור כרת ודין צרתה וסוטה וצרתה וקטנה שמיאנה ובו יז סעיפים: – עם 11 מפרשים

דין יבמה האסורה ליבם באיסור כרת ודין צרתה וסוטה וצרתה וקטנה שמיאנה ובו יז סעיפים:
היבמה שהיא ערוה ליבם באיסור כרת חוץ מן הנדה אינה זקוקה ליבם ומותרת לזר בלא חליצה וכן צרותיה פטורות מן החליצה ומהייבום ואם היה לו אח אחר ואחת מצרותיה נתייבמה לאותו אח ולו נשים אחרות ומת כלן פטורות מחליצה ומן היבום ואם היה לו עוד אח אחר ואחת מהנשים אלו נתייבמה לו ולו נשים אחרות ומת כולן פטורות מהחליצה ומייבום וכן עד עולם:

אבל אם אחת מכל העריות נשואה לזר שאינו אחיו ומת מותר לישא צרתה:

יבמה שהיא ספק ערוה על בעלה או ספק ערוה על היבם הרי זו חולצת ולא מתייבמת לפיכך מי שקידש אשה בספק קדושין ואח"כ מת אחיו שהיה נושא אחותה ונפלה לו ליבום שהיא ספק אחות אשתו ה"ז חולצת ולא מתייבמת ומוציא את אשתו בגט מספק ושתיהן אסורות עליו יבמתו מפני שהיא ספק ערוה וארוסתו מפני שהיא ספק קרובת חלוצתו.

היתה היבמה באיסור ערוה על הבעל אינה אשתו ואם היה לה צרה חולצת או מתייבמת וזו שהיתה לבעל באיסור ערוה היא ליבם כמו אשה דעלמא ומותר בה:

היתה היבמה ספק ערוה על הבעל או חולצת או מתייבמת:

יבמה שהיא ספק ערוה ליבם והיה לאחיו בה ספק קידושין או ספק גירושין ולו אשה אחרת אותה הצרה חולצת ולא מתייבמת:

היה אחיו נשוי אשה שהיא ערוה ליבם ולו עוד אשה אחרת ואחר כך מתה הערוה בחיי בעלה או גירשה או שהיתה קטנה ומיאנה בו ואחר כך מת מותרת צרתה להתייבם אבל אם לא מיאנה בו בחייו ומיאנה בו אחר מותו צרתה חולצת ולא מתייבמת:

ספק אם אותה שהיא ערוה ליבם מתה בחיי הבעל או אחר מותו צרתה חולצת ולא מתייבמת:

יבמה שהיא ערוה ליבם והיא איילונית אפילו הכיר בה בעלה הרי היא כמו שאינה וצרתה חולצת או מתייבמת ואם ייבם הצרה מפני שהיה סבור שהערוה איילונית ואחר כך נמצאת שאינה איילונית תצא מיבמה בלא גט והולד ממזר:

נשאת הצרה לזר מפני שהיתה סבורה שאין הערוה איילונית ואחר כך נמצאת איילונית תצא מהבעל בגט ובחליצה מהיבם להתירה ואם מתחלה לא נשאת לזר אלא נתקדשה לו בלבד מותרת ליבם:

מי שזינתה אשתו תחתיו בעדים וברצון ומת בלא זרע ונפלה לפני אחיו דינה כדין ערוה והיא וצרתה פטורות מהחליצה ומהייבום אבל אם ספק זינתה אם לאו היא חולצת ולא מתייבמת וצרתה או חולצת או מתייבמת: הגה וי"א דאפילו זינתה ודאי צריכה חליצה (השגות הראב"ד) וה"ה לצרתה ויש להחמיר ולכן מי שיש לו אשה שהמירה אע"ג דודאי זינתה צרתה צריכה חליצה (מרדכי ריש יבמות וכ"כ מהרא"י סימן רי"ט) אשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת ואח"כ בא הבעל ומת צרתה מותרת להתייבם ואינה כצרת סוטה (הגהות אלפסי פרק האשה):

אשת אחיו שלא היה בעולמו הרי היא אשת אח שלא במקום מצוה ופוטרת צרתה כיצד ראובן שמת ונפלה אשתו לפני שמעון אחיו ואח"כ נולד לוי אחיו בין שנולד קודם שיבם שמעון אשת ראובן בין שנולד אחר שיבמה ומת שמעון אסורה על לוי לעולם ואם היה לשמעון אשה אחרת גם היא פטורה מחליצה ומהייבום ופוטרת צרתה וצרת צרתה עד סוף העולם כדין צרת ערוה ואם מת שמעון אפילו קודם שעשה בה מאמר אשת שמעון חולצת ולא מתייבמת משום דכיון דקי"ל יש זיקה אפי' לא עשה מאמר הוה ליה כצרת אשת אחיו שלא היה בעולמו:

קטנה שהיתה נשואה לאחיו מאמו שהיא שנייה לו ומת ונשאר ונשאה אחיו מאביו ומת ונפלה לפניו לייבום ועודנה קטנה אין אומרים תמאן לעקור נשואין הראשונים כדי שתתייבם אלא צרתה חולצת ולא מתייבמת שאף היא חולצת אם תמאן:

קטנה שאינה ערוה עליו ומת ומיאנה הקטנה ביבם אסורה לו ומותרת לזר בלא חליצה אם אין שם אחים אחרים ודוקא היא אבל צרתה מותרת לו ואפילו היא מותרת לשאר אחים שלא מיאנה בהם:

היו לאחיו באשתו ספק גירושין ונפלה לפניו לייבום חולצת ולא מתייבמת אבל אם היה לאחיו ספק קידושין הרי זו יכולה להתייבם:

המגרש אשתו גדולה או קטנה שהשיאוה אחיה והחזירה ומת ונפלה לפני יבם מותרת לו אבל קטנה שהשיאוה אביה ונתגרשה בקטנותה ע"י אביה והחזירה ומת בעודה קטנה אסורה ליבם וכן הדין במגרש הפקחת ונתחרשה והחזירה ומת והיא חרשת ובין בזו ובין בזו צרתה מותרת להתייבם:

החזירה כשהיא קטנה או חרשת וגדלה ונתפקחה אצלו ומת מותרת להתייבם ואצ"ל אם החזירה אחר שגדלה או נתפקחה:

חלוצתו. צ"ע כיון דאחות חלוצה מדרבנן למה אסר בס"ס דרבנן ובפרק כיצד אמרו דספק חלוצה לא גזרו רבנן כנה"ג וכ"כ הב"ח ופסק דלכתחלה אסור מיהו אם קדם וכנס אין מוציאין ע"ש. והב"ש חולק עליו ופסק דאפי' בדיעבד אם כנס מוציאין מידו ע"ש:

ערוה. בנ"י הניח בצ"ע אשת כהן שנאנסה אם צריכה חליצה וב"ח תמה עליו הא אי' ביבמות דף נ"ו ע"ב אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה ע"כ נשמע אף באונס טומאה כתיב בי' א"כ פטורה מן החליצה כמו זנות ברצון עיי"ש ועיין ביבמות דף י"א ובסוטה ד' ה':

ויש להחמיר. ובחליצת הסוטה לא נפטרה הצרה ב"ש דלא כב"ח ע"ש:

משנה ריש יבמות

כ"כ התוספות ריש יבמות סוף ע"א מהא דיבמתו נדה בעל פטור פסחים דע"ב דמשמע דקנה

משנה שם די"ג ע"א

כן הוא ברמב"ם בפ"ו וכן העתיקו הטור והקש' על זה דספק ערוה על בעלה חולצת או מתייבמת כמבואר לקמן בסעיף ה ובכ"מ שם כ' שלפי נוסח זה צריך לדחות ולומר דהאי או ט"ס הוא וצריך למחוק האלף ולכתוב וספק ערוה שהיא ספק ערוה על שניהם וכולי ובית חדש כ' שקאי אצרתה שחולצת ולא מתייבמת אם כבר נשא היבם הספק ערוה וכולי ולפע"ד הוא ג"כ דוחק שהרי לא נזכר שם צרתה והנכון לענ"ד למחוק בבא זו דספק ערוה וכצ"ל יבמה שהיא ספק ערוה על היבם וכן העתיק ה"ה וכ"כ הכ"מ בפשיטות ט"ס הוא וכמ"ש הטור

כ' ה"ה זה פשוט שספק ערוה ליבם חולצת ולא מתייבמת

ג"כ פשוט והכל מתבאר בפ"ד אחין (דכ"ט ע"א) ונלמד כיוצא בזה ממשנה שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה וכו' שבפרק החולץ (דמ"א ע"א) ה"ה

ג"ז שם שאין אישות וקדושין בעריות כמ"ש במשנ' אמרו לו מתה אשתך כולי שם (דנ"ד ע"ב) ה"ה

כמ"ש הטור ממ"נ תתיבם שאם לא היתה עליו ערוה הרי היה זקוק' ליבום ואם הית' עליו ערו' לא תפסי לו בה קידושין והרי היא ליבם כאש' נכרית

טור ממשנה שם דף ל' ע"ב

כצ"ל וכן הוא ברמב"ם ובטור

משנה שם ריש יבמות ע"ב וכדמתרץ רבא שם דף י"ג ע"א דהך ממשנ' ג' אחים ב' מהם נשואים ב' אחיות וכו' שם דף ל' ע"א זו ואצ"ל זו קתני הסכמת הפוסקים

משנה שם בריש יבמות ע"ב

משום דקידושי הקטנה אינה אלא מדרבנן וזיק' נפילת' מדרבנן אינה פוטרת צרתה

כדמפרש שם בגמ' דף י"ג ע"א משום דמשעת נפיל' נראי' כצרת בתו

משנה שם דף סז ע"ב

משנ' ריש יבמות

כדאמר רבא הלכתא וכולי שם דף יב ע"ב

רמב"ם בפרק ז' וכ' ה"ה שזה פשוט דכיון שהי' צרת ערוה הוי' לה אשת אח שלא במקום מצוה

משנה גיטין דף פ' ע"א ומה ששנינו שם וכל הדרכי' האלו בה אוקימנ' כר"ע דס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין ואנן קי"ל כחכמים

ציינתיו לעיל

כמימרא דרב יהודא אמר רב וכולי יבמות דף יא ע"א כ"פ הרמב"ם וכ"נ מהא דרי"ף וכ"פ הרא"ש

שם בגמרא ובמשנה ריש סוטה

בפרושיו מהא דא"ר יוסף אלו אית' לבעל מי לא בעי' גיט' וכו' שם דף ה' ע"ב

משנה ריש יבמות

משנה שם דף יז ע"א

כת"ק דר"ש שם דף יח ע"ב

טור בשם אביו הרא"ש שם בפסקיו וכרב יהודה אמר שמואל שם דף יח ע"א אע"ג דקיימא לן הלכת' כרב באיסורי בהא קי"ל כשמואל דשקלי וטרי אמוראי בתראי אליבי' וכ"כ ה"ה ושכן קיימא לן ובשם הרשב"א והב"י בשם הרי"ף בפ"ד אחין דיש זיקה אף בלא מאמר ושכ"נ מהרמב"ם

כרבי ישמעאל בר"י שכן היתה השאלה כשנתנו ת' זהובים לב' בני אדם ושלחו לר"ע לבית האסורים וכו'

כצ"ל ודין אחיו מאמו שהיא ערוה לו כבר נתבאר לעיל סעיף ז'

כמ"ש הרא"ש שם מטעם שכתבתי לעיל סעיף ז' בדין איסור דערוה כגון אשת אחיו מאמו או בתו וכו'

פי' נשואים הראשונים והיינו באין לה צרה דאם יש לה צרה חליצת הצרה שזיקה מן התור' פוטרת הקטנה מהחליצה שזיקתה מדרבנן ולא איפכא

משנה שם דף ק"ז ע"א וכב"ה

כשמואל שם ע"ב דמדמי לה לבעלת הגט לגבי ההוא דמיאנ' בי'

זה פשוט דאפילו נתן לזו לא נאסר' צרתה

שם וכשמואל וכ"פ הרי"ף והרא"ש משום דקאי ר' יוחנן כוותי'

בריית' שם דף מא ע"ב

דשמא הוי גירושין והרי היא גרושת אחיו שהוא בכרת

ממה נפשך וכולי ומתבאר בסוגיא שם

משנה שם דף קח ע"ב וכת"ק

שם במשנה וכמו שפירש"י שם ריש דף קט

רמב"ם בפ"ז וכתב ה"ה שזה פשוט לפי מ"ש שנישואי החרשת שוין לנשואי הקטנה וכולן מדבריהם ויש סמך לזה מהירושלמי

בעיא שם בגדולה אליב' דר"א ונפשט' והביאה הרי"ף לומר דה"ה בקטנה אליב' דרבנן ושכן הכריע הרמב"ן וזה דעת הרשב"א וה"ה וכ"כ הטור בשם אביו הרא"ש

ברייתא שם

מדין הקטנה וכמו שכ' בסעיף דלעיל

דין אחות גרושתו שפוטרת היא וצרותיה מן החליצ' ומן הייבום בטור ס"ס זה ממשנ' שם דף מא ע"א

היבמה שהיא ערוה ליבם כו' ואם אחד גירש לאשתו בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי לפלוני דקי"ל בסי' קל"ז סעיף א' דמגורשת בדיעה והלכה ונשאת לאחי אותו פלוני ומת ונפלה לפני הפלוני ליבם העלה ח"ר ריש יבמות דצריכה חליצה ולא קאמרינן בה מאחר שהיא ערוה דאשת איש על היבם כל שאינה עולה ליבום א"ע לחליצה ותפטר בולא כלום כדמטה דעת הרמב"ן ז"ל שהביא אלא כמשמעות הירושלמי דאמר תמן התורה אוסרתה עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו כלומר דבתנאין לא איירי קרא ולא איירי אלא באיסור ערוה אבל זו שאיסור ד"א גרם לה דהיינו תנאי חולצת אעפ"י שאין מתיבמת וע' תו' בגיטין דף פ"ב ד"ה אפי' תו' יבמות דף י' סוף ד"ה לעולם:

יבמה שהיא ספק ערוה על בעלה ע' נמי מ"ל פירושו עולה בסגנון אחד עם פי' הב"ש וע' נמי פי' הב"ח שמביא הב"ש לענין הצרה כי לדינא כולם אמת ובלשון הרמ' שהוא תמיד צח וברור היותר מקובל כדכ' הטור שהוא ט"ס אלא שלמ"ל דחוק שיהא טעות נופל בשני מקומות. מפני שהיא ספק קרובת חליצתו עיין ב"ש ועיין שו"ת סימן ב':

יבמה שהיא ערוה ליבם כ' ב"ש וספק קדושין או גרושין היינו בזרק לה גט או קדו' וספק קרוב לו או לה הוי ספק ד"ת וע"כ היינו בספק המציאות איך הי' שהרי בתר הכי מזכיר בפרטות ספק דתרי ותרי וספק דחד וחד וא"כ תמוהים דבריו דאיך אפשר דספק דמציאות יהא ספק דאורייתא ולא נימא ד"ת אוקמה אחזקה ותרי ותרי שהוא מחלוקת בגמרא וקצת פוסקים וע' ערובין דף ל"ו ע"ב מחליט שהוא ספק דרבנן ותו דלמה שהביא סי' ל' ס"ק ח' בהיחלט בשם הג"א אבל אם הי' לעדים ספק אם הי' קרוב לה אין חלים קדו' דהוי כאלו קידש בלא עדים אדרבא צרתה אפילו מתיבמת אבל ע"ש כי כבר הבאתי שם הרשב"א שחולק והעיקר שאף זה להרשב"א אינו אלא ספק דרבנן וע' סי' ו' סעיף י"ד ודוק:

תצא מהבעל בגט משום ספק דילמא קדו' תופסין ביבמה לשוק ובחליצה מהיבם וע' סי' קנ"ט. ואף דשם מבואר דהיכי דיכולה לישאר תחת בעלה א"צ גט קודם החליצה כאן נלע"ד לעשות דוקא כסדר הזה הגט מבעל והדר החליצה:

דינא כדין הערוה ע' ב"ש ומה שדחה ראיות הב"ח דדוקא לחומרא הוי אונס בכהן כרצון בישראל ולא לקולא כמ"ש תו' לענין ספק זינתה לע"ד אינו מספיק כלל לא מיבעיא למשמעות התו' דבספק סוטה אין הבעל לוקה עלה דאינה דומה בשלמא לענין איסור יש לחלק בין חומרא לקולא אבל הכא דכהן לוקה מה"ת להפריד אלא אפילו לח"ר דף י"א שהוציא ממס' סוטה דבעלה לוקה אף בספק סוטה מ"מ אינו דומה דדוקא בספק שייך לומר חומרא וקולא בדאורייתא ולא בודאי ובל"ז אין זה מספיק כי היש"ש לא הרגיש כלל בראי' זו ומביא להלכה סוגיא דסוטה דמבואר שם דאפילו מתיבמת כי שם איתא שאשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל שמותרת לו אף להתיבם ומכ"ש שזקוקה לחליצה הרי דאפילו לקולה אין דינא כטמאה ומותרת להתיבם אמנם המ"ל פ"ו הרגיש בסתירות הסוגית (ומה שכ' ואולי דס"ל דלא אמרינן טומאה כתיב בה אלא בטומאה דכתיב גבי לאו לא הבנתי דהא כהן לקי משום לאו זה) ולע"ד לפ"ר מזה ראיה לשטת הראב"ד דסוגית דסוטה פליגא על דינא דרב ואז הכל ניחא. אמנם מה שהניח הנ"י בצ"ע אם צריכה חליצה לע"ד הפשוט דלכ"ע צ"ח ואי משום דמסקי הסוגיא דאשת כהן כדקיימא קיימא מ"מ לא עדיפה מן מחזיר גרושתו משנשאת להסוגיא דף י"א ע"ב דאף אם אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואחרי אשר הוטמאה אף עלה קאי מ"מ כתבו התו' ד"ה צרתה מאי דפשיטא להו דאין לפוטרה מן החליצ' כיון דעיקר קרא דטומאה בסוטה כתיב ולא במחזיר גרושתו משום דלא מצינן למקרי טומאה נשואי גרושה כן אמינא דאין לפטור אשת כהן שנאנסה מחליצה דלא מצינן למקרו ביאת אונס טומאה דהא כתיב ולנערה ל"ת דבר לכן אף דגלי לן קרא גבי כהן דכדקיימא קיימא מ"מ עיקר טומאה ברצון כתיב וכן מדויק ל' רב צרת סוטה אסורה והרי איירי בודאי נבעלה ומה ענין לכנותה בסוט' שהיא ספק הוה לי' למימר צרת טמאה או זונה אלא שבא להורות דוקא על המזנה ברצון שעל שם זה נקראת סוטה כדפירש"י ז"ל בהתורה ופשוטו של מקרא כי תשטה מדרכי צנועות ולמעוטי אנוסה אפילו אשת כהן שצ"ח. והיא וצרתה פטורות ואם הזונה עברה ונשאת אחרי בעלה להבועל ומת בלא בנים או שנשאת לאחיו של הבועל ונפלה לפניו עיין מ"ל פ"ו:

הג"ה ויש להחמיר יראה לע"ד דוקא בדאפשר בחליצה אבל אם החלוץ הלך לו ולא יוודע מקומו או זולת זה במקום אונס דלא אפשר בחליצה והוא במקום עגון מודה הרמ"א דיש לסמוך על הרי"ף ורמ' ורא"ש והה"מ וטור וש"ע ואף דיש"ש והב"ח נמי מחמירים מטעם אחר מ"מ רוב מנין ורוב בנין המקילים ובפרט שהראב"ד עצמו בהשגות שתק משמע דלא רצה לחלוק למעשה וע' סי' י"ז בח"מ ס"ק ל"א. ואולם כ"ז בזינתה עם ישראל אבל עכו"ם צ"ע קצת יותר מטעם תה"ד שפקפק ע"פ דברי ר"ת שבסי' קע"ח וע"ש. ומה שכ' תו הרמ"א ז"ל ולכן וכו' אע"ג שודאי זינתה לע"ד ודאי זה יש לתפוס לחומרא שלא תתייבם צרתה אבל להשתמש בקולה דהרמ' ודעמיה לפטור מחליצה בודאי א"א לתופשה לו דאי זינתה זולת בנשאת. וע' ב"ש כ' על הב"ח ודבריו תמוהים ולע"ד הדין עם הב"ח דלשטת תוס' דף י"א שהוכיחו מדין מחזיר גרושתו דלא נקראת ח"פ אלא היכי דקלשה הזיקה משא"כ מחזיר גרושתו כיון דמד"ת זקוקה לחליצה כמו שהיתה זקוקה לפטור מבעלה בגט אינה נקראת ח"פ וכל ח"פ המוזכר משום זה נקרא ח"פ כיון שאינה מתייבמת משום לתא שדומה לדבר שפוטר מחליצה ויבום זאת הוה קלשה זיקא ונקרא ח"פ והכי מבואר בדבריהם ריש פ' ארבע אחים וא"כ מה שכתבו שם שסוטה דרבנן קרי לה הירושלמי ח"פ משום שדומה לסוטה דאורייתא. הרי כתבו דדמיא נמי לסוטה דאורייתא דאין בה זיקה דטומאה כתיב בה כעריות והיינו לרב בתלמודן משא"כ לסוגי' דסוטה דאף סוטה ודאית זקוקה מדאורייתא לחליצה פשיטא דלשטתם אף חליצת סוטה ודאית חליצה כשירה היא כמו חליצת מחזיר גרושתו דהא לא קלשה זיקה אף שאסורה להתיבם ד"ת וא"כ שפיר כ' דלשטת תו' פטורה צרתה דהא לשטת הראב"ד אף חליצת סוטה ודאית הוא חליצה כשרה לשטתם וא"כ נהי דמחמרינן דלא כהראב"ד מ"מ בחליצת חדא נפטרה אידך ממ"נ אם הלכה כרב ל"צ כלום ואם הלכה כסוגי' דסוטה היא חליצה כשרה כיון דלא קלשה זיקה וע' ח"ר דף י"א סוף ד"ה ר"ש אומר:

חוץ מן הנדה. הטעם מבואר בתוס' והרא"ש ריש יבמות דלא דמי לעריות שאסורה ליבם מחמת קורבה ומותרת לאחר משא"כ נדה שאסורה לכל גם עומדת לטבילה:

יבמה שהיא ספק ערוה על בעלה או ספק ערוה וכו'. כצ"ל וכן הוא ברמב"ם והטור תמה ע"ז למה היא אסורה לייבם דהא ממ"נ מותרת דאם היא ערוה לבעל הוי כאלו אינה אשתו ומותרת ליבם ואם היא אינה ערוה לבעל א"כ היא זקוק' ליבם ובכ"מ כתב דיש למחוק האלף של או וצ"ל וספק ערוה על היבם היינו שהיה ספק ערוה על היבם ועל הבעל לכן אסורה ליבם ומ"מ אין מיושב שפיר דאכתי קשה ל"ל דהיא לשניהם ספק ערוה ת"ל דאם היא ליבם לבד ספק ערו' נמי אסורה לייבם ובמ' כתב ומפרש דברי הרמב"ם דקאי על הצרה, ואנ"ל דהא לא אדכר כלום צרה, ולכאורה נ"ל דאיירי ג"כ דאסורה לבעלה מספק כמו הספק דאסורה ליבם ובשני בבות אסורה ליבם מספק או מחמת קידושין שלו או מחמת קידושי אחיו היינו שבעלה קידש אחת מספק קדושין ואח"כ נשא אחותה א"כ היא ספק ערוה לבעלה ואסורה ליבם דשמא קידושין של אחותה קידושין מעלייתא הם א"כ אחותה זקוקה לו והיא אחות זקוקתו:

שהיא ספק קרובת חלוצתו. אף על גב אחות חליצתו מדברי סופרים א"כ הוי ספק דרבנן אפ"ה קנסו רבנן וגזרו באחות חליצה אטו אחות גרושה דאורייתא לפיכך אלמוה לגזרותם להוציא אפי' על הספק אפילו בדיעבד כ"כ הנ"י פ"ב במתני' מי שקידש ולא כב"ח שכתב לכתחילה אסור מיהו אם קדם וכנס אין מוצאין אלא אף בדיעבד אם כנס מוציאין ממנו ותימא על הב"ח שהביא בסי' קט"ו דברי הנ"י וכאן אשתמט' מיניה:

או מתייבמת. מאחר שהיא ערוה לבעל ואין קידושין תופסין בה א"כ לא הוי צרה שלה צרתה ואין חילוק בין עריות אפילו נשא אחיו את אחותו שהיא ג"כ אחות היבם מ"מ הצרה מותרת ליבם והגירסא במיימ' ישנים באחותו שחולץ לצרה ואסורה ליבם ט"ס הוא כאשר הגיה הכ"מ ובחנם טרח ב"ח וכתב מה שכתב ואישתמטא מיניה דברי הכ"מ:

יבמה שהיא ספק ערוה ליבם וכו'. כצ"ל היינו שקידש אחיו ספק קידושין לבת אחיו אף על גב שצרתה עומדת בחזקת היתר ליבם מ"מ מחמת קידושי ספק של זו אסורה ליבם וצריכה חליצה וכן אם כבר היה נשואה לו בת אחיו וצרה א"כ הצרה בחזקת היתר לשוק עומדת מ"מ מחמת גירושי ספק של בת אחיו אסורה זו לשוק בלא חליצה, וספק קידושין או גירושין היינו בזרק לה קידושין או גירושין וספק קרוב לו או לה הוי ספק דאורייתא ואם ב' עדים אומרים קרוב לה וב' עדים אומרים קרוב לו אז הוי ספיקא דרבנן כי מדאורייתא אוקמא תרי בהדי תרי ואוקמה אחזק' א"כ בקידושין מותרת ליבם מדאורייתא, וכן בגירושין מותרת לשוק מדאורייתא ועיין בתוספות פד"א, וכן אם ע"א אמר קרוב לה וע"א אמר קרוב לו הוי ספיקא דרבנן ועיין סימן קל"ט שם מבואר דקי"ל אפי' קרוב לה הוי ספיקא דדינא אם מגורשת מחמת קרוב לה וכן גט שאין בו זמן או כתב הבעל בכת"י ואין עליו עדים וכן בכת' בכת"י וחתום ע"א הוי נמי בכלל ספק גירושין והיינו מדאורייתא מגורשת אלא מדרבנן פסול הגט, ובקידושין אין פסול כלל כשאין בו זמן וכן בכת"י ואין עליו עדים כתב הרא"ש דפסול הוא משום זמן שמא יקדים הזמן ובקדושין כשר:

או שהיתה קטנה. אף שאביה חי אשכחן מיאון כגון שאביה השיא אותה ונתגרשה כשהיתה קטנה שוב אין לאביה רשות בה והלכה ונשאת ש"ס:

ומיאנה בו. וכן אם לא מיאנה הואיל והיא קטנה וקידושי' מדרבנן לכן צרתה חולצת ואסורה ליבם, מתני' ריש יבמות אלא קמ"ל אפי' מיאנה מ"מ צרתה אסור' ליבם הואיל ונראה בשעת נפילה כצרת בתו:

אפי' הכיר בה. דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה וכיון דאיילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזי ליבום הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה רש"י פ"ק דיבמות ולענין אשת אחיו שהיא איילונית ולא הכיר בה ואין ערוה על היבם אם היא מותרת ליבם נראה דתליא בפלוגתא המבואר בסימן מ"ד להני פוסקים דס"ל כשלא הכיר בה א"צ גט אז מותרת לו דהוי כאלו אינה אשת אחיו, אבל להפוסקים דס"ל דצריכה גט מדרבנן א"כ אסורה לו דהוי כאשת אח שלא במקום מצוה:

בלא גט. מאחר דהיא אשת אח שלא במקום מצוה והיא מחייבי כריתות אין קידושין תופסין בה אף על גב בחלץ לאחת תופסין קדושין בשניה ולא אמרינן דהיא מחייבי כריתות דשם כתיב אשר לא יבנה ניתק מכרת ללאו תוס' פ"ק דיבמות והגירסא ברמב"ם תצא בגט ט"ס ועיין בהגהו' דריש' שדחק את עצמו ליישב קושיא זאת למה בחלץ לאחת מהן קידושין תופסין בשניה:

דינה כדין ערוה. מ"ט טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה מ"ה דינה כערוה וצרתה היא צרת ערוה ופטורה מן החליצה ויבום ובנ"י הניח בצ"ע אשת כהן שנאנסה אם צריכה חליצה, ולכאורה תמוה הא איתא בש"ס להדיא פ' הע"י דף נ"ה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה דכתיב אחרי אשר הוטמא' היינו שנבעלה ובאשת כהן הוי אונס כרצון נשמע אף באונס טומאה כתיב בה א"כ היא וצרתה פטורים מן החליצה כמו זנות ברצון וצל"ע, שוב ראיתי גם ב"ח הרגיש בזה, ואפשר דס"ל דוקא לחומרא הוי אונס בכהן כרצון בישראל ולא לקולא כמ"ש בתוס' ולענין ספק זינתה עיין ר"ס י"א מבואר אפי' אם נאסרה בקינוי וסתיר' מ"מ קידושין של הנחשד תופסין בה וכן אפי' אם זינתה ברצון בעדים תופסין קידושי הבועל:

ספק זינתה. עיין בתו' סוטה דף ה' כתבו ספק סוטה לא אימעיט אלא גבי איסורא דבעל וקמ"ל קרא כיון דבא מכח נשואי אחיו הרי הוא במקום בעל דאסורה לו ליבם אבל חליצה בעי ש"מ דאינה אסורה ליבם אלא היכא דאסורה לבעלה:

ויש להחמיר. עיין ב"ח שכתב או היא או צרת' צריכ' חליצה ולא שייך למימר חליצה פסולה כאן כמ"ש בתוס' דף י"א בד"ה או היא ע"כ, ודבריו תמוהים ע"כ לא כתבו תוס' שם אלא באיסור דלא קלשה הזיקה אבל בסוטה קלשה הזיקה פשיטא שייך לומר חליצ' פסולה וכ"כ תוס' להדיא ר"פ ד"א ע"ש לכן נראה בחליצת הסוטה לא נפטר' הצרה:

אשה שהלך בעלה וכו'. בד"מ כ"כ בשם ש"ג וא"י מה חידש בזה הא ש"ס ערוכה היא פ"ק דף י"א אמינא אנא סוטה דאורייתא ואת אמרת לי סוטה דרבנן ע"ש בפרש"י ואפש' דקמ"ל שמותרת לכתחלה ליבם ובש"ס ה"א בדיעבד קאמר וע"ש בתוס' ד"ה ר"ש אומר:

אשת אחיו שלא היה בעולמו. דכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהית' להם ישיבה אחת בעולם א"כ אם לא היה להם ישיבה אחת בעולם לא שריא רחמנא והיא מחייבי' כריתות עליו לכן אפי' צרתה אסורה ופטורה מחליצ' ויבום אף על גב דנפלה השתא מאח שהי' לו ישיבה אחת בעולם עמו מ"מ אסור' לו מחמת אחיו הראשון:

הוה לי' כצרת א"א שלא היה בעולמו. וכן הוא במתני' רפ"ב וא"ל למה לא תני טעם משום דהיא צרת בעלת זיקת שני יבמין משום כיון מצד ראובן בעלה הראשון אין לה זיקה עליו שהיא א"א שלא היה בעולמו, א"כ משום זיקת שני יבמין אינה אסורה אלא מדרבנן ומשום צרת א"א שלא הי' בעולמו אסור מדאורייתא ועיין בש"ג רפ"ב כתב הא דקי"ל יש זיקה היינו מדברי סופרים יש זיקה, ועיין בש"ס דף כ"ז ע"ב ובתוס' שם מ"ש בשם ר"ת ועיין ס"ס קע"ד כתבתי אי לא עביד מאמר אינה אסורה משום צרת שני זיקות:

שהית' נשואה לאחיו מאמו. כן הוא בטור וקמ"ל אף על גב דהיא אינה אסורה עליו מדאורייתא אלא שני' היא מחמת בעלה הראשון מ"מ א"י למאן השתא ולעקור נישואין קמאי כיון בעת הנפילה היתה נראית כאשת אחי אמו שהיא שני' לו ומכ"ש כשהית' אשת אחיו מאמו דאז אסורה לו מדאורייתא וצרת' לעולם צריכה חליצה ואין נפטרת מחמת קטנה שהיא ערוה עליו דהא נישואי קטנה רק מדרבנן וקטנה זו אם ממאנת בנשואין הראשונים אז מדאורייתא עוקרת נישואין הראשונים וכאלו היא לבד אשת אחיו מאביו אלא מדרבנן היא אסורה מחמת נישואין הראשונים וצריכ' חליצה ואם אינה ממאנת אפי' בנשואין הראשונים אז אם התה אשת אחי אמו שהיא שניה לו צריכה חליצה ואם יש לה צרה היא נפטרת בחליצת הצרה ואם היא אשת אחיו מאמו א"צ חליצה:

אסורה לו. ולא אמרי' דעקר' נישואין הראשוני' והרי היא נכרית משום דנראה כאשת אחיו כיון דלא מיאנה בבעל':

אם אין שם אחים אחרים. כ"כ הרי"ף והרא"ש דאם יש אחים אחרים חולצין או מייבמין אף על גב דקי"ל ממאנ' לזיקה ועוקרת נישואין הראשונים מ"מ כה"ג לא עקרה אלא מזה אבל משאר אחים נשאר הזיק' ועי' בהמאור ובמלחמות ה', מיהו נראה לשיטת הרמב"ם מותרת לאחיו לאו מתורת הזיק' אלא עוקרת הזיקה והוי כאלו לא הית' אשת אחיהם ומותרת להם דהא הוא פוסק פי"א מה"ג מיאנ' ביבם מותרת לקרובי המת אלא לאביו אסורה ולמד זאת מדמותרת לאחים כמ"ש בהמגיד שם וכך משמע שם מלשון הרמב"ם ואי מותרת לאחים היינו זיקה אצלם אין ראי' מהיתר אחים להיתר שאר קרוביו כדמדחה הרמב"ן באמת סברת הרמב"ם וכתב לאחים מותרת מחמת הזיקה אבל לקרובי המת אסורה א"ו צ"ל הרמב"ם ס"ל דמותרת לאחים לאו משום זיקה אלא כשעוקרת הזיקה תו לא הוי אשת אחיהם ומותרת להם אף על גב דאסורה ליבם א"כ נשמע נמי דמותרת לשאר קרובים לפ"ז תימא על המחבר בסי' קנ"ה סי"א הביא פלוגתתם אם מותרת לשאר קרובים ומשמע שם דס"ל עיקר כרמב"ם דמותרת לשאר קרוביו א"כ מוכח דליתא הזיק' וא"צ חליצה וכאן סתם ופסק כשיטת הפוסקים דצריכה חליצ' משאר אחים:

אבל צרת' מותרת. כשם שהיא מותרת לשאר אחים משום דלא עבידא בה מעשה והיא אמר' לא ריענא בזה אבל לשאר אחים ריענא, כך צרתה מותרת, אלא לכאורה קשה מאחר דהיא אסור' א"כ הממאנת כערוה עליו מחמת אשת אח שלא במקום מצוה, אם כן למה לא אסורה הצרה כמו בצרת איילונית וסוטה, וכעין זה הקשה תוספ' דף י"ב, וצריך לומר דממאנת בעצמה על פי הדין מותרת מאחר דעקרה נישואין הראשונים ולא הוי כאשת אחיו א"כ צרתה לא גרע מצרת חייבי לאוין או שניות דמותרת ליבם כמ"ש בסי' א"ז:

חולצת ולא מתייבמת. שהיא ספק גרושת אחיו שהיא בכרת משא"כ בספק קידושין מותרת ממ"נ:

המגרש וכו'. אף על גב בעת שגירש אחיו היתה אסורה לו משום גרושת אחיו מ"מ כיון דלא היתה אסורה עליו בעת הזיקה לא אמרינן כיון דאסורה שעה א' אסורה לעולם וכן הדין בקטנה שהשיאוה אמה ואחיה, מיהו כשהשיאה אביה עדיין שם גרושה עליה כיון דחזרתה לאו חזרה גמורה דהא הגט הי' ע"י אביה וחזרתה ע"י עצמה כי אביה אין רשות עליה כיון דנתגרש' אחר הנשואין ועיין סי' קנ"ה שהביא בהגהות וי"א אם נשאת קטנה שלא לדעת אמה ואחיה א"צ מיאון ש"מ דלאו נשואין כלל הם נראה לכאורה שהשיאוה אמה ואחיה ונתגרשה תו א"י אמה ואחיה להנשא לה דלא עדיפים מאביה א"כ חזרת' לאו כלום הוא ושם גירושין עליה מיהו י"ל בכה"ג לכ"ע נישואין שלה מהני מאחר דאין לאמה ואחיה שום רשות עליה מהני מעשיה גם י"ל אמה ואחיה יכולים להנשא אותה אף שכבר השיאו אותה ונתגרשה דהא בהשיאוה אביה ונתגרשה יכולים אמה ואחיה להנשא ואביה א"י להנשא אותה כמ"ש בטור סימן מ"ג:

אסורה ליבם. וכתב הרמב"ם דא"צ חליצה ולא יבום מיהו הרא"ש והטור כתבו דצריכ' חליצה וכן הוא לשיטת הראב"ד ובעל המאור והיא פטורה בחליצת הצרה והצרה אינה נפטרת בחליצת היתומה:

צרתה מותרת להתייבם. כ"כ רוב הפוסקים אף על גב דהיא צרת ערוה דהא היתומה היא כגרושת אחיו ולרמב"ם דינה ממש כגרושת אחיו מ"ה א"צ חליצה מ"מ צרתה מותרת להתייב' ובעלמא קי"ל צרת ערוה של קטנה חולצת ולא מתייבמת עיין בהרא"ש שתירץ שאני ערוה זו שיש לה היתר לעצמה אם גדלה אצלו ועיין במלחמות ה':

אבל אם כו'. ג' א"ב ח' א"ג וש"מ:

יבמה כו' עבה"ג וכ"ה לקמן בס"ה ותוספתא הובא ברי"ף ורא"ש פ' קמא:

ה"ז חולצת כו' לפיכך כו' צ"ט א' ת"ר יש כו':

ומוציא כו'. כמ"ש במתני' ק"ט א' רי"א אילו כו' ואמרינן שם ק"י א"ב קטנה קנויה כולי וקי"ל כר' יהושע אם לא מיאנה הקטנה דלא כר"ג:

היתה כו'. יו"ד א' ומתני' צ"ו א' ופוטרת כו':

וזו כו'. מתני' צ"ד ב' ושניה מותרת בקרוביו:

היתה כו' דהוי ספק קידושין וכמ"ש מ"א ב' הרמב"ם בפ"ו הלכה י"ג שחולצת ולא מתייבמת ותמה הטור עליו וכ' בכ"מ שהוא ט"ס ועוד נדחק שם בכ"מ וב"י וב"ח אבל הנכון כמ"ש מש"ל דמיירי שקידש אחת משתי אחיות וכמ"ש ברי"ף ורא"ש ספ"ק הספיקות כגון שקידש כו' וכ"ה ברמב"ם שם הלכה ד' ואלו חולצין ולא מייבמין הספיקות כגון שהיתה ספק ערוה על אחין והן דברי גמרא מ"א ב':

ומיאנה בו כו'. תוספתא פ"א והביאם הרי"ף ורא"ש בפ"ק מיאנו בחיי הבעל כו' ובגמ' י"ב י"ג א' ק"ז ב' ושם בתוספתא אימתי אמרו שאם מתו והובא ברי"ף ורא"ש שם וז"ש לעיל בחיי בעלה וכ"ה במתני' מתה כו' ואח"כ מת אחיו כו' ועס"ח:

ואם ייבם כו'. מתני' צ"ב א':

נשאת כו'. מתני' דגיטין וכמ"ש בירושלמי שם ופ"י דיבמות זו דברי ר"מ משום ר"ע וחכ"א אין ממזר מיבמה הא לצאת תצא:

ואם מתחלה כו'. יבמות צ"ב ב' וכמש"ל ר"ס קנ"ט:

מי שזינתה כו' כפירש"י שם וש"פ וכמ"ש שם מתיב ר"א כו' ושם נ' ב' לרב ולר"א ליתנינהו וכו' והקשה הראב"ד מסוגיא דסוטה ה' ב' דאמרי' שם אילו איתיה כו' ועוד דאמר שם לאחר כו' והאי בסוטה ודאי כתיב וע"תוס שם ד"ה לאחר וד"ה אילו שנדחקו בזה וכן הרא"ש ביבמות אבל העיקר דסוגיא דיבמות פליגא על ההיא סוגיא כמ"ש המ"מ וס"ל לרב ג"כ הלימוד לאחר ולא ליבם ועל סוטה ודאי ואף מהחליצה פטורה כקושית אביי אלא דצרתה כמוה יליף מטומאה כתיב בעריות וזה שנא אמר סוטה פטורה ופוטרת וכמ"ש הרמב"ן ובהכי ניחא דלר"י בן כופר דטומאה כתיב במחזיר גרושתו ואעפ"כ אינה פטורה מהחליצה וקושית רב אשי מסוטה נמי על צרתה דל"ק אלא היא עצמה אבל צרתה אף ביבום מותרת וז"ש ומ"ש סוטה ודאי כו' ולא פריך שתהא פטורה מחליצה כיון דלא כ' לאחר עלה וכמ"ש רש"י שם בד"ה ביארה כו' ואפילו רבנן ל"פ כו' דהקושיא לא קאי אלא על שצרתה מותרת להתייבם וז"ש הרמב"ם וש"ע וצרתה או כו':

וי"א כו'. כמ"ש בריש סוטה לאחר ולא ליבם והאי בסוטה ודאי כתיבה ושם אלו איתא לבעל כו' אלמא דכל שצריכה גט צריכה חליצה וה"ה לסוטה ודאי ופליגא על סוגיא דיבמות ואזלינן לחומרא רמב"ן ורשב"א וע"ש ושם וברא"ש שנדחקו בזה ודברי רא"ש קשין להולמם ודברי הראב"ד נבונים ומוכרחים וי"א כו' מסוגיא דסוטה הנ"ל וסוגיא דיבמות ג' ב' למעוטי דר' ודר"א לר' ולר"א כו' מ' דאין הל' כוותייהו:

וה"ה לצרתה וכן בסוטה ספק כמ"ש הרא"ש דלהראב"ד אין חילוק בין סוטה ודאי לסוטה ספק:

אע"ג דודאי כו'. כמש"ל סימן ס"א בהג"ה ואע"ג דברמב"ם וש"ע כ' בעדים ל"ד ה"ה כל דבר ברור כמ"ש בכתובות ט' א' ופתח פתוח כו':

אשה שהלך כו'. רש"י הנ"ל וכ"ש לדברי הרמב"ם הנ"ל דאף בספק סוטה דאורייתא מתיבמת צרתה אע"ג דאסורה מדאורייתא:

אפילו קודם כו'. י"ח ח' מתיב כו' טעמא כו' ה"ה כו':

דקי"ל כו'. עבה"ג ועוד דר' יוחנן ס"ל כוותיה ופליג ארב כ"ז ב' וע"תוס שם ד"ה אבל ב' וד"ה איתיביה כו' אבל ר"י סבר דע"כ כו' וכן רב אשי דבתראה הוא ס"ל כוותיה שם למ"ד א' וכן רבא שם ב' ואמר ג"כ ה"ה אע"ג כו':

קטנה כו' עבה"ג וכ"ש לרב שם והרמב"ם השמיטו לפי דקי"ל כרב:

שאף היא חולצת כו'. אין לו שחר שאף בלא מיאון חולצת ולכאורה י"ל שבא להשמיענו שפוטרת צרתה בחליצתה וכשיטת הטור דשניה פוטר' צרה אבל מאי קאמר אם תמאן שהוא שוה בין במיאון בין בלא מיאון וז"ל הטור קטנה שהיתה נשואה לאחיו מאמו או לאחי אמו ומת ונשאה כו' שתתייבם אלא צרתה חולצת ולא מתייבמת ונראה שאף היא חולצת אם תמאן ואאחיו מאמו קאי דבלא מיאון פטורה שאף שמ"מ אינה ערוה רק מדרבנן מ"מ לא עדיף נישואי אחיו מאמו ועתו"ס שם ד"ה יש כו' אבל באיסור ערוה כו' ודלא כב"ח שכ' דגי' תוספ' הנ"ל היתה ותתייבם צרתה דלא כגי' רש"י ורי"ף ורא"ש ושגה בזה גם רש"ל מחק תיבת צרתה מגמ' אבל הרשב"א השיג עליו וקיים הגי' וכ' שהפירש הוא שתמאן בנשואין של אחיו מאביו ודחק עצמו מ"ש ותעקרינהו לנשואי קמאי היינו נשואי אחיו מאביו כ' ושכ"ה דברי הטור שכ' וצרתה כו' ושגה בזה הרבה דא"כ ל"ל כל האריכות הרי שהיתה כו' הל"ל שניה סתם את אמו וכיוצא הרבה ועוד דאינו ענין לדברי ר"י א"ר דכל הסוגיא קאי על נשואין הראשונים וגם מ"ש שהטור ס"ל כן שגה דהא הטור כ' ונראה שאף היא חולצת אם תמאן וכ' בהדיא כדי שתתייבם ועוד שכ' בערוה ג"כ וזה מותר שכבר כ' דין הערוה בריש הסימן אבל אם לא מיאנה בחייו כו' וז"ש וצרת חולצת שהיא פטורה כמ"ש למעלה ומלבד זה שגה הרבה דהא קי"ל דצרה שני' מתייבמת כמ"ש בירוש' וכמש"ל סי' קע"ד ס"א בטוש"ע ומזה מוכח שצריך להגיה בש"ע נשואה לאחיו מאמו כדברי הטור וע"ז קא' ג"כ שאף הי' חולצת אם תמאן כדברי הטור וע"ז אמר ג"כ וצרתה חולצת דהלא פטורה לשיטתו כנ"ל וה"פ א"י למאן לעקור כו' דאינה מועלת כלום והדין הוא בלא מיאון שצרתה חולצת כו' שאף היא חולצת אם תמאן:

ומותרת לזר כו'. דלא כר' אושעיא שם אלא כעולא שם דרמי בר יחזקאל ס"ל כוותיה וכן רב ושמואל ור"י דפליגי מיאנה בזה כו'. הרא"ש שם:

אבל צרתה כולי. כר' יוחנן שם י"ב ב':

מותרת לו וכו' ואסור לזר:

ואפילו היא כו' כשמואל דר' יוחנן שם ס"ל כוותיה:

ספק כו' תוספת שם ד"ה אלימא בספק כו' וכמ"ש בתוספתא י"ב זה הכלל כל הספיקות ביבמה חולצין ולא מייבמין:

וכן הדין כו' ובין כו' ירושלמי שם מודים חכמים לר"א בקטנה שהשיאה אביה כו' והביאה הרא"ש שם וסיים בירושלמי א"ר אבא בר ממל מסתברא כמ"ד צרתה מותרת ברם כמ"ד צרתה אסורה אסורה ממה נפשך צד שקנה בה כנגדו מותר בצרה צד שלא קנה בה כנגדו התיר בצרה א"ר שמאי וכי יש ממ"נ בעריות מאי כדין כל יבמה שאינה כולה לחוץ צד הקנוי שבה ידין משום ערוה וערוה פוטרת צרתה וכ' הרמב"ן במלחמות והרשב"א הנה רבו המתירין ועוד שאף האוסרין לא אסרו וכו' אלא וכו' משום וכולי דהיא כקנויה ומשוירת אבל לדידן דקיי"ל שהיא קנוייה ואינה קנויה אף ר' שמאי מודה דיש מ"נ בעריות וכו' ומותרת. והנה משם למד הרמב"ם לחרשת כי היכי דס"ל להירו' בקטנה דקנויה ומשויירת כן קיי"ל בחרשת אלא דלהאוסר ה"ל לאסור בצרת חרשת אלא שפ' כהמתירין וכסברת הראשונה שכתב וזה שדייק ובין בזו כולי וכ"ה ברמב"ם:

סעיף ח' ספק אם אותה וכו' נ"ב הנה גרסי' במשנה פ"ז דיבמות (ד' ס"ז ע"ב) היבם וכו' ספק הביא ב' שערות ספק לא הביא וכו' ה"ז צרתה חולצת ולא מתייבמת וע' ברע"ב ותוי"ט מה שנדחקו בפרושו בזה דקשיא הא ממ"נ תתייבם ייע"ש ולא ידעתי למה נדחקו ולמה לא פרשו כך דמיירי כגון שקידש אשה שהיא ערוה ליבם וספק הוי אם הי' לו אז ב' שערות או לא ולא בא מלי' ואח"כ אחר שהגדיל קידש אשה אחרת ומת ואח"כ הוי ספק אם הי' בשעת קדושי ערוה גדול והוי צרתה צרת ערוה או לא היה גדול אז ולא הוי צרתה צרת ערוה לכך חולצת ולא מתייבמת צרתה כדסיים במשנה וזה הפירוש הנכון בזה לדעתי בעזה"י וק"ל:

שהיא ערוה ליבם כ' בס' בית מאיר וז"ל ואם אחד גירש לאשתו בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי לפלוני דקי"ל בסי' קל"ז ס"א דמגורשת בדיעבד והלכה ונשאת לאחי אותו פלוני ומת ונפלה לפני הפלוני ליבום העלה חי' רשב"א ריש יבמות דצריכ' חליצה ולא אמרינן בה מאחר שהיא ערוה דאשת איש על היבם כל שאינה עולה ליבום א"ע לחליצה ותפטר בלא כלום כדנטה דעת הרמב"ן ז"ל שהביא שם אלא כמשמעות הירושלמי דאמר תמן התורה אסרת' עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו. כלו' דבתנאין לא איירי קרא ולא איירי אלא באיסור ערוה אבל זו שאיסור דבר אחר גרם לה דהיינו תנאי חולצת אע"פ שאינם מתייבמת וע' תוס' בגיטין דף פ"ב ד"ה אפילו ותו' יבמות דף י' סוף ד"ה לעולם עכ"ל וע' עוד בב"מ לעיל סי' קנ"ט ס"א דשם האריך יותר בזה:

באיסור כרת. עיין בתשו' נו"ב תניינא ס' קמ"ח שנשאל באחד שנשא בת אחיו ומתה אשתו ואח"כ מת אחיו בלי זרע מה דינה של האלמנה אם צריכה חליצה מתחלה וכתב השואל שזה תליא בפלוגתא דקדמאי שלהרמב"ם פ"ב מא"ב הלכה ח' ותו' ביבמות צ"ד שחמותו לאחר מיתה אפי' לר"ע לא אימעט רק משריפה אבל עדיין היא בלאו וכרת א"כ היא בכלל עריות ופטורה מן החליצה אבל לדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א דחמותו לאחר מיתת אשתו אינה לא בלאו ולא בכרת רק באיסור' דארור שוכב עם חותנתו א"כ צריכה חליצה. והשיב לו כי יפה כוון בזה והנני מעתיק לו מ"ש בגליון הב"ש בסי' ט"ו סעיף טו כו' (הובא בפ"ת שם סק"ז וע"ש) ועתה יראה שכיון לדעת הכנה"ג ואמנס עתה נתתי לבי למצא זכות על הטור ובעלי הש"ע ששתקו ולא הזכירו מזה לא בסי' טו לענין דתפסו קדושין וצריכה גט ולא בסי' קע"ג לענין חליצה ואמרתי דאפשר דא"צ גט ולא חליצה דהרי זהו פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא דלר"י חיוותו תמיד אפי' בשריפ' גם אחר מיתת אשתו ובזה גופי' אם הלכה כר"י או כר"ע הוא מחלוקת הראשונים דר"ח פסק כר"י הובא ברא"ש ס"פ נושאין וא"כ יש לנו ס"ס להתירה בלא גט אם קידשה חתנה וכן להתיר בלא חליצה אם נפלה לפני חתנה שמא הלכה כר"ח שפסק כר"י ואת"ל הלכה כר"ע שמא גם לר"ע לא אימעט אלא משרפה כו' והאריך בזה ומסיק דקשה להקל מכח ס"ס הנ"ל לפי דמוכח מסוגיית הגמ' דהלכה כר"ע ולכן נראה דאשה זו צריכה חליצה מחתנה ובפרט שאין כאן מקום עיגון עכ"ד ע"ש: גם בגליון ש"ע של הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל נ"ב וז"ל חמותו שנפלה לפניו אחר מיתת אשתו תליא במחלוקת הפוסקים אם חייבים עליה כרת או איסורא בעלמא עיין בחה"מ פ"ב מהא"ב ה"ז ועיין מהרש"א ריש יבמות בתוס' ד"ה ואי אתה יכול כו' וגם בבתה לאחר מיתת אשתו הוי ספק אם היא בכרת ע' בהה"מ הנ"ל עכ"ל. והנה מה דסיים רבינו גם בבתה כו' לא זכיתי להבין כי לפי ראות עינינו בהה"מ שם לא נמצא שיהי' בזה ספק אם היא בכר' רק מה דסיים הה"מ שם והרמב"ן ז"ל הניח דין זה בצ"ע. ר"ל אם היא ג"כ בשריפה כדעת המפרשים או רק בכרת כדעת הרמב"ם. וצ"ל דכוונת הגאון ז"ל כיון דמה דמספקא לי' להרמב"ן ע"כ משום דאולי העיקר כהרמב"ם דקי"ל כמ"ד דון מינה ומינה וא"כ כל זה לדעת הרמב"ם דסובר גם בחמותו לאחר מיתת אשתו איכא כרת ולא קליש איסורא רק לענין שריפה אבל לשיטת הרמב"ן עצמו שסובר בחמותו לא"מ אשתו איסורא בעלמא ממילא גם בבתה הדין כן. אך צ"ע דנראה דאף אי נימא כמ"ד דון מינה ומינה ע"כ היינו רק לענין שריפה ולא לענין כרת דכתיב בגופה לא מצינו מיעוט על אחר מיתה. וכן מבואר להדיא בתשובת הגאון רע"ק ז"ל עצמו בר"ס קכ"א דמפרש כן דברי ה"ה דמה שסיים והרמב"ן הניח דין זה בצ"ע היינו אם היא בשריפה אי בכרת עש"ה וצ"ע וע' עוד בתשובה הנ"ל:

ספק ערוה על בעלה. ע' באר הגולה אות ד' ועיין במל"מ פ"ו מה' יבום דין ד' ודין י"ג מ"ש בזה:

ספק קדושין. עב"ש סק"ה שכ' וספק קדושין או גירושין היינו בזרק לה כו' ועיין בס' ב"מ מ"ש בזה ועמ"ש לעיל סי' ל' סק"ב:

שזנתה אשתו כו' ע' בתשו' נו"ב תניינא סי' ק"ן בדבר אשה שהמירה ובעלה מת אחר שהמירה ואחר מיתת הבעל נשאת לערבי ובנימוסיה' והיתה עמו עשרים שנה ושוב נשאה לבה לשוב לד"י והרחיקה נדוד לארץ אחרת בממשלת עם אשר שם יש רשות לחזור לד"י ושם נשאת לאיש ושוב אחר הנשואין נזכרה כי בעת שמת בעלה נשאר אח קטן והיא זקוקה ליבה ומחמת מורא וס"נ אי אפשר לה לילך למקום היבם וגם היבם א"א לו לילך למקומה ולחלוץ לה כי יש לו סכנה בשובו לביתו מה דינה אם היא מותרת בלא חליצה. והשיב על זה באריכות דאין שום היתר לאשה זו. דמטעם שהיא סוטה אין להתיר שהרי אף אם היתה סוטה ודאי כגון שהיתה נשאת להערבי בחיי הבעל הא הראב"ד מחמיר ולא יחיד הוא בדבר שגם מהר"ם מרוטנבורג והמרדכי ותה"ד פסקו כן והרש"ל פ"ק דיבמות סי' ו' הכריח כמותן בראיות נכונות והרמ"א החמיר כוותי' מי יקל ראש אפי' בודאי זינתה (ע' לקמן ס"ק ט') וק"ו בזו שלא נשאת להערבי עד אחר מיתת בעלה ואין מקום לחשבה לסוטה ודאית אלא מטעם ההמרה לדעתי לא אמרינן שכיון שהיא מומרת לכל התורה ודאי זינתה אלא לחומרא אבל לא לקולא והרמ"א שכ' לשון דודאי זינתה כוונתו במומרת שנשאת לעכו"ם כו' (וכ"כ בס' בית מאיר) ואם באנו לסמוך על הפוסקים שאם נפלה לפני יבם מומר שהיא מותרת ונימא דה"ה ביבמה מומרת. זה אינו חדא דדין ההוא עצמו הרי המחבר דחאו בשתי ידים בסי' קנ"ז ס"ד וגם רמ"א אינו סומך רק בדיעבד שכבר נשאת בשוגג שלא ידעה שיש לה יבם וכ"ז בהי' מומר בשעת נישואין. ועוד דכ"ז בהיבם מומר אבל ביבמה מומרת אין הנידון דומה כו' והאריך בזה וגם דחה צד היתר חדש שעלה ברעיונו לצדד קצת בנ"ד ע"פ דברי הי"א דלעיל סי' קנ"ט ס"ה. וסיומא דפסקא דהך אשה אסורה לבעלה ותתעגן כל ימיה עד שתשיג חליצה מיבמה. ובסוף התשובה שם העיר עוד דאפשר קצת לומר דמה שאמר רב צרת סוטה אסורה דטומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא בנבעלה למי שיש לו קדושין אבל לא בביאת ערבי ע"ש. גם בס' ב"מ נסתפק בזה ע"ש.

כדין ערוה. עבה"ט מ"ש בנ"י הניח בצ"ע אשת כהן שנאנסה כו' ועיין במל"מ פ"ו מה' יבום דין י"ט מה דשקיל וטרי בהא (ועיין בס' אמתחת בנימין פ"י דיבמות מ"א בד"ה ולא זה וזה שתמה על הב"ח וב"ש דהא ממשנה דהתם מוכח דצריכה חליצה ע"ש מ"ש בזה) . וכתב עוד שם נסתפקתי במי שבא על אשת איני דקיי"ל דכשם דאסורה לבעל כך אסורה לבועל אם עבר הבועל ונשאה אחר מיתת הבעל ומת הבועל בלי בנים אם זקוקה ליבם אי לא דהא גם גבי בועל כתיב טומאה וכן אם נשאת לאחיו של הבועל ונפלה לפניו ע"ש באורך. ועיין בס' ב"מ שכ' בעיקר דברי הנ"י שהניח בצ"ע א"כ שנאנסה אי צריכה חליצה לע"ד הפשוט דלכ"ע צריכה חליצה כיון דעיקר קרא דטומאה גבי רצון כתיב וכעין מ"ש התוס' יבמות דף י"א ע"ב בד"ה צרתה וכן מדוייק לשון רב צרת סוטה אסורה והרי איירי בודאי לבעלה והול"ל צרת טמאה או זונה אלא שבא להורות דוקא על המזנה ברצון כו' ע"ש.

וי"א דאפי' זינתה ודאי עיין בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ב:

ויש להחמיר עבה"ט ועיין בס' ב"מ שכ' דהדין עם הב"ח ולא כב"ש ע"ש:

צרתה צריכה חליצה. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' רע"ה שכתב דאם נפלה לפני יבם עוזב דת יש להקל מאחר שעיקר הדין מחלוקת ואם העוזב דת זוקק ליבום הוא ג"כ מחלוקת אזלינן לקולא ואינה צריכה חליצה ממנו. וכן אני אומר אם הלך היבם למדה"י אע"פ שלא המיר כיון דהוי שעת הדחק לא חיישי' לסברת המחמיר וכן אם הוא בעיר ואינו רוצה לחלוץ עד שיתנו לו ממון לא חיישינן לי' ונתיר אותה בלא חליצה ע"ש ועיין בס' ב"מ כתב ג"כ וז"ל יראה לע"ד דמ"ש הרמ"א ז"ל ויש להחמיר דוקא בדאפשר בחליצה אבל אם היבם הלך ולא יודע מקומו או זולת זה במקום אונס דלא אפשר בחליצה והוא במקום עיגון מודה הרמ"א דיש לסמוך על הרי"ף ורמב"ם ורא"ש והה"מ וטור וש"ע ואף דיש"ש והב"ח נמי מחמירים מטעם אחר מ"מ רוב מנין ורוב בנין מקילים ובפרט שהראב"ד עצמו בהשגו' שתק משמע דלא רצה לחלוק למעשה וע' סי' י"ז בח"מ ס"ק ל"א עכ"ל ועמ"ש לעיל סק"ה:

שהיתה נשואה. עב"ש ס"ק ט"ז ועיין בס' קרבן נתנאל פי"ג דיבמות אות י"ג:

אבל צרתה מותרת. עב"ש ס"ק י"ט ועיין בס' ק"נ פ"ק דיבמות אות י"ז:

ספק גירושין. עיין בתשובת ברית אברהם סי' ק' מ"ש בזה:

סעי' קעג ב"ש אות ט"ז וצרתה לעולם. נ"ב תמוה לי הא צרת אשת אחי אמו מתייבמת דהוי צרה שנייה כדלקמן רסי' קע"ד:

סעי' טז ע"י אביה. נ"ב ע' לעיל סי' קמ"א ס"ה: