שולחן ערוך, אבן העזר קכ״א: צריך להיות בדעתו מכתיבה עד נתינה ובו ח"ס: – עם 11 מפרשים

צריך להיות בדעתו מכתיבה עד נתינה ובו ח"ס:
צריך שיהיה בדעתו בשעה שמצוה לכתבו לפיכך אם אחזו רוח רעה בשעה שמצוה לכתבו אין כותבין אותו אפילו לכשיבריא וכן השיכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו אין כותבין ואם לא הגיע הרי זה ספק:

היה בריא בשעה שצוה לכתבו ואח"כ אחזו החולי אין כותבים אותו בעודו בחליו ואם כתבוהו ונתנוהו קודם שיבריא אם הוא חולי דסמי' בידן ה"ז פסול ואם לאו אינו גט: הגה אבל לאחר שנתרפא כותבין ונותנין אפילו מיחה בחליו שלא ליתנו (טור):

מי שהוא עתים חלים (פי' בריא מן ותחלימני והחייני) עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו ואם גירש באותה שעה גטו גט ואפילו חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי (וע"ל סי' קי"ט סעיף ו'):

שכיב מרע שמצוה לכתוב גט צריך לדקדק בו שיהא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה: הגה וא"צ בדיקה כמו נשתתק אלא בודקין אותו קצת לראות אם דעתו מיושבת עליו (ב"י):

מי שנשתתק ושאלוהו אם רוצה שיכתבו גט לאשתו והרכין בראשו לומר הן בודקין אותו בדברים אחרים בסירוגין חד הן ותרין לאו חד לאו ותרין הן אם הרכין בראשו על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו: הגה וי"א דבודקין אותו ע"י פירות שאינם נמצאים אלא בקיץ ושואלין אותו בימות החורף (טור) אם רוצה שילקטו לו מן האילן או להיפך (כך פי' התוס'):

ודוקא כשנשתתק או אילם השומע ואינו מדבר סומכין על רמיזתו להוציא אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו מוציא את אשתו ברמיזה אם נשאה כשהיה פקח או שנפלה לו יבמה מאחיו פקח אבל אם נשא אשה כשהוא חרש אפי' היא פקחת מוציא ברמיזה (ועיין בח"ה סי' רל"ה סעיף י"ט):

גוסס (פי' תרגום על צד תאמנה על גססיהן כלו' על חזה שלהן וענין גוסס הוא שהקרוב למיתה מעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה) הרי הוא כחי ויכול לגרש: הגה וי"א דוקא גוסס שמדבר אבל אינו מדבר לא (סמ"ג וסמ"ק והמרדכי) ויש להחמיר:

שחטו בו שנים או רוב שנים וכן אם היה מגוייד או צלוב והחיה אוכלת בו ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין כל עוד שנשמתו בו וה"ה לנפל מן הגג (מיהו) (צריך בדיקה ג"פ כשנשתתק) (כ"כ הר"ן):

רעה וכו'. ולא מהני בדיקה ואם כתבו לכ"ע הגט בטל ב"ש:

ספק. ר"ל שאין ברור לנו שהגיע. הרי זה ספק ומזה יש סמך דיש למנוע להם דאל ישתו ביום הגט דברים המשכרים. ואם בעת שצוה לכתוב לא היה שיכור ואח"כ נעשה שיכור מותר לכתוב הגט בעת שכרותו. ב"ש. ובספר תומת ישרים סי' ג' כ' דיש חכמים שנוהגים להתענות ביום שנותנין גט עיין כנה"ג דף קמ"ב ע"א:

חלים. היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים אז דינו כפקח עיין ח"מ:

נתינה. (וכ"כ) [וכ"ש] בעת שצוה לכתוב. אבל אם נשתטה בין הכתיבה להנתינה וחזר ונשתפה או אחר שכתב קצת הגט נשתטה ולא כ' יותר עד שחזר ונשתפה כ' ב"י דאין קפיד'. מיהו בתוספת ובד"מ משמע דיש קפיד'. וטוב לחוש לכתחלה ומיהו בדיעבד יש להקל. ואם לא בדקו הש"מ המדבר בעת הכתיבה והנתינה כ' הב"י דכשר. ואפי' לא בדקו בעת שצוה לכתוב נמי כשר בדיעבד. ואם נשתתק בחליו. צריך בדיקה ובדיעבד כשר היכא דלא אפשר ב"י עיין ב"ש שמסיק דאין להקל:

בראשו. אע"ג דע"פ כתב אין מגרשין עד שישמעו קולו. מ"מ הרכין עדיף דהוי כקול. ופקח שהרכין לדעת רוב פוסקים מגרשין. אלא לתירוץ א' של הרא"ש אין מגרשין כיון דאפשר לו לדבר ב"ש:

ותרין לאו. ואם שאלוהו ג"פ הן וג"פ לאו רצופים לא מהני. ובתוס' ובטור מוכח אפילו כששואלים אוחו בסירוגים שואלים לו חד הן ותרי לאו חד הן ותרי לאו כי היכא דלא להוי ג' לאוין רצופים ולא כש"ע שכתב חד הן ותרי לאו חד לאו וכו'. ורש"י פירש בסירוגין היינו בשיהה בין שאלה לשאלה ע"ש ויש לחוש לדבריו עיין ב"ש:

פירות. משמע דצריך אלו ששה בדיקות ובסירוגין אפילו אם בודק ע"י פירות ב"ש עיין ב"ח:

או אילם ר"ל מתחלת ברייתו כך: .

מדבר. ה"ה כתיבת ידו נמי לא מהני ח"מ. בתשובת הרא"ש סוף כלל פ"ה כתב דחרש ששומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע והרי הוא כמו שאינו מדבר ע"ש:

ברמיזה. משמע דא"צ בדיקה דכשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. אבל קצת פוסקים כתבו דבודקים אותו לכן אין להקל בזה. וההיא רמיזה היינו בראשו ובידיו אבל קפיצה בפיו לא מהני. וכתיבת ידו להרמב"ם מהני אבל לשאר פוסקים לא מהני כת"י. ורמיזה שעושה בגופו עדיף. מיהו אם כנס ע"י כתיבה יש לומר כשם שכנס ע"י כתיבה כך הוא מגרש. וכן אם כנס ע"י קפיצה מגרש ע"י קפיצה. וחרש המגרש כותבין גט כשאר נוסח הגט ונותנים כתב להאשה שגירש אותה ע"י הב"ד כדין ע"י רמיזה. והנוסחא עיין ברי"ו בתשובת צמח צדק סי' ס"ח. ואפילו אם היה מקדש בעצמו מהני הגט מה שהסופר כותב ע"י רמיזתו ועיין תשובת צמח צדק סי' ע"ז איך יתנהג כשהחרש מקדש. ועי' ב"ש:

לא. ובנשחט בו שנים וכו' דבסעיף שאח"ז חשיב יותר חי עיין באחרונים:

ג"פ. כתב ב"ח אנו אין אנו בקיאין בבדיקות הללו. וחה"מ כתב עליו דלא משמע כן מדברי הרמ"א ע"כ צריך להתיישב בדבר. מיהו נראה חולי המדבר מודה הב"ח דהא א"צ בדיקה ממש. וכן בנשחט דהא לרוב פוסקים א"צ בדיקה כלל ב"ש:

לשון הטור ממשנה גיטין דף סז ע"כ

שם במשנה

מדקתני לא אמר כלום וממשמעו' דברי ר' יוחנן שם דף ע' ע"ב

רמב"ם פ"ג מה"ג וכגיר' ספרים שלפנינו

במימר' דרבי יוחנן שם דהלכה כוותייה

ב"י מסוגיית הגמר' שם

פי' דסם רפואתו בידינו שיכולין לרפאותו

פ' בטל מן התורה אבל במקום שאמרו פסול הוא פסול מדברי סופרים כ"כ הרמב"ם שם ונתבאר לקמן בסימן ק"מ

ממשנה שם דף סג ע"ב

הרשב"א בתשוב' וכרב' דרבי יוחנן לא פליגי וכו' ושכ"כ רב האי שכ"פ הרמב"ם בפ"ק מהלכות מכירה

סיים שם אף על פי שהוא תשש ועדיין סימני חליו ניכרים בו

טור מדברי התוס' אהא דמשני התם דעתא צילותא היא דכו' שם דף ע' ע"ב

ב"י ולאפוקי אם נתקלקל בין כתיבה לנתינה שנתנו כשהוא שפוי דכשר כמו שהוכיח זה מראיות שם

שם במשנה דף סז ע"ב

וכדמוקי לה בגמרא כתנא דבי ר' ישמעאל שם דף ע' ע"ב

כאוקימתא דרב יוסף

שם בגמ' ריש דף ע"א וכפירש"י

דאי לאו הכי הא אפשר למצוא בכבושי' בדבש או בענין אחר

ממימרא דר' זירא שם.

משנה יבמות דף ק"ב ע"ב

טור בשם ר"י הביאו התוספות קידושין דף עח ע"ב ושכן מסקנת אביו הרא"ש

מימרא דרב יהודה אמר שמואל יבמות דף ע ע"ב

פי' מחותך בחתיכות ל' גודו אילנא

הי' בריא וכו' ואם כתבוהו וכו' האחרונים כולם כא' מסכימים דלא כרבינו הב"י אלא דטעם הרמ' דלר"י אף בנשתטה שאין סמי' בידן נמי אם צוה קודם שנשתטה וניכתב אחר שנשתטה אין פסולו כ"א מדרבנן ואף שהב"י כ' ותימ' דהא ר"י מדמה לי' לשוטה וכל עניני שוט' לית בהו מששא כ' הפר"ח דסבר הרב ז"ל דכיון דבשעה שצוה היה בדעתו ועש' שליח במקומו הוי במקום הבעל ואף שנשתטה בשעת הכתיבה ונתינה אין בכך כלום אלא דמדרבנן מפסל שלא יאמרו שוטה מצי מגרש וא"כ שפיר מדמה לי' ר"י לשוטה דהא דכותיה בשוטה נמי לא מפסיל אלא מדרבנן עכ"ל וא"ל א"כ מנ"ל להגמרא בטעמא דר"ל דמדמי לישן דילמא בעיקר הגזירה פליג כדמשמע באמת בהירוש' וע' ח"ר די"ל תלמודן סוב' דא"כ ליפלגו בשוטה גמור ותו אפשר מדתנן בפ' חרש נשתט' היא לא יוציא נשתט' הוא לא יוציא עולמית ובנשתט' היא לכל הטעמי' כל שנשתטה אפילו אחר הכתי' אך טעם שבא לידה לא יוציא בשום ענין ואפי' ע"י שליח שמינה כבר דומיא דהכי סתמא אף נשתטה הוא בכל גוונא איירי אך לדיוק זה היה משמע כהטור דבכל גוונא בטל הוא דהא עולמית קתני שמרמז לפסול דאורייתא:

ובירושלמי איתא נתן את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדייקיס פלוגתא דר"י ור"ל והקשה הרשב"א מההיא דהאומר נעשה כאומר מעת שאני בעולם דמשמע שאינו רוצה שיחול אלא רגע האחרון ואותו רגע א"א לבודקו תי' הג"פ דמה דקאמרינן מעת שאני בעולם היינו מעת שראוי לגרש קאמר. ולפי דיוק הנ"ל היה משמע כהירושלמי דלענ"ד גבי דידה אם נתן הגט ואמר לא יהא גט עד למחר ונשתטה נמי היא בכלל לא יוציא לכל הטעמים ובכל אופן שנשתטה וי"ל דה"ה בנשתטה הוא ולשטת תלמודן י"ל אף ר"ל מודה בזה בנשתטה גמור והפוסקים אף הטור דהקפיד על הנתינה אצל שליח דין הירושלמי אינו מזכיר וצ"ע ובדעת הטור שכ' בדין דהכא שהוא בטל ע"פ אביו הרא"ש בתשו' שבפר"ח מדכ' הפר"ח וכן נראה מלשון הרא"ש שלהי קדושין שכ' גבי גוסס וז"ל דכיון דלא בר נתינה הוא משום דחשוב כמת אפי' שלוחו נמי לא מצי יהיב לי' ע"כ וה"נ כיון דאיהו לא מצי יהיב שלוחו נמי לא מצי יהיב. נראה דס"ל דהטעם דאף על הגמר בעינן שיהא המשלח בכחו ליתן ובאם לאו אף שלוחו לא מצי יהיב אף דבשעת המנוי היה בידו אינו מועיל ובעינן כח המשלח מתחלתו עד סופו וזה ניחא להמצריכי' שליחו' להכתיבה וע' ריש סי' קך"ג בטור משא"כ להחולקים אין טעם זה מספיק להכתיבה ואולי י"ל דהרמ' לשטתו שהוצאתי לקמן מדמחלק בחש"ו לכתיבת טופס ע"י גדול עומד על גבו לבי' עבד דאינו מצריך שלוחו' וא"כ ע"כ מה דהקפיד ר"י על הכתיבה שתהא בבריאותו לא אפשר מטעם הנ"ל וע"כ אך מדרבנן וממילא מדלית הוכחה מר"י סובר שאף על הנתינה לא היה קפיד' ד"ת ולא בעינן כח המשלח אלא בשעת המנוי אלא דמסתביר לו שלא לחלק בין כתיבה לנתינה ובתרווייהו יש פסול דרבנן ובזה יש ליישב קצת הסתירה דבתו' שלפנינו מקפידים בש"מ אף על הנתינה ובהרשב"א שבב"י מביא בשמם אך על הכתיבה וי"ל דידוע שהתו' בשטת הר"י מסופקים בשליחות דכתיבה להכי המקפידים אף על הנתינה אפשר דאזלו בשטת הטור ממש והאינם מקפידים אזלו בסברה זו דהרמ' הנ"ל ועדיף מיניה שסוברים אם טעמא דר"י מדרבנן ומשום הגזירה לא גזר אלא בהכתי' דבעינן לשמה ולא בהנתינה דלא בעינן לשמה ואולם מה שכ' הב"ש ולהטור והש"ג מדאוריי' ואם לא שפוי בעת הנתינה י"ל גם הטור מודה להנ"ל ליתא דהא משמע ודאי טעמו כדכ' הפר"ח דבעינן כח משלח אף בשעת כתיבה ונתינה דאל"כ כמעט לא ידעינן טעם להפיסול ד"ת וא"כ הא ק"ו נתינה מכתי' דודאי בעי שליחות והיינו כונת הלבוש וח"מ אמנם דברי הפר"ח שכ' על קושית הב"י דהרמ' סובר דכיון דבשע' שצוה לכתוב היה בדעתו וכו' ואף שנשתטה בשעת הכתיבה ונתינה אין בכך כלום לע"ד אינם מתקיימים ממה דתנן האומר תן גט זה לאשתי ומת לא יתננו לאחר מיתה וכתב התו' אע"ג דמינה המגרש בחייו השליח לא חשוב להיות כמותו א"מ כאלו הוא עצמו קיים אלא חשוב גט לא"מ ובטל ד"ת. וא"ל דשני מיתה דקודם שהגיע הגט לידה יצאה מזיקתו במיתה ואיך יחילו הגרושין דזה אינו דהא לנ"מ זו דלא יתננו לא"ח דהיינו כדי לפוטר' מייבו' עדיין זיקת בעלה מכח(א) קדושיו עליה והכי מוכח דף כ"ט ע"ב דאמר מר בר רב אשי אלו מת הבעל מידי מששא אית בהו כלהו מכח בעל קאתו איתי' לבעל איתניהו לכולהו ליתא לבעל ליתניהו לכולהו וק' היכי מוכח מכח בעל קאתו דילמא הטעם כיון דמת כבר יצאה ממנו במיתה א"ו כנ"ל דמזיקת יבום מוכח(ב) דמכח בעל קאתו אף בשעת נתינה ומפני שמת ופסק כחו דאיהו לא מצי מגרש אף נפסק כח שלוחו ואף שקבלו בחייו וכדברי תו' וממילא ה"ה נטרף או נעשה גוסס למאן דס"ל דגוסס לא מצי מגרש כדברי הרא"ש וע"כ כ"ע מודים לו ומוכרחים דברי הב"י ז"ל:

ודווקא כו' אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו מוציא הש"ע משמיט שוט' וסומך דנשמע מק"ו דחרש וברמ' וטור הוזכר בהדיא וכדתנן נשתטה אינו מוציא עולמות ודיוק דעולמות להורות שהוא בטל ד"ת ולכן היה פשוט בעיני שאם בגט שוטה גמור פשטה ידה וקיבלה קדו' אין צריכה גט משני ואם מת המגרש מותרת להתיבם וכדק"יל סי' מ"ד שוטה אין לו קדו' לא ד"ת ולא ד"ס וסי' קע"ב סעיף ט"ז אשת הקטן ושוטה פטורים מחליצה ויבום אך ראיתי חדוש גדול בספר אור הישר בשם הגאון נ"ב נרו בדף נ"ט ובאשר הספר אינו מצוי ההיכרח להעתיקו אות באות וז"ל ואומר עוד איך וכו' והרי אפי' אם הי' שוטה גמור שהיה עושה כל דברי שטות המפורשים והוחזק בהן כמה פעמים אפ"ה הגט שנותן בב"ד והב"ד מלמדין אותו כנהוג ומסברין לו ענייני בטול מודעות וביטל התנאים ושיכוין להתירה בגט זה ואין לך גדול עומד ע"ג יותר והנה בגיטין דף כ"ב במשנה הכל כשרים לכתו' הגט אפי' חש"ו ומוקי לה ר"ה בגדול עע"ג הרי שבגדול עע"ג יודע לכתוב לשמה וכתבו התו' בד"ה והא לאו וכו' דחליצת חרש וקטן הי' כשר משום דכל חליצה הוא בב"ד והיה גדול עע"ג אי לאו דמעטינהו קרא חרש מטעם קריאה וקטן משום איש ואף שכתבו התו' שם בשם התוספתא דשוטה לאו בן חליצה אף שב"ד מלמדין אותו משום דלא מנכרא מילתא דעביד לשמה כמו בכתיבת הגט שמוכח שכותב לשמה ומינה דה"ה שוטה שגירש לא מוכח והרי זה דומיא לחליצה תינח דא"א להכשיר בודאי אבל איך אפשר לסמוך ע"ז לקולא שהרי אם היה לנו הוכחה שעושה לשמה היה הגט גט גמור אף להתירה להנשא ומשום חסרון ההוכחה א"א להתיר אבל ג"כ א"א להחליט להיפך שלא עשה לשמה בשלמא בלא גדול עע"ג רוב מעשה שוטה מקולקלים אבל בגדול עע"ג נהפך הוא עכ"ל דברות הראשונים והם תמוהים לע"ד הנה כ' והרי זה דומיא דחליצה וכו' אבל איך אפשר לסמוך ע"ז לקולא נמצא חליצת שוטה בב"ד אך אינה חליצה להתירה ולחומרא חליצה היא כמו גט שוטה בב"ד ובהדיא הושוו כל הפו' בסי' קס"ט סעיף מ"ג ואינה כשוטה וקטן שלא עשו כלום שאינה נפסלת על האחים ויכולה להתייבם להם או לו הרי אפי' לחומרא לא חיישינן בגדול עע"ג בסתם חליצה שהיא בב"ד וזה לדעת הגאון נרו' שמדמה מעשה גרושין למעשה חליצה ולדעתו עכ"פ נתינות גט חרש היה תלוי בפלוגתא דסי' קס"ט סעיף הנ"ל דלי"א דחליצתו פסולה ולא אינה כולם ה"ה בחרש שגירש ע"י גדול עע"ג שיהא גט לחומרא וא"כ בודאי היה ק' על הש"ע הכא שהשמיט שוטה וסמך ללמדו מחרש ודיניהם מרוחקים כרחוק מזרח ממערב וכן התנא דמתני' שונה מתחרש הוא או נשטתה לא יוציא עולמות משמע ברור דשוים הם וכן בכה"פ לא נזכר לחלק ביניהם אמנם לע"ד א"ד כלל ועד כאן לא מדמו תו' כתיבת הגט לחליצת חרש אלא כתיבת הסופר גט לאחר שאין חסרונו אלא שאין יכול לכוין לשמה דומיא דהכי בחליצה דקי"ל חליצה מוטעת כשרה בסי' הנ"ל סעיף נ"א ואין חסרון דחש"ו בחליצתן אלא שאין בם דעת לכוין שיתירנה דהוי דומיא דלשמה כדכ' הרמ' פ"ד מה"י וצריך שתתכוין וכו' ייעשו מעשים אלו לשמן בזה בגדול עע"ג לדעתם לולי דלאו בני קריאה נינהו היו כשרים אף לחלוץ דאי משום שאין בו דעת כונת קנין לו יהא שהטעה אותן דהא נמי ידעינן שאלו ידע שלא תתן מה שהבטיחו לא היה חולץ א"ו לא בעינן בזה דעתו אלא כונת מצוה שיודע שע"י מעשה זה נתרת ובשוטה הוכרחו לחלוקם דדעתו גרועה ואפי' בגדול עע"ג אין בו דעת להתיר אבל נתינות גט חרש ושוטה דבהדי' ת"ר יבמות דף ק"ז וחליצה מוטעת לעולם כשירה גט מוטעה לעולם פסול וזה שאין בו דעת לא לקנות ולא למכור מה יתן ומה יוסיף גדול עע"ג לקדושיו ולגירושיו ומה בכך שמלמדין אותה שבזה נאסרה לעלמא ובזה נתרת אם אין בו דעת עצמו לקדש דהוי ליקנות ולגרש דהוי למכור אין זה אלא כאלו העומד ע"ג משיאו עצה ליקנות או לימכור דמידי מששא אית בהו מדעת עצמו אינו יודע להבחין בין טוב לרע לו כל זה היה לע"ד פשוט וברור אלא שהגאון נרו' הוסיף וכ' ולא עוד אלא שאני אומר גוף הדין שהחלוטו התו' מהתוספת' (ודין זה לא התו' לבד החליטו אלא כה"פ שוים בזה כנ"ל) במחלוקת שנויה והכי איתא בירושלמי פ"ק דתרומת הלכה א' ויוכיח מעשה שלו על מחשבתו ר' שמואל ראיה בשם ר' יוחנן וכו' את שכ' בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו וכאן הואיל וכ' בו מחשבה ונחשב לכם וכו' אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ארי"י קשיתי קמי שמואל הרי גיטן וכו' עד דמסיק אתי' ר"י דתרומי' כר"י בנו של ריב"ב ור"י דגיטן כרבנן דתנן חש"ו שקדשו אין קדושיהן קדושין ר"י בנו של ר"י ב"ב אומר בינו לבין עצמן אין קדושיהן קדו' בינו לבין אחרים קדושיהן קדו' הר' דלר"י דתרומות דאתיא כר' ישמעאל גם בקדו' מועיל אחרים עע"ג דהיינו בינו לבין אחרים אף דלא מוכח מילתא ודמיה ממש לחליצה וא"כ התוספתא אתי' כרבנן ור"י דמוקי בגיטן דף כ"ג ע"א כר"מ היינו ר"י דגיטין שמביא בירושלמי ורבה בב"ח דמוקי שם אליבא דר"י כרבי אליעזר דאמר ע"מ כרתי היינו ר"י דתרומות דירושלמי ואם כן כוונת הגמרא ממש על דרך הירושלמי וגם כן אין כונת הגמרא בשייר מקום התורף כדמוקי שמואל אלא בגדול עע"ג מהני לר"ה ולר' יוחנן דתרומות ואין אנו צריכי' לחילוק התו' בין נתיבות הגט לשאר דברים שכל עיקר הוכחות תו' הוא מהתוספתא דפסול בחליצה וכיון שזכינו לדין דתנאי פליגי בזה התוספתא היא כרבנן ולר"ה משנתינו דגיטן כר' ישמעאל וא"כ להרשב"א ובה"ג וסמ"ג והתרומה והרי"ף לדעת בעה"ע שפסקו כשמואל בשייר מקום התורף מ"מ אין הטעם לומר שאם כ' התורף בגדול עע"ג שיהא בטל בודאי אלא מספק שמא לא סמכינן על הכחות מעשיו שהיה מחשבתו לשמה עכ"ל. ודברים אלו יותר מותמהים שהוציא דלהרשב"א וכו' אפי' שוטה ממש שגירש בב"ד הגט כשר וכי לזה תנא במתני' נשתטה לא יוציא עולמות אי אית ליה תקנה על ידי גדול עע"ג עולמות קרית ליה וע' ביבמות דף ק"י ע"כ מוכח דאפי' חרש אין לו תקנה לגרש ע"י גדול עע"ג דאל"ה לא מקשה מידי ותו דא"כ מכ"ש חליצה שהיא וודאי בב"ד שהיא כשרה ועד כאן לא פליג הרשב"א סי' הנ"ל בב"י כ"א בחליצת חרש לומר דאך פסולה היא ובשוטה ליכא למ"ד דתועיל כלום. ותו דא"כ למה פסק ר"י בקורדייקו' שאפילו אמר כתבו כשהיה בריא דלא יכתבו עד שיבריא משום דמדמיהו לשוטה והטעם דכל שנשטתה אינו בר גרושין ואלו היה שום מציאת לגרושיו ע"י ב"ד למה לא יוחשב בר גרושין והאמת כי נשתוממתי על המראה של הירושלמי גופא אם יש הכא ר"י בנו של ר"י ב"ב לומר דקדושי שוטה בינו לבין אחרים קדושיהן קדו' יהיה פירושו איך שיהיה ודעתו לא מוזכר בתלמודן ולא בשום פוסק ובפרט שמצאתי התו' בחולין דף י"ב ע"ב בד"ה ותיבעי לי' מעשה העתיקו הירושלמי שלע"ד כי הוא זה בטכסיס אחר ע"ש כי להעתקתם קושית ר' יוסי קומי שמואל היה דלא ליבעי בכתיבת גט גדול עע"ג ואיך יסבוב על זה העתקת הגאון דמסיק אתי' ר' יוחנן דתרומות כר"י בנו של ר"י ב"ב דסובר קדו' מועילים ע"י אחרים דהיינו לפירושו גדול עע"ג הא הקושי היה לדברי ר' יוחנן מה שלא נכתב בו מחשבה לא ליבעי גדול עע"ג הכלל עכ"פ נראה מתו' חולין אלו שזכו לראות הירושלמי הלזה כנראה מדבריהם ומדברי כה"פ שלא השגיחו בכל דבריו לדינא ומי יודע אם לא תפשו כל הדברים שהוזכרו בשם ר"י בנו של ריב"ב לשבשתא דאין לו זכר בתלמודן לכן לע"ד העיקר לדינא דגט שוטה גמור וקדושיו אין בו שום ממש ואפילו נעשה ע"י גדול עע"ג כמו שאין בחליצתו כלום ואפי' בגט חרש גמור מסתביר לע"ד כדכתיבנא שאין לדמות כלל לחליצתו. אך זה צ"ע קצת בהירושלמי גופא שא"א ודוק:

גוסס ע' ב"ש ומבואר דכ"ע מודים דמשמתחיל ליטרף אינו בר גרושין וצ"ע ל' הרשב"ם במס' ב"ב דף קל"ז פי' עם גמר מיתה משעה שהתחיל ליטרף ושם נמי מוכח דעם גמר מיתה עדיין חל גיטו ע"ש ודוק:

אין כותבין. ולא מהני בדיקה כי מחזיקים ליה בשוטה ודאי כ"כ הר"ן ואם כתבו לכ"ע הגט בטל:

ואם לא הגיע הרי זה ספק. כן הוא הגירסא של המגיד והב"י והמגי"ד פי' מ"ש הרי ספק היינו אם לא אמר תנו הרי זה ספק אם דינו כש"מ דאין צריך לומר תנו, וגירסת הטור ברמב"ם כך הוא הי' הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט הרי זה ספק והב"י פי' אפי' לגירסא שלו עולה דבריו כדברי הטור ומ"ש ואם לא הגיע היינו שאין ברור לנו שהגיע הרי זה ספק וכן משמע בד"מ, ומדין זה יש סמך דיש למנוע להם דאל ישתו ביום הגט דברים המשכרים וכן כתב בש"ג בשם מהר"מ ואם בעת שצוה לכתוב לא היה שיכור ואחר כך נעשה שיכור נראה לכאור' דמותר לכתוב הגט בעת שכרותו דהא אם אחז בו קורדייקוס פליגו ר"י ור"א /ור"ל/ ר"א /ר"ל/ מדמ' לישן ור"י ס"ל דל"ד לישן משום ישן לאו מחוסר מעשה ושיכור נמי אינו מחוסר מעשה ודומה לישן ומודה גם ר"י דמותר לכתוב הגט בעת שכרותו:

חולה דסמי' בידן. הנה לדעת הטור אם נשתטה בשעת הכתיב' ונתינה אפי' אם היה בדעתו בעת שצו' לכתוב מ"מ הגט בטל מדאוריתא ואין חילוק בין סמי' בידן לבין אין סמיה בידן וכ"פ בש"ג וכתב אפי' לכהונה אינו פוסל אלא המחבר מחלק לדעת הרמב"ם בין אם סמי' בידן לבין אם אין סמי' בידן ואין נראה, ויותר מסתבר דהרמב"ם ס"ל כשהיה בדעתו בעת שצוה לכתוב אף על גב שנשתטה בעת הכתיבה ונתינה מדאורייתא מגורשת אלא מדרבנן פסול לכן אפי' לר' יוחנן אינו אלא פסול מדרבנן ואפי' אין סמי' בידו וכן כתב ב"ח וח"מ ובזה ניחא הא דאין צריך בדיקה כשנשחט בו רוב סימנים כמ"ש ס"ס ולא חיישינן שמא נשתטה אף על גב בעת שרמז לכתוב אין חשש כל כך שנשתטה כמ"ש בתו' מ"מ למה לא חיישינן שמא בעת הכתיבה ונתינה נשתט' אלא משום דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן לזה:

עתים חלים וכו'. היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים אז דינו כפקח אף על גב אשה שהיא עתים חלים ועתים שוטה אין מגרשים אות' כמ"ש בסי' קי"ט שם הטעם משום זנות:

בשעת הכתיבה ובשעת הנתינה. מכ"ש בעת שצוה לכתוב אבל אם נשתטה בין הכתיבה להנתינ' וחזר ונשתפ' או אחר שכתב קצת הגט נשתטה ולא כתב עד שחזר ונשתפה אין קפידא כ"פ הבית יוסף מיהו בתו' משמע אף בכה"ג יש קפידא וכ"פ בד"מ דטוב לחוש לדבריהם, מיהו בדיעבד יש להקל, ואם לא בדקו הש"מ המדבר בעת הכתיב' והנתינ' כתב הב"י אפשר דכשר ומ"ש בד"מ דהרא"ש בסדר הגט פוסל ליתא אלא שם איירי כשידוע שלא היה בדעתו, ומשמע אפי' לא בדקו בעת שצוה לכתוב נמי הדין כן כמ"ש הב"י ואם לא שפוי בעת הכתיבה תלוי בפלוגתא שכתבתי לעיל להרמב"ם אינו אלא מדרבנן ולהטור והש"ג מדאורייתא ואם לא שפוי בעת הנתינה י"ל גם הטור מודה ואם נשתתק בחליו תליא בפלוגתת הפוסקים כי בירושלמי מפרש דמתני' ר"פ מ"ש דתנא נשתתק צריך בדיקה ג"פ כמ"ש בסמוך איירי דוקא דנשתתק בבוריו אבל אם נשתתק בחליו א"צ בדיקה ג"פ כי מה שנשתתק תלינן מחמת חולשה הוא וכן ס"ל כמה פוסקים וכן ס"ל העיטור אלא הוא ס"ל אפי' נשתתק בבוריו לא חיישינן שנשתט' דאם היה חשש שנשתט' לא היה מהני בדיקה כי יש לחוש שמא עתים חלים ועתים שוטה הוא אלא הבדיק' הוא לידע שיחא דידי' כי י"ל מחמת החולי שגרם שנשתתק גורם השיחא מ"ה בודקים ג"פ אבל נשתתק בחוליו א"צ בדיקה כלל כי מה שנשתתק הוא מחמת חולשת הכח והחולי לא גרם לו כלום ונ"מ אם כבר צוה לכתוב ונשתתק אפי' בבוריו א"צ בדיקה כלל, ולא כב"י דהבי' דברי העיטור בע"א כמ"ש בסי' זה ב' פעמים לעיטור אם צוה לכתוב ונשתתק והוא בריא יש ספק וצריך בדיק' מ' דס"ל להעיטור נמי אם נשתתק והוא בריא יש לספק שמא שוטה הוא לכן אפי' אם צוה לכתוב ואח"כ נשתתק יש ספק וליתא למ"ש אבל לשיטות שאר הפוסקים נשתתק יש לחוש שמא נשתטה וצריך בדיקה א"כ אפילו אם צוה לכתוב ונשתתק צריך בדיקה והיינו דוקא אם נשתתק בבוריו אבל אם נשתתק מחוליו לא חיישי' שמא נשתטה, אבל רש"י והר"ן פירשו מתני' ר"פ מ"ש דאיירי נשתתק בחוליו וחיישינן שמא נשתטה ומכ"ש נשתתק בבוריו צריך בדיקה, ולשיטה זו דמפורש במתני' בש"ס אפי' נשתתק בחוליו חיישינן שמא נשתטה נראה אפי' אם צוה לכתוב בעת שהיה מדבר ואחר זה נשתתק אם כתבו ולא בדקוהו אין להקל והב"י כתב אפשר נשתתק מתוך חוליו ולא בדקוהו מודים דכשר בדיעבד היכא דלא אפשר כעובדא דבעל העיטור ליתא לשיטה זו ואין להקל אלא אפשר לומר מ"ש לדעת הרמב"ם דאינו אלא חשש דרבנן יש לצדד ולהקל, מיהו אין מוכרח כ"כ ולדעת הטור מפורש מדאורייתא בטל הגט אם לא היה בדעתו בעת הכתיב' וכ"פ הש"ג לכן אין להקל:

והרכין בראשו. אף על גב ע"פ כתב אין מגרשין לדעה קמייתא שהביא בסימן ק"כ מ"מ הרכין עדיף דהוי כקול ופקח שהרכין לדעת רוב הפוסקים מגרשי' אלא לתירוץ א' של הרא"ש אין מגרשין כיון דאפשר לו לדבר:

חד הן ותרי לאו. מבואר בש"ס אם שאלוהו ג"פ הן וג"פ לאו ברצופים לא מהני דאמרינן שמא שיחא הן הן נקטי ליה ואפשר אם השיב על הן לאו לא מחזיקים אותו לשוטה ודאי אלא אמרינן שמא שיחא לאו לאו נקטי ליה ובודקין אותו אבל אם שואלים אותו בסירוגין והשיב על הן לאו מחזיקי' אותו לשוטה ודאי ולא בדקינן אותו עוד, ובתוס' ובטור מוכח אפי' כששואלי' אותו בסירוגין שואלים לו חד הן ותרי לאו חד הן ותרי לאו כי היכא דלא להוי ג' לאוין רצופים ולא כהמחבר שכתב חד הן ותרי לאוין חד לאו וכו', ורש"י פי' בתרצן הראשון בסרוגי' היינו ששוהה בין שאלה לשאלה וכ"כ רי"ו והגמיי' ויש לחוש לדבריהם:

וי"א דבודקים אותו ע"י פירות. משמע דצריך אלו ששה בדיקות ובסירוגי' כהנ"ל אפי' אם בודק ע"י פירות ועיין ב"י וב"ח:

מוציא ברמיזה. משמע דא"צ בדיקה כמ"ש בספרו הב"י דאילם וחרש א"צ בדיקה כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וכתב הב"י דכן משמע מדברי כל הפוסקים אלא רי"ו פסק דצריך בדיקה גם הרשב"א ס"ל כן ופסק לא כוותיה ועיין בהרי"ף והרא"ש ר"פ מ"ש כתבו אבל חרש מעיקרו בדקינן ליה דתנו וכו' וכ"כ המגיד וצ"ל לדעת הב"י האי בדקינן לאו בדיקה ממש קאמר אלא בדקינן אם רצונו לגרש את אשתו היינו שואלים אותו אבל הגמיי' כתב בשם הרי"ף דבודקים אותו לכן אין להקל בזה, והאי רמיזה היינו בראשו ובידיו אבל קפיצה בפיו לא מהני, וכת"י תליא בפלוגתא לשיטות הרמב"ם כת"י שוה לרמיזה י"ל דמהני כת"י אבל לשאר הפוסקים שהבאתי בסי' ק"כ לא מהני ורמיזה שעושה בגופו עדיף ומ"ש ב"ח בשם תוספת דמהני כת"י ל"ד כי תוס' לא כתבו כן אלא בתחלת הסוגיא דס"ד כתב עדיף מרמיזה אבל להמסקנא דקי"ל רמיזה עדיף לא מהני כת"י, מיהו אם כנס ע"י כת"י י"ל כשם שכנס ע"י כת"י כן מגרש וכן אם כנס ע"י קפיצה מגרש ע"י קפיצה וחרש המגרש כותבים גט כשאר נוסח הגט ונותנים כתב להאשה שגירש אותה ע"י הב"ד כדין ע"י רמיזה והנוסח עיין ברי"ו ובתשו' צ"צ סי' ס"ח ואפילו אם היה מקדש בעצמו מהני הגט מה שהסופר כותב על ידי רמיזתו ועיין תשובת צ"צ סימן ט"ז איך להתנהג כשהחרש מקדש, ולעיל הבאתי פלוגתת הפוסקים אם בעינן שליחות גמור לכתוב הגט ואין להביא ראיה מכאן דא"צ שליחות דאל"כ איך כותב הסופר ע"י רמיזתו הא חרש א"י לעשות שליח, די"ל כיון דקדושיו לאו קידושין הם א"צ כאן שליחות גמור לכן מקילין בזה בחרש אבל בעלמא צריכים שליחות גמור, ושוטה אין קידושיו קידושין כמ"ש בסימן מ"ד ואם היה שוטה בעת הקידושין ונשתפה וחזר ונשתט' אפשר כשהיה שפוי בעל לשם הקידושין כ"כ הב"י והיינו כשנתייחד עמה לפני עדים ואם לא נתייחד לפני עדים אלא דר עמה כדרך איש עם אשתו כתבתי כמה פעמים דפליגו בזה הפוסקים, וסימני שוטה מפורש בש"ס ריש חגיגה ופסק הרא"ש אפי' א' מהסימנים אם עושה דרך שטות הוא שוטה וכן מדייק הב"י מהרמב"ם ועיין בח"ה סימן ל"ה ופסק הב"י לאו דוקא הני סימנים המפורשים שם אלא ה"ה שאר דברים מה שעושה דרך שטות ובי"ד סימן א' כתב המחבר הסימנים מה שמפורשים שם בחגיגה צ"ל לדוגמא קתני ולאו דוקא ועיין בתשו' מה שהביא הב"י בסימן קי"ט ובתשו' מהרי"ק שורש י"ט:

גוסס. הב"י כתב דליכא פלוגתא בין הפוסקים אלא כשיש שעות /שהות/ לבדוק אותו יכול לגרש לכ"ע אפי' אינו מדבר לפ"ז מ"ש כאן הרי הוא כחי איירי כשיש שעות /שהות/ לבדוק אותו לפ"ז לדעת רמ"א אפי' בדיקה לא מהני וצ"ל דלאו הטעם הוא משום דחיישינן שמא תטרוף דעתו דהא בנפל מן הגג יש לחוש שמא תטרוף דעתו ומהני הבדיקה אלא ס"ל מדהיה חולי ועכשיו הוא גוסס ואינו מדבר חשוב הוא כמת לכן א"י לגרש ונשחט חשוב יותר חי דהוא היה בריא עד שנשחט:

ורמז ואמר. היינו שא"ל נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו כ"פ תוס' והם ס"ל דא"צ בדיקה וכן משמע מהרמב"ם והטור ולרמב"ם שפיר משום דס"ל אם נשתטה אחר שצוה לכתוב מדאוריית' כותבין ונותנים הגט וכאן בעת שרמז לכתוב לא חיישינן שתטרוף דעתו דהא היה בריא ונשחט ורמז בודאי עדיין לא תטרוף דעתו כמ"ש בתוספות ובעת הנתינה לא חיישינן שמא תטרוף דעתו כיון דאינו אלא חשש דרבנן אבל לשיטות הטור דס"ל דהוא חשש דאורייתא קשה למה לא חיישינן שמא תטרוף דעתו ובדיעבד צ"ע אם לא בדקו אותו כי לא מצינו בדיקה זו אלא הר"ן כתב שהיה חוכך להצריך בדיקה וי"ל בדיעבד אפילו לא בדקו אותו נותנים גט, כתב ב"ח אנן אין אנו בקיאים בבדיקות אלו וח"מ כתב ע"ז דלא משמע כן מדברי רמ"א וצריך להתיישב בדבר, מיהו נראה חולה המדבר מודה ב"ח דהוא א"צ בדיקה ממש, וכן בנשחט דהא לרוב הפוסקים א"צ בדיקה כלל:

אפי' לכשיבריא דהא סיפא בכה"ג הוא כמש"ש:

וכן השכור כו'. שהוא כשוטה וכמ"ש ברפ"ו דערובין וכמ"ש בי"ד סי' א':

ואם כו'. ע"ל סימן מ"ד ס"ג:

אם הוא כו'. הרמב"ם וטור לא חילקו וכן ש"פ אלא שהרמב"ם כתב ה"ז פסול והקשה ב"י דהא מדמי ליה לשוטה שם ואם כן הל"ל בטל וכ"כ הטור שאינו כלום וע"כ חילק כאן אם כו' דר"ל דהרמב"ם מיירי בסמיה בידן כיון דלר"ל כשר לגמרי מסתבר' דלר"י אינו אלא פסול והטור מיירי באין סמיה בידן דאף ר"ל מודה ודבריו אינן נראין כלל דהא הרמב"ם והטור מסיים סתומי אלמא דס"ל דר' יוחנן לא מפליג כלל בזה אלא דהרמב"ם ס"ל דאינו אלא מדרבנן כיון שבשעת אמירה היה שפוי וכ"כ האחרונים:

אבל לאחר כו' מתני' שם:

מי שהוא כו'. פ"ג דר"ה ופ"ג דיבמות ופ"ב דכתובות וש"מ ובירושלמי לענין גירושין וכמש"ל סי' קי"ט ס"ו ודוקא באשה משום גרירה:

ש"מ כו' תוס' שם ד"ה התם כו' ופי' ב"י דר"ל שיהא שפוי גם בשעת נתינה אבל בינתים אין קפידא כמש"ש בתחל' אמר כתבו כו' וכנ"ל ס"ב וז"ש ובשעת כו' וכ"כ בר"ן שם וכ' שכ"ה בירושלמי נתן לי את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדייקוס פלוגתא דר"י ור"ל כלומר דלר"י צריך שיהא בדעתו בשעה שהגט גומר:

וא"צ כו'. דעת תוס' בד"ה הנ"ל שא"צ בדיקה כלל ואפי' בנשתתק כיון שהוא מתוך חליו כמש"ש דל"ל דבדקוהו כו' וכ"כ הטור בשם בע"ה אבל ש"פ חולקין בנשתתק כמ"ש בסוף הסי' ומיהו כה"ג דלא נשתתק ודאי א"צ בדיקה ג"פ דאפי' אינו בדעתו מסופקים שם תוס' וסה"ת וש"פ שמא אף לר"י כישן דמי ועב"י:

חד הן כו'. כ"ה גי' הרי"ף והרא"ש וש"פ קודם חד הן ותרי לאו וכ"מ בירושלמי שם מיהו נ"ל שאין נ"מ:

חד לאו כו'. ר"ל בשניהם וכמ"ש תוס' שם בד"ה בודקין כו' וכן כ' הר"נ וש"פ:

וי"א כו'. גמ' שם ועתוס' שם ד"ה אלא כו' ומ' מדברי הרב שדוקא בפירות ודלא כהירושלמי שאמר לאמך כו' וע"י סירוגין ו"פ כנ"ל ושיטות אחרות הרבה לפוסקים ועב"י:

או אלם כו' שם א"ל ר"ז אלם כו'. ע"ל סי' ק"ב ס"ה:

אבל חרש כו' אבל כו'. שם בגמרא ומתני' דיבמות קי"ב ב':

גוסס כו'. תוספות דקדושין ע"ח ב' ד"ה ל"ל כו' כ"ב הר"ן וש"פ והביא ראיה גם כן מתוספתא דתניא שם אמר כ' גט לאשתי ועלה לגג ונפל מן הגג ומת כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה:

וי"א כו'. כן למדו ממ"ש בתוס' והכי גבי מתנה כו' דמסתמא כו' אבל ליתא דמשום מתנה כ' כן דהא שחוט ומגויד וצלוב א"י לדבר וכן מסיים בתוס' שם וחולה נמי שנשתתק כו' ועב"י. ובסמ"ג מ' להיפך דשם קל"ב ב' כ' פי' שם ר"ש שאז א"י לדבר ואין בו כח ליתן כו' ור"ח שפי' בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס כו' לא היה דעתו לומר אלא מפני שא"י לדבר ומיושב בדעתו כו' ע"ש וכ"ה דברי מרדכי בגיטין שם ועהג"מר שם ואין חולק בדבר:

כל עוד כו' וה"ה כו'. בתוספתא הנ"ל:

מיהו כו'. בתוס' שם בד"ה התם כו' וכ' דא"צ בדיקה כלל וכ"כ בע"ה וכנ"ל אבל בירושלמי אמרינן תני בד"א שנשתתק מתוך בוריו אבל נשתתק מתוך חליו דיו פ"א אלמ' מ' דפ"א מיהא בעי וקושית תוס' י"ל דס"ד שא"א שלא יבא קודם נתינת הגט לידי טירוף דעת ומשני דאינו כן כו' אבל בתוספתא נראה דאפי' מתוך חליו בעי ג"פ דתניא התם היה חולה או משותק והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ אם אמר על הן הן ועל לאו לאו דבריו קיימין עכ"ל הר"נ שם בקיצור ור"ל חולה שאין יכול לדבר:

ואם לא הגיע הרי זה ספק. בגמרא אמרו דכשלא הגיע לשכרותו של לוט הרי הוא כפקח ואם עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו ואין כאן ספק ע"כ דחק המ"מ לפרש שהספק היא אם הוא כבריא וצ"ל תנו או שמא הוא כמסוכן וא"צ לומר תנו והיינו בנשתכר הרבה אבל בנשתכר מעט ודאי הוא כברי' ובאמת פירוש המ"מ דחוק קצת דהרמב"ם כתב סתם הרי זה ספק שנפרש דבריו דהספק הוא אם צ"ל תנו ובקרדייקוס לא מהני אמירת תנו וכמ"ש התוספות אבל גי' הטור בדברי הרמב"ם נכונה שגרס היה הדבר ספק אם הגיע הרי זה ספק ועיין ב"י:

אם הוא חולי דסמיה בידן וכו'. יפה כתב בב"ח דמאחר דר' יוחנן לית ליה סברא זו אין חילוק בין סמיה בידן לאין סמי' בידן וגם משמע דאין זו איסור דאורייתא אם לא היה בדעתו בשעת כתיבה מאחר שהיה בדעתו בשעת אמירה שאמר כתבו ותנו וגם ר"ל מודה היכא דאין סמיה בידן שאין זה רק איסור דרבנן אם כתבוהו קודם שנשתפה והכל תלוי באמירה לכתוב הגט שיהיה בדעתו ושישמעו מפיו אבל אם היה בדעתו בשעת אמירה אף על פי שאחר כך נשתטה שוטה גמור אפ"ה אפשר דאין פסול מן התורה רק מדרבנן וכן משמע מן הירושלמי שהביא הר"ן ע"כ מה שפסק כאן בחולי דאין סמיה בידן אינו גט דמשמע דהגט בטל מן התורה הפך דברי הרמב"ם שכתב הרי זה פסול ונמשך אחר דברי הטור שכתב אינו כלום ודבר זה צ"ע למעשה דלכאורה דברי הרמב"ם כנים:

וע"ל סימן קי"ט. כלומר דלעיל פסק באשה שהיא עתים חלומה אינה מגורשת אא"כ שהיה נראה שתשאר כך אבל ביש לה עת קבוע לחלימתה ולשטותה וגירשה בעת חלימותה וידע שתחזור לשטותה אינה מגורשת לדעת קצת פוסקים כמ"ש בתשובת מהרי"ו בשם הרשב"א ובתשוב' מהרש"ל האריך בזה והיינו דוקא באשה גזרו חכמים משום גרירה ואף שהיא עתה חלומה מ"מ שייך בה גרירה כשתחזור לשטות' אבל באיש המגרש אם הוא פקח לשעתו מה לנו שיחזו' לשטותו:

שיהא שפוי בשעת כתיבה. ומכ"ש בשעת שמצוה לכתוב שזה העיקר אבל בין כתיבה לנתינה אין קפידא וכתב הב"י ואפשר היכא דלא בדקו הש"מ וכתבו הגט על פיו בדיעבד כשר ואפשר אפי' בנשתתק מתוך חוליו ולא בדקוהו מודים דכשר בדיעבד היכא דלא אפשר וכמו שעשה בעל העיטור מעשה (הביא הב"י סי' זה ס"ק ד') אבל בנשתתק קודם ששאלוהו אם נתרצה בגט ודאי בעי בדיקה כמו שיתבאר בסעי' שאח"ז ואם לא בדקוהו מידי ספיקא לא נפיק ועיין בב"י אם נטרפה דעתו באמצע הכתיבה והניחו מלכתוב וחזר ונשתפה וגמרו הכתב הגט כשר:

והרכין בראשו לומר הן. אף על גב דאסור לכתוב הגט עד שישמעו קולו אמרו בירוש' הרכנת הראש הוא כשמיעת קול דעשה מעשה בגופו ועדף מכותב בכת"י דלא מהני לדעת רוב הפוסקים כמו שנתבאר בסימן הקודם סעיף ה':

וי"א דבודקין אותו ע"י פירות. עיין ב"י אם בבדיקה זו צריכין ג"כ לבודקו בסירוגין בהן ולאו או לא:

או אילם השומע ואינו מדבר. אילם הוא מתחלת ברייתו כך ועיין בב"י דאילם א"צ בדיקה דכשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וכתב בב"ח אבל אם נפלה לו יבמה מאחיו דיש כאן זיקה דאורייתא צריך בדיקה כמו נשתתק דקידש קידושי דאורייתא:

אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר וכו'. וכשם דרמיז' לא מהני ה"ה וכ"ש דכת"י לא מהני וכמו שנתבאר בסימן הקודם בסעיף ה':

אפילו היא פיקחת מוציא ברמיזה. פי' שרומז באצבעותיו ולא בקפיצת פיו ומשמע דא"צ בדיקה כמ"ש למעלה באילם דגם בשעת כניסה היה כמו שהוא עכשיו:

אבל אינו מדבר לא. אף על גב בשחטו בו שנים דבסעיף שאח"ז ברמז סגי שאני התם דנשחט מתוך בוריו ודעתו צילתא היא אבל בגוסס מתוך חוליו שאין דעתו צלולה כשניטל ממנו כח הדיבור וע"כ דעת יש אומרים דיש להחמיר:

צריך בדיקה ג' פעמים. בב"ח כתב כל מידי דבעי בדיקה אין אנו בקיאין לבדוק ולא משמע כן מדברי מהרמ"א ע"כ צריך להתיישב בדבר:

סעיף ב' ואם הוא חולי דסמי' בידן וכו' נ"ב הנה דעת הרמב"ם בין סמי' בידן ובין אין סמי' בידי הוי רק פסול מדרבנן ועיין ב"י שהקשה עליו והנה המהר"ם בן חביב בספרו ג"פ כתב דיש ראי' להרמב"ם דאם נאמר דבטל מן התורה למה מודה ר' יוחנן דמותר לכתוב לכשישתפה ואין צריך לאמלוכי בי' ואם מן התורה בטל הגט תו בטל גם שליחותו והיאך רשאי לכתוב בלתי ציווי' ש"מ שאין פסול רק מדרבנן ייע"ש והביאו בהג"ה משנה למלך פ"ב והקשה עליו מפ"ב דגיטין דקתני זה הכלל כל שתחילתו וסופו בדעת כשר ואמאי כשר נימא דבטל שליחותו דהתם בוודאי כשהוא שוטה בטל שליחותו מן התורה ואעפ"כ כשר לכשישתפה וא"צ לחזור לעשותו שליח יע"ש ולפענ"ד נראה דדברי ספר גט פשוט נכונים ולא קשה עליו מן הש"ס כלל דהתם מיירי לענין שליחות הבעל שעשה שליח להלכה וכו' והנה בשליח הולכה א"צ שישמע השליח מפיו של הבעל רק יכול למנותו ע"י כתב כמבואר לקמן בסימן קמ"א וכן נמי ע"י כתב לאו דוקא דה"ה בע"פ אם מודיע לו שרוצה לעשותו שליח יכול להיות שליח וא"צ לשמוע מפיו רק שידע בשום אופן שדעת הבעל שיהי' שליח מהני ע"כ כיון דהבעל מתחילה עשאו שליח והשליח נשתטה וחזר ונשתפה והנה מסתמא דעת הבעל עדיין שיהי' שליח כ"ז שלא חזר בפיו ואנן סהדי שרוצה שיהיה השליח שליח להולכה כמו שמינה אותו בתחילה וא"כ נהי דהשליחות הראשון נתבטל מ"מ כיון דמסתמא דעתו שיהא עדיין שליח ונעשה השתא שלוחו מחדש ובפרט דהרמב"ם ס"ל דשליח להולכה א"צ עדים ע"כ גם זה מהני דלא גרע מהודיע לו ע"י אחר דמהני אבל בסופר שצריך שישמע דוקא מפיו אף שיש כמה עדים שצוה הבעל שיכתוב לא מהני כל זמן שלא שמע מפיו וא"כ נהי כיון דהתם עדיין דעת הבעל שיהי' שלוחו לכתוב כל זמן שלא חזר בפירוש מת לא מהני כיון שאמירה ראשונה נתבטלה תו השתא אין יכול להיות שלוחו כיון דאינו שומע השתא מפיו א"ו דלא נתבטלה לגמרי דמן התורה כשר אף בשעת שטותו כן נ"ל נכון וברור:

סעיף ג' מי שהוא עתים חלים וכו' ואם גירש באותו שעה גטו גט ואפי' חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי נ"ב הנה שיעור זה מה נקרא אינו שפוי לגמרי לא ביאר כאן הש"ע והנה בהרשב"א בתשובה הובא בב"י מקור דין זה משמע כל שאינו עושה דברים המפורשים בחגיגה לסימני שוטה יש לו דין פקח אף דהוי עתים שוטה לגמרי אך נראה דהרשב"א לשיטתו אזיל דס"ל דלא נחשב שוטה רק בעושה דברים המפורשים בש"ס דחגיגה שם לכך גם בעתים חלים בעתים שוטה ס"ל כן אבל לדידן כיון דבשוטה עצמו יש דיעות בפוסקים הובא בב"י דאף בשאר דברים נמי נחשב שוטה ולאו דוקא הני דמפרשים בחגיגה וא"כ נהי דלענין להחשיבו שוטה קיי"ל דאינו שוטה רק באחת מאלו היינו רק דלא מחזקינין לי' לשוטה רק בהני ואף דספק אשת איש היא והוי ראוי לאוקמי' אחזקת א"א מ"מ אזלינן בתר חזקה דידי' וכיון דעד הנה לא הי' שוטה לאחזיקו בחזקת שוטה לא מחזקינן לי' ואוקמי לי' אחזקתו דמעיקרא שלא הי' שוטה וחזקת הגוף עדיף משאר חזקות כידוע ולכך אין לו דין שוטה רק באמת מאלו אבל היכא דהוי כבר שוטה לומר דעתה יוצא מחזקת שוטה להיות פקח כיון דיש חזקה להיפוך דהוי שוטה עד הנה וגם חזקת א"א לכך נראה דאף אם עושה איזה שטות אחר כל דאין דרך פקח לעשות כן נחשב שוטה וחיישינן לדעת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דאף בדברים אחרים הוי שוטה ולפי"ז מ"ש המחבר אפי' אינו שפוי לגמרי הכוונה רק דחזינן דאינו מבין דבר אחד על בוריו או בניכר מישובתו ועסקיו דאין דעתו צלולה בו אבל מ"מ אינו עושה שום שטות בפועל אבל כשעושה שום שטות בפועל בקום ועשה יש לו דין שוטה כנלפענ"ד נכון וברור לדינא וכן הוסכם עמדי הגאון בעל ישועת יעקב זצ"ל והוא נכון ועיין מ"ש במהדורא ב' ח"ב על אהע"ז סימן ר"כ ובמהדורא ה' סימן ט"ז וכ"ח אשר הארכתי בענין זה בכמה חלוקי דינים חדשים בעזה"י ודוק. ועיין בב"ש סק"ט מ"ש בסימני שוטה ונראה לי עוד הערה חדשה דאף שיש בו סימני שוטה היינו דוקא אם דרכו להיות כן שוטה בעצמו מבלי גורם דבר אחר אבל אם מעצמו לא השתטה כל ימיו רק כשרואה דבר אחד נבהל ונעשה שוטה בזה אינו נעשה שוטה ובזמן שהוא חלים הרי הוא כחלים לכל דבריו ויש להביא ראי' לזה מוסת הקופצת או שאר וסת דבא ע"י מעשה דאין לו דין וסת ואף דהתם עכ"פ בעי עקירה פ"א היינו דשם הוי לאותו דבר עצמו לומר דאפי' בעשתה אותו מעשה תהי' מותרת ולא ניחוש לו בזה בעי עקירה עכ"פ פעם אחד אבל כיון דהוי לענין אם יהי' נחשב בכלל שוטה לדברים אחרים אפי' בעת חלומתו בזה כל דאין השטות בא מגופו רק מכח דבר אחר אין לו דין שוטה ולכאור' קשה למה במועד קיי"ל באם הוי מועד לשבתות אינו מועד לחול ופרש"י ע"י שרואה ב"א מלובשים יפה משמע הא לשבתות גופו הו"ל דין מועד ובעי' עקירה ג"פ והרי הוא נמי ע"י מעשה ולמה בוסת הבא ע"י מעשה נעקר בפעם אחד אך באמת א"ש דהתם עיקר העדאה שלו אם ראינו שכבר נגח עוד לענין שיהי' חייב נ"ש בזה כיון דחזינן דעדיין מתנהג בדרכו לכך אינו נעקר רק בג"פ אבל בנדה דהוי החשש רק על להבא שמא תראה בזה כל דלא ראינו דמתנהגת בדרכה לכך נעקר בפ"א וא"ש ועכ"פ בנדון דידן יש לצדד בזה ואין פנאי כעת לעיין בזה היטב ולא כתבתי רק דרך הערה בעלמא וע' בחיבורי מ"ה על אהע"ז סימן כ"ח שהארכתי בזה ודוק:

סעיף ז' גוסס וי"א דהרי הוא ברי וכו' נ"ב הנה הב"י כתב טעם הו"א וכן היא באמת בתוס' שיש ראי' מהא דגיטין דתני הניחו בחזקת חולה יתן שרוב חולים לחיים בחזקת גוסס לא יתן שרוב גוססין למיתה משמע דוקא מטעם דרוב גוססין למיתה דמסתמא מת כבר אבל אם עדיין חי יכול לגרש אף שהוא גוסס ייע"ש ולא הבנתי ראייתם דאפשר דבאמת הפירוש בש"ס כך דהא הטעם של סוברים דגוססין דמי למת הוא נמי מטעם דרוב גוססין למיתה וכיון דתו ימות בוודאי מחשבינן ליה השתא כמת וזה הפירוש בש"ס דהניחו חולה שרוב חולין לחיים ומסתמא חי עדיין ואף שהיא אפשר שהוא חולה מ"מ מקרי חי כיון דרוב חולין לחיים אבל גוסס כיון דרוב גוססין למיתה מקרי מהשתא כמת ואין יכול לגרש תו כלל וצ"ע בזה וזה דומה למה דאמרינן לר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי ואף דאנן לא קיי"ל כן היינו היכי שמחוסר מעשה ובידו שלא לעשות כן אבל היכי דבא ממילא אף לרבנן אמרינן כל העומד וכו' כמ"ש במקום אחר להוכיח מטריפה א"כ י"ל כיון דרוב גוססין למיתה א"כ עומד למות מסתמא לנך נדון כמת השתא תיכף לכך דבריהם צ"ע בראי' זו ודו"ק:

ה"ז ספק. עבה"ט שכ' ומזה. יש סמך כו' וע' לעיל סי' סק"ה ס"א בבה"ט. ומ"ש ואם בעת שצוה לכתוב לא היה שכור כו' עיין בס' גט מקושר בסג"ר אות י"ד מ"ש בזה:

עתים חלים. עבה"ט שכ' היינו כשידוע הזמן כו' והוא מדברי הב"ש סק"ד ועיין בתשו' חתם סופר חלק יו"ד סי' ז' דרב אחד הקשה לו דמדברי הב"ש משמע דוקא מי שיש לו וסת לחלימותו גיטו גט אבל אם אין לו זמן ידוע אפילו היה חלים לא מהני וא"כ גט חמור מעדות (נראה דכוונתו עמ"ש בש"ע ח"מ סי' ל"ה סעיף ט' הנכפה בעת שהוא בריא כשר אחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע כו') ובש"ע הוקל בגט מבעדות דבגט א"צ לחזור לשפיותו לגמרי וסגי בסוף שטותו והתחלת שפיותו (ר"ל ממ"ש בש"ע כאן ואפי' חלים בעלמא כו' ואילו גבי עדות איתא בש"ע שם וצריך להתיישב כו' והיינו כמ"ש בש"ע שם סי' רל"ה סכ"א וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו כו' ועסמ"ע שם) . והוא ז"ל השיב לו דלק"מ דאין ספק העושה שליח או מגרש בעצמו צריך שיהיה שפוי ממש ק"ו מעדות וסגי נמי בחלים אפי' אין לו וסת וזמן ידוע לחלימותו אך הכא מיירי במי שכ' או ציוה לכתוב בחלימותו ושלחו למקום אחר שצריך המוסרו לידע שבשעה שנותן הגט לידה הבעל הוא בחלימותו במקום שהוא שם והיינו במי שיש לו וסת לשטותו ולא הגיע וסתו וידע השליח שעתה הבעל הוא חלים ונותנו לאשה בשליחותו ולזה א"צ שיהיה הבעל באותו שעה חלים ממש אלא שכבר התחיל להבריא ולחזור לשכלו סגי למסור הגט כיון שכבר היה בדעתו שלימה כשציוה לכתוב וליתן ועיין בזה היטב ר"פ מי שאחזו ומזה מיירי בש"ע בסעיפים שלפני זה וע"ז קאי הב"ח ולק"מ עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דלכאורה נראה שדברי הב"ש הנ"ל לקוחים מדברי רי"ו בשם הרמ"ה הובא בב"י סי' זה (וגם לעיל ר"ס מ"ד ובש"ע שם ס"ב בהגה) שכ' וז"ל אין אנו יודעים בודאי הזמן שהוא עומד בריא והזמן שהיא שוטה הו"ל ספק ופשוט הוא עכ"ל ומפרש הב"ש דכוונתו אפי' אם בדקנוהו וראינו שהוא חלים בשעה שציוה לכתוב אפ"ה כל שאין לו זמן ידוע הוא ספק (דאל"כ הוא מלתא דפשיטא טובא לא היה צריך לכותבו כלל) והיינו משום דחיישינן שמא רגע אחר הבדיקה נתקלקל וזה דבר בלתי אפשר שיהא עומד בבדיקה מתחלת כתיבת הגט עד אחר גמר נתינתו וכן מבואר עוד בב"י בשם בעל העיטור במ"ש ואיכא מ"ד נשתתק ספק שוטה ולא דייק לן דאם איתא כי בדקינן ג' זימני מה הוה ליחוש דילמא פקח ונשתטה היא ולעולם יהא צריך בדיקה עד שיגיע גט לידה כו' וכן מבואר עוד להדיא מדברי הב"י גבי אלם והביא שם ראיה מסוגיא דר"פ חרש דאיתא התם דאי אמרת לר"א חרש עתים חלים ועתים שוטה קדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש ואם איתא הא מצי לגרש ע"י בדיקה א"ו דבע"ח וע"ש אינו מועיל בדיקה ע"ש. ומכל זה מבואר דאפי' אם מגרש בעצמו כל שאין לו וסת וזמן ידוע לחלימותו אפי' בדיקה לא מהני והיינו משום דחיישי' שמא יתקלקל. וגם מ"ש הגאון ח"ס דאין ספק העושה שליח או מגרש בעצמו צריך שיהיה שפוי ממש כו' אך הכא מיירי כו' לע"ד צ"ע דמדברי הרשב"א מקור האי דינא לא משמע כן. ועיקר קושיית הרב השואל איני מבין דלכאורה נראה דגט אינו חמור כלל מעדות ולדעת הב"ש הנ"ל גם גבי עדות דינא הכי הוא דצריך דיקא וסת קבוע לחלימותו ומ"ש בח"מ סי' ל"ה ס"ט אחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע כו' י"ל נכפה שאני כיון דזמן שטותו ניכר ע"י מעשה מוקמינן ליה אחזקת בריא לשלא איתרע ע"י מעשה ועוד י"ל דזהו נכלל ג"כ בדברי הרמב"ם וש"ע שם במ"ש וצריך להתיישב כו' וצ"ע: שוב נדפס תשובת מהרי"מ מבריסק וראיתי בסי' ל' האריך שם בדברי הב"ש הנ"ל והביא דברי הפר"ח שכ' לדחות ראיה הנ"ל מסוגיא דר"פ חרש די"ל כוונת הש"ס דגרושי לא מצי מגרש היינו כדרך המגרשין דהיינו בלא בדיקה אבל בבדיקה מועיל והוא ז"ל כ' ג"כ לדחות ראיה הנ"ל. וכ' שם דבאמת אינו מוכרע כ"כ דבע"ח וע"ש לא תועיל בדיקה ומצד הסברא נראה דמועיל ולא חיישינן שמא יתקלקל אח"כ דמוקמינן ליה אחזקתו דהיינו חזקה דאתיא מכח רובא דרוב ב"א אינם שוטים וסברא זו דמועיל בדיקה מוכרח בדעת גדולי הפוסקים שהביא הב"ש בסק"ט דס"ל דאלם מעיקרא כשמוציא את אשתו בגט בעי בדיקה ויקשה קושיית הב"י דאיך מועיל בדיקה הא יש לחוש דאחר הבדיקה יתקלקל ח"ו דלא חיישי' להא (איני מבין דהא מכלל אלו הפוסקים הוא ג"כ הרי"ו וא"כ יהיו דבריו סותרין זא"ז) וכן נראה דעת הרמב"ם (הועתק לשונו בח"מ סי' ל"ה ס"ח) במ"ש ונמצאת דעתו משובשת תמיד דיוק לשונו מורה לאפוקי הך דינא דרי"ו וכן מורה בפשוטות ל' הרשב"א שהביא הב"י בתחלת סי' זה והתרוך בזה (וקצת נראה מדבריי שמדקדק מלשון הרמב"ם והרשב"א דאפי' בדיקה א"צ רק כ"ז דלא חזינן ביה מעשה שטות ומתנהג כדרך כל אדם לא חיישי' ליה בעת ההיא) ע"ש. וע"ש עוד בח' מהרי"מ במעשה באחד שנפל מן הגג ונחלה לערך שנה ואח"כ הבריא רק לא רצה לעמוד ממיטתו ואח"כ עמד והלך ועשה מלאכה ואח"כ לא רצה לעשות שום מלאכה ולא היה שפוי בשלימות ולפעמים לא היה מדבר כלל וגם לא ביקש שיתנו לו לאכול אפי' כמה ימים רק אם היו נותנים לו היה אוכל ונהג כן זמן רב ואח"כ נתרצה ליתן ג"פ לאשתו וסידרו לו הגט ועל כל השאלות שצריך לשאול לבעל השיב על הכל כהוגן ובשעת הנתינה אמר הכל מלה במלה כדברי המסדר כו' כש"ד סימני שוטה לא הוה עליו מעולם רק ענין מרה שחורה שלא היה מדבר ולא משיב רק בשעת כתיבה ונתינה השיב הכל כהוגן וביום מחר גמגם קצת בבוקר ולאחר חצות חזר לדבר ולהשיב כהוגן. והשיב הנה מצד שנפל מן הגג אין כאן בית מיחוש אף דמבואר בס"ס זה דנפל מן הגג צריך בדיקה היינו כשנשתתק אבל כשהוא מדבר בכל ענינים אין חשש כלל. אבל מה דיש לחוש בזה כיון דמקודם לא היה שפוי בדעתו ולא היה אוכל ושותה והיה יושב בטל אף שבזמן הגט היה צלול בדעתו מ"מ כיון דלא ידעינן בבירור העת שהוא חלים לא מצי לגרש כלל כמבואר מדברי הב"ש סק"ד דבע"ח וע"ש אם לא ידעינן בבירור העת שהוא חלים אפי' בדיקה אינו מועיל. והאריך בזה דבמקום עיגון יש לצדד להקל ולהתירה ע"י גט זה חדא שדברי הר"ש הנ"ל אינם מוסכמים ודעת כמה גדולי הפוסקים דבע"ח וע"ש מועיל בדיקה (כמובא לעיל) וא"כ בנ"ד אף שלא היה ממש בדיקה המבואר בש"ס ובש"ע ס"ה מ"מ י"ל כיון שנהגי עכשיו בסדר הגט שנתרבה השאלות ותשובות וביטול מודעי וביטול כל התנאים הוי כמו בדיקה המבואר בש"ס דלדעת הרמב"ם הובא בב"י הך בדיקה דש"ס הוא לאו דוקא. ועוד יש לצרף דעת רבינו אביגדור הובא במרדכי ובמהרי"ק דדוקא הני סימני שוטה האמורים בפ"ק דחגיגה ולא בדבר אחר. ועוד דכבר אירע עובדא כזו בדורות שלפנינו ונדפס ע"ז שני ספרים אור הישר ואור ישראל וגאוני פפ"ד פסלו גט כזה והגדולים אשר במדינה כולם חלקו עליהם והועתק מקצת דבריהם בתשו' בית אפרים סי' פ"ט ונזכר שם בשם גאון אחד שהביא ראיה מדברי רש"י בחגיגה ו' ע"ב דחולי מרה שחורה לא יחשב בכלל שוטה דאינו נוגע למוח שבראשו רק הוא ע"י תגבורת המרה וגם כ' שם דאף לדעת הרמב"ם דס"ל דהני סימני שוטה לאו דוקא היינו בשעושה איזה מעשה שטות בידים אבל אם הוא רק מדבר דברים של שטות אינו נחשב כשיטה. ועוד דכבר צדדנו דנראה דעת הרמב"ם והרשב"א דבע"ח וע"ש בעת שנראה שהוא חלים לא חיישינן כלל לספק שוטה אף דאין לו זמן קביע ע"ז (ר"ל דאף בדיקה אין צריך) והכא בנ"ד בעת סידור הגט היה נראה לכל שהיא חלים. ומסיים כ"ז צדדנו במקום עיגון אך מחמת חומר הענין לא ראיתי להגיד דעתי בהחלט להתיר עד שיסכימו עוד שני גדולי ישראל ע"ש. וע' עוד בת' חתם סופר שם מ"ש בענין דברי הרמב"ם שהובא בח"מ סי' רל"ה סכ"א אודות הנכפים שצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שפיותו כו' ומדבריו מבואר דכ"ש בגט יש לדקדק בזה שלח יארע לו דבר זה גם אחר הנתינה ערך חצי שעה. וגם בגט הנשלח ע"י שליח למקום אחר יש לדקדק בזה:

ואם גירש באותה שעה. עב"ש סח"ח שכ' סימני שוטה ויפורש בש"ס ריש חגיגה כו' ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ע"ו אות א' יובא קצת לקמן סי' קע"ח ס"ג שכ' בשם מהרי"ט דהמבוהלים והנחפזים בדעתם והפתאים שהמה בכלל השוטים לענין עדות כמבואר ברמב"ם פ"ט מעדות ובש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"ב מ"מ לענין מקח וממכר וגיטין וקדושין הוו כפקחים ורק לענין עדות נחשבים כשוטים ע"ש. גם בס' תו"ג כאן סק"ב הזכיר דברי מהרי"ט אלי וכ' עליו דלכאורה הראיה שהביא מהר"ט שם מהא דפ' מי שמת שמכר נכסים ואלפוהיי דנישדי קשייתא כו' משם מוכח איפכא דהא מסיק שם דהא דעביד הכי חוצפא יתירה כו' משמע דאי לא היה לן למיתלי משום חוצפא היו מחזיקין אותו בשוטה אף דמסברי ליה וסבר אך מי יבא אחר המהרי"ט עכ"ד וע' עוד בתו"ג ס"ס זה מ"ש בענין סימני שוטה:

ובשעת נתינה. עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ו סי' ד' וסי' י"ב מענין זה באריכות:

אבל חרש. מסתימת הש"ס והפוסקים משמע דגם חרש גמור וה"ה שוטה גמור אינו גט כלל ואין חוששין לו אף לחומרא דאם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר אינה צריכה גט משני. ועיין בש' ישועות יעקב סכ"ד דחכם אחד מחכמי הזמן רצה להמציא דאף חרש גמור או שוטה גמור שגירש בב"ד והב"ד הודיעו לו ענין הגט ע"פ סדר הגט שבידינו יהיה מועיל ע"פ דברי הירושלמי ריש מס' תרומות דאמר התם דמתני' בגיטין כ"ב הכל כשירין לכתוב את הגט אפי' חש"ו אתיא כר"י בן ריב"ב דאמר חש"ו שקידש בינו לבין עצמו אין קדושיו קדושין ובינו לבין אחרים קדושיו קדושין יעו"ש וכתב דאף שאין להחליט הדבר להתירה לשוק ע"י גט זה מ"מ ספיקא הוי ויש להחמיר להצריכה גט משני ותמה על כל הפוסקים שנעלם מהם דברי הירושלמי הנ"ל (ונזכר שם שגם בס' בית מאיר הביא כן בשם הגאון בעל נו"ב כדברי החכם הנ"ל יכתב עליו שדברי הירושלמי אלו נדחים בתלמודא דידן אך לא הראה מקומי) והוא ז"ל האריך בזה והראה כמה מקומות בתלמודא דידן שלא כדברי הירוש' הנ"ל וגם בלא"ה אין מדברי הירושלמי ראיה דהירוש' בזה לשיטתו אזיל בהא דפיתוי קטנה אונס דס"ל להירוש' דלאו אונס הוא משא"כ לדידן דקיי"ל דאונס הוא עש"ל וע' בשו"ת מנחת עני סי' ס"ט מ"ש בזה. ועיין בס' תו"ג סק"ה הזכיר קצת מדברי הב"מ בשם הנו"ב הנ"ל ותמה עליו דאיך אפשר לומר דהירוש' מקדושי אשה איירי דא"כ האיך משכחת לה קדושין בינו לבין עצמו הא קדושין בלא עדים אפילו בפקח לאו כלום הוא א"ו דהירוש' מיירי בקידושי של אפר הפרה במי חטאת כו' ובחנם האריך בזה ע"ש וכבר הזכרתי זה לעיל סי' מ"ד סק"ד. וכעת הגיע לידי ס' תו"ג של הגאון מהר"א אבלי זצ"ל מווילנא ונכתב בצדו בכ"י הגאון הנ"ל דאין זה מוכרח די"ל דלעולם מיירי מקידושי אשה ומ"ש בינו לבין עצמו היינו שהיו העדים עומדים מרחוק והוא רואה אותם ע"ל סי' מ"ב ס"ג ובינו לבין אחרים היינו שעומדים בסמוך ומלמדים אותו עכ"ד:

אבל אם נשא. עיין במל"מ פ"ב מה"ג דין י"ז:

מוציא ברמיזה. עבה"ט בשם ב"ש מ"ש מיהו אם כנס ע"י כתיבה י"ל כשם שכנס כו' ועיין בס' תו"ג שתמה עליו דמה ענין זה לזה כו' ומסיק דאפי' אם קידש ע"י כת"י אינו יכול לגרש ע"י כת"י רק ברמיזה. וגם במ"ש הב"ש וכן אם כנס ע"י קפיצה כו' תמה עליו ג"כ בזה. וע"ש עוד בענין אם עדי חתימה הם אלמים וכתב דלפמ"ש הש"ך בח"מ סי' מ"ו סל"ו דאלם יכול לחתום עצמו בשטר לדעמ ר"י דאינו מחלק במפי כתבם בין אלם לאינו אלם יע"ש א"כ ה"נ יכולים לחתום בגט ע"ש. ומ"ש הבה"ט וחרש המגרש כותבין גט בו' עד והנוסחא ע' ברי"ו ובתשו' צ"צ סי' ס"ח. הנה ספר רי"ו אין אתי אך ראיתי בתשו' צ"צ שם כתב ששאל מהגאון בעל תוס' י"ט על נוסח גט חרש וגם אם צריכין לכל השאלות וביטול מודעי והיתר נדרים בחרש המגרש. והשיב לו בזה"ל הנני מעתיק לשון רבינו ירוחם בזה וזהו טופס גט חרש כפי שכתב בעל העיטור וכן נמצא בשם הגאונים בכך וכך כו' אנחנו בי דינא דחתימי לתתא במותב תלתא כחדא הוינא אתא קדמנא פלוני בר פלוני ורמיזנא ליה ורמז להוציא פלונית בת פלוני דאינסבא ליה ברמיזה ומדמרמז לנא כתבנו לה גיטא דנא למהוי מגורשת גמורה ותהא רשאה ושלטאה בנפשה למהך להתנסבא לכל גבר די תיצבין ואנש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם ודן די יהוי לה גט פטורין ואגרת שבובין וספר תרוכין כתקנתא דרבנן והרי את (שם בסוף התשובה הגיה שצ"ל והרי היא) מותרת לכל אדם עכ"ל רי"ו אך נראה פשוט דזה שכתב טופס גט חרש לא לאפקוע מיני' טופס שאר גיטי נשים אלא נוסף על שאר טופם גט צריך טופס זה לפי שצריך שיהא רומז וזה אי אפשר בלא ב"ד שיהיו חוקרין ע"ז שרומז אם הוא כהוגן וכן צריך בדיקה כדמסיק ב"י ובודאי שצריך ב"ד לכל זה והילכך ע"ז עושין זה הטופס אבל כותבין הגט ככל שאר גיטין ולשון גיטא דנא שכתוב בזה הטופס אגיטא שנכתב בפני עצמו קאי. ונמצא במכתבים שבידי עובדא להגאון מהר"ר פייבש מקראקא כתב כתובה לאשת חרש בכיוצא בטופס זה ושם כתוב להדיא וכתבנו לה שטר כתובתה כמו שכותבין לכל הנשים אות באות וזה נוסחה ברביעי בשבת כו' ואע"ג דהתם משמע שהכל בכתב אחד הכא לא מסתבר אלא שהגט עצמו נכתב בפ"ע ככל חוקותיו וככל משפטיו כו' ומה דמספקא ליה אם צריכין לכל השאלות אין לי בזה שום ספיקא דמהיכי תיתי שלא יהא מרמז על הכל דהא רמיזה דידיה במקום אמירה דפקח הוא ובגיטין דצריך רצון ודאי דצריך שירמוז ע"ז משא"כ בקדושין ואלא מיהת ביטול מודעי מסתברא שאינו צריך דמהי תיתי לחשודי ליה שמסר מודעא דמאין נודע לו זה ואי איתא דאפשר למבדקיה אי ידע מענין מסירת מודעא אין הכי נמי שצריך שירמוז בביטולה ושלום כו' עכ"ל תשובת הגאון הנ"ל (ועיין בתשו' נו"ב ר"ס פ"ד כתב שם בגט חרש אי אתי לידי הייתי מתיישב איך לעשות כו' ע"ש) . ובענין גט חרשת כתבתי לעיל סי' קי"ט ס"ו י"ט י"ג דאין בו שינוי משאר גיטין ע"ש. ובענין גט חרשת כתבתי לעיל סי' ע"ז ומה שרמז הב"ש והבה"ט לעיין בת' צ"צ סי' ע"ז אין לנהוג כשהחרש מקדש. כתבתי בזה לעיל סימן מ"ד סק"א:

אבל אינו מדבר לא. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סימן תר"ח ובחלק ד' סי' ר"ו:

ויש להחמיר. עיין בתשו' פרי תבואה סימן כ"א בשכ"מ שציוה לכתוב גט לאשתו לפוטרה מיבום וסידר אמירתו לסופר לכתוב ולעדים לחתום וקודם הנתינה הוכבד עליו חליו ואשתקיל מלוליה והרכין בראשו לעשות כדברי הרב המסדר ליתן הגט לאשתו ונתנו לה ואח"ז היה חי כמו חצי שעה ונשאל מה דין האשה אי דמיא נ"ד למה שהחמיר הרמ"א בגוסס שא"י לדבר דאפי' בדיקה לא מהני ליה לפי מה שפירשו הח"מ והב"ש דזה גרע מנשחט בו שנים דשס נשחט מתוך בוריו ודעתו צילתא ובגוסס מתוך חוליו כשניטל ממנו הדבור י"ל דאין דעתו צלולה או דילמא שאני נ"ד שלא היה ודאי גוסס באותה שעה שהרי לא יראה בו סימני גוסס שהזכיר הרמ"א ז"ל. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו דיש להקל מטעם זה שלא היה ודאי גוסס בשעה דאשתקיל מלוליה והרכין ליתן גט והרי יש כאן ס"ס היינו ספק דפלוגתא לצרף לספיקא דגוף הענין דשמא זה לא היה גוסס. ואף דאשה זו בחזקת זקוקה ליבם היתה וס"ל להט"ז ביו"ד ס"ס ק"י דהיכא שס"ס סותר להחזקה עצמה אין הס"ס מועיל במקום אתחזיק מ"מ בנ"ד גם הט"ז מודה דכאן לא מחמת הס"ס אנו באים לגרע כח חזקת האיסור אלא ע"י חידוש מעשה הגט ממילא הורע כח החזקה ועל מעשה הגט אנו באים לידון בס"ס זו שהי' כדינו ואז החזקה ממילא לא תוסף כחה (זה צ"ע מדברי הט"ז שם שכ' ודומה לזה האשה שהיא בחזקת א"א ונולדו אח"כ ספיקות בגירושין כו' ע"ש. ועמ"ש מענין זה לעיל סי' י"ז סעיף ט"ו ס"ק ע"א) ועוד דבנ"ד לא הוי אתחזיק איסורא כלל דנגד חזקת האיסור יש חזקת היתר חזקת חיות וצלילת דעת. ואף דהט"ז בי"ד סי' שצ"ז דעתו דהיכא דעתה כבר מת יותר אית לן למיזל בתר חזקה דהשתא לומר כבר מת מקודם ואע"ג דבכל דוכתא קיי"ל חזקה קמייתא עדיפא מדהשתא כמו במקום ובגבינות שאני מיתה דכל חי עומד למות כו' הנה הט"ז בעצמו בתשובה הנדפסת בשו"ת גאוני בתראי סי' ז' חזר בו וסובר דגם בכה"ג אזלי' בתר חזקה קמייתא כו'. ושוב כתב דאכתי הייתי חושש בדין זה לפ"ד הש"ך בנה"כ סי' שצ"ו שם דהיכא שיש זמן ידוע לתלות ולומר שבזמן זה נפסק כח החזקה קמייתא והתחילה ריעותח לא אזלי' בתר חזקה קמייתא רק בתר חזקה דהשתא מאותו זמן הידוע א"כ בנ"ד אולי הפסקת כח הדבור בגסיסה תליא וכמ"ש התוס' בקדושין ע"ח והר"ן בפ' מי שאחזו דלהכי נקט שנפלו לו כשהוא גוסס משום דמסתמא גוסס א"י לדבר וא"כ יש זמן ידוע לתלות שמעת שנשתתק נעשה גוסס ובכה"ג לא אזלינן בתר החזקה קמייתא והדר הדין דיש להחמיר לחוש לדעת רמ"א דאולי לא היה שפוי בדעתו ולא מהני ליה אפי' בדיקה ועוד הייתי חוכך דאולי גם הפסק כל הדבור כאחד מסימני גוסס יחשב ע"פ דברי התוס' ור"ן הנ"ל ולא מקרי ספק גוסס. אך מצאתי להפ"י בקדושין שם שהכריע דעיקר כוונת התוס' הוא דסתם גוסס א"י לדבר מחמת שנטרפה דעתו ומעתה בנ"ד שלא התחיל בו טריפת דעת בעת ההרכנה שהרי ע"י הבדיקה שהוא היה שפוי בעת ההרכנה אחר שנשתתק אנו באים להתיר אין מקום לחשש זה עכ"ד ע"ש:

סי' קכ"א ב"ש אות ה' כמ"ש הבית יוסף. נ"ב וכ"כ הראנ"ח בתשובות ח"ב ס' י"ח:

שם בא"ר י"ל גם הטור מודה. נ"ב לענ"ד אין בזה ספק דכי היכי דאם אינו שפוי בשעת הנתינה דבטל מדאורייתא דבעי' שיהא המשלח בכחו לעשות מדבר בעצמו בשעת מעשה השליחות ה"נ לענין שליחות הנתינה. ובטור כ' ואם כתבו ונתנו בחליו אינו כלום. ובפרישה כתב דהיינו או שנתנו א"כ מבואר דאם לא הי' שפוי בשעת נתינה דהגט בטל דאורייתא:

ח"מ אות ב' דברי הרמב"ם כנים. נ"ב ומ"מ אפשר דוקא באמר כתבו ותנו דבשעת כתיבה ראוי לנתינה כיון דמינה שליח גם על הנתינה אבל באומר כתבו ואחזו קורדייקוס וכתב הסופר ונשתפה ונתן הבעל הגט י"ל דבטל מדאוריית' דבעי וכתב ונתן דבשעת הכתיבה ראוי לנתינה וזה לא הוי בגט בשעת כתיבה כשאחזו קורדייקוס ראוי לנתינה וד"ק גם אני מסתפק בנתן לה הגט ולא תתגרשי עד לאחר ל' וביום הל' אחזו קורדייקוס י"ל דפסול מדאורייתא דדוקא במינה שליח ונשתטה דהשליח עומד במקומו אבל היכי דגירש בעצמו בעי' דבשעת חלות הגירושי' הוא ראוי לגרש. ע' תוס' גיטין י"ג ע"א ד"ה לא יתנו ודו"ק ומלשנא דרש"י גיטין רס"ו ד"ה לאחר מיתה וכו' תיזקק' ליבם וע' מהרש"א שם משמע דבנשתטה דעדיין לא נזקק' ליבם הוי גט כיון דהנתינה לידה הי' קודם דנשתטה. ואפשר דמ"מ במינה שליח ונשתטה וכתב ונתן השליח דבטל מדאורייתא כיון דהנתינה לא הי' בשעה שראוי לגרש וכמו שחילקו תוס' בגיטין ד"ה לא יתנו דלחד צד נתן לה עדיף ממינה שליח ודו"ק:

ב"ש אות ט' י"ל כשם שכנס ע"י כתיבה. נ"ב לענ"ד אינו כיון דפסקי' דבנשתתק לא מהני כתיבה והטעם דבעי' שהסופר ישמע קולו או הרכנה דהוי מעשה בגופו אבל ע"י כתיבה לא א"כ אינו הטעם משום חסרון דעת רק מטעם דלא מקרי ציווי לסופר ע"י כתיב' א"כ ל"ש בזה כשם שכנס דמ"מ ליכא צווי לסופר:

אין כותבין אותו דבעינן צווי הבעל לכתוב הגט דכתיב וכ' לה דהיינו או הוא (או) שלוחו וכאן אין שליחות לזה ע"כ משמע אפי' אם נתרפא ועברו וכתבו והוא מסכים לזה ל"מ כיון דעכ"פ הכתיבה שלא כדין וברשב"א כתב כלומר ואפי' נכתב באותה שעה ולאחר שנתרפא נתנוהו לו ונתנו לה פסול לפי שלא נכתב כמצות הבעל כיון שאין בדבריו כלום עכ"ל ואין למידק מלשון זה דאם נכתב אחר שנתרפא מהני דהא חד טעמא הוא כיון שלא נכתב במצות הבעל אלא הרשב"א לא נתכוין אלא ללמדנו דל"ת דאין כותבין ונוהגין בלא דעתו אבל אם מסכים לזה (ש"ד) קמ"ל דלא ואין חילוק בין נכתב בשעת חליו או אח"כ ועיין סי' קל"א מה שכתבתי בסעיף א':

ואם לא הגיע ה"ז ספק זה לשון הרמב"ם משמע אפי' לא הגיע ודאי יש ספק משום דעכ"פ הוא שכור ובטור כתב בשם הרמב"ם ספק אם הגיע ה"ז ספק משמע בלא הגיע ודאי אין כאן ספק וכתב ב"י דכן משמע לשון הרמב"ם לענין קדושין שכ' שכור שקידש קדושיו קדושין ואפי' נשתכר הרבה ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קדושיו קדושין ומתיישבין בדבר משמע שבודאי לא הגיע הוי קדושין ודאי וה"נ בגט ע"כ מסיק דמ"ש הרמב"ם בגט אם לא הגיע היינו שלא ברור לנו שהגיע כלומר ומספקא לן אם הגיע ה"ז ספק גט והרב המגיד כ' וז"ל בפ' הדר אמרינן שכור שלא הגיע כו' הרי הוא כפקח לכל דכריו ושמא היכא דאמר כתבו ולא אמר תנו כמי שאחזו קורדייקוס והוי ספק אם הוא כבריא וצריך שיאמר כתבו ותנו או שמא הוא כחולה ואפי' כלא אמר תנו וכן נראה שהרב כ' שכור אחר מי שאחזו קורדייקוס דאע"ג דהוא כפקח אינו כבריא עכ"ל וא"כ מ"ש רמב"ם ה"ז ספק היינו בלא אמר תנו אבל אם אמר תנו הוה גט גמור כמו קדושין ותמוה לי האיך אפשר לומר דשיכור א"צ שיאמר תנו והא איתא במשנה ומייתי לה פ"ק דגיטין דף י"ג בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתכו גט לאשתי הרי אלו יכתכו אע"ג דלא אמר תנו חזרו לומר אף המפרש בים והיוצא בשיירא ר' שמעון שזורי אומר אף המסוכן ואם איתא דשכור נמי א"ל תנו למה לא חושבה התנא. ולדידן ודאי יש להחמיר בכל שכור שהוא נשתכר הרבה לכל דבר להחמיר:

דסמיה בידן ה"ז פסול בגמרא ר"ל ס"ל דכותבין בעודו בחליו דמדמי ליה לישן ור"י אמר לכשיתרפ' כותבין דמדמי ליה לשוטה ופרכי' ור"ל אמאי לא מדמי ליה לשוטה שוטה לאו סמיה בידן אבל האי סמיה בידן דאפשר לו ברפואה ר"י נמי אמא לא מדמי לישן ישן לא מחוסר מעשה האי מחוסר מעשה פ' שצריך רפואה וק"ל כר"י כתב הרמב"ם דאם כתב קודם רפואתו הוא פסול ותמה ב"י למה ב' פסול שהוא לשון ספק גט בלשון הרמב"ם היה לו לומר ה"ז בטל דהיינו ודאי אינו גט ותירץ דר"י נמי קאמר דהוה ספק כיון דלר"ל כותבין אפי' לכתחלה משום דסמיה בידן לא נפלוג מחלוקתן ולר"י נמי מהני סמיה בידן דמהוי דלא הוה אלא ספק וק"ל דא"כ למה צריך תלמודא לומר לר"י חילוק דמחוסר מעשה אמאי לא אמרינן דר"י מסתפקא ליה אי הוה כישן או לא וכמו שהוא האמת לדעת הרמב"ם אלא ודאי דר"י ודאי אינו גט קאמר וכ"כ הטור אינו כלום משמע לגמרי ונראה דהא דכתב רמב"ם ספק משום דיש ספק חולי זה אם הוא כמו קורדייקוס בגמרא או לא ע"כ כתב לשון חומרא:

ובשעת נתינה ובתוס' כתבו ואומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בנתים אפי' נתפקח לבסוף אינו מועיל ובתב ב"י על זה דבודאי אם היה שפוי (כשנכתב) ונתקלקל וחזר ונשתפה בשעת נתינת הגט כשר דהא כשאמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס ואמר אל תכתבו לכי צילא דעתיה כותבין ולא צריך לאמלוכי ביה אלמא אחיזת קורדייקוס לא ביטלו דבריו הראשונים כ"ש שלא תבטל מעשה כתיבת הגט וליכא למימר דהא דלא (ביטל) אחיזת קורדייקוס את דבריו היינו דוקא היכא דסמיה בידן אבל באין סמיה בידן יבטל דהא (ר"י) דק"ל כוותיה לא מפליג בהכי דכיון דמחוסר מעשה לשוטה מדמינן ליה אבל כוונת התו' שאם נתנוהו בשעת הקלקול אע"פ שנשתפה אח"כ לא אמרי' איגלאי מלתא דשיפוי היה כשנתן הגט והגט כשר אלא מספקא לן שמא שוטה היה והו"ל ספק גט עכ"ל ותמהתי מאד על גברא רבא כמוהו שסותר במקום אחר דבריו זא"ז דהא לעיל בסמוך כ' דס"ל להרמב"ם דר"י ס"ל נתנו הגט בשעת חליו ה"ל גט ספק דשמא יש לדמותו לשוטה א"כ מה קשיא ליה כאן דהא ר"י ס"ל דלא מפליג בין סמיה בידן דכיון דמספקי ליה לר"י אימא ה"נ אזלינן כאן לחומרא ונאמר דשמא שפיר יוכל לבטל כי היכא דאזלינן לחומרא בנכתב בעודו בחליו דשמא דומה לשוטה ואזלי' כאן לחומרא וכאן לחומרא אין זה אלא תמה על הרב ב"י ומה שפירש דברי התוס' שנתנו בשעת חליו האי פירוש' לא סלק' שפיר כלל דא"כ למה כתכו התוס' נתקלקל בנתים היה להם לומר נתקלקל בשעת נתינה אפילו נשתפה אחר נתינה לפי פירושו וקושיות הב"י דהא אין החולי מבטל הדברים הראשונים ק"ו משעת הכתיבה האי ק"ו פריכה היא דשאני הדברים הראשונים שאמר כתבו גט לאשתי דלא נתן זמן לזה אלא כל אימת שירצו יכתבו וכיון דלא כתבו עד אחר שחזר ונתרפא ממילא אין התחלה לשליחותייהו עד אותה שעה ולא היו כולם בשעת חוליו משא"כ בכתבו הגט בשעה שהוא שיפוי ונתקלקל דהיה כבר מוכן הגט בשעת הקילקול וכיון שבשעת דקילקול אינו בר גרושין ממילא הגט אין בו ממש באותה שעה ולא יועיל מה שנתרפ' לתקן מה שהיה מקלקל בשעת חוליו דכי היכא דאם כתבוהו בשעת הקילקול פסול אע"פ שהציווי היה בשעת שיפוי הכא נמי אם נכתב כבר נעשה מקולקל בשעת חליו וכ"כ הרא"ש בסדר הגט סוף גיטין ז"ל ואם שכיב מרע מצוה לכתב גט יזהר הסופר שיהיה החולה מיושב בדעתו מתחלת כתיבת הגט עד גמר נתינתו שאם תטרף דעתו בנתיים אע"פ שחזר דעתו עליו פסול עכ"ל משמע דלא כפי' ב"י והב"י כתב שיש שם ט"ס וצריך להגיה כתיבתו במקום נתינתו שהרי רבינו כתב הסדר ההוא וכתב עד גמר כתיבתו עכ"ל ולא נראה לע"ד להגיה דא"כ לא נתנו שיעור לשיפוי רק עד אחר הכתיבה והלא עכ"פ בעינן שעת הנתינה דכתב רבינו הטור ברמזים וז"ל צריך שיהיה דעתו מיושבת עליו אף בשעת כתיבה וכ"כ הרא"ש וא"כ היאך נתן גבולו עד גמר הכתיבה דמשמע ותו לא וזה אינו אלא ודאי הגירסא שלפנינו אמת ואין להגיה כלל ומ"ש הטור כאן שיפוי בשעת הכתיבה פירושו אפי' בשעת הכתיבה כ"ש בשעת נתינה ובאמת כיון שהתחיל השיפוי בשעת הכתיבה צריך שלא תקלקל אפילו בנתיים עד גמר הנתינה כנלע"ד לפסוק למעשה ולפ"ז גם מ"ש ב"י בסי' זה לענין אם התחילו לכתבו כשהיה שיפוי ונתקלקל והניח מלכתוב וחזרו ונשתפה וגמרו נ"ל דלפי מה שהוכחתי דשטותו אינו מבטל לא דברים ולא מעשים הראשונים הכא נמי דכוותיה וחוזר וגומר לכשישתפה עכ"ל ולפי מה שזכרנו אין יסוד לבנין זה:

והרכין בראשו דכיון שעושה מעשה בגופו הוה כמו השמעת קולו ועדיף מבתב ידו ועיין מ"ש בסוף הסי':

דבודקין אותו כו' בגמ' וליחוש שמא שיחא דלאו לאו נקטיה פי' חולי של שגעון המלמדו תמיד להרכין ראשו בהרכנת לאו או הן ואינו משיב על שאלתם ושיח' פי' השתחויה א"נ שיחא דהן נקטי א"ר נחמן דאמרינן ליה בסירוגין פירש"י לשחות בין הרכנה לשאלה ואח"כ חוזרין ושואלין אותו שאלה בעצמ' וליחוש שמא שיח' דסרוגין נקטי' דאמרי' ליה חד לאו ותרי חן ותרי לאו וחד הן דבי ר' ישמעאל תנא אומרים לו דברים של ימות החמה בימות הגשמים ושל ימות הגשמים בימות החמה מאי ניהו אלימא גלופקר' ששואלין אותו בימות החמה אם הוא מבקש גלופקרא שהוא בגד של ימות הגשמים ליחוש שמא קור אחדיה ואע"ג שמשיב הן לאו שוטה הוא אלא בפירי והטור כתב ששואלין דבר שראוי להשיב עליו אם רואים שדעתו מיושבת עליו שרומז על תשובת לאו הרכנה כדרך בני אדם על לאו לאו ועל הן הן ג' פעמים בכל אחת כותבין ונותנין ולא בדקו אותו ג' פעמים הן זה אחר זה אלא חד לאו ותרי הן ותרי לאו וחד הן ולא יבדקו בדברים הנמצאים באותו זמן אלא בקיץ שואלין אותו אם רוצה בפירות של חורף אם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואם ישיב לאו פיקח הוא משמע דהטור ס"ל דתרתי בעינן הא' שצריך חד הן ותרי לאו ותרי הן וחד לאו דהיינו כתירוץ של רב נחמן השנית לבדקו בפירות והיינו כרבי ר' ישמעאל ואם כן לא פליג ר' ישמעאל על מתני' דמפרשה ר"נ כמו שזכרנו וכ"כ התוס' אלא שכתבו דכל אחת הועיל לבדו דהיינו או כר"נ או כר' ישמעאל ובזה לא ס"ל לטור כן אלא תרוייהו בעינן. וסירוגין דנקט בגמ' מפרש הטור שהוא לשון דילוג כמו שמצינו לענין וסת לסירוגין בי"ד סי' קפ"ט לא כרש"י שהוא לשון המתנה דמשמע אפילו אם כסדרן זא"ז אלא שלא שואלין אותו אלא שלא כסדרן אפילו שלא כסדר הדילוג ולפ"ז א"צ להמתין בין השאלות ונראה דהטור לא קפיד דוקא אפירי אלא ה"ה כיוצא בזה במה שראוי עליה התשובה ההיא דהיינו כדאית' בירושלמי נכתב גט לאשתך הן לאמך לאו לאשתך הן לבתך לאו לאשתך הן לחמותך לאו וס"ל להטור נמי בזה שלא יהיו השאלות כסדרן אפי' בדילוג אלא חד הן ותרי לאו ותרי הן וחד לאו ולא כמ"ש ב"י דעת הטור דוקא בפירי ותו לא דמאי שנא ובש"ע פסק כן דא"צ תרתי בדיקות אלא סגי בחד לאו ותרי הן אפי' בכל מילי מה שאין התשובה ראייה על זה וממילא בבדיקו' פירי סגי בחד זימנא והיא דעת הסמ"ק ורבינו ירוחם וי"א שמבי' רמ"א היא דעת הטור ולא נתכוין לומר שע"י פירות לחוד סגי דא"כ היינו דיע' קמייתא אלא רצה לומר שהבדיקה של חד הן ותרי לאו כו' היא צריכא להיות בפירות כנלע"ד להחמיר כדעת הטור דתרווייהו בעינן:

אם רוצה שילקטו כו' כתבו התוס' דאמרו ליה אם רוצה פירי של ימות הגשמים בימות החמה ואומר הן כי אפשר בכבושים בדבש אלא ששואלין אותו אם רוצה שילקטו מן האילן וכתב הטור אם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואם ישיב לאו פקח הוא וק"ל דאם ירכין לאו על זה הוה פקח במה יודע פקחתו אדרבה שוטה הוא דמשיב שאינו רוצה באותן פירות דמשמע שאפשר הוא ללקוט אלא שהוא אין רוצה בכך ולפי מה שזכרנו דתרתי בדיקות בעינן דהיינו חד הן ותרי לאו וכו' ניחא זה וזה מדוקדק בלשון הטור ודאי שוטה הוא ואח"כ לא כתב ודאי פיקח הוא אלא נתכוין בזה דאם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואין מועיל לו אח"כ שום בדיקה עוד אבל אם משיב לאו אפשר שפיקח הוא מצד שאלה זו וע"כ מהני ליה הבדיקה השניה דהיינו חד הן כולי ואותן דס"ל בחדא סגיא נראה דצ"ל לדידהו דאי משיב הן הוה ודאי גיטו אינו גט אבל אם משיב לאו מודים הם דצריך בדיקה אחרת כמו שזכרנו ולא פליגי אלא דהבדיקה דחד לאו כו' לחודי' מהני לדידהו ולכ"ע אין היתר להנשא לאחר מחמת בדיקה דפירות לחוד אפילו אם אומר לאו אלא ספק כנ"ל:

או אילם השומע כולי לפי הנראה אילם מעיקרא לא בעי בדיקה דהא דאמרינן בפ' מי שאחזו דמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר כפקחין לכל דבריהם ולא השוה אילם מעיקרא לנשתתק אלא לענין שמוציא ג"כ ברמיזה אבל לא לענין בדיקה אלא שהב"י כתב בשם הרשב"א דלר' זירא אילם נמי אינו מגרש אלא בבדיקה כמו נשתתק והקשה ב"י למה צריך בדיקה אי מספקא לן דלמא כשוטה הוא נימא כשם שכנס ברמיזה כך יוציא ברמיזה כמו בחרש ואי מספקא לן דשמא הוא עתים חלים עתים שוטה לזה לא מהני בדיקה דשמא בתר הבדיקה נשתטה כמו דמצינו לענין חרש אליבא דר' אלעזר ר"פ חרש דמספקא ליה דעתי' חלים עתים שוטה ואמרינן שם דקידושיו קידושין דשמא היה חלים באותה שעה וגרושי לא מצי מגרש דשמא באותה שעה היה שוטה ה"נ נימא כן באילם מעיקרא והשאיר בצ"ע ולעד"נ לתרץ דשאני בדיקת האילם דהיא משום דיש אילמי שהם שוטים ויש שהם פקחים ע"כ הצריכו בכל אילם בדיקה קודם הגט לדעת מה טבעו של זה האילם ובאמת אם נבדק פעם א' ונמצא שהוא פיקח א"צ בדיקה אחרת לעולם אף אם יגרש שנית משא"כ בההוא ספק דיש לד' אליעזר כחרש יש לך צד שהוא עצמו פעם חלים ופעם שוטה ובזה לא מהני בדיקה וכיוצא בזה כתב ב"י עצמו בסימן זה לענין נשתתק בד"ה ובעל העיטור וז"ל מה שהקשה בעל העיטור דנהוי כעתים חלים ועתים שוטה י"ל כל שבדקנוהו ומצאנו דעתו מיושבת תו לא מספקינן ליה בשוטה ואם איתא דמחמת שטות נשתתק לא היתה דעתו מיושב בשום שעה עכ"ל וזה תמוה על הרב ב"י דבעל העיטור הקשה ג"כ קושיא זו על נשתתק כמו שהוקשה הוא כאן באילם ולעיל ניחא ליה בתי' זה וכאן השאיר בצ"ע וצ"ע במה שהשאיר בצ"ע.

כשהוא פיקח כולי דאז היה קידושין דאורייתא ולא תוכל להתגרש אלא גרושין גמורין:

מוציא ברמיזה. דכשם שכנסה ברמיזה מוציאה ברמיזה במשנה יש פלוגתא פלוגתא אם מהני קפיצה כמו רמיזה כמ"ש ב"י ופסק דקפיצה דהיינו עקימת שפתיים לא מהני אלא דוקא רמיזה שהיא בידיו וכראשו ונראה דאם כנס בקפיצה דמוציא ג"כ בקפיצה לד"ה ומשכחת לה קדושין ע"י קפיצה ע"י שליח: וכתב מו"ח ז"ל דבחרש מעיקרא דאמרינן דמוציא כרמיזה כ"ש כתב יד דמהני דאיכא הוכחה שמבין בטוב יותר מהרכנה כדכתבו התוס' ריש דף ע"א בד"ה א"ר יוסף עכ"ל ולא דק בהוראה זאת דודאי יש יותר הבחנת חכמה מחמת כתב ידו ממה שיש ע"י רמיז' אלא בזה לדעת רב כהנא דיכול לגרש מתוך כתב ידו ורב יוסף נמי ס"ל כן אבל לפי המסקנא בדף ע"ב דאמרינן עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כולי ואמרי' דהך קולו לאפוקי מדרב כהנא דאמר יכול לגרש מתוך כתב ידו והרכנה מהני אפי' למסקנ' וטעמא דהרכנה היא ע"י גופו ואמרינן בירושלמי היא השמעת קול היא הרכנה וב"י מביאו בד"ה מי שנשתתק וכ"כ הרא"ש בתי' קמא ורשב"א שמבי' ב"י בסימן ק"כ ד"ה אבל דעת הפוסקים כולי דהרכנה עדיפא מכתב ידו וכ"ב הטור שם בשם הרא"ש בנשתתק דלא מהני כתב ידו ואע"פ שהרכנה סגי כמ"ש כאן ממילא ה"ה בחרש מעיקרא אם כנס ברמיזה דיוציא דוקא ברמיזה ולא בכ"י ומסיק ב"י לדעת הרמב"ם בסי' ק"כ בד"ה ואם נפשך דבחרש גמור אע"פ שעושה מעשה פיקח הוא כשוטה ואין בהרכנתו ולא בכ"י קול בן דעת אלא קול כסיל אבל כל שהוא בן דעת כתב ידו או הרכנתו היינו קולו מדעת שאר הפוסקים ע"פ התוספתא לפסול גט הנכתב ע"י פיקח גמור וכ"ש דמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר עכ"ל: