שולחן ערוך, אבן העזר קי״ב: מזונות הבנות ממה נזונות ועד כמה וכל דיניהם ובו יח סעיפים: – עם 11 מפרשים

מזונות הבנות ממה נזונות ועד כמה וכל דיניהם ובו יח סעיפים:
מתנאי כתובה שתהיינה הבנות נזונות מנכסי אביהם אחר מותו עד שיתארסו או עד שיבגרו: הגה אפילו לא נכתב בכתובה או אפילו אין לה כתובה ובמקום שאין כותבין כתובה (טור) וי"א דאפי' במקום שכותבין כתובה ואין להם שטר כתובה ואפי' מחלה אמם כתובתה בפי' יש לבנות מזונות (הראב"ד פי"ט דאישות) וכן אם נתגרשה האם אפ"ה חייב במזונות הבנות:

בת הניזונת מנכסי אביה לאחר מותו מעשה ידיה ומציאתה לעצמה:

נתארסה בעודה קטנה איבדה מזונות מן האחין והארוס חייב במזונותיה: הגה וי"א דלא אבדה מזונות אלא כשתתארס משהיא נערה (כ"כ המ"מ פרק י"ט בשם ר"ח והרשב"א) וי"א דוקא שנתארסה מעצמה אבל נתארסה מדעת אחיה לא אבדה מזונות (טור בשם הרמ"ה):

נשאת הבת או מיאנה או נתגרשה או נתאלמנה אפי' היא שומרת יבם הואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה הרי זו ניזונית מנכסי אביה עד שתבגר או עד שתתארס: הגה וי"א דוקא מן האירוסין אבל משנשאת שוב אין לה מזונות (טור) וי"א עוד דוקא בחיי אביה דכשמת אביה היתה ברשותו אבל לאחר מיתת אביה אבדה מזונות מיד שנתארסה (טור בשם הרא"ש) (וכ"נ עיקר):

יבם אשת אחיו וילדה לו בת אם לא היה לאחיו נכסים הבת ניזונת מנכסי אביה אבל אם היו לאחיו נכסים וכן בת שנייה וכן בת אנוסתו אפי' נולדו לו אחר שנשאה וכן בת ארוסתו שנולדה לו בעודה ארוסה ואח"כ נשאה אין להן מזונות אחר מיתת אביהן אבל בחייו הוא חייב במזונותן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן:

פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה כדרך שפוסקין לאלמנה ומוכרין למזון הבנות וכסותן בלא הכרזה כדרך שמוכרין למזון האלמנה וכסותה אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה ולבת פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד ואין הבנות נשבעות:

עכשיו שכתובה נגבית אפילו ממטלטלין גם הבנות ניזונות מהם ואינם ניזונות אלא מבני חרי אבל לא ממשעבדי כגון אם מכר האב או נתן האב במתנת בריא או אם הבנים אחר מיתת אביהם מכרו או משכנו או נתנו אינן ניזונות מהן:

אין הבנות ניזונות ממשעבדי אפילו קנו ממנו ואפילו היו בשעת קנין כגון שגירשה והיו לה בנות ממנו והחזירה וקנו ממנו ויש מי שאומר דה"מ כשקנו ממנו בשעת נישואין בכלל מה שקנו ממנו בתנאי כתובה אבל אם קנו ממנו לאחר נשואין על מזון הבנות ניזונות אף ממשעבדי:

אם פסק עם האשה שיתפרנסו הבנות אף אחר שיבגרו ניזונות ממשעבדי:

מי שצוה בשעת מיתתו אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו ואם בשעת נישואין התנה שלא יזונו מנכסיו הוי בכלל תנאי שבממון וקיים:

מי שמת והניח בנים ובנות יירשו הבנים כל הנכסים והם זנים אחיותיהם עד שיבגרו או עד שיתארסו: הגה ואין מחייבים הבנים לצמצם במזונות אלא אם ירצו יותירו במזונות ומ"מ אם רואים ב"ד שהבנים מכלין הממון ואין משגיחין בישוב העולם חייבין ב"ד להשגיח בתיקון הבנות ולהפריש להן חלקן (טור): בד"א כשהניח נכסים שאיפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כא' עד שיבגרו הבנות ואלו הם הנקראים נכסים מרובים אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה מוציאים מהם מזונות לבנות עד שיבגרו ונותנים השאר לבנים ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד נזונים מהם עד שיבגרו או עד שיתארסו והבנים ישאלו על הפתחים: הגה וי"א דאסור לבנים למכור אפי' נכסים מרובים אם לא שהוא לצורך פדיון שבוים וכיוצא בזה אבל בנכסים מועטים אפילו בכה"ג אסור (מרדכי פרק מי שמת) (ואם עברו ומכרו יתבאר לקמן סעיף י"ד):

בד"א כשהניח קרקע אבל אם לא הניח אלא מטלטלין אם הנכסים מועטים יזונו אלו ואלו יחד עד שיכלו דכיון שאינן ניזונות אלא בתקנת הגאונים די שתהיינה כבנים ולא שיפה כחן יותר מהבנים ואם הניח מטלטלים ומקרקעי והמקרקעי הם מועטים וע"י המטלטלים יהיו מרובים יירשו הבנים: הגה מיהו במקום שכותבין בכתובות מטלטלין אגב קרקע איכא למימר דמטלטלין הוי כמו קרקע (ב"י) וכמו שהתבאר לעיל סימן קי"א סעיף י"ד:

היו מרובים בשעת מיתה ונתמעטו אח"כ כבר זכו בהם הבנים ויש להם דין מרובים:

היו מועטים בשעת מיתה ונתרבו אח"כ הבנים יורשים אותם כדין מרובים: הגה וי"א אפילו עמדו כבר בדין ופסקו להם דין נכסים מועטים כיון שנתרבו חזרו לדין מרובים ואפי' חזרו אח"כ ונתמעטו יש להם דין נכסים מרובים ונתמעטו (טור) ואפי' לא נתרבו אם קדמו הבנים ומכרו נכסים מועטים מכרן קיים: הגה ונדחו הבנות אפי' ממעות שקבלו מן המקח (טור בשם הרא"ש) וי"א דדוקא קודם שהחזיקו הב"ד הבנות בנכסים (טור בשם רש"י והרא"ש):

היו הנכסים מרובים ויש עליו חוב או חיוב מזונות בת אשתו או חיוב עישור נכסים לפרנסת בתו וכשיוציא א' מאלו ישארו מועטים יש להם דין מרובים אבל כתובת האלמנה ממעטת ועושה אותה מועטים ומזונות האלמנה י"א שממעטים וי"א שאין ממעטין:

הניח אלמנה ובת ממנה או מאשה אחרת ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהם האלמנה ניזונית והבת תשאל על הפתחים ויש חולקין כמו שנתבאר בסימן צ"ג:

מזונות הבת קודמת לכתובת בנין דכרין:

מי שמת והניח בנות גדולות וקטנות ולא הניח בן אין אומרים יזונו הקטנות עד שיבגרו ויחלקו שאר נכסים בשוה אלא כלן חולקות בשוה:

אביהם. אבל לא מנכסי יורשים עיין רשד"ם חא"ה סי' קפ"א:

בכתובה. אמרינן ט"ס הוא:

הבנות. אפי' אם ילדה אחר הגט נמי בכלל החיוב ב"ש:

במזונותיה. זהו לשיטת הרי"ף והרמב"ם. אבל לדעת רש"י ותוס' והרא"ש אין לה מזונות מארוס. וכתב ב"ש ונראה דהארוס י"ל קים לי כהני פוסקים ע"ש:

נשאת הבת ומיאנה כצ"ל..

אביה וכו'. יש בזה ד' שיטות. לרש"י אפי' נתאלמנה מן האירוסין אפילו בחיי אביה אין לה מזונות. ולהרא"ש והר"ן באירוסין אית לה כשנתאלמנה בחיי אביה. ולר"ת אפילו מן הנשואין אית לה מזונות כשנתאלמנה בחיי אביה. ולהרמב"ם אפילו אם נשאת ונתאלמנה אחר מות אביה אית לה מזונות. ואם נתארסה אחר מיתת אביה כשהיא נערה ונתגרשה בעודה נערה פ' ט"ז דאין לה מזונות עיין ב"ש:

נשאה. אבל אם מת קודם שנשאה כיון דהיא עצמה לית לה אף בתה לית לה הרא"ש. אבל רש"י והר"ן פירשו שלא נשאה אלא כתב לה כתובה בעודה ארוסה ומת. ומיבעי' ליה בתנאי כתובה:

בלבד. וחייב ליתן להם בגדי שבת מהר"ם מטראני ח"א סימן קע"ה וכנה"ג בשם תשובת כ"י מהר"א גאליק"ן ע"ש. וע' בש"ג פנ"ש:

נשבעות. ב"ש הביא תוספת דס"ל דצריכין לישבע ע"ש:

האב. וכתובת האשה קודמת למזון בנות ואפילו אם ליכ' אלא מטלטלין דלא שייך קדימה מ"מ כתובה קודמת ר"ן ס"פ מציאת האשה וע"ל סימן צ"ג. אין הבנות ניזונות מן הראוי כגון אם מת אביהם בחיי זקנה ואח"כ מת זקנה וכ"ש אם מת אביהם ואח"כ מתה בתו הנשואה בלתי זרע של קיימא וירשו אחיהן חצי הנדוני' רשד"ם חא"ה סי' רמ"א ורמ"ב. וכתב הכה"ג וה"ה דאינה ניזונית משבח ששבחו בנכסים אחר מיתת האב וכ"כ הרי"ף והרמב"ם פרק י"ו מה"א. וכ"כ הרא"ש ותוס' בפרק יש בכור. והרמב"ם בפירוש המשנה בפרק יש בכור כתב דהשת' דתקינו רבנן למיגבי כתובה ותנאים ממטלטלין דגובות משבח נכסים ששבחו אחר מיתת אביהם. אבל תוס' והרא"ש חולקים ע"ז כנה"ג דף קכ"ו ע"א ס"ה וע"ל סימן ק' סעיף ב':

בריא. אבל אם נתן במתנת ש"מ ניזונית מהם ואפילו במטלטלין בנכסים מועטים מהריב"ל ח"ב סי' כ' ש"מ שנתן מתנה לראובן ולא נמצא בנכסיו רק סך מזון הבנות אמנם אפשר שבריוח שירויח בקרן יכולין לתת המתנה ולזון הבנות בריוח אין לנו לקיים הצוואה כלל רשד"ם חח"מ סי' שכ"ב. המצוה להוליך עצמותיו לא"י גריע ממתנת ש"מ. ואם אין שיעור מספיק בנכסים למזון הבנות ולהוצאות הליכות עצמותיו לא"י ניזונית מהם ואין מוליכין עצמותיו לא"י הרש"ך ח"ג סי' צ"ו:

נשואין. ל"ד לאחר נשואין ה"ה בשעת נשואין אם כתב שטרא באפי' נפשי' מהני ע' ח"מ ב"ש:

והבנות. כתב הנ"י בכלל המזונות נכלל כסות ומדור ולא הנדוני'. ולרשב"ם גם צרכי הנשואין בכלל. ומיהו דלא הוי נכסים מועטים משום צרכי נשואין ב"ש ע"ש. כתב הרשד"ם חא"ה סי' רמ"ב שיעור זה משערין בנכסים עצמם מונחים בקופסא ולא עם מה שאפשר להרויח עמהם ע"ש. היה הבן במקום א' והבנות במקום אחר עיין הרש"ך ח"ב סי' צ"ו. וכנה"ג סי' זה:

לבנות. ונותנים ביד הב"ד או ליד אפטרופס שלה המגי"ד נ"י. ויכולין היורשים לומר לאפטרופס או לב"ד שיתן הנכסים קרוב לשכר ורחוק להפסד כדי שיהיה להם לירש בלבד שלא ימשך נזק לבנות רשד"ם חא"ה סי' רמ"ב:

הפתחים. ואפילו בבנים קטנים הניזונים משל אב בחיי האב הר"ם מטראני ח"א סי' רע"ז:

למכור וכו'. היינו כל הנכסים או רובן שלא ישאר לבנות מזונות עד שיבגרו אבל לדבר מצוה אפילו כל הנכסים מותר למכור ח"מ ב"ש. והב"ש כתב לדעת קצת פוסקים י"ל אפי' לצורך פדיון שבוים א"י למכור לכתחלה להפקיע מזונות ע"ש:

שכותבין וכו'. אריש' קאי אם לא הניח אלא מטלטלין:

מרובים. ואין הולכים אחר התחלת העסק. ול"ד לכתובת ב"ד בסי' הקודם. כאן מעקר ירושה דאוריית' שאני תוס' ח"מ ב"ש:

שקבלו. דלאו הני זוזי שבק אביהם. ועיין בח"מ סי' ק"ז ס"ד שהבי' ב' דעות ע"ש בסמ"ע ובש"ך וכאן הכריע הואיל והיורשים מוחזקים ועיין ב"ש. ואם מהדמים פרעו לבע"ח אפילו רבינו האי מודה שאין ניזונית מהם הר"י אדרבי סי' ת' ועיין במהרמ"ט ח"ב סי' קכ"ד:

מזונות וכו'. כל אלו עלו בתיקו וקי"ל הנכסים קיימא בחזקת הבנים. וצ"ע לענין תפיסה כמ"ש לעיל סי' ק"ו סק"ג:

ל' הרמב"ם בפי"ט מה"א ממשנה כתובות דף נב ע"ב כדתני רב עד דתלקחון פירוש שתתארס אף על פי שלא בגרה וכתנא קמא בברייתא שם

מסקנת הגמ' שם דף מג ע"א

גם זה שם וכ"כ הטור

שם מהא דבעיא ארוסה יש לה מזונו' או אין לה כו' וכפי' הנגיד והוא המחוור שבפירושים שהשאלה היה אם יש לה מזונות מן הארוס מיד שנתארסה כיון שמפסיד מזון מן האחים ופסקו הגאונים כלישנא דיש לה ה"ה

גם זה שם ושם כדפשט ר' ששת מברייתא אלמנה בבית אביה כו' וכדמוקי לה שם דבממאנת פליג וכתנא קמא וכ"פ הרי"ף וכת' ה"ה שסובר רבינו בשובה לבית אביה חוזר' למזונותיה אף על פי שנשאת וכן נראה עיקר אע"פ שיש פירושים אחרי

טור ממשמעו' הגמ' שם וכן כ' הרא"ש והר"ן שם

בעיא דר"ל שם

בעיא דר"א שם

בעיא דר"פ שם דף נד ע"א

בעיא דרבא שם וכולה סלקי בתיקו וכתבו הפוסקים כיון דספיקא דממונ' הוא הוי קולא לנתבע ואין להם מזונות

מדין תקנת אוש' וכמ"ש לעיל סי' ס'

ל' רמב"ן ממסקנת הגמ' שם

מבואר בירושלמי ונזכר בהלכות יתבן בבית ומתזנן מנכסאי ופשוט הוא שהכל בכלל מזונות ה"ה

זהו מ"ש למזוני מזבנין בלא אכרזת' שם דף פז ע"א

מפורש בירוש' הבת לא עולה ולא יורדת ה"ה וכתב הב"י שלמד גם מברייתא הבנות ניזונ' וכו' בבבלי ד' סח ע"א

מבואר שם בגמ' דף סט ע"א

טור והרמב"ם שם וכן כת' הרי"ף והרא"ש

משנה שם ד' קא ע"א וגיטין דף מח ע"ב

כרבי דאמר מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות כתובות דף סט ע"א

מסקנת הגמ' שם דף קב ע"א

טור בשם הרמ"ה

גם זו שם בשם הרמ"ה

ברייתא שם דף סח ע"א

לפי גירסת רב האי דגריס בבריי' שומעין לו וכפירוש הרא"ש והר"ן

ל' הרמב"ם שם ממשנה ב"ב ד' קלט ע"ב וכת"ק וכ"פ הרי"ף וכל הגאונים ור"ת והרא"ש

כשמואל משמיה דחכמים ומימרא דרב יוחנן שם

שכך התנה אביה ומבואר במ"ש בריש הסי'

שם במשנה וכדמפרש שמואל משמיה דחכמי' ובמימרא דרב יוחנן שם

שמניחים אותם ביד בית דין או אפטרו' משא"כ בזמן שהנכסי' מרובי' הבנות נזונות מתחת יד אחיהם וכל הנכסי' עומדים ברשותן וכן הוא מוכרח שם בגמ' ה"ה וכ"כ הרא"ש מדאמרי' בנכסים מועטים מוציאין וכו'

ג"ז שם וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם והטור

ל' הטור

שם וכ"כ אביו הרא"ש שם

פשוט שם בגמ' ד' קמ ע"א ופי' ברשב"ם שהוקרו המזונות או נתקלקלו הנכסי' ונתמעטו

בעיא ונפשט ממימרא דרבי אסי א"ר יוחנן וכו' שם

מימרא זו דר' אסי ור' יוחנן שם

כולהו בעיות שם ולא נפשטו וכתבו הרי"ף והרא"ש ולקולא עבדינן ולא ממעטי דנכסים בחזקת הבנים קיימי ולא מפקינן מינייהו אלא בראיה

ג"ז אבעיא שם ונפשט' שם ע"ב

ה"ה שם בסוף פי"ט בשם הרמב"ן והרשב"א

הרי"ף והרא"ש וכ"כ הטור

הרמב"ם שם וציינתיו לעיל סי' צג סעיף ד'

הרמב"ם שם וכתב ה"ה סברת רבינו פשוטה בטעמא

משנה ב"ב דף קצט ע"א

הג"ה ואפילו לא כתב בכתו' כ' הח"מ כלומר שכ' שאר ת"כ ולא כ' תנאי זה כו' אמרינן ט"ס הוא ונראה הוקשה לו מה חדושו בכל תנאי אין אנו רגילים לכותבם ולהכי פי' כן ואם מכח טעותו דסופר אתינן עלי' בודאי יש לשאול מנ"ל הא וע' בח"מ סי' קי"ב בדין כ' מקצת אחריות גם באחריות יראה לע"ד שהעדים נאמנים לומר על זה חתמנו דהיינו שידעינן שבפי' התנה על הסופר ועדי' להשמיט האחריות ואם המוכר פטור מהאחריות אלא שהלוקח יוכל ליחזור אם אינם מעידי' שבפניו התנה אבל אם איני רוצה לחזור אין לו אחריות וע' בח"מ סי' ל"ט סעיף ד' משא"כ הכא אף אם העדים מעידים שציוה עליהם להשמיט אפילו מקצת ת"כ ונשאה סתם כל שאין לו עדים שהתנה עמה להדי' מחויב ועומד הוא בתנאי ב"ד ולזה מורה בל' אעפ"י שלא כ' לה דהיינו בציויו מ"מ חייב ואין זה ענין כלל לט"ס:

הג"ה כתב ב"ש כתב הר"ן בשם הרשב"א וכו' ואם נשאת לדעתה הוי כמחילה וע"ש כי אינו מבואר אלא דדייק הכי מדהוקשה להרשב"א על הפעוטו' ומשני דבקרקע לא מהני ש"מ דס"ל דסתמא הוי כמחילה וממילא בזה הזמן מהני אך א"י למה תפס הב"ש בלשונו אם נשאת דבנשואין הא כ"ע מוכרחים להודות אפי' לד"ג אף בקטנות דאבדה דהא מיבעי להגמרא ממאנת ונפשט דלאחר מיאן אית לה ש"מ הא קודם מיאן ל"ל וע"כ לא פליגו הפוסקים כ"א בארוסי קטנה וא"כ הי' לו לתפוס אם נתארסה לדעתה. ואולם האמת אגיד דק' לי מזה על הי"א המחלקים בארוסין דוקא נערה שהקדושין דאוריי' דא"כ אף בנשואיה לא תפסיד קטנה דנמי הם אך דרבנן וכן קשאים לי דברי הרשב"א דיליף ארוסי קטנה לדעתה דלא תפסיד מפרנסה. ואיך אפשר לדמוי לשם דאף בנשואין אינה מפסדת ואפי' נדחק דנשואה יש לה מזונות הבעל משא"כ ארוסה דל"ל מהארוס ק' חדא הא הרמ"א סתם כהר"מ דיש לה מהארוס ואי זה בזה תלי' קשי' ותו ק' לי על שטה זו דקטנה אפי' בארוסין מדעתה לא תפסיד א"כ לרב דפסקינן כותי' דהת"כ הוא עד דתילקחין הוי' דארוסין ע"כ היינו דוקא בנערות שהם קדושי דאורייתא א"כ מנ"ל למילף מלשון ת"כ זה דאם נשאת בקטנות דאבדה ומה בכך דיש לה מהבעל כיון דקטנה מעולם לא הוציאה לישנא דהת"כ מן החיוב וצ"ע. ואולי זה כונת רבינו הטור שלא הביא כ"א דעת הרמ"ה שפירושו מסכים עם הרמ' ואין עליהם שום קושי' כי הנשואין תמיד א"א בלא דעתה:

וכן בת שניה כ' ב"ש כ' רי"ו בכל אלו אם תפסו א"מ ממנה וז"ל הרמב' בפ"ד מה"ג הי' שם שכירו ולקיטו של ב"ה אינם נשבעים ונוטלים וכ' הה"מ ולא פסק שם שאם תפס א"מ מידו כדרכו ברוב התיקו לפי שכל זה מן התקנה ובמה שלא התקינו בפירש אפי' תפס מוציאין (וע"ש בלח"מ הוקשה מדין אין דרכו להניח בכיס וממסור ולע"ד י"ל ש"ה דבתר דתפס יודע שמחזיק ממון המגיע לו אף בלא התקנה משא"כ הכא אף מה דתפס א"י שזה גזלו אלא ע"פ שבועות השכיר והוי מחזיק בממון של ספק תקנה כי לולא התקנה אין לו שייכות בהמתו) וכ' המ"ל פ' ך"א מה"מ תוך תשובתו ומדברי הרמ' הללו יש לתמוה על מה שכ' הרב בעל פ"מ על מי שנתו עיניו באשתו לגרשה דאיכא מ"ד דאין הבעל יורשה וכ' הרב ז"ל דכיון דמן התורה יורש ומ"ד שאינו יורש אם נתן עיניו לגרשה הוא מהתקנה ויש מחלוקת בתקנה לא אתא ספק תקנה ומפיק מידי ודאי דאורייתא ואף שאין הבעל מוחזק מוציאין מן היורשים והוקש' לו דבנות יבמה עלו בתיקו ואפ"ה כ' רי"ו שאם תפסו בנות ל"מ והא מזונות בנות תקנה ויש ספק בתקנה ותי' דש"ה בנות תלמוד גופי' מסתפק בה משא"כ בפלוגתא דרבוותא עכ"ד ומלבד דעיקר החילוק בין ספק דתיקו לפלוגתא אינו מתיישב אף דברי הרמ' הם סותרים דבריו שהרי לקיטו ושכירו הם איבעי' דל"א כו' באופן שדברי הרי"ו אכתי מוקשים ועומדים הם עכ"ל המ"ל ולע"ד ל"ק מזה דעובר הרי"ו דאלים כח תנאי ב"ד יותר מדין תקנה וע' סי' צ"ג סעיף ך"א הבאתי ל' הב"י שכ' בח"מ ומ"מ מקשי' לי וכו' ע"ש ולהכי בהנהו איבעי' אם הם בכלל התנאי ב"ד שפיר הוי איבעי' בשעבוד גמור והוי כספק בדין תורה. ואולם גוף דברי הה"מ אף שדחקתי ליישבם מקושי' הלח"מ ק' לי ממה שפסק הרמ' פ"ח מה"ע ה"ג שם משמע שזה מחלוקת הראב"ד עם הרמ' כי לפ"ר מסתביר' ממון תקנה של חכמים חשוב יותר ממון מקנס חכמים ומכ"ש גבי נגזל שגוף הטענה היא חסרון ממון והתקנה אינה אלא שישבע ויטול וצ"ע:

דבר המפסיק כתב ב"ש ובש"ג פסק כו' אמת שכ' הכי בשם ריא"ז ומסיים וכן מבואר בק"ה וסתמא כיון להש"ס שמביא הב"ש ע"ש דף ס"ח ובתו' ד"ה מאי לאו מסיימו ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד. מ"מ מוקדם לזה העתיק הש"ג נמי ל' הרמ' בשם ריא"ז וע' סוגי' הנ"ל בפ"י ודברי הב"י שכתב דמסוגי' הנ"ל יצא נמי דין הרמ' צ"ע.

ואין הבנות נשבעות זה מהרמ' פי"ט מה"א וכ' הה"מ ופשוט הוא וכן מבואר בפ' מציאת האשה דף ס"ט ולא די שאין משם ראי' אלא אדרבא משמע איפכא שהרי איתא שם על פרנסת הבנות והשתא דאמרת בעלת חוב הוא דאחי או דאבא נ"מ לגבי בשבועה הרי דע"כ אינה פטורה אלא משום דב"ח דאחי היא ולא דאבוה נשמע הא מזונות דב"ח דאבוה היא מת"כ הרי היא ככל הנפרעת מנ"י ולא תפרע אלא בשבועה. וא"ל משום דגבי מזונות הקילו חכמים ועשאום כאלו בכל יום חל חיובה הוי ב"ח דאחי דז"א שהרי הרמ' מצריך שבועה לאלמנה בסי' צ"ג אף למזונות מטעם שהיא בכלל הבא ליפרע מנ"י ונלע"ד דהראי' היא מדשם עכ"פ מבואר דפרנסה גובה בלא שבועה ובדף ס"ח ע"ב אמר ר"ה אמר רבי פרנסה אינה כת"כ ולא אשכח מידי כ"א לכדתנאי ואלו הבנות צ"ש הי' לו לומר נמי חלוק זה וע' סי' קי"ד בב"ש ס"ק ד' ואף דמשמע מפירש"י גבי אל יתפרנסו שומעין לו שנתלה במה שב"ח דאחי וא"כ י"ל דמדמסיק אלא לכדתניא תו ל"צ לבאר הנ"מ דשבועה דממילא נשמע מדב"ח דאחי היא דז"א דע"כ לא מוכח מבריי' זו דב"ח דאחי היא דאל"כ למה לא פשט בדף ס"ט מן הבריי' אלא די"ל מפני שאין חוב פרנסה אלים כתנאי ב"ד להכי שומעין לו ורש"י ז"ל האמת פירש וא"כ אפשר דהראי' נכונה אך צ"ע הטעם ובפרט להרמ' מ"ש מאלמנה. והב"ש מביא בשם התו' גיטן משום דצררי לקטנה לא מתפיס וכ' דלדבריהם באמת נערה צ"ש מיהו לרמ' אפי' נערה אצ"ש ולא ביאר הטעם ומצאתי ברשב"א גיטן דף נ"א כ' ומיהו לענין בני חורין אפי' שבועה ל"צ ואפשר דקל הוא שהקילו במזונות משום כדי חייה הרי דנמי פוסק כהרמ' ולולא דברי קדשו הי' נלע"ד הטע' דסתמא עיקר מזונות יתומים משום קטנות איתקן כי זמן הנערות אינו אלא ששה חדשים ואך אגב גררא דקטנות הן וכיון דבקטנות לא שייך שבועה דלאו בת שבועה היא תו לא חילקו בתקנתו ואף נערה לא הצריכו שבועה ולולא דמסתפינא מכבודן דראשונים ז"ל הי' נלע"ד לתי' נמי בסגנון זה קושי' תו' המובא לקמן דמ"ש כתו' שהיא נמי תנאי ב"ד דגבי' בשבוע' מן משועבדי' ומזונות הבנו' לא די"ל כתו' דבת שבועה היא לא מנעו הגביית מפני חשש צררי משא"כ מזונות הבנות שעיקר משום קטנות דלא בת שבועה הפקיעו שעבודם לגמרי אף בנערות משום דעיקר התקנה לא בעבורייהו אלא מכח אגב וכיון שקטנות לא גביו אינהו נמי לא. ומה שכ' הב"ש דלשטת התו' פ' הנושא אם מת כשהן קטנות צריכן לישבע כשיגדלו זה לע"ד אינו דלבתר דאכלו למה ישבעו ואף אם יודו שהתפיס ואכלו אז אבדו מה תהא עליהן וקטנים שהזיקו פטורים. וגם לבתר שנזונו הא אינם תובעים ומה ענין להשביעם מספק והעיקר דליתא בדין זה שום חולק ואף התו' פ' הנזיקן לא נמתו כלל לבאר טעם דלהכי לגבי בני חורין לצ"ש משום דצררי לקטנה ל"מ כדהבין הב"ש ולמד מהם דנערה צ"ש שהרי לא הוזכר כלל שבועה בדבריהם אלא שכתבו לתי' מה דק' על תי' הגמר' הא צררי לקטנה ל"מ ולמה ניחש בקטנו' וע"ז משני כבפ' הנושא לחלק בין משועבדים לב"ח ונקטו בל' קצר תי' בלא קושי' ודבריהם אחדין גיטן וכתו':

כגון אם מכר דברי הר"ן שבב"ש צ"ע וע' סי' ק"ב סעיף א' או נתן האב כ' הח"מ ולבניו י"א אפילו במתנו' ברי הוי כירושה והוא בסי' ק' סעיף א' בהג"ה וע"ש וכ' שם הח"מ דיש לפקפק בההוא דינא ולע"ד מצאתי לו חבר בטור ח"מ סי' רמ"ו סעיף ה' בשם הרמ"ה כ' בן בין הבנות היכא דחזיין למשקל מזונות וכ' כל נכסיו לבנו אע"ג דמשמעתין לא משמע אי קני אי לא קני מסתברא אע"ג דקני לא מפקינן לבנות מזוני דידהו וכ' הב"י דבר פשוט הוא בעיני דכיון דאדם חייב במזונות בתו והאומר אל יזונו אין שומעין לו א"כ כשכ' כל נכסיו לבנו אפי' את"ל שנתכוין ליתן לו במתנה לא כל כמיני' להפקיע מזונו' בנותיו ודבריו ז"ל נוחים אם נתנם במתנת ש"מ דאז פשיט' הוא אבל מתנות ברי לע"ד אינו פשוט שמה ענין האומר אל יזונו שלא נתן מתנה לאדם ונכסיו בני חורין ונזונין מתנאי ב"ד שלא מדעתו אבל נתן מתנת ברי לבנו אם למתנה כיון הא משועבדים הם ומה"ת יזונו אלא וודאי דנמי סובר דלגבי בני אף מתנת ברי ניזונית דדברי הש"ע שם צריכי' ביאר שכ' אבל אם כ' לבן בין הבנות כו' מתנתו קיימת וק' למה נ"מ אם לגבי בנות דלאו בנות מזוני ת"ל שאין יורש אלא הוא ואם לגבי בנות מזונא הא בזה לא מהני מתנתו כדכ' הרמ"ה והסכים הב"י בפשיטות. ואולם לטעם הב"י דלא עדיף מאלו אמר אל יזונו והאמת כי נמי לא גרע מהאומר אל יזונו הנ"מ לפרנסת נדוני' דאם אמר אל יפרנסו שומעין לו (יע' סי' רמ"ז בדרישה סעיף ג' ומ"מ י"ל דוקא התם דאמר לבניי ל' רבים וגם לא אמר כל נכסיי' נהי דאמרי' דאין הבנות בכלל מ"מ לא הוי כאומר אל יפרנסו אבל הכא דנותן לבנו יחידו הכל בפי' שפיר י"ל דאם למתנה כיון אף לשיטתי בהרמ"ה דאין דינה אלא כירושה מ"מ לא גרע מהאומר אל יפרנסו משא"כ אם לאפטר' כיון אפי' גלוי דעת דאל יפרנסו לא הוי א"נ לנ"מ דדייתוקי הקודמת כבסי' רמ"ז הנ"ל (ודברי הפרישה בזה צ"ע) אלא דצ"ע השמטת הש"ע לפסק הרמ"ה והיה לו לבאר דקיימת לענין פרנסה ולא למזונו'. ואולי בהש"ע חזר מדעתו שבב"י וסובר כדהבנתי דברי הרמ"ה תלוים בדין הנ"ל אם מתנת ברי לבנו דין משועבדין אם לאו וכבר חזינן הכא ובכל המקומות שסתם ולא חילק בין מתנות ברי ליורש לאחר להכי סתם נמי שם דלא כהרמ"ה לענין ברי ומה שהרמ"א ז"ל שם בהי"א שהביא שהם הרמ"ה והרא"ש השמיט בן בין הבנות אף דלהרמ"ה לא פסיקא ליה בזה לדעתו דעדיף בן בין הבנו' מבת בין הבנות אפשר משום דלדעת הרי"ף ודאי למתנה כיון דהא לא גרע מבת בין הבנות ולהרמ"ה עצמו ספק שביק מלהגיע בזה ויראה לע"ד דבסי' ק' לענין כתובה דאין נ"מ בפלוגתא זו שמביא הח"מ לענין קרקע דהא אף ממשעבדי טורפה כי אם במטלט' דממשעבדי דהיינו נמי מקבל מתנה לא גבי' ומיורשים גבי' בכל תקנת הגאונים נמצא זכות גבייתה אף אי דינו כיורש אך מכח ספק תקנה ולא מצי גבי' ואפילו עדיין לא תפס המקבל ואם תפסה היא ע' סעיף ה' דברי הה"מ בשם הרמ' משא"כ בסי' צ"ג לענין מזונות האלמנה והכא למזונות הבנות דהנ"מ נמי לענין קרקע דהא מן משועבדות לא גבי' ומן יורשים גבי' לשיטת המ"ל הנ"ל דתופס כל דין מזונות לספק תקנה א"כ לא גבי' אבל למה שכתבתי ליישב הרי"ו ע"פ דברי הב"י שאינו דומה תנאי כתו' לתקנה אשר לע"ד נכון אז היכי דתרווייהו המקבל מתנה והיא עדיין לא החזיקו בהקרקע יראה לע"ד דיש לי פסוק חלוקה כדין סד"ד דלא מוחזק אחד כבח"מ סי' קל"ט אבל אם המקבל כבר החזיק מחיים דאב אז אפשר נהי דבקרקע ל"מ תפיסה מ"מ כבר חשוב הוא המוחזק וזה צ"ע וע' מס' ב"ב דף מ"ג ע"ב תי' וא"א ובח"מ סי' קמ"ו סעיף ך"ב ולקמן סי' קי"ח סעיף י"ג. או אם הבנים מכרו או משכנו או נתנו אינה נוטלת מהן ע' סי' ק"ב סעיף א' שם הוצאתי משמעות הר"ן ז"ל דמשכנו לאו דוקא וה"ה לוו סתם אחר מיתת אביהם נמי נדחית האשה ממזונותיה וה"ה הכא הבנות ומה דנקט מכרו או משכנו לרבותא דמוציאין לפרנסה ואם לוו קודם מיתת אביהם בזה משמעו' הפוסקים דדייקו אחר מ"א להורות הא משכנו קודם מזונות קודמים. ואולם כעת שעיינתי בספר פ"י ז"ל דף ס"ט ד"ה מכרו כו' ראיתי שכ' ולכאורה נראה כו' משא"כ היכא דלא משכן בפי' אלא דאיכא על האחים מלוה בשטר שלוו קודם או לאחר מיתת אביהם לא מסתפקא ליה דפשיטא דמוציאין מהנכסים הללו למזון האשה והבנות דלא מקרי נכסים משועבדים וכו' ועכ"ז עדיין אני בדעתי העניי' עומד ומה שכ' תו ולפ"ז וכו' כשעיין לעיל תעמוד על עיקרן של הדברים ממה שהראשונים אמרו בד"ז טעם כעיקר שקל הוא שהקילו חכמים במזונות כאלו חיובן חל בכל יום וכבר הרגישו בכל דבריו שפיר באופן שמה שמסיים ומ"מ התמיה קיימת אין שום תימה (ומה שכ' בא"ד זה וכמו שכ' הסמ"ע שם ודלא כהש"ך דלא שני לי' לחלק בכך זה כ' אגב שוטפי' כי אדרבא הש"ך הוא דמחלק בהני והסמ"ע מענין אחר איירי):

אפילו קנו מניה ל' הטור אפ"ה א"נ ממשעבדי כיון דבתנאי ב"ד קא אכלה וגם ניחא ליה בהרווחה דידה חיישינן לצררי (ולע"ד צ"ע רב ליישב הסוגיא אליבא דהרי"ף פ' הניזקין שלא העתיק על המשנה כ"א טעם דמעיקרא הכי אתקין ואינו מזכיר ההוא חדוש דאפי' בקנין ולא הטעם דצררי וכן הרמ' פ' ך"א מה"מ לא תפס כ"א טעם שאינם קצובין ולא החדוש דקנין ל"מ ולא הטע' דצררי) וזה להדיא כתיב א' דתו' שמביא הב"ש אשר ממנו נבנה דין הרשב"א דסי' צ"ג סעיף ך"א כמו שהבאתי שם לשונו והוא דאם הקנו לאשתו על מזונותיה טורפת ממשעבדו ולפ"ז באמת צ"ע מדוע השמיט הטור ז"ל מלבאר נמי זה הדין היוצא מתי' תו' זה לא הכא ולא התם וכי ס"ד דלא ראה וידע דברי הרשב"א ז"ל ותחילה אעתיק ל' הרשב"א בסוגי' זו דגיטן בא"ד המתחיל ת"ש ז"ל ואפילו גרשה והחזירה וקנו מידו לא גבו ממשעבדי דכיון דבתנאי ב"ד אכלה אימר צררי אתפסה ואע"ג דגבי בעל חוב דחיישינן לצררי גבי מלקוחות בשבועה מיהו הכא לענין משעבדי כעין ודאי חשבינן ואפי' בשבועה ל"ג דכיון דבתנאי ב"ד אכלה ודעתו קרובה אצל בתו אמרינן ודאי צ"א אבל מזון האשה אע"ג דאינן כתובים אצל משועבדים אם קנו מידו גוב' ממשעבדי דילפינן לה מבת אשתו א"ג דלא קיצי ולא כתיבי אי קנו מידו גובה ואע"ג דאף היא בתנאי ב"ד אכלה ל"ח לצררי דכיון דלא אכלה אלא עד שירצו היורשים ליתן הכתוב' לאנשי יהודה א"נ עד שתתבע לאנשי גליל וא"נ דמעשה ידיה ליתומים ושמא ספקה וכו' אף הוא אינו מתפיסה צררי שא"י אם תזון אם לאו עכ"ל ומה שכ' ואע"ג דגבי ב"ח וכו' צ"ע מה ק' לי' מב"ח שאינו תבאי ב"ד וע"כ דס"ל דלא אלים כח תנאי ב"ד אלא נגד מזונות בת אשתו דתרוויי' חייב עצמו במה שאינו חייב אבל בחוב שלוה ס"ל שעבודא דאורייתא זה שוה לתנאי ב"ד ומוכרח לבא דמזונות בתו שני משום קורב דעתו. אך א"כ נפיק מדבריו דין מחודש תמוה דבנו או בתו שהלוה לו בשטר לא יגבו ממשעבדי מחשש צררי אפילו בשבועה וע"כ שמה שכ' ודעתו קרובה אצל בתו זה דוקא לענין פרעון מזונותיה דחש עליה טובא א"נ דל"ד נקיט ב"ח וכונתו נמי על חוב כתובה שהוא תנאי ב"ד והיא עצמות קושי' תו' ויהיה איך שיהיה מה הוצרך תו לבאר גבי מזון האשה אם קנו מני' דגביה ממשעבדי טעמים מחודשים למה לית למיחש לצררי הא כבר הכריח חלוק תו' דלא שייך אלא בבתו משום דדעתו וכו' והכי משמעות הח"מ וב"ש שתפסו בפשיטות דאשה כאחר וכן מורה באמת לשון התו' שאחרי שביארו אלא היכי דאיכא ב' טעמי' דאכלה בתנאי ב"ד וניחא ליה בהרווחה כתבו ובההוא שינוי מותרצא נמי ההיא פירכא דלקמן משמע דצררי לקטנה לא מתפייס אבל הנלע"ד דניחא לו בחלוק התוספות בין כתו' למזון הבנות ע"פ דברי הגמר' כתו' דף מ"ג לעיין הרווחה דבתו עדיפה לו. אבל לסלק בזה בין מזון אשתו למזונות בנותיו אדרבא מצינן שם דלענין זילותא דמזונות אלמנתו עדיפה ובגביו' משועבדים הא ע"כ איירי בלא ספקה במ"י והוצרך להמציא סברות אחרות דמ"מ אינה דומה לבתו ועל פי דבריו יש לכוין נמי דברי התוס' במה שכתבו ובההוא שינוי וכו' ר"ל אחרי שמ"מ מוכרח מקושיו' כתו' דבתנאי ב"ד לחוד אינו פועל החשש שוב גם י"ל סברת הרשב"א לחלק נמי במזונות אשתו וכן מוכרח כונת הרשב"א שמביא הר"ן כתובות על הקושיות מצררי לקטנה ע"ש ודוק וכן נראה מריש דברי הרשב"א שהבאתי סימן צ"ג שכתב וכן מוכח פ' שני ד"ג דהיינו ע"פ תירץ זה שהביא הר"ן הנ"ל בשמו על הקושי' דצררי לקטנה ולא כ' הראי' מן כתובה דגבי' בשבועה ש"מ כנ"ל ודוק. וא"כ אחרי שראה רבינו הטור בדברי התו' שאף לפי' תירץ א' אין סברות הרשב"א ז"ל מוכרח כי מכתו' אין למילף למזונות דחייש לזילותה דידה יותר מלבתו ועל הקושיות מצררי לקטנה מחלקים בעניני' שונים באופן שאין דינו מוכרח וגם אף שאני איני כדאי להרהר אחרי מאור עינינו הרשב"א ז"ל מ"מ יש להקשות דהמתניתין נקיט בחד לישנא אין מוציאין למזון האשה ובנות. ובנות מבואר אפילו בקנין והאשה דוקא בלא קנין להכי אפשר בכיון השמיטו וע' נמי סי' צ"ג ודוק:

כתב הב"ש לפ"ז אם קני קנין לזון את בנותיו כו' והודה אביהן כו' טורפין ממשועבדים ואף זה השמיטו הפו' ואפשר כדכתב הב"ש משום דלתי' שני אינו מוכרח ותו נלע"ד דאף לתי' ראשון אינו מוכרח כ"כ די"ל דנקטו הטעם בלא החשש צררי לרבות אפילו מת פתאום כי נראה דהחשש אינו אלא סמוך למיתתו דומיה דאלמנה ובמת פתאום אין חשש וכבר צווח הפ"י ז"ל דההודאה היא במקום שחב לאחרים וכן מוכרח להרשב"א ז"ל שפסק כתי' א' ומ"מ כ' דלוודאי חשבינן לתפיסת צררי והוציא ממנו הב"ש דלפ"ז לא מהני הודאתו והדין עמו דאז ודאי הוי מודה במקום שחב ודחיות הפ"י נמי לא אזלה א"ו כדכתיבנ'. ויש מי שאומר ע' ח"מ הטעים סברתו ויראה לע"ד דלשיטתו מתורץ קושית תוספות דמה שכתוב מכתובה כי שם עיקר שטרה בידה ושייך אלו התפיס שטרה בידה מה בעי ולהכי לא הפקיעו שעבודה בשבועה והב"ש מסמיך דעה זו לסברת תוס' בהודאות האב ולע"ד אין דומה כי שם היכי דקנו מיניה בכלל התנאים ולא שייך שטרה בידה מה בעי א"כ אך על הודאות פיו סמכינן שייך מה דצווח הפ"י כנ"ל אמנם לפי' הח"מ דאם קנו בייחוד על דבר זה אפילו בשעת נשואין לא חיישינן לצררי אכתי ק' א"ה בנותיו נמי מי לא אירי' שקנו מיני' נמי ביחד וכגון שגרשה וכו' דומיא דקנין בלות אשתו דתמיד הוי קנין על חיובם ובשלמא למשמעות הש"ע דהעיקר תלה בין שעת נשואין לבתר נשואין יש לומר הרמ"ה אזיל בשטת הרמ' שבח"מ סי' ס"ו דאין אדם משעבד בדבר שאינו קצוב זולת בשעת נשואין וכדהביא הב"י שם ראיה מסוגיא זו מדקאמר כגון שגרשה ולא בפשוט שקנו בתר שנולדו משא"כ בנות אשתו אין חלוק בין שעת נשואין לבאפי נפשה לענין חשש צררי אבל להח"מ ק'. ומה שהקשה הב"ש אע"ג דליכא חשש צררי מ"מ למה מהני שטר הא תקנו חז"ל זה אין קושי' כלל כי אין זה אלא שטות התוס' שמקשו הכי על רש"י בהניזקן אבל הש"ך ח"מ סי' ס' ס"ק י"ב כתב ד"ה וגם בקנו מידו ומה שהקשו על רש"י דא"כ מה פריך א"ה בנות נמי וכו' לע"ד לק"מ דע"כ לא קאמר עולא הכי אלא במזונות דהוו ככתובים משום תנאי ב"ד וכו, ע"ש ולע"ד בל"ז לא שייך מעיקרא הכי אתקן אלא מטעם רש"י דאל"כ אין לך אדם וכו' אבל באדם פרטי שעושה שטר או קנין דלכתיבה עומד מה כולה האי אם ימנעו העולם מליקח מזה ומה לנו לחוש יותר ומ"ל כפירש"י בשקנו מידו דלכתיבה עומד אלא כיון דהיה בשעת נשואין אינו עומד לכתיבת שטר בפני עצמו אלא בכלל התנאים משא"כ אחר נשואין עומד לכתיבת שטר בפ"ע ל"ק עליו לע"ד כ"א כדהקשתי:

בד"א וכו' עד שיבגרו הבנות אף דהבגרות אינו אלא אחר הנערות דהיינו הבאת סימנים אחר י"ב ופעמים מתאחרים צ"ל דלזה מהני חזקה דרבא דאחר י"ב היא בחזקת שתביא סימנים ואח"כ בששה חדשים תתבגר ועפ"ז משערינן אם יספיקו להבנים והבנות עד שתבגר הקטנה שבהן נקראים מרובים ובפחות מזה נקראים מועטין ומפרישן חלק כל אחת מהבנות חלקה הראוי לה לפ"ע שניה. אך בזה דעתי העני' מסופקת כי לפ"ר נראה דשעור זה לא שייך אלא היכי דהבנים נמי קטנים וצריכים ליזון משל אביהם אבל אם הם כבר גדולים וסמוכים על שולחן עצמם אין לשער בצורכי הבנים מידי וכן מסתביר דבשלמא אם נמי צריכים יש טעם לשעור זה דלהכי במרובים לא חיישינן להוציא מן הבנים מדמספיק לכולם אבל במועטים עבדו תקנה להבנות שלא יכלו מזונות הבנות אבל באינם צריכים תו ליכא למיחש וי"ל דתמיד דין מרובים להם ומזונו מתחת ידי אחיהם או דילמא לא פלוגו חכמים בתקנתם כדמשמע קצת סתימת הפוסקים ותמיד משערינן כמו אלו היו נמי צריכים ליזון משל אביהם וקצת יש לדייק הכי דאלו דוקא בקטנים ק' הא אז אף חלק הבנים צריך לאפטר' ואיך שייך שהבנות יזונו מתחת ידם אבל יש לדחות דמ"מ נ"מ אם האפטר' יזונה בשוה או שיפריד חלק הבנות לבדו וגם אפשר דשייך בבנים גדולים בשנים ומ"מ היו סמוכים על שולחן אביהם ואף אחרי מותו צריכין למזונות אמנם מדברי אדמון שבמתני' שאמר בשביל שאני זכר הפסדתי ופי' הרשב"ם אלא לא אפסיד וניזוני' יחד משמע כדסברתי תחילה וצ"ע תו הי' נראה לפ"ר דאף אם הנכסים מצד עצמם אינו מספיקן אם בצירף הפירות יספיקו דין מרובים להם (אבל ע' בבאר היטב בשם הרשד"ם) ול"מ הכי בהרא"ש פ' מ"ש שכ' שם וכן מסתביר וכו' שמא הבנות אין רוצות למכור כי רוצים להתפרנס בשבח הקרקע ע"ש והיינו משום דאין לבנות מזונות בשבח כמבואר במתני' בכתו' דף נ"ב וע' בב"ה ס"ק י' וא"כ אין לשער כ"א במה שהוא בעין אמנם בקר' נכסים מעוטים משמע לע"ד מפי' רשב"ם דלקמן סעיף י"ד וכן מהרא"ש הנ"ל שמשעת הגבייה כל הריווח שלהם ובמטלטלים בל"ז אין נ"מ דהא אין בהם דין נכסים מעוטים:

הג"ה מיהו כו' וכמו שנתבאר לעי' סי' קי"א יע"ש:

ואפי' לא נתרבו כו' מכרן קיים בסעיף ז' נאמר נמי או משכנו או נתנו במתנה וכאן לא מצאתי יותר מהמבואר במימרא דר"י מכרו וכבר חזינן בכתו' דף ס"ט דרב ור"ח היו מסופקים לחלק בין מכרו למשכנו לולא רבי שפירש מה נ"מ וכבר כתבתי דהנלע"ד מתו' ור"ן שרבי פשט שאף מה ששעבדו הוא בכלל המתניתן דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין דבכל ענין איירי בין שעבד האב בין שעבדו האחין ודין דהכא נאמר בשם ר"א אמר ר"י משמע לולא דר"י לא יהיה נשמע מהמתני' ומדלא הורה לנו כ"א מכרו איכא למשמע דוקא מכרו ולא משכנו מדלא קאמר ששעבדו כדשלח רב דמשמע הכי ומשמע הכי והטעם לחלק בין מועטים למרובים חדא כדחזינן בב"ב ריש מ"ש דס"ד דמועטים ונתרבו נסתלקו האחים מההוא ביתא לגמרי אלא דפשט ליה מדר"י דעדיין יש להם תפיסת יד וי"ל דוקא לענין מכירה הוא דיש להם הכח ולא לענין שעבודם שהיא קל מפני שנסתלקו מהנהו נכסי וחשיבו בשעבודם כמשעבד דבר שאינו שלו ולא הוו הבנות טורף ממשעבדי כלל ותו ל"מ לעולא שתופס טעם קצובים ולשטת הרמ' דאפי' השנים קצובים המזונות מיקרו אינם קצובים דאולי יתיקרו משא"כ במועטים לא שייך טעם זה דהא אפי' כדהשתא אינם מספיקים אלא אפי' לשטת תו' דאם השנים קצובים מקרי קצוב מ"מ יש לחלק דהא כבר חזינן דבכתו' דף נ' ע"ב סוף ד"ה ומה עלוי' כתבו א"ו אע"פ שקצובים למעלה עד בגר כיון שא"ק למטה דאפשר שתנשא קודם לא חשוב קצובים וכו' ובריש הנושא מיאנו בעצמם בסברא זו והניחו האחים ששעבדו בקושי' ולא ניחא להו בהסברא דשמא תנשאו ובכן הותר לנו לשנוי' באופן אחר דעד דתבגר לא מקרי שנים קצובים כיון דאין זמן קצוב להבאת סימנים דנערות וחשוב אין קצבה למעלה. משא"כ מועטים יוכל להתברר ע"פ ב"ד כמה ישאר לפי ערך חזקה דרבא כנ"ל ומקרו קצובים ולא נשאר לגבייהו אלא החשש צררי ודי שלא יטרפו מן משועבדים דמכירה ולא יותר. אלא אפי' לר"י לשיטתיה דמפרש משום דמעיקרא הכי אתקין כתובין אצל בני חורין ואינם כתובין אצל משועבדים כבר כתבתי סעיף ז' דהעיקר דמפני הטעמים השייכים לחוש במזון האשה והבנות קל הוא שהקילו חכמים ועשאוהו כאלו חיובם אינו חל כ"א דבר יום ביומו ולהכי כל השעבודי' מוקדמים וזה ניחא במרובים שנזונית דבר יום ביומו מיד אחיהם אבל במועטים שהדין להוציא מתחת ידם להחזיק בהם הבנות ודאי שחל חיובם בשעת מיתת האב ולהכי אינם נכללים בהמתני' דאינם מוציאין כו' לולא ר"י שחדש לענין מכירה וע"כ אך מהטעם צררי לחוד כי לע"ד טעם קצובים וכתובים לא שייך במועטים. ואפי' להפוסקים בח"מ סי' ק"ד דמע"פ מוקדם ומלוה בשטר מאוחר שבשטר קודם וא"כ י"ל דלר"י במזון הבנות שלא היו בעולם ולא צרכינן לתי' הגמרא מעיקרא הכי אתקין כדמשמע בתו' ורשב"א גיטן. אלא מפני שאין קול יוצא לא הוו אלא כמע"פ אם כן מדינא מהראוי שלא יגבו ממה ששעבדו האחים בלא הסברא שקל הוא וכו' מ"מ אפשר לומר שאחרי מות האב שכבר הן בעולם קול יוצא על שעבודם כמו שיוצא על חיוב פרנסתם ואינו דומה לשבח הבא אחרי הכתיבה שכתבו תו' שם ד"ה אלמא שהוא ענין הבא לעולם בחשאי וא"כ לכ"ע צרכינן לגבי שעבוד האחרים להתקנה שקל הוא שהקילו וכנ"ל (ולפ"ז לע"ד ראיה להסכמת תי' א' דתו' פ' הנושא דחשש צררי אינו נתלה דווקא בקנין ותנאי ב"ד יחד) כל זה היה נלע"ד ע"פ משמעות ל' ר"י וסתימות ל' כל הפוסקים אבל בהרמב"ן ריש מ"ש ראיתי מסמיך דינא דר"י נמי לדינא דמתני' שכ' מה שמכרו מכרו דאין מוציאין וכו' וכ"ש בנכסים מרובים כדאמר בכתו' האחים ששעבדו וכו' משמע דמשוה לגמרי מועטים למרובים וגם בתו' מס' סוטה ד"ה יתומים כתבו וה"ה אם מכרו בנ"מ והא דנקיט נכסים מועטים אורחא דמילתא נקיט וכו' מוכח להדיא דס"ל מועטים ומרובים שוים דאל"ה לא צריכו לדחוק ובדיוק גדול נקיט מעוטים וכן משמע קצת בהרשב"ם בב"ב. וע"ז אני מסופק בדעת הפוסקים דהיינו הרמ' וטור מדסתמו ובפרט שבתו' סוט' הנ"ל ראיתי תחילת דבריהם נמי מתנגיד החלטת כה"פ שכתבו דלענין מזון האשה אין מועיל מכירת היורשים (ומביאים ראיה ממכורות מדור האלמנה שבסי' צ"ד וסלקא אדעתייהו דמה דפשט רבי לא קאי אלא על מזון הבנות ולא על של אשה ולמדו בתי' הגמרא ע"פ הנוסח שלפנינו התם ל"מ לה מחיים משום דמזונות בנות אינו מתחיל חיובם מחיים וע' סי' צ"ד שם ת"ל כונתי למה שכתבו א"נ שהוא האמתי) וחזינן בסי' צ"ג דשום פוסק לא עלה בדעתו להסתפק בזה ואף התו' עצמם בכתו' דף ס"ח ע"ב ד"ה דאלו כתבו ות"כ לא טרפה ממשעבדי אפי' ששעבדו האחין כדתנן א"מ כו' הרי שנמי מפרשים דמה שפשט רבי הוא בכלל המתני' דא"מ ושם מזון האשה נמי נאמר ותו אין מובן לדבריהם בסוטה שכתבו וה"ה אם מכרו בנ"מ דמטלט' ל"מ דמה טעם הוא זה לשלא יטרפו קרקע אלא בדוחק שמכח זה לא יזונו מהדמים ותו דמסיימו דלא ידעו לפרש דעת רבי שמפרש ר' יוחנן דוקא לרבנן דפליגי על אדמון וע"ש מהרש"א וזה ניחא אם מועטים דנקט ר"י הוא ל"ד אבל למשמעות הפוסקים כנ"ל הברור שר"י לא קאי אלא לרבנן דאלו לאדמון דאין חילוק בין מועטים למרובים ק' מה קמ"ל הא זה פשט רבי לרב ממתני' וגם למה נקיט מכרו ולא ששעבדו דהא לאדמון פשיטא דמועטים ומרובים שוים בכל צד הרי מוכח דעת הרבי ממש כדכתבתי לכן לע"ד משכנו צ"ע ודע דכל זה במכרו גדולים אבל קטנים ע' בח"מ סי' רל"ה סעיף א' הג"ה ב':

הג"ה ונדחו הבנות אפי' ממעות ע' ב"ש וע' סי' צ"ג סעיף ך"א:

הג"ה ב' וי"א דוקא קודם שהחזיקו היא דעת רבינו הרא"ש לחלק בין מועטין ונתרבו למכרו יורשים כמבואר בב"ש ס"ק ך"ט ולע"ד צ"ע כי המעיין בדבריו יראה שעיקר טעמו משום דלעולם יש זכות להיורשים אם ינשאו הבנות וע"ז יסוד דינו ודחק מה דנקט הגמרא לראיה על תפיסת יד יורשים מדר"י ולא מהמבואר דיש להם תפיסת יד אם ינשאו וכ' מפני שהיא ממרא מפורשת אף שראיה זו לדעתו אינה מספקת לאחר שהגבו הב"ד ומה שלרבינו פשיטא לדדי בעניותי מספקא טובא דהא ז"ל הרשב"ם מועטין ונתרבו מאי מי מטו רוחא לבנים ויטלו מותר נכסים העודף מכדי מזונות בנות דעד שיבגרו נשמע מניה דלא לבד האיבעי אם נתרבו אם יחזור לדין מרובים ויזונו הבנות מתחת ידיהם או דישאר שיעור מזונותיהם בידם כמקדם. אלא אפי' אי נימא סלוקי מסלקי היורשים מהכא אף העודף אחר שיבגרו זכו הבנות אף דבכתובות דף נ"ז מבואר בגרה ולא אינסיב כ"ע ל"פ סלקא דעתי' דזה לא קאי אלא על נכסי מרובים או לענין מועטים דלא נשער אלא עד שיבגרו אבל במועטין ונתרבו אי סלוקי וכו' כל הזכות שלהם וא"כ מנ"ל לפשיטות מהשכ' ומיהו בכתו' מוכח דאף אחר שעמדו בדין אם מכרו מכר כו' כדאיתא ס"פ נערה דאי אינסיב ולא בגר כ"ע ל"פ ומהיכי פשוט לו דזה קאי אמועטים אחר שעמדו בדין ואם דמסתביר לרבינו דכיון דעכ"פ נפשט מהכא דאף במועטין ונתרבו זכו יורשים ממילא הוא הדין דפ' נערה ודאי אף במועטין משתעי דאינם אלא עד דתנסוב ומסתבר לרבינו דמן הסתם אין לחלק בין עמדו בדין ללא עמדו דזה נמי על שטת רש"י ורשב"ם דמשמע מנייהו דבתר שעמדו בדין אמרינן סלוקי וכו' ורווחא לבנות במועטין ונתרבו אפילו היתר מעד דתבגרן בפשוט היה לו להקשות דהא עד דתבגרן סתם נאמר ומשמע אפילו עמדו בדין א"ו דאין ראיה דלרשב"ם איירי בדין הפשוט דמרובים וא"כ אף מן עד דתנסבין אין ראיה ומכ"ש דק' בתירוצו להרשב"ם שכ' והא דלא מוקי מלתא דר' ישמעאל וכו' משום דאכתי יש ליתומים תפיסת יד בהן אם ינשאו כי לע"ד הפשוט בהרשב"ם משמע דכמו דאם עמדו בדין זכו המותר של אחר בגרות כן זכו המותר לאחר שנשאת דמ"ש ואדרבא בשנשאת י"ל לפי שידעו שמה שתחת ידם שלהם נשאו על דעת להכניס המותר לבעליהן ומה"ת שנתנו בשתיקת נשואין מתנה לאחרים וצ"ע:

ויש עליו חוב וא"ל מזה על סברת הרא"ש בסי' קי"א סעיף ו' דאי ליתא מותר דינר כיון דב"ח מכאן ולהבא גובה אף דבפריע' החוב מקיים נחלה דאורייתא דמי למעוטים ונתרבו ואם כן הכא מה מיבעי ת"ל כיון דמכאן ולהבא גובה חשוב כמרובים ונתמעטו די"ל בשלמא לענין קיום נחלה דאורייתא יש לדון בההיא סברה משא"כ דתקנתא דרבנן הוא לעיין בתקנות יתומים במה שיספיקו יש למיבעי מ"מ כיון דעכ"פ מיד במיתת אביהם לא היו הנכסים עומדים ליזון מהם אלא לפרוע דלא ליחשבו כמרובים ונתמעטו:

או חיוב עישור הב"ש מקשה על הטור למה כלל ויש נ"מ לתפיסה וכ' ואפשר ע"נ דכתו' איירי דמטו הזמן ור"ל דהטור איירי מחיוב עישור של בוגרת לענין אם תמעט לגבי הקטנות דוחק שישמיט המבואר בהרא"ש ויכתוב מה שלא נאמר בו וע' סעיף ה' מבוארן בשם הרמ' בספק תקנה לא מהני תפיסה ואף דשם הוצאתי ממהרי"ו דספק תנאי ב"ד דין גמור חשוב נלע"ד דנהי דתנאי כתו' דמזונות הם ד"ג מ"מ דין דנכסים מועטים שהבנות יזונו והבנים ישאלו הא חזינן דבדמחלוקת אדמון הוא והקרוב דאף להחכמים לאו מכח תנאי ב"ד פסקו אלא תקנה המציאו לתקנות הבנות שקשה זילותא דדהו מדגברא וא"כ כל ספק בענין זה אינו אלא ספק תקנה ושפיר כללינהו:

אפי' לא נכתב בכתובה. והכתובה בידו לא אמרינן שהיה תנאי שאין להן מזונות אלא אמרינן ט"ס הוא:

ובמקום שאין כותבים כתובה. כ"כ הטור וכן הוא דעת הרמב"ם פי"ט במקום שכותבים כתובה אין להן מזונות כיון דאיכא ריעותא לפנינו אלא הרמב"ם לטעמיה אזיל דכן ס"ל במזונות שלה כשאין הכתובה בידה אין לה ת"כ אבל לדעת הטור אית לה מזונות אף על פי שאין הכתובה בידה כמ"ש בסי' צ"ג צ"ל כמ"ש בסי' הקודם שאני מזונות שלה דנכסים בחזקתה אלא לכאורה קשה לדעת רמ"א שהביא בסי' ק' דעת הפוסקים דס"ל אפי' אין הכתובה בידה אית לה כתובה כיון שהוא תנאי ב"ד ושם פסק כן ומ"ש שם ולא נהגו כן קאי על תוספות כתובה א"כ כאן לענין מזונות הבנות קשה למה לא הביא הפוסקים הללו דס"ל דאית לה כתוב' כן אית לה מזונות ובד"מ לא הביא שום פוסק דס"ל דאית להו מזונות אלא כ' בשם הראב"ד דאית להו מזונות ובאמת כל הני פוסקים דסבירא להו דאית לה כתובה כן יש להן מזונות וא"ל שאני מזונות בנות דמהני שיהא פטור ויש לחוש שמא היה תנאי שיהיה פטור דהא תנאי ב"ד הוא אין לחוש שמא הי' תנאי כשם דלא חיישינן לפרעון וע"כ הטעם הוא כיון שהוא תנאי ב"ד לא אמרינן שמא פרע אלא בעינן בירור גמור כן ה"נ לא חיישינן שמא היה תנאי ביניהם גם מבואר כאן כשהכתובה בידה ולא נכתב חיוב מזונות לא אמרינן שהיה תנאי כך ביניהם אלא תלינן בט"ס כיון שהוא תנאי ב"ד ואפשר לומר הסברא כמ"ש בסי' הקודם הבנות אין להן טענות בריא אפילו אם אמם טוענת ברי ל"מ ברי דידה כיון המעות שייך להבנות כמ"ש בסי' קי"ז וכמ"ש בתוספות פרק המדיר (כתובות דף ע"ז) ד"ה רישא:

וי"א דאפי' במקום שכותבים. הנה פי"ט ה"ה מבואר לדעת הרמב"ם כשאין הכתובה בידה אין להם מזונות משום דחיישינן שמא מחלה כתובתה וע"ז תמה שם הראב"ד וס"ל אפילו אם מחלה הכתובה מ"מ מזונות הבנות אין תלוי בכתובה משמע דס"ל ג"כ אם מחלה בפירוש מהני אלא מחילת הכתובה אין מפסיד מזונות לפ"ז י"ל אם אין השטר כתובה בידה ס"ל לראב"ד ג"כ דחיישי' שמא מחלה בפירוש המזונות כיון דאיכא ריעותא לפנינו ולא השיג הראב"ד על הרמב"ם אלא מ"ש הרמב"ם שמא מחלה הכתובה וס"ל מחילת הכתוב' מפסיד המזונות והראב"ד ס"ל אפי' אם מחלה הכתובה לא נמחל המזונות והרב רמ"א כתב בשם הראב"ד אפי' אין הכתובה בידה לא חיישינן שמא מחלה המזונות א"י מנ"ל זאת כי לא נשמע זאת מהשגות הראב"ד הנ"ל ודוחק לומר מ"ש בשם הראב"ד לא כתב בשמו אלא אם מחלה הכתוב' לא נמחל המזונות ומ"ש אפי' אין שטר הכתובה בידה זאת לא כתב בשם הראב"ד אלא כן הוא דעת ר"י שהביא בסי' ק' דהא בד"מ לא הביא דעת ר"י בסי' זה רק הביא דעת הראב"ד ואפשר דס"ל כיון דאין מזונות הבנות תלי' בכתובה א"כ לענין מזונות הוי כאלו אין ריעותא לפנינו אף על פי שאין הכתובה בידה מ"מ לענין מזונות ליכא ריעותא דלא תליא מזונות בכתובה גם יש לו' דס"ל לראב"ד כיון דאין מזונות תלי' בכתובה א"י למחול זכות הבנות כי בשלמא כשהכל נגרר אחר הכתובה אז כיון שהיא מחלה זכותה ממילא נמחל הכל אבל למאן דס"ל דמזונות לא נגרר אחר הכתובה א"י למחול והטור ס"ל כהרמב"ם כמ"ש בסי' ק"ה והא דפסק בסי' קי"ד דא"י למחול מזון בנותי' תירץ בח"מ מזון בנותי' כבר זכו הבנות שהיו בעולם לכן א"י למחול אבל בנותיו דעדיין לא היו בעולם ולא זכו יכולה למחול ולמ"ש א"צ לזה אלא מזון בנותיו שאני שהוא תנאי כתובה ונגרר אחר הכתובה לכן יכולה למחול כמו דיכולה למחול הכתובה אבל שאר זכות הבנות א"י למחול ובסי' ק"ה לא הביא הרב רמ"א דעת הראב"ד על מ"ש המחבר שם במוחל' אבדה כל ת"כ י"ל דשם איירי כל תנאי שלה וזכות שלה קאמר והר"ן פנ"ש והמגיד פ' י"ט ס"ל כדעת הראב"ד בזה:

וכן אם נתגרשה. היינו לכ"ע הדין כן אפי' אם נתגרשה חייב במזונות הבנות שנולדו לה קודם הגט כ"כ הטור ונראה אפי' אם נתעברה וילדה אחר הגט נמי בכלל החיוב:

ומציאתה לעצמה. דאין אדם מוריש זכות בתו לבניו אף על גב מ"י של האלמנה שלהם מ"מ בתו ניחא ליה בהרווחה שלה ש"ס:

והארוס חייב במזונותיה. היינו בעי' בש"ס לפי' הרי"ף והרמב"ם ופסקו כלישנ' דאית לה מארוס כיון דהפסידה המזונות מחמת ארוסיו לכן כתב הר"ן אפשר דאינו חייב אלא עד שתבגר דהא משתבגר אין לה מזונות מאחים וכ"מ מרמב"ם מיהו לשיטת רש"י ותוס' והרא"ש דמפרשי' בעיא זו בענין אחר אין לה מזונות מארוס ונראה הארוס י"ל קים לי כהני פוסקים:

וי"א דלא אבדה מזונות וכו'. כ"כ המגיד בשם ר"ח והעיטור והרשב"א דלא הפסידה מזונות אלא כשארסה בנערות אז הוי אריסיה מדאוריי' משא"כ בקטנותה לפ"ז אפילו נתארסה מעצמה אית לה מזונות אבל למ"ש הר"ן ס"ל לר"ח והעיטור כהרמ"ה שהביא בסמוך וכתב הר"ן בשם הרשב"א בזה"ז דגובין מן המטלטלין אם נשאת לדעתה הוי כמחילה ועסי' אח"ז שם מבוא' לדעת המ' והגמ' סתם נישואין לא הוי מחילה וכן הוא דעת הר"ן:

שנתארסה מעצמה. עסי' קנ"ה בסעיף ב':

וי"א דוקא מן האירוסין. וכתב בפרישה אם נתארסה כשהיא נערה אחר מיתת אביה ונתגרשה בעודה נערה יש לה מזונות דכיון משמת אביה היה לה שיעבוד וחוב על האחין אף על גב דפקע לה משנתארסה מ"מ כיון שנתגרשה חזרה לזכותה דומה לקטנה שנישאת כשמיאנה בנשואין חזרה למזונות וט"ז חולק ע"ז דל"ד למיאון שעוקר נישואין הראשונים משא"כ בארוסין של נערה ומשמע לדעת י"א אפילו אם נתאלמנה אחר מות אביה יש לה מזונות וא"י מנ"ל זאת דהא הטור והר"ן כתבו דוק' כשנתאלמנה בחיי אביה ולא מצינו שום פוסק דס"ל בארוסי' אפי' אחר מות אביה ומה שמציין טור לא ראיתי בטור משמעות לזה ואפשר דנתכוון לדעת רש"י שפי' הסוגי' מן הארוסין ולא פי' דאיירי דנתאלמנה בחיי אביה אלא לכאורה נראה מפרש"י למה דקי"ל ארוסה אין לה מזונות אף בנתאלמנה אין לה מזונות ובריית' זו ס"ל ארוסה אית לה מזונות ולא קי"ל כן אלא כרב דאמר בארוסה אין לה מזונות, ואית' בזה ד' שיטות לרש"י אפילו בנתאלמנה מן ארוסין אין לה מזונות ומשמע אפילו בחיי אביה ולרא"ש והר"ן בארוסי' אית לה כשנתאלמנה בחיי אביה, ולר"ת אפילו מן הנישואין אית לה מזונות כשנתאלמנה בחיי אביה, ולרמב"ם אפי' אם נשאת ונתאלמנה אחר מות אביה אית לה מזונות וא"ל א"כ מהיכי תיתי בממאנת דאין לה מזונות מן הנישואין וי"ל שאני ממאנת הואיל היא גרמה ה"א דאין לה מזונות ב"י וכ"מ:

אם לא היה לאחיו נכסים. אז כתובתה על נכסי בעלה השני יש לה ת"כ ג"כ ממנו ויש מזונות לבתה ממנו אבל כשהניח הראשון נכסים אז כתובתה על הראשון בזה מבעי' בש"ס אם יש לבתה מזונות משני כיון מראשון לית לה מזונות דהא לאו בתו היא וקי"ל כל היכ' דאין לה מא' אית לה משני לענין כתובה כ"פ הרא"ש והר"ן מיהו לפי' תוס' אפי' אם לא הניח נכסים מ"מ מבעי' בש"ס אי אמרי' בבתה ת"כ ככתובה:

וכן בת שניה דאין לה כתובה ות"כ. מבעי' בש"ס בתה מהו די"ל לדידה קנסו חז"ל הואיל ועשתה איסור ולא לבתה, וכן בת אנוסה דאין לה כתובה כיון דא"י לגרשה ומבעי' אם אית לה ת"כ וכן בת ארוסה דלא תקנו חז"ל כתובה עד הנשואין בכל אלו עלתה בתיקו ואין לה מזונות וכתב רי"ו אם תפסה אין מוציאים ממנה ובש"ג כתב בנכסים מועטים אין מוציאין ממנה אבל בנכסים מרובים אין להן זכות אלא מזונות דבר יום ביומו לכן מוציאין ממנה ואחר שמוציאין אפשר דאין להן כלל ובב"י ובד"מ הביאו דברי רי"ו בסתם מיהו בתיקו אית' פלוגת' אם מהני תפיסה כמ"ש בח"ה בכמה מקומות, ולרמב"ם בת ממאנת יש לה מזונות ופי' המגיד פ"ב ה"א היינו שמאנה בעת שהיתה מעוברת וקודם שתלד יכולה למאן ואח"כ ילדה וע' בסי' קנ"ה מ"ש בזה ומהר"מ מטיקטי"ן וב"ח פירשו דאיירי בקדושי טעות ולמ"ש בסמוך לית' והנה הר"ן והמגיד הניחו בצ"ע מנ"ל לרמב"ם דין זה כיון דממאנת אין לה כתובה מנ"ל דבתה יש לה מזונות ונראה דס"ל כל הסוגי' איירי דוק' שאין לה בעת הנשואין כתובה בזה מבעי' אם יש לה ת"כ אבל אם יש לה כתובה מצד הנישואין אלא אח"כ גרמה לעצמה הפסד אז לא הפסידה בתה זכות שלה אטו אם זנתה היא והפסידה הכתובה תפסיד בתה זכות שלה ומזה מוכח דלא כמהר"ם הנ"ל וב"ח דהא אם איירי בקדושי טעות אז למפרע לא הוי נישואין כלל ואין לה כתובה מיד בעת הנישואין:

שנולדה לו בעודה ארוסה. אבל נתעברה קודם שנשאה וילדה אחר שנשאה קרינן בנן נוקבין וכו' ומ"ש אח"כ נשאה היינו לפי הפי' של הרא"ש אבל רש"י והר"ן פירשו שלא נשאה אלא כתב לה כתובה בעודה ארוסה ומת:

אבל בחייו הוא חייב במזונותן. הנה בחייו חייב לזון את בנו עד ששה שנים כמ"ש בסי' ע"א ואחר מותו אין מפרישין מזון בניו כמ"ש שם ולבנות בחייו אינו חייב אלא עד שש ולאחר מותו יש להן מזונות עד שיבגרו או עד ארוסין ולאלו אין להן אחר מותו:

דבר המספיק. כ"כ הרמב"ם פי"ט ובש"ג פסק גם לבניו /לבנותיו/ פוסקים לפי כבוד אביהן ע"ש פ' נ"ש, וע' בש"ס דשמין הנכסים ונותנים לה מזונות וכסות:

ואין הבנות נשבעות. אף על גב לפי פסק הלכה בסי' צ"ג גם האלמנה אינה נשבעת על מזונות מ"מ ה"א הבנות צריכה לישבע כי אלמנה נשבעת לסוף על הכתובה קמ"ל דא"צ לישבע כי לא חיישי' לצררי דלקטנות לא מתפיס צררי כמ"ש ר"פ שניי דייני כ"כ תוס' פ' השולח דף נ"א, לפ"ז משמע נערה צריכה לישבע כי דוק' לקטנה לא מתפיס צררי וכן משמע בתוס' שם, מיהו לרמב"ם אפי' נערה א"צ שבועה, ובתוס' פ' הנושא אית' אפילו בקטנות חיישי' לצררי דמתפיס בעת המיתה גם לבנותיו ניח' ליה בהרווחה וכן הוא בר"ן שם לפ"ז אפילו מת כשהן קטנות צריכין לישבע אחר שיגדלו אף על גב שכתבתי בסמוך בודאי מתפיס צררי היינו לענין אם באתה לגבות מן משועבדים אבל מב"ח ניזונית מ"מ לענין שבועה לפי תירוצים אלו חיישי' לצררי אפי' לענין בעל חוב /בני חורין/ צריכה שבועה, מיהו בתו' אלו י"ל לענין ב"ח לא חיישינן לצררי וכל דבריהם שם איירי לענין משועבדי' אבל בתוס' פ' הניזקין משמע כמ"ש אפי' לענין ב"ח חיישינן לצררי וצריכה שבועה:

אם מכר האב. עיין דינים אלו בסי' צ"ג וכתובת האשה קודמת למזון בנות תשו' רמב"ן ואפי' אם ליכא אלא מטלטלין דל"ש קדימ' מ"מ כתובה קודמת דתקנות הגאונים כעין דאוריי' תקנו ר"ן ס"פ מציא' האשה:

אפי' קנו ממנה. הנה בענין מזונו' הבנות דאין טורפי' משועבדים אי' בפ' הנזקין לר"ת /לר"ח/ הטעם מפני שאין קצובים וכ"כ הרמב"ם ועיין סי' קי"ד ולעולא הטעם מפני שאין כתובים ואפי' אם כתב תקנו חז"ל דהוי כאלו לא כתב ואין טורפין משועבדים והא דטורפין למזון בת אשתו כשמחייב את עצמו לזון אותה אוקמי בש"ס דוקא כשעשה ק"ס דאז עדיף מכתובות ולבנותיו ל"מ קנין משום בנותיו דאי' להו מזון מחמת תנאי ב"ד חיישינן טפי לצררי משא"כ בת אשתו והא דטורפין לפרעון כתובה ולא חיישי' לצררי משום בתו נ"ל בהרווח' דיד' חיישינן טפי לצררי ול"מ שבוע' ואשתו טורפת בכתובה בשבוע' לפ"ז יש לחלק בין בנותיו לבת אשתו נמי בכה"ג דבנותיו נ"ל בהרווח' דידהו והא דמחלק מטעם תנאי ב"ד משום דנ"מ מזה אם קנו קנין לזון את בנותיו אחר שיבגרו דליכא תנאי ב"ד אף על גב דנ"ל בהרווחה דידה מ"מ לא חיישי' לצררי אלא בצירוף תרי טעמי' הללו תנאי ב"ד ונ"ל בהרווחה כן עולה מתוס' הנ"ל והקשו תוס' ל"ל הטעם מפני שאין כתובי' ת"ל מטעמים הללו ותרצו בפ' הנושא דנ"מ היכא דהודה האב בעת מיתתו דלא התפיס צררי לזה בעינן הטעם מפני שאין כתובי' לפ"ז אם קנו קנין לזון את בנותיו והן היו בעולם באותו פעם והודה אביהן דלא התפיס להן צררי טורפין מן משעובדי' דהא קנין עדיף מכתוב' אלא דאין טורפין מחשש צררי ובהודה לא חיישי' לצררי כמ"ש תוס' מיהו לתירוץ בתרא שם ל"מ הודה ותרצו אם לא קנו קנין אז לא חיישי' לצררי ואין טורפין מפני שאין כתובים ואם קנו קנין אז חיישי' לצררי מדיפה כחה ועשה ק"ס לפ"ז תו א"צ לומר דהודאה של אביהן מהני דהא סברא זו ילפי' מחמת הקושי' ל"ל הטעם מפני שאין כתובי' והשתא יש לתרץ קושי' זו דנצרך תרי טעמים הללו דהיינו אם לא עשה קנין אז ליכא חשש משום צררי בעינן הטעם מפני שאין כתובים ואם עשה ק"ס דעדיף מכתובה נצרך הטעם דחיישי' לצררי כיון דיפה כחה ועשה ק"ס ובפ' הנזקין כתבו תירוץ זה וכ"כ באגודה גם נ"מ מתירוץ זה אפי' מי דלא ניחא ליה הרווחה דידיה מ"מ אם יש לו מזונות מתנאי ב"ד ועשה ק"ס חיישי' לצררי מדיפה כחו לפ"ז אם עשה ק"ס לזון את אשתו חיישי' לצררי והרשב"א והמגיד דכתבו אם עשה ק"ס לזון את אשתו טורפי' מן משועבדים ע"כ ס"ל כתירוץ קמא של תוס' דלא חיישי' לצררי אלא היכא דניחא ליה בהרווחה ואית לה מתקנת חז"ל ובבדק הבית הקשה על הטור אי מטעם צררי תשבע ויזונו הם ממשועבדי' ותירץ אה"נ השבועה מהני כשהיא נערה אלא בקטנה א"א אותה להשבעי' /להשביע' אותה/ מ"ה לא חשש רבינו להזכיר ע"כ וליתא כמ"ש בשם תוס' דאשה טורפ' בשבועה נשמע הבנות אין טורפין אפי' בשבועה גם כתב הר"ן דאין חשש הוא שמא התפיס צררי אלא בודאי התפיס צררי ול"מ שבועה:

אבל אם קנו ממנו וכו'. כ"כ הטור בשם הרמ"ה אי כתב לה שטר באפי נפשה א"נ קנו ממנו אחר הנישואין סתם קנין לכתיבה עומד דאם התפיס צררי אי בעי ליה למנקט שטרא א"נ למיכתב תבראי, ולכאורה נראה דס"ל כתירוץ א' של תוס' היכא דהודה האב לא חיישי' לצררי דהא כאן ליכא הוכחה אלא מאב מ"ה ס"ל דמהני ג"כ הסברא אם איתא וכו' ואז הוי כאלו הודה האב ולכאורה קשה אף על גב דליכא חשש משום צררי מ"מ למה מהני שטר הא תקנו חז"ל אפי' כתב דלהוי כאלו לא כתב כמ"ש בסמוך וצ"ל דס"ל כל הסוגיא איירי כשלא כ' שטר באפי נפשי' אבל שטר באפי נפשי' מהני והיינו בשבועה כמו בכתובה ובבדק הבית הקשה למה חיישי' בכתובה להתפסת צררי הא אי התפיס צררי ה"ל למכתב תברא כמ"ש הרמ"ה ולמ"ש ניחא דאף כאן לדעת הרמ"ה צריכים לישבע כמו אשה בכתובתה אבל לדעה קמייתא ל"מ שבועה מיהו לתירוץ בתרא ולמ"ש הר"ן ל"מ הודאת אביהן כי בודאי מתפיס צררי:

אם פסק עם האשה וכו'. כלומר כל שמחייב את עצמו לעשות דבר שאינו מת"כ אז לא אמרי' בודאי מתפיס צררי אף על גב דניחא ליה בהרווחה אלא הן כשאר ב"ח ונשבעי' וטורפי' מלקוחות והיינו כשמחייב את עצמו כדרך שחייב ע"פ הדין:

שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות. כתב הנ"י בכל המזונות נכלל כסות ומדור ולא הנדוניא וכן לדעת תוספות הנדוניא אינו בכלל מיהו בתו' יש לדייק גם מלבושים אינן בכלל וכן הוא לדעת ריב"א כמ"ש בבית יוסף ס"ס קי"ד, ולרשב"ם גם צרכי הנשואין בכלל וכן כתב בהג"א וכן הוא דעת ר"ה כמ"ש בב"י שם בתשו' שהביא שם מיהו יש לדחות לענין נכסים מועטים לא איירי שם ומודה דלא הוי נכסים מועטים משום צרכי נישואין וכן יש לומר לדעת רשב"ם כמו שכתב הנ"י בשם הריטב"א וכן עיקר:

מוציאין מהם לבנו'. ונותני' ביד הב"ד או ליד אפטרופוס שלה וכן כתב המגיד ונ"י:

וי"א דאסור לבנים למכור. כ"כ תוס' והמ' היינו לדעת הפוסקים דס"ל אם קדמו ומכרו בנכסים מועטים אפי' אחר שעמדו בדין מכרן קיים תקשו א"כ מה איכ' בין נכסים מרובים לנכסים מועטים כי בודאי אפילו בנכסים מרובים אין להן למכור להפקיע מזונות ותרצו דנ"מ בנכסים מרובים יכולים למכור לצורך גדול כגון פדיון שבוים ובנכסים מועטים אין מוכרים לכתחלה, נשמע בנכסים מרובים יכולים למכור לצורך פ"ש אפילו שמפקיעים מזונות מיהו י"ל דוק' להני פוסקים צ"ל כן אבל לדעת הפוסקים דס"ל דמכר בטל אם מכרו אחר שעמדו בדין יש חילוק אחר בין נכסים מרובים לנכסים מועטים וי"ל אפי' לצורך פ"ש א"י למכור לכתחלה להפקיע מזונות:

דאסור לבנים. בד"מ כתב בשם הנ"י דיכולים למכור ולכאורה נראה אף להנ"י אסור להם למכור אלא ס"ל דא"י הבנות להכריח את היורשים שישלשו כדי שאל ימכרו אלא אם מכרו המכר קיים ואין מחויבים להשליש על זה:

יזונו אלו ואלו. כי לא תקנו הגאונים שידחו את הבנים ומשמע דאז הכל בחזקת שניהם:

וע"י מטלטלים יהיה מרובים. וס"ל תקנות הגאונים היה לטובת הבנות ומכ"ש היכ' דאיכ' טובת הבנים לכן אי"ל הבנות לא ניח' לן תקנות הגאונים:

מיהו מקום דכותבין. אריש' קאי אם לא הניח אלא מטלטלין:

זכו בהם הבנים. משמע לפרש"י דיזונו יחד, ורשב"ם פי' דשמין כמה יהיה מגיע עכ"א ותפסד לפי הערך:

הבנים יורשים. ואין הולכים אחר התחלת העסק ול"ד לכב"ד בסי' הקודם כאן למעקר ירושה דאוריית' שאני תוס':

וי"א אפי' עמדו וכו'. אפי' באו הנכסים ליד ב"ד והעמידו אפוטרופוס מ"מ אם נתרבו חזרו לדין מרובים אף על גב לענין מכירה לא אמרי כן כמ"ש בסמוך שאני מכירה שמפסיד אותם לגמרי וכן הוא מפורש בהרא"ש והב"י לא ע' בהרא"ש, והתוס' ורמב"ם והמגיד ס"ל אלו שני דינים שוים אבל לכל הפוסקים אין חילוק בין עמדו לדין לבין אם תפסו הנכסים:

ונדחו הבנות. אפי' ממעות דלאו הני זוזי שבק אביהם והרא"ש ור"ה חולקים ע"ז /בזה/ ובח"ה סי' ק"ז הביא שני דעות אלו ולא הכריע וכאן הואיל היורשים מוחזקים מ"ה כתב דנדחו הבנות אבל שם בח"ה שניהם שוים היורשים וב"ח דשיעבודו דאוריית' הוא וע' סי' צ"ג מיהו צריך ישוב למה לא הגיה הרב רמ"א כלום בסי' צ"ג:

ויש עליו חוב. בנ"י כתב מלוה בשטר בודאי ממעט ולא משמע כן משאר הפוסקים והרא"ש כתב דוק' כתובת אלמנה ממעט הואיל אית לה בתקנות חז"ל ה"ל כאלו גביה כבר:

או חיוב עישור נכסים. בש"ס מבעי' חוב או מזונות בת אשתו אם ממעט ועלתה בתיקו וקי"ל הנכסים קיימ' בחזקת הבנים לכן זכו הבנים אבל עישור נכסים לית' בש"ס אלא הרא"ש כתב כיון דלא מטי הזמן אינו ממעט לפ"ז ל"ד להני תרי מזון בת אשתו וחוב דשם עלתה בתיקו ונ"מ לענין תפיסה כמ"ש לעיל ואפשר עישור נכסים דכתב איירי דמטי הזמן ומדמה הטור לחוב מ"ה כתב הני ג' דינים בחד בבא ובשלשתן מהני תפיסה כי עלו בתיקו:

ומזונות האלמנה. לפי גי' הרי"ף והרמב"ם לית' בש"ס בעיי' זו מזונות אלמנה כמ"ש בנ"י ובב"ה כי לשיטתו אלמנה דוחה לבן או לבת אין מקום לבעי' זו אבל לשאר פוסקים לא דחי' האלמנה אלא בנכסים מועטים ונדחה הבן מחמת מזונות הבת אז דחי' האלמנה לבת ובנכסי' מרובים יזונו שלשתן ביחד אלא צריך ישוב מה קמבעי' ליה הא אלמנה אינה דוחה ולשיטות הרי"ף אלמנה ממעט וב"ח מבעי' ליה משום ב"ח מחוסר גוביינ' אבל אלמנה עומדים הנכסים בחזקתה ואחר שבא הב"ח או בת אשתו ס"ל לרשב"א דהוי נכסים מועטים ונדחה הבן ולריב"א נזונו יחדו וע' בהג"א:

אפילו כו' או כו'. מתניתין שם נ"ב ב'.

ובמקום כו'. דאם לא כן שמא מחלה הרמב"ם שם וכמש"ל קי"א סט"ו:

וי"א כו'. דמחילה הוי כפירעון ובפירעון הכתובה לא אבדו מזונותיהן:

בעודה קטנה. טור וע"ל ס"ד וי"א דוקא כו' ושם בקטנה ממ"ש מיאנה:

והארוס כו'. שם א"ל ר"ח לר"י כו' וכגי' הרי"ף להיפך כלישנא בתרא וערא"ש שם וכ"כ הר"ן בשם הנגיד:

וי"א דוקא כו'. על קטנה קאי ועל מ"ש בש"ע בעודה כו' וכמ"ש בטור בשם הרמ"ה וכ"כ הר"ן שם בשם הר"ח דלאו כל כמינייהו לארסה כשהיא קטנ' להפסיד מזונותיה אבל בשם הרשב"א כ' דאפי' מדעתה לאו כלום היא וכמש"ש ס"ח א' יתומה שהשיאוה כו' זו הי"א הראשון:

נשאת כו'. ל' הרמב"ם וכפירש ר"ת דבנשואה מיירי אלא דלפיר"ת דוקא שנתאלמנה ונתגרשה בחיי אביה וממאנת לת"ק אפילו לאחר מיתת אביה וע' תוספת שם ד"ה אלמנה כו' אבל הרמב"ם לא מפליג ומפרש בבית אביה כלומר שלא בגרה ומ"ש ממאנת א"ב משום דאלמנה וגרושה בע"כ משא"כ בממאנת דמדעתה פליג ר"י אבל הל' כת"ק. ב"י:

או מיאנה. צ"ל ומיאנה וכ"ה ברמב"ם:

וי"א כו'. כפירש"י שם ומ"מ בממאנת אפילו נשואה כמש"ש וכ"ה בטור:

וי"א עוד כו'. ושמפרש מ"ש בבית אביה כפירוש תוספת בשם ר"ת אף על גב דמפרש כפרש"י וכמו שהקשה בתוספת שם ואין נראה כו':

ואחר כך נשאת. כן פי' הרא"ש שם בשם הראב"ד עיין שם:

אבל בחייו כו'. הרא"ש שם והרי"ף והרמב"ם ועבה"ג:

פוסקי' כו'. מתניתין נ"ב ב' בנן נוקבן כו' את כו':

וכסות. שם ס"ט א' ובירושלמי הביאו הרא"ש בר"פ הנושא ותני עלה כו':

אלא שהאשה כו'. ירושלמי הבת לא עולה ולא יורדת אבל בגמרא שם הבנות ניזונות כו' כיצד כו' מ' שם דהכל לפי עשרו וערש"י שם ד"ה הא באכילה כו' וכ"פ במרדכי והג"א שם ובש"ג:

ואין הבנות נשבעות. היינו לשיטתו אבל לש"פ אף האלמנה אינה נשבע' וכמש"ל סימן צ"ג סי"ח:

אין כו'. מתניתין ק"א ב'.

אפילו כו' ואפילו כו'. שם ק"ב ב' גיטין נ"א א':

ויש מי כו' אם פסק כו'. דדוקא אם כללו בתנאי כתובה וכמ"ש כיון דאיתנהו כו':

מי שמת כו'. עתו' שם ד"ה אר"ג כו':

ואין מחייבים כו'. הרא"ש שם במתני' לתרץ קושית תו' ק"מ א' סד"ה יתומים. וא"ת כיון כו' ובתו' שם כ' וי"ל כו' וז"ש למטה ויש אומרי' דאסור כו':

וי"א כו'. תוספת בד"ה הנ"ל והרא"ש שם סבירא ליה כפירש"י ורשב"ם ותליא בזה ג"כ מועטין ונתרבו כמש"ש בגמרא ת"ש דאר"א וערשב"ם שם ד"ה יתומים כו' וכ"כ המ"מ שנחלקה בזה רש"י ור"י וש"פ וסתם כאן הטור כדעת ר"י ולמטה כתב פלוגתא וכתב שהרא"ש הסכים לדעת רש"י וכן כתב בהג"ה לקמן ו'"א דדוקא כו' וכבר הקשה בב"י אבל הטור הלך בדרך הרא"ש שמחלק ביניהם כמש"ש ונראה לקיים דברי רש"י כו' ומה"ט נמי איכא למימר כו' אבל התוספת לא מחלקי וכמ"ש בתוספת שם והשתא אתי שפיר כו' ולכן כתב המ"מ והמפרשים מחלוקת רש"י ותוספת והרב סתם כדעת הרא"ש והטור:

ונדחו הבנות כו'. עתוס' דביבמות ס"ז ב' ד"ה מה כו'. ואפילו עכשיו שניזונות מהמטלטלין דהני זוזי לא אשתעבד להו וערא"ש פ"ט דב"ב ס"ב ודלא כר"ה גאון ע' שם:

היו הנכסים כו'. בגמרא דידן דשבקא בתיקו אבל בירושלמי פשיטא להו דכולהו ממעטי והביאו הרא"ש שם:

וי"א כו'. כגירסא שלנו והרא"ש והטור שם אלמנתו מהו כו' וסלקא בתיקו כנ"ל:

וי"א כו'. כגירסת הרי"ף ורמב"ם דל"ג שם אלמנתו מהו:

מזונות הבת כו'. ק"ו אם נדח' ירושה של תורה מפני מזונות הבת לא תדחה ירושת הכתובה שהיא תנאי ב"ד מפני מזונות הבת לשון רמב"ם שם הלכה כ"א. וע"ל סימן קי"ג ס"ו בהג"ה וכל שכן במזונות שהוא בע"ח דאבא שהיא קודמת ועמש"ש בשם ירוש' וער"נ פ"ו:

אפילו לא נכתב בכתובה. כלו' שכתב שאר תנאי כתובה ולא כתב תנאי זה בנן נוקבן וכו' אמרי' דט"ס הוא אם לא שנכתב בפי' שהתנה עמה בפי' שאל יזונו בנותיו מנכסיו דמהני וכמו שיתבאר בסמוך סעי' י' דכל תנאי שבממון קיים:

ובמקום שאין כותבין. דכשם שנתחייב בגוף הכתובה בתנאי ב"ד כך נתחייב בכל תנאי כתובה אבל במקום שכותבין כתובה ונאבדה ממנו הכתובה דעת הרמב"ם שטוענין ליתמי שמא מחלה הכתובה ואבדה כל תנאי כתובה וכמו שנתבאר בסימן צ"ג סעיף י"ח:

וי"א דאפילו במקום שכותבין כתובה. לעיל סימן ק"ה סעיף ד' סתם כדעת הרמב"ם וכאן לענין מזונות הבנו' הביא דעת הראב"ד החולק על הרמב"ם באשר גם המ"מ הניח הדבר בצ"ע לענין מזון הבנות ועיין בסי' צ"ג סעיף ט' ועיין בר"ן:

מחלה אמה כתובתה בפירוש. לא נתבאר אם מחלה אמם תנאי זה של מזונות הבנות בפי' אם מהני מחילה לדעת הראב"ד:

וכן אם נתגרשה האם. כלומר אף על פי שאין לה מזונות יש לבנות מזונות אחר מיתת אביהם ולא תימא לא עדיפי הבנות ממנה דאתו מחמתה דהא אפילו מתה בחיי בעלה לא הפסידו הבנות תנאי שלהם וכ"כ בטור אבל מבני חרי ניזונית אף על פי שגירשה ולא אמרינן כבר נתבטל תנאי ב"ד וכו':

מעשה ידיה ומציאתה לעצמה. משא"כ גבי אלמנה הניזונית מן היורשים נתבאר לעיל סימן צ"ה דמעשה ידיה של יורשים ומציאתה לעצמה אבל בתו ניחא ליה בהרוחה דידה וגם מעשה ידיה של עצמה:

נתארסה בעודה קטנה וכו'. אף על פי שארוסי קטנה מדרבנן אפ"ה אבדה מזונותיה לדעת הרמב"ם ועיין בר"ן מ"ש בשם הרשב"א:

והארוס חייב במזונותיה. שהרי אין לה מזונות מאחיה ואינה בוגרת כדי שתזון את עצמה וכו' ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו וכו' וכ"כ הרמב"ם ולפי זה אין הארוס חייב לזונה רק עד שתהיה בוגרת דהא משבגרה הפסידה מזונותיה אף אם לא נתארסה וזה לשון הר"ן בכתובו' דף תפ"ט ע"א אפשר דלית לה מזונו' אלא עד שעת בוגרת דלא מפסדה טפי אמטולתיה:

שנתארסה מעצמה. אף על פי שאין מעשה קטנה כלום אפשר דמיירי שעשתה מדעת אמה או שהגיעה לעונת הפעוטו' ועיין בסי' קנ"ה:

נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה. זה הוא ל' הרמב"ם ומשמע מפשט לשונו שאף שנתגרשה או נתאלמנה מן הנישואין אפ"ה חוזרת לבית אביה ויש לה מזונות וכ"כ המ"מ אבל רש"י ותוס' והר"ן פירשו דוקא אלמנה מן האירוסין אבל מן הנשואין שוב אין לאביה רשות בה ולא היא בו אבל מיאון אף משנשאת חוזרת לאביה דכל מיאון עוקר לנשואין מעיקר':

דוקא בחיי אביה. ואפי' בחיי אביה דוקא נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אבל מן הנשואין כבר נעשית יתומה בחיי האב אבל התוספו' כתבו בשם ר"ת אף מן הנשואין חוזר' לבית אביה כל שאביה חי ועיין בכתובו' דף נ"ג בתוספו' בד"ה אלמנה בבית אביה וכו':

יבם אשת אחיו וכו' ואם היו לאחיו נכסים וכו'. דאם לא היו לאחיו נכסים דאז כתובתה על היבם ופשיטא דתנאי כתובה נמי עליו אבל אם היו לאחיו נכסים דאז כתובתה על נכסי בעלה הראשון ות"כ פשיט' דלית לה מראשון דהא הראשון לא כתב לה רק בנן נוקבן דיהוי ליכי מינאי והיא לא ילדה לו אבל מן השני מבעיא אף דאין לה כתובה עליו כל שיש נכסים מן הראשון אבל תנאי כתובה יש לה על השני דכיון דאינה ניזונו' מנכסי ראשון כמאן דלית ליה לראשון דמי:

וכן בת אנוסתו. דכל אנוסה אין לה כתובה ומבעי' ליה בגמר' בתנאי כתובה אם יש לה או אין לה וכתב הרא"ש דה"ה באנוסה גופה מצי למבעי אם יש מזונו' לאחר מיתת בעלה (וסיים הרא"ש וכיון דעלו בתיקו לית לה דכל תיקו דממונא חומר' לתובע וקולא לנתבע):

שנולדה לו בעודה ארוסה. אבל נתעברה קודם שנשאה וילדה אחר שנשאה קרינן בנן נוקבן דיהוי ליכי וכו':

ואח"כ נשאה. אבל מת קודם שנשאה כיון דהיא עצמה לית לה אף בתה לית לה כ"כ הרא"ש בשם הראב"ד והר"ן פי' דמיירי שמת קודם שנשאה וכתב לה כתובה מן הארוסין ומבעי' ליה בתנאי כתובה:

פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד. עיין לקמן סי' קי"ד סעיף ו' במה שאכתוב מזה שם:

או נתן האב במתנת בריא. אבל אם נתן במתנ' ש"מ כבר נתבאר לעיל סימן צ"ג סעיף כ' ובטור בסי' זה שהאשה והבנו' ניזוני' מהם אם אין כאן בני חורין וי"א דאם נתן מטלטלין במתנת ש"מ לאחרים אין האשה ניזוני' מהן ולבניו י"א אפילו במתנ' בריא הוי כירושה עיין מ"ש שם ועיין בסי' קי"א סעיף י"ד:

מכרו או משכנו וכו' אינה נזוני'. ואם יש לה מזונו' מן הדמים שקבלו בעד הקרקע נתבאר לעיל סי' צ"ג סעיף כ"א לקמן סעיף י"ד:

ואפילו היו בשעת קנין. אף על גב דלגבי בת אשתו אם קנו ממנו הרי היא כב"ח וגובה מזונותיה ממשעבדי כמו שיתבאר בסי' קי"ד אמרו בגמ' בכתובו' דף ק"ב ע"ב דבנותיו כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימור צררי אתפסינהו והקשו שם בתוספו' בד"ה אימור צררי אתפסינהו א"כ כתובה נמי לא תגבה ממשעבדי אימור צררי אתפסה ואנן ק"ל דכתובה גובה ממשעבדי ותירצו דבתו עדיפא ליה מאשתו דניחא ליה בהרוחה דידה וחיישינן טפי לצררי לגבי משעבדי דלא מהני אפילו שבועה וה"ה דהמ"ל ולחלק בין בת אשתו לבת דבת אשתו לא ניחא ליה בהרווחה אלא איצטריך לטעמים דתנאי ב"ד שאם קנו ממנו לזון את בתו מחיים או לאחר מיתה ולאחר שתתבגר דאז לא אכלה בתנאי ב"ד היתה גובה ממשעבדי ולא חיישינן לצררי אלא היכא דאיכא תרי טעמי דאכלה בתנאי ב"ד וניחא לה בהרווחה ומשמע שם מדברי התוספו' בתחל' הדבור דאם הודה האב בשעת מותו דלא אתפסה צררי לא חיישינן לקנוניא וגובה ממשעבדי בשבועה אם היו בשעת קנין:

אבל אם קנו ממנו לאחר נשואין. לאו דוקא לאחר נשואין ה"ה בשעת נישואין אם כתב ליה שטרא באפי נפשיה דדעת הרמ"ה בעל דעה זו דלא חיישינן לצררי אלא היכא דקנו מיניה דרך כלל על הכתובה ועל כל תנאי כתובה דאז אפשר דנתן צררי לבנותיו והא דלא לקח השטר מהם דהשטר לא עליהם נכתב רק על שם האשה אבל אי כתב שטר באפי נפשיה על שם הבנו' או קנו ממנו לדבר זה בפני עצמו בין אחר הנישואין בין בשעת הנשואין כל זמן שאין ביד הבנים שובר לא חיישינן לצררי רק הבנו' נשבעים וטורפין מן המשועבדים דהיה לו ליקח השטר או לכתוב שובר ולמסור ביד בניו כדי שלא יבואו הבנות לתבוע פעם שנית מהם:

אם פסק עם האשה. כלומר אם קנו ממנו אחר שנולדו הבנות או שחייב עצמו בשטר באופן המועיל שלא מתנאי כתובה רק חייב עצמו נזון בנותיו מחיים קודם מותו או לאחר מותו אחר שנתארסו או יבגרו דכל חיוב שאינו מתנאי כתובה דמי למחייב לזון בת אשתו והוי כב"ח וטרפי ממשעבדי וכן הוא בתוספו' כמ"ש לעיל בס"ק י"ט דלא אמרינן צררי אתפסה אלא בדאיכ' תרתי לטיבותא דאכלה בתנאי ב"ד וגם בתו דניחא ליה בהרוחה אבל בת אשתו ואשתו דלא ניחא ליה בהרוחה דידהו או בתו דקנו ממנו דבר שאינו בתנאי ב"ד לא חיישינן לצררי וגובה ממשעבדי בשבועה כשאר ב"ח והא דנקט כאן אף אחר שיבגרו לאו דוקא וחדא מינייהו נקט וה"ה כל דבר שאינו תנאי כתובה כגון אחר שיתארסו או לזון אותם בחייו אחר שש:

מוציאין מהן מזונו' כו'. כלו' נותנין הנכסים ביד ב"ד או אפטרופוס שלהם לצורך הבנו' וכבר נתבאר סעיף ז' שכסו' ומדור בכלל מזונו' ופרנס' נישואין אינם בכלל ודלא כרשב"ם ועיין בב"ח ואין דבריו מוכרחין:

וי"א דאסור לבנים למכור אפילו וכו'. נראה היינו כל הנכסי' או רובן שלא ישאר לבנו' מזונו' עד שיבגרו אבל אם ישאר לבנו' כדי שעבודן למה לא ימכרו לכתחלה הא כבר פסק דאין מחוייבים הבנים לצמצם במזונו' ולדבר מצוה אפילו כל הנכסים מותר למכור מאחר דהנכסים ברשותן אעפ"י שלא יהיה לבנות ממה ליזון לא עדיפי מהבנים בנכסים מרובים:

יזונו אלו ואלו יחד. כלומר והנכסים בחזקת שניהם ולא כמרובין ולא כמועטין:

וע"י המטלטלין יהיו מרובין ירשו הבנים. ק"ק למה לא יאמרו הבנו' א"א בתקנ' הגאונים ויניחנו אותנו על דין התלמוד ויהיו הנכסים מועטין דהא ק"ל כל האומר אי אפשי בתקנו' חכמים שומעין לו וי"ל דמאי חזית דניזל בתר בנות ניזל בתר בנים ולגבי דידהו הוי מרובים:

מיהו במקום דכותבין בכתובו' וכו'. ארישא קאי אם לא הניח אלא מטלטלין מועטין:

הוי מועטין בשעת מיתה ונתרבו. אף ע"ג דלעיל בסימן קי"א גבי כתובת בנין דכרין סעיף ה' לא פסק כן עיין בתוספות שהקשו קושיא זו ועיין בב"ח:

עמדו כבר בדין ופסקו להם. ה"ה אם כבר באו הנכסים ליד ב"ד והעמידום ביד אפטרופוס לזון הבנו' אפ"ה אם נתרבו חזר לדין מרובין:

יש להם דין נכסים מרובים ונתמעטו. כן הוא ל' הטור ולא ידעתי למה לא סתם וכתב יש להם דין מרובים לענין מכירה לצורך מצוה ושהבנו' ניזונות מתחת ידם:

ונדחו הבנו' אפי' ממעו'. וכו' דלאו הני זוזי שבק אבוהון וזה הוא דעת הרא"ש אבל רב האי חולק כמו שכתוב בטור ובח"מ הביא שני הדעו' בסי' ק"ז ולא הכריע וכאן לא הביא רק דעת הרא"ש:

דדוקא קודם שהחזיקו הב"ד בנכסים. אף על פי דלגבי מועטים ונתרבו ס"ל להרא"ש כדעת המפרשים אפילו לאחר שהחזיקו ב"ד הנכסים ביד הבנו' אבל כאן גבי מכירה דעת הרא"ש כאותן מפרשים דס"ל דוקא קודם שהחזיקו הב"ד ועיין בב"ח:

ויש עליו חוב. אין חילוק בין חוב בשטר לחוב בע"פ לא כנ"י דדוקא כתובה ממעט מטעם שכתב הרא"ש (הביאו הב"י סי' זה ס"ק י"ט) אבל לא ש"ח:

וי"א שממעטים. טעם הי"א דס"ל דאלמנה קודמ' לבת ולבן וע"כ צריכין להוציא בתחלה מזונותיה עד זמן שאומדין ב"ד שראויה לחיו' וכמו שנתבאר לעיל סי' צ"ג וכיון שמוציאין מזונותיה בתחלה ודאי דממעט':

וי"א שאין ממעטין. דס"ל כדעת היש חולקין בסעיף שאח"ז דאין האלמנה דוחה לא הבן ולא הבת רק יזונו שלשתן יחד כשהנכסים מרובים בלא האלמנה ולא אמרו האלמנה קודם לבת אלא בנכסים מועטים ויש ג"כ בן דאז מאחר שהבת דוחה הבן אז האלמנה דוחה הבת ותזון היא לבדה ועיין בב"ח שהביא דברי מהרש"ל:

מזונו' הבת קודמת לכב"ד. ק"ו הדברים אם נדחי' ירושת התורה מפני מזונו' הבת לא יהא נדחה כב"ד שהוא תנאי ב"ד ל' הרמב"ם:

סעיף ו' פוסקין לבת מזונות נ"ב עיין בב"ש ס"ק ט"ו והנה לפי מה שפירש דברי התוס' בפ' הניזקין דמ"א משמע שס"ל דבנערה צריך שבועה ולפי"ז מוכח דס"ל כדעת הרמב"ם סימן צ"ג דאף במזונות צריכה שבועה קודם שתטול כמו בכתובה אם בא ליטול מנכסי יתומים ע"כ שפיר אף בבנותי' בנערה צריכא שבועה אבל לפי דעת הרמב"ן וסייעתו שם שכתב הב"ש שם בשמם דס"ל דשבועה על מזונות הוא רק מתוך שתשבע על הכתובה נשבעת ג"כ מצד גלגול על המזונות אבל במקום שאין גובאת הכתובה א"צ שבועה כלל על המזונות א"כ גם נערה אינה חייבת לישבע כלל כיון דאין שייך בה גלגול כמו באשתו שאין נוטלת הכתובה ולא גרע בנותנו נערה מזה וע"כ דס"ל כדעת הרמב"ם שם ולכאורה הי' נ"ל לומר דאין ראי' מזה כלל די"ל דס"ל כדעת הרמב"ן וכו' רק שס"ל במזונות אשתו לא שייך צררי כמו שכתב הרשב"א שם והובא הפנ"י שם בהסוגיא ע"ש ע"כ ניזונות שלא בשבועה אבל בבנותיה שיש צד צררי כמ"ש בש"ס ע"כ צריכה שבועה בנערה אבל באמת מדברי התוס' שם שכתבו שם ומיהו צ"ע וכו' ע"ש שמשמע שס"ל להתוס' דגם במזונות אשתו שייך צררי כמו בבנותיה כמ"ש הפנ"י שם וע"כ תו צ"ל דס"ל כדעת הרמב"ם דגם אשתו צריכה לישבע ע"כ גם נערה חייבת לישבע והנה דעת התוס' לכאורה נראה דסתרו דבריהם דמה שכתבו בתחילת דבריהם משמע דס"ל כדעת הרמב"ם כנ"ל ומה שכתבו אח"כ צ"ע וכו' ע"ש משמע שס"ל כדעת הרמב"ן שאין צריך שבועה על מזונות כלל אף מיתומים אבל לפי דעת הרמב"ם גם במזונות צריכא לישבע נגד יתומים כמו בכתובה דדוקא כשהוא חי עדיין א"צ לישבע על המזונות אבל כשמת צריכא לישבע כשהוא חי אף בכתובה א"צ לישבע אם אין טוען אשתבע וכשטוען אשתבע וכו' גם במזונות מן הסתם צריכא לישבע ושם דתשבע בסוף מיירי שאין בכאן כלל וע"כ דס"ל כדעת הרמב"ן ודבריהם סותרין ונראה לפרש דבריהם דבאמת ס"ל כדעת הרמב"ם אך שעיקר ראיותו הוא מנפרעת שלא בפניו דקתני בכתובה שצריכה לישבע אף אם אין כאן מי שיתן ואהא קשיא להו דלמה בנזונות אינה נשבעת שלא בפניו וכו' שוב מצאתי כדברי תה"ל ית' במוהר"מ שי"ף שקושית התוס' הא מנפרעת שלא בפניו אך לא מכח טעם שכתבתי וכן נ"ל ברור ודוק:

הבנות נזונות. עיין בתשו' נו"ב תניינא סימן צ"ה בעובדא שאחד מת ונשאר בעל חוב ועזבונו לא היה מספיק לפרוע החובות ומסרו הנכסים ביד אפטרופס עד שיבואו הנושים כל אחד ליקח את שלו וזה המת הניח שני בנים ובת קטנה והואיל שהיו סבורים שיהיה הכרח לשלם כל הנושים היה הכל נשאר מונח ולא ניתן מזה למזונות היתומי' ואם הבת החזיקה את בתה אצלה וזנה ופרנסה והשיאה לגבר ועכשיו ברבות השנים בעל חוב אחד לא בא לתבוע את שלו לא נודע מקומו ועכשיו היורשים רוצים לחלק הנכסים וגם הבת באה לתבוע מזונות שהיה מגיע לה בקטנותה עד שבגרה ופסק הרב השואל שהנכסים כולם שייכים להבנים ואין להבת שום תביעה מחמת מזונות כיון שהיה לה מזונות ממקום אחר שאמה נתנה לה מזונות שלא תיקנו מזונות להבנות אלא שלא יצטרכו לחזור על הפתחים וזו שכבר ניזונה כו'. והוא ז"ל השיב לו כי סברא זו נזכר בכנה"ג ואינו מסכים לזה שז"ל בהגהות הטור אות ו' אם נתחשד אחד עמה לזונה אין לה מזונות מן האחין הר"י הלוי סי' ב' ובשם חכם אחד כ' שאפ"ה יש לה מזונות ולזה דעתי נוטה עכ"ל אך באמת דבר זה תלוי בפלוגת' שבין הרי"ף ורמב"ם ובין רש"י ותוספת והרא"ש באבעיא דכתובות דף נ"ג ארוסה יש לה מזונות ובפלוגתא זו עסק המחבר בסעיף ג' כרי"ף ורמב"ם והב"ש בסק"ו כתב דיכול הארוס לומר קים לי כרש"י ומעתה סיומא דפסקא אם הנכסים שנשארו בעת מיתת המנוח היו מרובים (ע' סעיף י"א מה נקרא מרובים) ואף שהיה חייב לאחרים כהנה וכהנה מ"מ נקראו מרובים כמבואר בסט"ו ואז כל הנכסים בחזקת הבנים אלא שהם חייבים ליתן מזונות להבת וכיון שיש כאן ספיקא דדינא יכולים לומר קי"ל כרש"י ותוס' ורא"ש ואמנם אם היו הנכסים מועטים דהיינו שלא היו מספיקים רק כדי מזונות הבת לחוד עד שתבגור ואז מגיע הכל להבת וא"כ ספק הוא אם מגיע הכל להבת או הכל להבנים וכיון שהם מושלשים ביד אפטרופס בתורת פקדון הרי הוא ממון המוטל בספק ויחלוקו הבנים עם הבת. אלא שזה היה שייך אם היה נשאר מטלטלים שבזה אפילו בנכסים מועטים עכ"פ הבנים שוים עם הבנות כמבואר סעיף י"ב וא"כ הבנים ודאי יש להם זכות בנכסים הללו והבנות ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואף שכתב הרמ"א שם בהג"ה שבמקום שכותבים בכתובה מטלטלים אג"ק איכא למימר דמטלטלים הם כמו קרקע לא ברירא ליה להרמ"א יו"ל הך סברא והבנות הם ספק ספיקא באופן אם הנכסים היו מרובים בשעת מיתה אז ודאי הבנים יכולים לומר קי"ל ושייך הכל להבנים ואם היו מועטים וכנ"ל היה מקום לעיין בזה אך הואיל שכבר פסק הרב השואל ששייך הכל להבנים לא מהדרינן עובדא עכ"ד ע"ש:

גם הבנות ניזונות מהם. עבה"ט סק"י ועיין בתשו' ח"ס סימן קמ"ד במי שמת והניח בכור ובנים פשוטים ואשתו מעוברת ילדה בת אחר מיתתו והניח רכוש בעין ומלוה ביד אחרים והפרישו ב"ד עבור הילדה כדי מזונות עד שתבגר ופרנסת נישואים לפי אומד יפה מהראוי ומהמוחזק ואח"כ מתה הבת והוציאו למזונותיה ורפואתה וצרכיה לערך מאתים זהובים והנה הנותר פשוט שחוזר למקומו ויטול הבכור פי שנים כי לא זכתה הילדה עד שעת נישואין וכאשר כן העלה בתשובת שבו"י ח"א סי' ק"י אך בזאת נסתפק הרב השואל אם לחשוב אותם הוצאות ממה שגבו מהלואות וישאר המעות בעין לחלק בין האחין ויקח הבכור פי שנים או אין הבנות ניזונות ממלוה וע"כ היה ההוצאות מהמוחזק והמלוה שהוא ראוי אותו ישאר להאחים ולא יטול בכור פי שנים ומקום ספיקו הוא משום דהטעם דמלוה הוי מוחזק לגבי כתובה כדלעיל סי' ק' ס"ב הוא מחמת דמשתעבדה לה מחיים מדר' נתן וא"כ לענין מזונות הבנות אי נימא דחל החיוב בחיי האב מיד בשעת נישואין וכדמשמע פסק הסוגיא דפרק הניזקין שייך נמי שעבודא דר"נ וגובים למזונות ממלוה דשביק אבוהון אך מל' רמב"ם פ"ח מזכיה וטור ח"מ ר"ס רנ"ב משמע דאינו חל אלא משעת מיתת האב א"כ לא שייך שעבודא דר"נ ותו כ' די"ל אפי' אי נימא דחל משעת נישואין היינו בת שנולדה בחייו אבל הכא שנולדה אחר מותו הא אמר אביי יבמות ס"ז ע"ב כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תקינו רבנן אלא דמסוגיא דב"ב קנ"ד ע"א לא משמע כן. והוא ז"ל השיב דודאי פשוט דבנות ניזונות ממלוה שהניח אביהם וכפשטות לשון רמב"ם וטור וש"ע ר"ס ק' שכתבו כתוב' ותנאיה נגבים ממטלטלין ומלוה ותנאי כתובה היינו מזון האשה והבנות וכדמשמע פשטות הסוגיא דפ' הניזקין דלולא דאינן קצובין וכתובין הוה טרפי ממשעבדי אע"ג דהבנות לא נולדו ולא נתעברה האשה כלל מ"מ עיקר החיוב להאשה לזון בנותיו מנכסיו כו' אך בהיות כי הפקיעו חכמים שעבוד נכסיו משום תיקון עולם נהי גופו נשתעבד אבל נכסיו לא נכנסו בערבות עד שעת מיתה משום תיקון עולם ולזה דקדקו רמב"ם וטור ח"מ סי' רנ"ב שלא נתחייבו נכסיו עד שעת מיתה אבל גופו נתחייב ונ"מ לענין שעבודא דר"נ דכיון דנשתעבד גופו נשתעבד גם הלוה שלו להבנות כמו שנשתעבד האב גופו מיד ונכסיו משעת מיתת האב ואילך כו' ואע"ג דהבת נולדה אחר מיתת האב מ"מ מוכח מסוגיא דב"ב קנ"ד ע"א דאפ"ה גובה ממלוה כו' ומיבמות ס"ז ע"ב לא קשה כלל ע"פ המבואר בחי' הרשב"א שם כו' והאריך בזה ומסיים הדין דין אמת דהבנות אפי' נולדו אחר מיתת אביהן ניזונות ממלוה דשביק אבוהון ע"ש):

או משכנו. עיין בס' ישועות יעקב סק"ה שכ' בשם הרב בעל פ"י דדוקא משכנו להדיא ולא בסתם הלואה ע"ש:

שיזונו מהם הבנים והבנות. עיין בס' בית מאיר שנסתפק כי לפ"ד נראה דשיעור זה לא שייך אלא היכא דהבנים נמי קטנים וצריכים ליזון משל אביהם אבל אם הם כבר גדולים וסמוכים על שולחן עצמם אין לשער בצורכי הבנים מידי וכן מסתבר דבשלמא אם נמי צריכים יש טעם לשיעור זה כו' והניח בצ"ע. ומ"ש הבה"ט בשם הרשד"ם שיעור זה משערין בנכסים עצמם מונחים בקופסא כו' ע' בס' ב"מ מ"ש בזה. ומ"ש עוד היה הבן במקום א' כו' עיין בזה במל"מ פי"ט מה"א דין י"ז שנתב בשם הרש"ך ח"א סי' קע"ז דאף אם הבנים הם במקום אחר מחוייבים אותם להפריש חלק הבנות יעו"ש. וכפי הנראה חסר תיבת אין וצ"ל אין מחייבים:

אפי' ממעות שקבלו. עבה"ט וע' בתשו' ח"ס סי' קכ"ז במי שמת והניח ב' בנים א' גדול ואחד קטן וב' בנות ובעזבונו נמצא בית וחובות ובא החלוקה בדיניהם להיות כל החובות להבנות והבית לב' הבנים ויען כי היה הבית רעוע ראו לטובת הקטן למכור חלקו להגדול והמעות ניתן ביד אפטרופס ישראל לטובת יתום הקטן ועתה הגיעה אחת מהבנות לפרק נישואין והחובות שעלו על חלקה אינם מספיקים ושאל האפטרופס אי מותר לו ליתן ממעות יתום הקטן שבידו. והרב השואל שם דעתו להתיר כי אנו אין לנו אלא דתה"ח שמגיע לבת פרנסת נדונייתה באומד האב והכל יודעים שאילו היה האב בחיים היה נותן לבתו יותר ויותר וקיי"ל לפרנס' מוציאין מהבנים אפי' לא נשאר להם כלום מירושת אביהם ואמנם מאח הגדול המוחזק בבית א"א להוציא ממנו כלום ומשום דאלים טובא אבל עכ"פ חלקו של הקטן שהאפטרופס רוצה בכך למה לא נוציא להבת פרנסת נדוניא מצורף לזה ג"כ כי אלו הבנות לא היו ניזונות כלל מהעיזבון ולא שייך מחילה כי היו הבנות קטנות וא"כ יש להן לתבוע מהבנים גם מזונות שלהן. והוא ז"ל השיב דפשוט דאסור לו להאפטרופס ליגע בהמעות מזומנים שהונחו תחת ידו דדבר ברור הוא דלא משתעבדי לא למזונות ולא לפרנסה אלא הני נכסי ממש דשבק אבוהון ולא חילופיהן והני זוזי חלופי הבית נינהו ולא הני זוזי שבק אבוהון ודין זה פשוט ומבואר בסימן קי"ב ובב"ש שם סק"ל ולא נשאר אלא לטרוף ממשעבדי מהאח הגדול והוא יחזור אחר כך על הקטן מדין אחריות ולפי דברי השואל הוא דבר בטל משום שהשני קשה ואלים טובא. ואמנם א"נ הוה אפשר לטרוף ממשעבדי מ"מ השואל ממזונות הבת ליתא דאין טורפין מזונות ממשעבדי ששעבדו האחים ורק לפרנס' טורפים וכל זה אם לא בגרה הבת אבל אם בגרה ושתקה ויתרה אפי' שתקה מחמת שלא ידעה הדין ע' סי' קי"ג ובב"ש סס"ק י"ח וכל הדברים הללו פשוטים עכ"ל. והנה מה דפסק דהני זוזי חליפי הבית לא משתעבדי לענין מזונות הבת הוא פשוט וברור אך מה דפסק כן בפשיטות גם לענין פרנסה צ"ע טובא כי שני גדולי הדור בס' ישועות יעקב ובס' בית מאיר סי' קי"ג ס"ה לא כתבו כן אלא דלענין פרנסה כ"ע מודים דאם מכרו למקום שא"א לטרוף מחוייבים היורשים לסלק מהמעות כו' יובא דבריהם בסי' קי"ג שם ס"ק י"א):

סי' קי"ב ס"א מנכסי אביהם. נ"ב הבת אצל אמה אף אם האפוטרופס רוצה לזונה בחנם יכולה לכופו ליתן לה שכר מזונות שתזון אצלה תשו' תשב"ץ ח"ב סי' רט"ז:

ס' י"ב די שתהיינה כבנים. נ"ב ע' תשובת מהריב"ל ס"ד סי' כ':

הבנות נזונות פי' שנולדים לו ממנה:

אחר מותו אבל בחייו אינו חייב להם אם הם אחר שש דתנאי בית דין דהבנות יזונו היינו אחר מיתה כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ט) במשנה במדרש דר' אליעזר:

מעשה ידיה אע"ג דמעשה האשה ליורשים כמ"ש ר"ס צ"ה בתו שאני דניחה בהרוחה דידה:

ומציאתה אע"ג דמציאת הבת לאב היינו משום איבה דלא רצה לזונה אבל האחין חייבין לזונה מתקנ' ב"ד:

משהיא נערה שאז אירוסי' מדאורייתא אבל קטנה לא הפסיד' בשביל אירוסין לבד:

מדעת אחיה הרמ"ה כ"כ מטעם דלאו כל כמינהו להשיא' עצה להפסיד מזונותיה ואי נמי נתארס' שלא מדעת יורשים וחזו ב"ד דליכא מאן דיהיב לה מזוני מלמדין למאן ושקלה מזונות מהאחים עד כאן לשונו וצ"ל דס"ל להרמ"ה כי"א שמביא רמ"א סי' קנ"ה דאם נתקדשה הקטנה בלא דעת אחיה ואמה דצריכה מיאון דלדיעה קמייתא שם אין כאן קדושין בלא הסכמת אחיה ואמה:

וי"א דדוקא מן האירוסין פי' נתארסה ונתקדשה בחיי אביה אבל ניסת לא שאין לאביה רשות בה ומ"ש וי"א עוד כו' תמוה דגם דיעה קמייתא הכי ס"ל דהא חזרה לבית אביה קאמר:

דוקא בחייו בפרישה כתב דאם נתארסה כשהיא נערה אחר מיתת אביה ונתגרשה בעוד' נערה דיש לה מזונות דכיון דכשמ' אביה היה לה שעבוד וחוב על האחין לפרנסה מהן אע"ג דפקע לה משנתארס' מ"מ כיון דנתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין בעודה נערה חזרה לזכותה ודומה לקטנה שניסת שמיאנה בנשואין חזרה למזונותי' שהיה לה קודם לכן כנ"ל עכ"ל ולא ידעתי מקום לדברים אלו דהא בממאנת דיש לה מזונות עיקר הטעם דעקרתו לנשואין מעיקרא והו' כמו שלא ניסת כרמ"ש רש"י בפ' נערה דף נ"ג וזה שייך בנישואי קטנה שהם דרבנן בזה אמרו דהמיאון עוקר אותו דהא מותר בקרובותי' אחר המיאון ואף אם נתגרשה דאסור בקרובי' היינו מדרבנן אבל בנערה אירוסי' קדושין מן התורה וצריכה גט גמור בזה ודאי כשפקע חיוב מזונותיה בשעת קדושין תו לא הדרא אחר גרושיה דבזה ודאי לא שייך לומר כאלו לא היה נשואין כלל תחלה דהא אסור בקרובותיה ולא אמרו באלמנה או בגרושה אלא שנתאלמנה בחיי אביה שבאה לרשות אביה קודם מות ומה שדימה זה לקטנה שניסת ומיאנה כו' אין לו דמון כלל כאשר זכרנו דגם נישואי קטנה אינה כלום מן התורה כנ"ל פשוט והרב לא דק:

וכן בת אנוסתו (איבעיא בגמרא הואיל) דאין לה כתובה דכסף קנסה היינו כתובתה (אין לה מזונות א"ד דהואיל) ולא יוכל לשלחה כל ימיו והוה כמו שאר אשה שיש להם כתובה שהרי הטעם דכתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזה אין יכול לשלחה ממילא יש לה מזונות (ועלתה בתיקו וכל תיקו קולא לנתבע וחומרא לתובע):

וכן בת ארוסתו דלא תקנו רבנן למכתב כתובה עד שעת נשואין אף תנאי של כתובה דהוא מזונות הבל לא חייל:

אפי' קנו ממנו כיון שיש תרתי לטיבות' דהיינו שאוכלת בתנאי ב"ד והוא חוב אלים עליה וגם ניחא לאב בהרווחת בתו משום הכי חיישינן לצררי שמא נתן לה אביה ולא מהני כאן שבועה משא"כ בכתובה דאין שם רק תנאי ב"ד לא חיישינן כ"כ לצררי ע"כ גובה האשה בשבועה:

אבל אם קנו כו' בטור כתב בזה בשם הרמ"ה וז"ל אבל אם כתב להו שטר' באפי נפשייהו א"נ קנו ממנו לאחר נשואין סתם קנין לכתיבה עומד וגובה ממשעבדי דמשעה שקנו ממנו גמר ומשעבד נפשיה ואם איתא דאתפסי' צררי איבעי ליה למנקט שטרא או למכת' תברא עלוי עכ"ל משמע דסתם קנין מהני אפי' לא נכתב דאי נכתב למה לו לומר סתם קנין וכו' תיפוק ליה מצד הכתובה ותו דהא בחלוקה הראשונה כתב דאי כתב שטרא כו' אלא ודאי דלא כ' כלל בחלוק' השנייה אלא קנין לחוד והא דכ' אח"כ איבעי ליה מנקט שטרא קאי אחלוקה ראשונה ועל חלוקה השניה נכלל במה שסיים אח"כ דהיה לו למכתב תברא על הקנין שעשה וס"ל להרמ"ה כדעת ר"ת והרמב"ם בח"מ סי' מ"ג שמשע' הקנין נשתעבד אפי' לא נכתב השטר ורבינו הטור לא הביא כאן דעת החולקין על ר"ח כי בח"מ עיקר מקום דין שם כתב הדיעות בזה ובדרישה האיך בזה ופי' דעשה קנין וכתב שטר אלא שלא נכתב בפניו ובחנם טרח בזה:

אף ממשועבדים הטעם כיון שיש קנין או כתב באפי נפשייהו ואין כאן תנאי ב"ד לא אתפסי צררי:

אף אחר שיבגרו דכיון דלא אכלה בתנאי ב"ד לא אתפס' צררי:

אל יזונו אבל לענין נדוניא עיין ס"ס קי"ג:

עד שיבגרו דאז אין להם מזונות ואעפ"י שאם תתארס קודם הבגרית ג"כ אין לה מזונות מ"מ אין לתת שיעור בזה כיון דאין קביעות לאירוסין:

כדין מרובים אע"ג דלגבי כתובה בגין דכרין בסי' קי"א אמרינן דהוה בנכסים מועטים שאני הכא שיש להם לבנים תפיסת יד בנכסים אם קדמו הבנים בנכסים מועטין ומכרו מכרן מכר ע"כ אמרינן ג"כ דאם נתרבו ה"ל כמרובין וזכותן עדיין עומד כ"כ:

וי"א אפילו כבר עמדו בדין כו' זה דעת הרא"ש בפירש"י דבמועטין ונתרבו זכו הבנים אפי' אחר שעמדו בדין וזכו הבנות ובסמוך אח"ז הביא רמ"א גבי מכרו הבנים הנכסים אם הם מועטים דיש אומרים דוקא קודם שהחזיקו ב"ד הבנות בנכסים אבל אחר הדין אין ממכרן ממכר וזהו ג"כ כוונת הרא"ש כבר נתבאר בדברי הרא"ש שם טעם החילוק שביניהן דבמועטין ונתרבו אין הפסד למזון הבנות אף אם נחשב הנכסים למרובין דעכ"פ חייבים הבנים לזון הבנות מידי יום ביומו אע"פ שאין להבנות זכות שינתן הכל לבנות בפעם אחת כמו אם היו מועטין מ"ה אפי' עמדו בדין חשובים כמרובין דהא עכשיו מרובים הם ואין הפסד למזון הבנות משא"כ בסמוך במכרו בנים נכסים מועטין הפסידו הבנות לגמרי מזונותיהם אין לבנים כח בזה אלא קוד' הדין אבל לא לאחר הדין וזה כתוב בפי' בדברי הרא"ש אלא שהב"י לא עיין באשר"י כראוי וע"כ תמה על הטור שהקשה דברי הטור אהדדי כמו שזכרנו ולא דק:

ויש אומרים דדוקא כו' זה קאי על גוף הדין הנזכר דמכרן קיים היינו דוקא כו':

יש להם דין מרובים בטור סיים ויפרעו החוב שעליה' ויזונו הבנות מתחת ידיהם והאלמנה יזונו שלשתן יחד עכ"ל (היינו) הבן והאלמנה והבת מאחר שבלא האלמנה היו מרובין אלא שהיא באה למעט אמרינן שאינה ממעטות ול"ד למועטין (בלא) מזונות והאלמנה דאמרינן שהאלמנה דוחה הבן והבת דהתם מאחר שהבן נדחה מחמת הבת גם הבת נדחה מן האלמנה משא"כ כאן דל נדחה הבן אם לא היתה האלמנה:

אבל כתובה האלמנה ממעטים כיון דיש לה בתנאי ב"ד ואפי' אם ניסת יש לה כתובתה הוה כמאן דגביי' כבר משא"כ בשאר ב"ה דמכאן והבא הוא גובה וקדם לזה מזונות הבת שהוא בשעת מיתה:

ויש חולקים הוא דעת הרא"ש וטעמו דין זכות לבת אלא נגד הבן דשניהם מכח ירושה דגם הבת נקראת יורשת אם אין בן ע"כ עדיפא הבת מכח התקנה אבל כאן שיש אלמנה ובן או בת כבר נדחה הבן מפני בת תדחה גם הבת מקמי האלמנה מכח התקנה דתקנה עדיפא:

קודמת לכתובות ב"ד כיון שדוחין ירושת הבן שהוא דאורייתא כ"ש לכתובת ב"ד שהן דרבנן: