שולחן ערוך, אבן העזר פ״ב: נדרה שלא להניק ודין מניקה שנתגרשה ובו ח"ס: – עם 11 מפרשים

נדרה שלא להניק ודין מניקה שנתגרשה ובו ח"ס:
נדרה שלא להניק את בנה כופין אותה ומניקתו עד שיהיה בן כ"ד חדש אחד הזכר וא' הנקבה:

היא אומרת אני אניק את בני והוא אינו רוצה שומעין לה:

היתה ענייה שחייבת להניק את בנה והוא עשיר שראוי לו שלא תניק אשתו אם רצתה שוכר מניקה או קונה שפחה מפני שעולה עמו ואינה יורדת:

היא אומרת ראוי לשכור או לקנות שפחה והוא אומר איני ראוי עליה להביא ראיה:

האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק את בנה אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו ואם לא רצתה נותנת לו את בנו והוא מיטפל בו בד"א שלא הניקה אותו עד שהכירה אבל אם הכירה (ואינו רוצה להניק מאחרת) (טור) אפי' הוא סומא אין מפרישין אות' מפני סכנת הולד אלא כופין אותה ומניקתו עד כ"ד חדש: הגה והוא נותן לה שכר הנקה (טור) וי"א דאפי' אשה אחרת שהניקה ולד עד שמכירה כופין אותה ומניקה אותו בשכר מפני סכנת הולד (הגהות אלפסי פ' אע"פ) וי"א הא דגרושה אינה מחוייבת להניק אם אינו מכירה היינו כשמוצא מינקת אחרת ויש לו להשכיר אבל אם אין לו כופה אותה ומניקתו (ר"י) אבל אם השכירה כבר עצמה לאחרים ואותו ולד מכירה אין דוחין אותו ולד מפני בנה אלא ב"ד משכירין לבנה מניקה אחרת (הרא"ש כלל י"ז):

הגרושה אין לה מזונות אע"פ שהיא מניקה את בנה אבל נותן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה אבל המעוברת אין לה כלום:

שלמו חדשיו וגמלתו אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו ואחר ו' שנים יש לאב לומר אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר ו' כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה ואפי' נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב ויתזון אח"כ מנכסיו בתנאי כתובתה והיא אצל אמה: הגה ודוקא שנראה לב"ד שטוב לבת להיות עם אמה אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה (ר"מ פדוואה סי' צ"ג) מתה האם אין אם אמה יכולה לכוף שיהיו הבנים עמה (ב"י בשם הרשב"ץ):

אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן אחד זכרים וא' נקבות הרשות בידה ונותנת אותם לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב והם מטפלים בהם אחד זכרים ואחד נקבות:

להניק וכו'. היינו שאסרה הנאת הנקה עליו אז אין הנדר חל דהא היא חייב' להניק כשהיא ענייה ולא הכניסה לו שתי שפחו'. אבל אם היא הכניסה לו ב' שפחו' אינה חייב' להניק חל הנדר. ואם אסרה הנאת הנקה עליה חל הנדר אפי' אם היא ענייה. ואם אמרה איני ניזוני' ואיני עושה ע"ל סי' פ'. ואם הבעל אינו רוצה לזון אותה דאז הדין דכופין אותו שיתן לה מזונו' או שיגרש אותה. נראה בינו לבינו אינה חייבת לעשו' שום מלאכה ואינה חייבת להניק. ואם אמרה הנאת הנקה עלי דחל הנדר כמ"ש והוא לא הפר והיה יוכל להפר אין שום חיוב עליה כיון שהוא לא הפר. וקי"ל דהוא נותן אצבע בין שיניה והוא חייב שכר הנקה. ואם הולד מכיר אותה ואיכ' סכנה בדבר צ"ע אם הנדר חל ב"ש ע"ש:

ראיה. ע"ל סי' פ' סקי"א מש"ש:

מכירה. אם תרצה ללכת לעיר אחרת והיא רוצה להוליכה עמה התינוק והאפטרופסים מוחים בידה. ע"ל סי' פ' סקט"ו. כנה"ג הביא תשו' נ"י דאם גירש אדם אשתו והיא מניקה אסור לו ליקח את בנו ממנה אלא היא יושב' עם בנו ומגדלתו והוא נותן לה שכר הנאתו ע"ש:

אותה. כתב הח"מ לא ידעתי טעם לדין זה ע"ש:

אצלי. אפי' אם האם רוצה לזון אותו בחנם יוכל האב לעכב. ואם הבן אינו רוצה להפרד מאמו יוכל האב לומר כיון שאינו שומע בקולי להיות אצלי אין עלי חיוב לפרנסו ח"מ. וע' בש"ס פרק הנושא דשם אית' אם מת האב אין מניחין הבן אצל יורשיו אלא אצל אמו דחיישינן לרציחה. ומשמע שם אפילו אם הוא יותר משש אין מניחין אותו אצל קרוביו. אבל אם היא גרושה ואביו חי אז יש חילוק אם הוא יותר משש אין מניחין אצל אמו אפילו צוה האב שישב אצל היורשים אין שומעין לו. הראנ"ח ח"ב סי' (ל"ט) [מ']. אם הקרוב מוחל הירושה ונסתלק ממנה אין לחוש לרציחה. הר"ם מטראני ח"א סי' קס"ה. אם היורשים הם עשירים ומיראי ה' וחושבי שמו אין לחוש לרציחה ע' כנה"ג דף ק"ג ע"א. הא דפחות מששה אין מפרישין אותו מאמו דוק' באותו העיר אבל בעיר אחרת לא רשד"ם חא"ה סי' קכ"ג. בפחות מבן שש שאין מפרישין אותו מאמו. הוא אפילו אם נשאת האם לאחר כנה"ג בשם הרדב"ז. כי היכ' דהאב יוכל להפריש את בנו אחר שש מאמו הכי נמי אבי אביו יוכל להפרישו מאמו אחר ו' הר"ם מטראני ח"א סי' קס"ה. אם הקטן אחר היותו מבן ו' ומעלה אומר דניח' ליה בצוות' דאימ' לאו כל כמיניה דאפטרופס לעכב בידו הר"ם אלשי"ך סי' ל"ט:

לעולם. אפילו מטופל' בבנים ובבנות משפטי שמואל סימן צ'. אפילו נתרצה האם שתשב הבת עם האב וחזרה בה ורוצה לקחתה עמה הבת אצל האם לעולם הרמ"ט ח"ג סי' ס"ב. אם הבת רוצה לישב עם אחיה אין כופין אותה לישב אצל אמה. ובגוונ' דליכ' למיחש לרציחה הר"ם פדוואה סימן נ"ג. וה"ה אם רצון הבת להיות אצל אביה אין אמה יכולה לכופה להיות אצלה הר"ם פדואה שם. אפילו תלך האם לעיר אחרת תהיה עמה מהריב"ל. ורשד"ם חולק אמ"ש לעיל סימן פ' סקט"ו:

לכוף. היינו הבת א"י לכוף אם אינו רוצה להיות אצל האם. אבל אם הבת שותקת ולא איכפת לה אף שלב"ד נראה שטוב לה אצל אביה מ"מ יש להתיישב בדבר למעשה אם לעקור מ"ש חז"ל הבת אצל אמו ח"מ ב"ש. וע' כנה"ג דף ק"ד ע"א:

יכולה לכוף. היינו כשהאב קיים אבל אם אין האב קיים אפשר לומר שיש לאם אמה עילוי על בית אביה לגדל הבנים עד שש שנים גם להיות הבת אצלה ח"מ ב"ש. ואם מתה האם ואבי אמה רוצה לקחתה אצלו ע' כנה"ג דף ק"ג ע"ב סל"ו:

ל' רמב"ם בפכ"א מה"א מברייתא כתובות דנ"ט ע"ב וכב"ה

מסקנת הגמ' רב ושמואל שם דף ס' ע"ב

פשוט שם לר"ה ב"ח משום צערה דידה ופי' הרמב"ם שם שצער הוי לה לפרוש מבנה

כדמפ' ליה ר"ה שם

נתבאר במ"ש לעיל סימן פ' ס"ט

בריי' שם

כתב ה"ה דבר פשוט הוא שהרי חייב הוא במזונות בניו ובנותיו עד בן ו'

שם בבריי'

כשמואל שם ד"ס ע"א וכמ"ש הכ"מ שם דמשמע שם דרמי ב"י אתא למיקבע הלכה כוותיה ועוד מסתבר טעמיה

כר"א שם דידע בריחא וטעמא

ג"ז שם ברמב"ם וכ' ה"ה זה ברור שהמגורש' גמורה אין בעלה חייב במזונותיה

נתבאר במ"ש לעיל סעיף ה'

ג"ז שם מהא דדרש ר' עולא רבא וכו' כרב אסי וכו' שם דס"ה ע"ב ומהא דאפי' בן ו' בצוות' דאימיה ניחא לי' עירובין דע"ב ע"ב

מהא דאמרינן זאת אומרת הבת אצל אמה כתובות דק"ב ע"ב

נתבאר במ"ש לעיל סי' ע"א סעיף א'

ג"ז שם וכתב ה"ה זה ברור שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום והאב מצווה על בניו בכמה דברים

נדרה כ' הח"מ ובעניות נמי כו' וצריכה לשכור מנקת והב"ש תפס עליו מדק"ל הוא נתן אצבע והאמת כן הוא אבל חתני החרי"ף מו' יודא שי' אמר דדברי הח"מ מתקיימי' בנדרה שלא בפניו כגון שהי' במדה"י דאז הנדר חל ואסורה להניק ושכר הנקה עליה. ואולי אף הח"מ בהכי איירי ומה שמסיי' וכן הוא בהגהו' אשרי לסוף דבריו מרמז וק"ל:

מפני שעלה עמו ע' ח"מ וע' בלח"מ ומ"ל נראה מדבריהם שזה דין אחר ונתלה בפי' הגמר' ומדברי הב"י לא משמע כדבריהם:

אבל אם אין לו כ' הח"מ ולא ידעתי וכו'. לע"ד י"ל מתורת צדקה אתינן עלה כדאי' בי"ד סי' רנ"ז סעיף ח' ומיירי בשגם קרובי האב עניים ומה שמבואר ס"ס זה שיכולה להשליך על הקהל היינו מסתמא ענייה שאין אמודה לפרנס משלה אבל עשירה לאו כל כמינה ולגבי הנקה תמיד עשירה היא וע' ס"ס רנ"ב בי"ד אף גם איתא בתוספת' פ"ב דנדה חייבת אשה בטפול בנה עד ך"ד חודש ודע שבתשו' הוכחתי דההוא אם אין לו ר"ל שאפילו דמים למסמס אין לו דאל"ה יכולה להשליך עליו וימסמס לו באינו מכירה וע"ש:

שלמו כו' יש לאב לומר כו' ע' ב"ש כ' וע' בש"ס פ' הנושא וכו' אפי' הוא יותר משש וכו' מ"מ דוקא בעודו קטן אבל משהגדיל יותר הגון שיהי' אצל קרובו אפי' ראוי ליורשו וכן קטן אצל קרובו שאינו יורשו שהוא ידריכו במצו' יותר מהאם תשובת רמב"ן סי' ל"ט ומסיים ולעולם צריך לדקדק בכל דברים אלו אחר מה שיראה בעיני ב"ד בכל מקום שיש בו יותר תקון ליתומים שב"ד אביהן של יתומי' עכ"ל:

נדרה שלא להניק את בנה כופין אותה. היינו שאסרה את הנקה עליו אז אין הנדר חל דהא היא חייבת להניק כשהיא עניה ולא הכניסה לו שתי שפחות אבל אם היא הכניסה לו שתי שפחו' אין חייבת להניק חל הנדר ואם אסרה הנאת הנקה עליה חל הנדר אפילו אם היא עניה ואם אמרה איני ניזונ' ואיני עושה תליא בפלוגת' שהבאתי בסי' פ' ואם הבעל אינו רוצה לזון אותה דאז הברירה בידה לכוף אותו שיתן לה מזונו' או שיגרש אותה נראה בינו לבינו אינה חייבת לעשו' שום מלאכה ואינה חייבת להניק, ואם אמרה הנאת הנקה עלי חל הנדר כמ"ש והוא לא היפר והיה יכול להפר נראה דאז אין שום חיוב עליה כיון שהוא לא היפר קי"ל הוא נותן אצבע בין שיניה והוא חייב שכר הנקה אף על גב דאוקמי שם אליב' דב"ה היא נתנה אצבע ב"ש לא קיימ' לן כן לפי המסקנ' אף על גב דבהג"א כתב היא נתנה אצבע ב"ש משום דהוא פוסק בכמה מקומו' כמ"ד היא נתנה אצבע ב"ש וכן פסק כשאומר' הנאת תשמיש עלי והוא לא היפר דתצא בלא כתובה משום היא נתנה אצבע ב"ש אבל אנן קי"ל הוא נותן אצבע ב"ש לכן אם לא היפר הוא חייב שכר הנקה ותימ' על חושן משפט /חלקת מחוקק/ שכתב אם לא היפר דהיא חייבת שכר הנקה ולית', ועיין בסוגי' ונשמע משם אם לא הפר לה לא אמרינן מסני סני אותה אף על גב דאית לה צער כשאינה מניקה ואם הולד מכיר אותה ואיכ' סכנה בדבר צ"ע אם הנדר חל:

שומעים לה. מפני צער דידה שחלב מצער אותה אם יש לה הרבה חלב כ"כ רש"י והרמב"ם כתב הטעם דצער לה לפרוש מבנה ונ"מ אם תרצה להניק בן חברתה א"י הבעל לעכב לפרש"י ועיין סימן פ' ועיין בא"ח סי' ש"ה שם מבואר דמותר לומר לעכו"ם לחלוב הבהמה מפני צער בעל חי שהחלב מצער אותה וע"כ צ"ל כאן הרמב"ם מודה דאית לה צער מחמת החלב אלא כוונתו אפילו אם הבעל נותן לה תינוק אחר להניק מ"מ אית לה צער לפרוש מבנה:

עליה להבי' ראיה. עיין סי' פ' אם משביעים אותה:

אבל אם הכירה וכו'. סתם כדעת הרמב"ם דאין זמן לדבר כל שאינו רוצה להניק מאחרים אין מפרישים אותו ואפי' אם הולד סומא הוא אמרינן דמכיר אותה בטעמ' וריחא ש"ס:

אבל אם אין לו וכו'. כ' בח"מ לא ידעתי טעם לדין זה במה נתחייב' היא יותר משאר נשים ולמה לא יתנו לה הב"ד שכר הנק' כשם שמוטל על הב"ד לפרנס הולד אחר שגמלתו:

אבל אם השכיר'. ואפי' אם השכיר' את עצמה באיסור מ"מ כיון דאותו ולד מכיר' אין דוחין נפש מפני נפש:

אין מפרישין אותו ממנ'. אף על פי שאביו חייב ללמדו תורה ולחנכו כשיודע לדבר מ"מ אפי' כשהולד אצל אמו יכול האב לחנכו לפעמים כשיבא אצלו, המגיד:

יש לאב לו' וכו'. כתב בח"מ אפי' אם האם רוצה לזון אותו בחנם יכול האב לעכב ואם הבן אינו רוצה להפרד מאמו יכול האב לומר כיון שהוא אינו שומע בקולי להיות אצלי אין עלי חיוב לפרנסו ועיין בש"ס פ' הנושא שם איתא אם מת האב אין מניחי' הבן אצל יורשיו אלא אצל אמו ומעשה היה ושחטוהו משמע אפי' אם הוא יותר משש אין מניחין אותו אצל קרוביו אלא אם היא גרוש' ואביו חי אז יש חילוק אם הוא יותר משש אין מניחין אצל אמו וא"י למה השמיטו הפוסקים דין זה:

והבת אצל אמה. רש"י פי' בת אצל אמה היינו אין כופין אות' להיות עם האב או אצל קרובים מזה מדייק בתשובת מהר"מ פדוא"ה אם רצונה להיות אצל אביה אין אמה יכולה לכופה להיות אצלה:

אין האם יכול' לכוף. היינו הבת א"י לכוף אם אינה רוצה להיות אצל האם אבל אם הבת שותק' ולא איכפת לה אף שלב"ד נראה שטוב לה אצל בית אביה מ"מ יש להתיישב בדבר למעשה אם לעקור מ"ש חז"ל הבת אצל האם ח"מ:

אין אם אמה וכו'. כ' בח"מ אם אין האב קיים אפשר לומר שיש לאם אמה עילוי על בית אביה לגדל הבנים עד שש שנים גם להיות הבת אצלה:

נותן לה שכרה. כמש"ש במכירה:

ואם לא כו'. עבה"ג סק"ז:

בד"א כו'. עבה"ג אבל הרי"ף והרא"ש כתב כר' יוחנן:

ואינו רוצה כו'. ערש"י ס' א' ד"ה עד כמה כו' :

והוא נותן כו'. גמרא שם:

וי"א דאפילו כו'. פשוט דמ"ש היא מאשה אחרת כיון דאינה מחוייבת אלא כו':

וי"א כו'. עח"מ:

הגרושה כו'. פשוט שם צ"ז ב' ק"ז ב' וש"מ:

אעפ"י כו'. מע"ש נותן לה שכרה:

שלמו כו'. עבה"ג והראב"ד חולק:

ואחד כו'. ממש"ש ק"ב ב' לא יאמר כו' אר"ח זאת אומרת כו' מ' דבבן יכול לומר לכשיבא אצלי כו':

אפילו לאחר כו'. גמרא שם:

ודוקא כו'. ערש"י שם ד"ה זאת כו' ואין כופין כו' משמע דברצונה תליא ע"ש:

אם לא כו'. עבה"ג ובמש"ש נ"ט ב'

נתגרשה אינו כופה ואם כו' נותן כו' וכנ"ל ובפ"ד דיבמות ותתבעינו ליורשים כו' דיני מהרי"ו סי"א ע"ש:

נדרה שלא להניק וכו'. היינו בעניה שלא הכניסה לו שתי שפחות אבל בהכניסה לו שתי שפחות שפטורה להניק כמבואר לעיל סי' פ' סעיף ח' ודאי שהנדר חל ואסורה להניק ובעניה נמי יש חילוק אם נדרה שאסרה הנאת הנקה על עצמה שהיא נהנת בהנקה כדאמרי' בגמרא דף ס"א משום דרבוי החלב צער הוא לה אז הנדר חל וצריכה לשכור לו מנקת אבל אם אסרה הנאת יניקתה עליו אין הנדר חל דהא משעבד' ליה כ"כ בתוס' בד"ה כגון שנדר' וכו' דף נ"ט ע"ב וכן הוא בהג"ה ע"ש:

שומעין לה. מפני צער' דידה הוא שהחלב רב בדדיה:

מפני שעולה עמו ואינה יורדת. כבר נתבאר לעיל סי' פ' סעי' י' דבכל המלאכו' הדין כך ונקט הנקה משום שיש כאן צד דפעמים היא רוצה להניק והבעל אינו רוצה:

עליה להביא ראיה. כבר נתבאר לעיל סי' פ' סעיף ט' דאין כאן עסק שבועה בין איש לאשתו ועיין מ"ש שם:

אפילו הוא סומא. בגמ' ד"ס ע"א סומא מנא ידע בריח' ובטעמא ועיין ברא"ש ובטור שפסקו כר' יוחנן:

אם אין לו כופה אותה. לא ידעתי טעם לדין זה ובמה נתחייבה היא יותר משאר נשים ולמה לא יתנו לה ב"ד שכר הנקה כשם שעל הב"ד לפרנס הולד אחר שגמלתו:

דברים שהקטן צריך להם. שהרי הוא חייב במזונו' בניו עד שש שנים:

אין מפרישין אותו ממנה. ואף על פי שאביו חייב ללמדו תורה ולחנכו מיד שיודע לדבר מ"מ הא אפי' הוא אצל האם יכול לחנכו לפעמים לכשיבא אצלו כן הוא במ"מ:

לא אתן לו מזונו'. יש לדקדק דמשמע אם האם מוחלת לו המזונו' תוכל להחזיק בנה אצלה על כרחו וזה הוא נגד המושכל למה תוכל לכופו והיא אין לה שייכות לבן והוא מצוה עליו בכמה דברים בפרט ללמדו תורה ויש ליישב בדוחק כשהבן אינו רוצה להפרד מאמו יש לאב לומר אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים:

יכולה לכוף שתהיה עמה. המעיין בתשובה יראה שהרב לא החליט הדין למעשה רק שכ' שאין הדבר פשוט כ"כ שיהיה הדין עם האם דיש מקום לומר אם הב"ד רואה שטוב ליתומים להיות אצל בית אביה הרשות ביד הבית דין ולא אמרו בגמרא הבת אצל אמה אלא בשניהם שוים ועוד דאפשר לומר דאם אין הבת רוצה להיות אצל אמה הרשות בידה ודקדק כן מל' רש"י ולא אמרו בגמרא הבת אצל האם אלא בדלא איכפ' לה לבת אצל מי תהיה ולפ"ז מ"ש כאן הרב אין האם יכולה לכוף היינו את הבת אינה יכולה לכוף אם אינה רוצה להיות אצל האם אבל אם הבת שותקת ולא איכפת לה אף שלב"ד נראה שטוב לה אצל בית אביה מ"מ יש להתיישב בדבר למעשה אם לעקור מה שאמרו חכמים הבת אצל האם בשביל אומדנא של הב"ד:

אין אם אמה יכולה לכוף. נראה דהיינו כשהאב קיים אבל אם אין האב קיים נראה דאפשר לומר שיש לאם אמה עילוי על בית אביה לגדל הבנים עד בני שש וגם להיות הבת אצלה יותר מבבית אביה:

או משלכת אותם לקהל. כאן משמע שאין על האם שום חיוב לגדל את בניה אחר שגמלתן וכבר כתבתי שגם קודם שגמלתן אין עליה חיוב להניק בחנם ודלא כמ"ש לעיל בסעיף ה' בשם ר' ירוחם שאם אין לאב כופין אותה:

סעיף א' נדרה שלא להניק את בנה וכו' נ"ב עיימ"ש הח"מ והב"ש דאם הכניסה לו שפחות חל הנדר נראה דהיינו דוקא אם היא הכניסה לו שפחות דאז לא נשתעבדה כלל אבל אם היא עניה רק שהוא ראוי לשכור לה שפחות לא חל הנדר דמ"מ היא משועבדת לו תמיד רק שיש לה זכות עליו כנגדו ומ"מ היא משועבדת וכמ"ש בסימן פ' ולכך לא חל הנדר כיון דעכ"פ היא משועבדת ומ"מ למעשה צ"ע בזה ומ"ש הב"ש דאם היא במקום סכנה צ"ע אם הנדר חל עיי"ש לא ידעתי מקום ספיקו דודאי מצד גוף המצוה מה שהיא חייבת להניק להצילו מסכנה להשיב אבידת נפשו מצד זה חל הנדר כיון דקיי"ל נדרים חלין ע"ד מצוה כדבר רשות ועיין ביו"ד סימן ר"ע אך נהי דחל הנדר מ"מ ליכא עליו איסור דבל יחל שלא תניק לו כיון שאין לך דבר שעומד בפני פ"נ א"כ דוחה איסור דבל יחל ותניק אך אם אפשר לה להתיר לה צריכה להתיר תחילה כיון דבאמת הנדר חל לבטל המצוה אך אם אי אפשר להתיר לה וודאי תניק לו כך דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ אבל הנדר וודאי חל כן נ"ל ודוק וזה פשוט:

סעיף ה' בהג"ה וי"א דאפי' אשה אחרת שהניקה ולד וכו' נ"ב עיין בתשובתי ל"ק טארנאפאל ח"ש בחיבורי על אהע"ז מהדורא ג' סימן ק"ו ביאור סעיף זה וענין פלוגתתם גם מה דיוצא משם לדינא השייך לכאן אם אין לו שכר אם כופין אי לא עיי"ש ודוק:

סעיף זיין ואפילו לאחר ו' כיצד הי' ראוי כו' נ"ב נראה דדוקא אם הי' ראוי לצדקה אז כופין אותו אבל אם אינו ראוי לצדקה שמבואר בסימן ע"א שמכריזין עליו בזה אין דינו להכריז כיון שיש לו טענה שרוצה לזון רק שתהי' עמו נהי דאין הדין עמו מ"מ אין מכריזין כיון שרוצה לזון דאל"כ לא הו"ל להמחבר לפרש רק לכתוב שבזה דינו כמבואר בסימן ע"א אלא ודאי שאין דינו שוה כנ"ל:

ועיין בח"מ ס"ק ח' נראה להביא ראי' לדבריו דאף בלי הטעם מזונות נמי הדין עם האב אם אין הבן מקפיד מפרק הנושא דתניא מי שמת והניח בן קטן לאמו היא אומרת שיהי' עמה והיורשים אומרים שיהי' עמם הדין עמה מעשה הי' ושחטיהו כו' ואם נימא שבלא טעם המזונות הדין עמה א"כ מאי קמ"ל ביורשים שהדין עמה מכח מעשה שהי' הא בן אינו ניזון מן האחים וא"כ אפילו באב כהנ"ל בלא מזונות אף דלא שייך מעשה שהי' הדין עמה ומאי קמ"ל ביורשים משום מעשה שהי' ופשיטא דאין לומר דיכולים לומר דלא יתנו לו יורשים הירושה דמאי אית להו גבי ירושה הלא אין שלהם ובשלמא במזונות יכול האב לומר שרוצה לזונו על שלחנו כי כן חיובי מזונות אבל בירושה לא שייך זה אלא ודאי דאם אין הבן מקפיד הדין עם האב בלא טעם מזונות וקמ"ל ביורשים שאף שאין הבן מקפיד מ"מ הדין עמה מכח סכנה והמחבר מיירי שהבן רוצה דוקא להיות עמה ע"ז נתן טעם מזונות כן נלפענ"ד ודו"ק:

(האשה שנתגרשה) אשה המתגרשת ויש לה בת קטנה מניקה. ותופסת מעות האיש על הצטרכו' גידול הילדה. והאיש טוען שישליש ביד בטוח. אולי יכולה היא לטעון היאך לא מהימן לי וחז"ל אמרו בשל יתום דוקא דהבא פריכא ושומר שכר לא נים בעדנא דניימי אינשא. ואולי גם מבית דין שאינם גדולים מומחים בדורם יסודר אומדנא בזה במה שהוא בטוח. או על פי זה בורר לו אחד כו' וצלע"ע:

שם בהגה (כופה אותה ומניקתו) מה שכתבו החמ"ח והב"ש ז"ל בסי' פ"ב לתמוה מדוע יהי' מוטל על האם להניק כשאין שם מניקת אחרת לשכור. ונן מדוע לא ישולם לה מהקהל. צל"ע על תמיהתם בזה שהרי כשאין לה שם תינוק אחר להניק בשכר. מדוע לא נכוף אותה בזה כיון שהוא גדר זה נהנה וזה לא חסר וגם אם נימא שיהי' לה מנוח יותר על ידי שלא תניק על כל פנים היא חייבת בזה משום צדקה דאטו נשי לא בעי חיי מה שצדקה תציל כו' וצדקה היא מצות עשה שלא הזמן גרמא ויש בה ג"כ סדר ההדרגה להקדים הקרוב לה וצלע"ע בזה ועל כל פנים בצד מה יש בזה יישוב טוב:

שלא להניק. עבה"ט מ"ש היינו שאסרה הנאת הנק' עליו כו' ומפשט הלשון משמע דהיינו על הבעל ועיין בס' ישועות יעקב סק"א שהביא דבס' שיטה מקבצת מסכת כתובות תמה בשם הרשב"או ז"ל דהא קיי"ל המודר הנאה מחבירו זן בניו ובנותיו ואשתו משום דלא נחשב הנא' ולכן כתב הרשב"א דכאן איירי שאסר' הנאת הנקה על התינוק ואע"ג דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ להאכילו בידים אסור כו' ולפ"ז תימה על האחרונים כאן שסתמו דבריהם ולא כתבו דאיירי באופן זה והוא ז"ל כתב לתרץ דע"פ הדין אין הכרח לדברי הרשב"א ז"ל ונכונים דברי האחרונים כאן שסתמו דבריהם משום דאף בחסרה הנאת הנקה על בעלה משכחת להאי דינא ע"ש וע' ביו"ד סי' רכ"א ס"ב ובט"ז וש"ך שם: (ועיין בתשו' חתם סופר סי' קל"ו בענין אשה שהוחזקה למות בני' ע"י הנקתה ועתה עומדת על פרקי לידה וקשה לו להבעל לשכור מינקת מדוחק פרנסתו אי אסור לו להניח אשתו להניק. וכתב דבתשו' ח"צ סי' ס"ד וס"ה (הובא בקצרה בבה"ט לעיל סי' י"ג ס"ק כ"א) מבואר דפשיטא ליה וכן להגאון מו"ה אברהם ברודא ז"ל דלולא עדות הרופא שחלב' ארסיי לא הוה אסרינן לה להניק מחמת חזקה לחוד. והטעם דפשיטא להו להני גאונים כך דלא נימא הכא חזקה כמו במילה וקטלנית צ"ל דהוא ע"פ דברי הרא"ש בתשובה כלל י"ג סי' ח' בענין מי שנשא ב' נשים ומתו שתיהן מן ההריון אם יש לחוש שהוא קטלן כו' (הובא בקצרה בב"י לעיל ס"ס ט') דמבואר מדבריו דכל שלא הוזכר בש"ס אין לנו לחוש דחזקה דלא הוו שתקי חז"ל להזהירנו על חיי נפש. ואפילו לדעת הר"ר מנחם שהובא ביו"ד סי' רס"ג ס"ב גבי מילה שלמד מסברא דתלוי גם באב היינו דשם איכא ק"ו לתלות באב יותר וא"כ י"ל דחז"ל סמכו על הק"ו אבל הכא נהפוך הוא דמי לימא לן שמתו מחמת חלב כלל אע"ג דאחרי' שהניקו ממניקת חיו דילמא מ"מ מקרה היא והני מתו בעון אבותם ולא הני כו' וליכא למילף הך ממילה וקטלנית וא"כ כיון שלא הזכירו חז"ל ולא היה להם על מה לסמוך ש"מ דליכא מאן דחש לזה. וכל זה היינו צריכים אי היה כאן חזקה אבל באמת (בנדון השאלה כפי שהובא שם באורך) אין כאן חזקה כלל כי הילד הא' לא מת והב' מת והג' לא מת והד' מת נמצא אפי' נימא תרי זימני הוי חזקה אין כאן חזקה בצירוף אלא בסירוגין וכיוצא בזה לא שמענו בענינים כאלו והחמישי שמת אחר היותו בן ג' שני' אין לתלות בהנקה אחר שכבר חלפו ימי הנקה אדרבה הוא מפסיק בין הד' שמת ובין התאומה שמתה אחריו כו' היות לדעתי צריך עדות רופאים מומחים אם חלבה ארסיי או לא ולא שיוודע זה עד שתלד ותניק איזה שבועות ואז יוכל הרופא לשפוט ואם יאמר שהחלב ארסיי מהימן לאסור הדד על הילד. וה"מ אם יהי' יכולת ביד ב"ד להוציא ממון מהבעל לשכור מינקת ולירד לנכסיו כדרך שכופים לפרנס בניו הקטנים זה צ"ע כו' ונהי דהב"ד יחושו על ספק נפשות ולא יניחו התינוק לינק מ"מ מן הבעל אינם יכולים להוציא אלא ישכרו לו מינקת מקופת הצבור כו' עכ"ד ע"ש) .

ומניקתו עד כ"ד חדש. עי' בתשובת הרדב"ז ח"א סימן שמ"ט אודות מניקת חבירו שעברו כ"ד חודש והולד חולה וחלש ואם תגמלהו יבא לידי סכנה ואין הולד רוצה לינק מאחרת אם כופין איתה להניקו מפני הסכנה ואם יכולה לומר אני רוצה להנשא. והשיב אם הולד יש לו אב כופין אותו לרצותה במעות עד שיבריא הולד ויגמל ואם אין לו אב או שהוא עני מצותו בכל ישראל ונותנין לה ממון עד שתתרצה משום הצלת נפשות ואם לא נתרצית מתירין אותה לינשא ולא תגמלנו מפני הסכנ' ואם אינה רוצה כופין אותה להניקו בשכר שהרי מצוה זו מוטלת עליה לבדה להחיותו והכל הוא לפני אומד הרופאים שיאמרו שאם תגמלהו יבא לידי ספק נפשות ע"ש:

כופה אותה. עבה"ט ועי' בס' ב"מ שכ' לע"ד י"ל מתורת צדקה אתינן עלה כדאיתא בי"ד סימן רנ"ז סעיף ח' ואיירי בשגם קרובי האב עניים ומה שמבואר ס"ס זה שיכולה להשליך על הקהל היינו מסתמא ענייה שאינה אמודה לפרנס משלה אבל עשירה לאו כל כמינה ולגבי הנקה תמיד עשירה היא כו' ע"ש:

עד שיהי' בן ו' שנים. עח"מ סק"ח ועיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס פ"ט שכ' הלכה למעשה שאם אחר הגירושין אין המגרש והמתגרשת בעיר אחת אז הדין שישאר הבן אצל האב אפילו פחות מבן שש כדי לחנכו וללמדו תורה כי בזה לא שייך דברי הה"מ שהביא הח"מ סק"ח ע"ש וכ"כ הבה"ט סק"ה בשם רשד"ם סי' קכ"ג:

אם אינו אצלי. עבה"ט ומ"ש בשם הרדב"ז בפחות מבן שש כו' הוא בח"א סי' תכ"ט. ושם כתב שזה מבואר בדברי הרמב"ם (שהובא בש"ע בסמוך) לענין הבת. והבן הצריך לאמו הרי הוא כבת כו' ע"ש עוד:

אין האם יוכל לכוף. עבה"ט ועי' בתשו' הרדב"ז ח"א סימן רס"ג שכ' במי שגירש אשתו ויש לו ממנה בת שהיא בת שבעה והיא אצל אמה וזינתה אמה וילדה מזנות ואבי הבת רוצה לקחת בתו מאצלה שלא תלמוד מעשה אמה. הדבר ברור שהדין עמו דהכא אנן סהדי דלא ניחא לה בצוותא דאמה ואפי' תאמר אצל אמי אני רוצה אין שומעין לה דחיישינן שמא תהיה נגררת אחר אמה וכ"ש שכבר היא בת שבע וטועמת טעם ביא' וגדולה מזו שאפילו לא היה האב חי ובאים קרובים לקחתה שומעין להם ואפי' אין שם קרובים ב"ד אביהם של יתומים וחייבין להוציאה מעל אמה ולהפקידה בבית א' מהכשרים כפי ראות עיניהם כו' ע"ש. ובסי' ש"ס שם מבואר דאפי' לא זינתה האם רק שהיא פרוצה או שפרוצים נכנסין לביתה הרשות ביד קרובים לקחתה מאצלה ע"ש:

אין אם אמה עי' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' קכ"ו שנשאל בראובן שמתה אשתו והניחו לו בן קטן חולה והוא אצל אם אמו ורצה ראובן לקחת אותו והוא לא נשאי אשה והוא עני ובזמן שיוצא לחוץ מניח את הבן אצל השכנים אם טוב שיעמוד הבן אצל אם אמו או אצל אביו. והשיב הדבר ברור שהבן אצל אמו אמרו ולא אצל אם אמו ואעפ"י אם ראו ב"ד שתקנת הילד שיעמוד אצל אם אמו אע"פ שיאמר ראובן תנו לי בני ואני אעשה מה שארצה אין שומעין לו כו' כללא דמלתא הכל תלוי בראות ב"ד באיזה מקום תקנה לולד יותר ע"ש:

סי' פ"ב ב"ש אות ה' הפוסקים דין זה. נ"ב ע' תשו' הראנ"ח ח"מ סי' מ':

כופין אותה כו' דהנדר) אינו חל שהרי חייבת להניקו עד כ"ד חודש:

אינו רוצה כדי שלא תתנוול שומעים לה שחלב מצערה:

עליה להביא ראיה לעיל סי' (פ') סעיף ט' כפול דין זה ועיין מ"ש שם:

עד שהכירה וכ' בטור וז"ל לאחר שיגמול הנער י"א שברשות האב אם ירצה יקחנו אצלו ואם ירצה ינחנו עם אמו דהא דאמרינן בת אצל האם היינו דוקא באלמנה לא שבקינן אצל (קרובי) אביה והרמ"ה כתב דה"ה נמי בגרושה וכו' ולכאורה קשה מן הגמרא דאיתא בפ' הנושא א"ר חסדא זאת אומרת בת אצל אמה פי' מדתנן למקום שאמה מוליך אביה לה מזונות ממאי דבגדולה עסקינן דלמא בקטנה עסקינן ומ"ח לא אמר בת אצל אחיה משום מעשה שהיה שהרגוה בשביל ירושת עשור נכסין דתניא אין מניחין הבן אצל מי שראוי ליורשו מי שמת והניח בן קטן כו' מעשה היה ושחטוהי ערב פסח א"כ דיש חילוק בין גדולה לקטנה ליתני למקום שהיא מאי למקום שאמה ש"מ בת אצל האם ל"ש גדולה ול"ש קטנה וכ' מו"ח ז"ל קשה על הטור שכתב ולאחר שיגמול הנער כו' דבבן קאמר וא"כ מה מקשה הא דאמרינן בת אצל האם ותו דלאיזה צורך אמר שראוי ליורשו ורש"ל כתב ליישב זה דה"ק באלמנה לא שבקינן לה בהדי קרובי אב אעפ"י שראוי ליורשה לפי שהאם עדיפא מן הקרובים אבל הגרושה כיון שאביה חי עדיף הוא מן האם ועוד שהאב חייב לזונה עכ "ל אבל הקושישא (ראשונה) אין לה ישוב עכ"ל וע"כ טורח לפרש דברי הטור בפי' דחוק ע"ש אם תרצה אבל כאן אפילו התחלת קושיא אין כאן דודאי אין חילוק בין בן לבת דהטור לא נתכוין כלל להשמיענו דדין הבן כבת דזהו פשוט דהא המעשה שהיה היה בבן ותו דהא הטור התחיל בדן בן וסיים בחילוק בין אלמנה לגרושה אלא פשוט שאי חילוק בין בן לבת אלא דרב חסדא אמר זאת אומרת הבת אצל אמה דמשמע אפילו גדולה אמר מחמת איזה טעם אחר (ופריך) דלמא לא הוה שום טעם רק משום רציחה ודוקא קטנה משום רציחה ולא גדולה ויש חילוק בבן ובת גופייהו בין גדול לקטן דלא חיישי' לרציחה אלא בקטן דוקא ובגדול יש עוד טעם מחמת חינוך שהאם תמיד בבית ותוכל לחנך יותר ומשני א"כ למה אמר למקום שאמה אלא דמתני' קמ"ל אפילו בגדולה ומטעם אחר נוסף על טעם רציחה בקטן: והכי מבואר באשר"י דאמר רב חסדא זאת אמר' הבת אצל האם ל"ש גדולה ול"ש קטנה תניא נמי הכי מי שמת והניח בן קטן אין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו כו' מעשה היה כו' והטור נקט נגמל הנער נקט ל' כולל לקטן וגדול דמינקט יגמו' היינו קטן ונער הוא ל' גדול ובתרוייהו יהיה אצל אמו הקטן אף שאין בו טעם חינוך יש בו חשש רציחה ובגדול מטעם חינוך ולא קמ"ל הטור דין דבן שדינו כבת שזה פשוט ולא נתכוון (לזה) אלא כוונתו הוא דהי"א ס"ל דבין גדל בין קטן יש בהו חילוק בין גרושה לאלמנה והרמ"ה לא מחלק וא"ל על מ"ש הרא"ש תניא נמי הכי ומייתי מאלמנה ומאי ראיה לגרושה י"ל דבגמרא אין שם באמת הא תנ"ה אלא אדרבה קא מיתיב מזה הברייתא אמה דאמר רב חסדא אפי' בגדולה ואמר שהוכיח התרצן ממתניתין דתנן למקום שאמה דמוכח אפילו בגדולה אמר לשון תנ"ה כלומר דהברייתא אתי אנמי כרב חסדא וקטן דנקט בברייתא לאו דוקא כנלע"ד ברור בפי' הפשט באשר"י ובטור: