שולחן ערוך, אבן העזר נ״ו: כמה זמן נותנין לארוסה ובו ד סעיפים: – עם 11 מפרשים

כמה זמן נותנין לארוסה ובו ד סעיפים:
המארס אשה ושהה כמה שנים ותבעה לנישואין והרי היא נערה נותנים לה י"ב חדש מיום התביעה לפרנס את עצמה ולתקן מה שהיא צריכה לה ואח"כ תנשא תבעה אחר שבגרה נותנים לה י"ב חדש מיום הבגר וכן אם קדשה ביום הבגר נותנים לה י"ב חדש מיום הקדושין שהוא הבגר קדשה אחר שבגרה אם עברו עליה י"ב חדש בבגרותה ואח"כ נתקדשה אין נותנין לה אלא ל' יום מיום התביעה וכן המארס את הבעולה נותנין לה ל' יום מיום התביעה:

כשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה כך נותנין זמן לאיש לפרנס את עצמו משתבעה האשה אותו וכמה זמן נותנין כמו שנותנין לה אם י"ב חדש י"ב חדש ואם ל' יום ל' יום:

הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה נתחייב במזונותיה אע"פ שלא כנס ואם עכבו אונס כגון שחלה הוא או היא או שפירסה נדה או שהגיע זמן בא' בשבת שאינו יכול לכנוס אינו חייב לזונה: הגה ודוקא שחלה תוך הזמן אבל הגיע הזמן ולא כנסה ואח"כ חלה חייב במזונותיה אע"ג דהשתא הוא אונס (מרדכי ריש כתובות ובפרק החולץ):

המארס את בתו קטנה ותבעה הבעל לנישואין בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה ואם רצה לכנוס כונס ואין ראוי לעשות כן: הגה ואם היא ובעלה מתרצים לכנוס והאב מת אין הקרובים יכולים למחות אע"פ שהיא חולנית והוא ממהר לכנוס כדי ליורשה (מרדכי פרק האיש מקדש):

נערה. אבל אם היא קטנה עדיין יתבאר בסמוך בסעיף ד' דבין הוא ובין אביה יכולין לעכב. וקשה דהא בגמר' ילפינן דנוהגין יב"ח משתבעו מרבקה עי' בכתו' דף נ"ז ע"ב והרי רבקה קטנה היתה ונשאת ליצחק בת ג' שנים כמו שפרש"י בחומש עיין בה"י:

התביעה. כ"כ הרמב"ם. אבל הרא"ש והרמ"ה ס"ל מיום אירוסין וכן פסק בש"ג ואם עשתה ששה חדשים לפני הראשון ומת ונתארסה לאחר נותנין לה יב"ח גם לשני ואין משלימין לה על ששה חדשים הראשונים שעשתה בפני הארוס הראשון. ואפילו עשתה יב"ח לפני הראשון. הימים הראשונים יפלו. מיהו אם הראשון תבעה בימי הנערות ושהה יב"ח א"כ היא בוגרת ששה חדשים אין לה משני אלא ו"ח דהא אם תבעה הראשון אחר שבגרה מונין גם כן משנעשה בוגרת. ונראה דאף בקטנה מהני התביעה ומונין יב"ח מיום התביעה לעשות הנשואין בימי בוגרת עיין ב"ש:

יב"ח וכו'. כלומר אם היא אלמנה והוא בחור אין נותנין לו יב"ח אלא למ"ד יום כי אין משגיחין בו אלא בה כ"ה דעת הרמב"ם והר"ן. מיהו בירושלמי אי' הוא בחור והיא אלמנה נותנים לו יב"ח וכ"פ הרא"ש והטור ומה שנותנין לאיש זמן יב"ח כדי להסחיר יב"ח כדי לפרנס א"ע בצרכי סעודה לחופה רש"י פרישה וכתב בה"י לפי שנוהגין עכשיו במדינת אלו דרובא שאבי הכלה עושה הסעודה של החופה אין נותנין לו זמן כ"כ כיון שאבי הכלה עושה הסעודה של החופה א"כ א"צ לטרוח בצרכי סעודה רק בבגדיו ודברים אחרים ואין כאן טרחה גדולה כ"כ ודי לו בזמן שלשים יום או קצת יותר לפי ראות עיני הב"ד ע"ש:

נשאה. ל"ד הגיע הזמן שקצבו חכמים אלא אפי' הגיע הזמן שהתנו ביניהם אפילו אם היה קצר מהזמנים שנזכרו במשנה חייב במזונותיה אם אין שם אונס מהר"י קארו בתשו' סי' י"ב מדיני נשואין:

הוא. ואחר שעבר האונס חייב לכונסה ואם לא יכנוס חייב ליתן לה מזונות אם הוא מעבב. ובזמן הזה דאין מקדשים מיד ואינו אלא שידוכין אעפ"י שהגיע הזמן והוא מעכב אין נוהגין ליתן לה מזונות ב"ש בה"י ועיין סמ"ע סימן רכ"ז ס"ק י"ז:

לעכב. וה"ה אפטרופס יוכל לעכב הרמ"ט ח"א סימן שכ"ו קטנה ששדכה אביה בקטנות' וקצב לה זמן נישואין בקטנותה ומת יוכל האפטרופוס להשיא' והיא קטנה אפי' קודם זמן שקבע לה אביה הרמ"ט ח"א סי' שכ"ה:

כן. ע"ל סימן ל"ז ס"ח דבזמן הזה מותר ועיין בה"י:

ל' הרמב"ם בפ"י מה' אישות ממשנה וגמ' כתובות דף נ"ז ע"א

ברייתא שם ע"ב

שם בבריית' וכדמפרש רב פפא שם

וכ"כ טור בשם הרמ"ה ואביו הרא"ש

שם במשנה דלעיל

שם במשנה

מסקנת הגמ' שם דף ב' ע"א

שם

בריי' שם דף נ"ז ע"ב

כן מפורש בירושל' פי' שאין האב מוח'

ממימרא דר' אבא בן לוי שם ומהא דאמר רב יהודה וכו' אסור לאדם שקידש בתו קטנה קידושין דף מ"א ע"א דאפי' קידושין אסור

הגיע הזמן כו' נתחייב במזונותיה כ' הש"ג סוף אע"פ דף צ' הארוס שמרד בארוסתו ואינו רוצה לכונסה אין מוסיפין על כתובתה אלא מחייבין לזונה מעת שהגיע הזמן לכנוס עכ"ל ובב"י סי' ע"ז איתא כ' במשרים כותבין אגרת מרד לארוסה על הארוס אם אינו רצה לישא ודוקא בבאה מחמת טענה וכו' כי א"א אם הוא מורד א"צ טענה מאחר שמשועבד לעונה וסימן ל"ח סעיף ל"ו משמע דאפילו בלא באה מ"ט כותבין וע' פ' אעפ"י דף ס"א תו' ד"ה לחלוץ ובש"ע ס' קס"א ומשמע משם דה"ה בארוסה ומהמתני' דקתני הגיע הזמן אוכלת משלו אין ראיה כי אינה מדברת במורד שאומר איני רוצה לכנוס אלא במעכב בדחייה שלא באונס ועיין תשובת הרשב"א סי' אלף קצ"ב וצ"ע:

והרי היא נערה וכו'. כן הוא ל' הרמב"ם וכן הוא ל' הטור מיהו תוס' לא כ"כ אלא אם נתקדשה בנערות ואח"כ בגרה יש לה יב"ח אחר התביעה אף על גב תו' כ"כ לר"ה מ"מ נראה אף למסקנא אמרי' כן כ"כ בהג"מ בשם ר"י ואם נתארסה לא' ועברו כמה חדשים אחר התביעה ומת ונתארסה לאחר יש לה יב"ח מאחר כמו מראשון וע' ירושלמי שהביא הרא"ש מיהו אם הראשון תבעה בימי הנערות ושהה יב"ח א"כ היא בוגרת ו' חדשים אין לה משני אלא ו"ח דהא אם תבעה הראשון אחר שבגרה מונין ג"כ משנעשה בוגרת ונראה אף בקטנות מהני התביעה ומונין יב"ח מיום התביעה לעשות הנישואין בימי בוגרת וע' בר"ן:

מיום התביעה. כן הוא דעת הרמב"ם והרא"ש והרמ"ה אבל רש"י ס"ל מיום אירוסין וכ"פ בש"ג:

כמו שנותנים לה. כלומר אם היא אלמנה והוא בחור אין נותנים לו יב"ח אלא ל' יום כי אין משגיחים בו אלא בה כן הוא דעת הרמב"ם והר"ן מיהו בירושלמי איתא הוא בחור והיא אלמנה נותנים לו י"ב חודש כ"פ הרא"ש והטור ומה שנותנין לאיש זמן היינו להכין צרכי סעודה:

כגון שחלה הוא. כן פסק הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אף על גב דנסתחפה שדהו מכל מקום כל שהוא עיכוב באונס אין חייב במזונות מכ"ש אם פירסה נדה אפילו שלא בזמן וסתה, ואחר שעבר האונס חייב לכונסה ואם לא יכנוס חייב ליתן מזונות ואפשר גם בזה"ז דאין מקדשים מיד ואינו אלא שידוכין מ"מ כיון שהגיע עת הנשואים והוא מעכב חייב ליתן לה מזונות מיהו אין נוהגים כן:

או שפירסה נדה. היינו כלישנא קמא ריש כתובות ואין ראיה מזה למ"ש הרמב"ם חופת נדה לא הוי חופה כי י"ל דהוא אינו רוצה לכנוס בעת נדתה:

ואין ראוי לעשות כן. עיין סי' ל"ז בזה"ז מותר כמ"ש בתוס' רפ"ב דקידושין:

כדי ליורשה. במרדכי שם איתא דין זה בא לפני ר"ת ופסק כן וקשה הא ר"ת פסק דמחויב להחזיר כשמתה שנה הראשונה ואיך יורש אותה וכן הקשה בח"מ ותירץ בדוחק ולק"מ דהא היא מכנסת הנדן ואינו חייב להחזיר ועיין סי' ס' מ"ש:

מיום התביעה. ברייתא שם:

תבעה אחר כו'. רמב"ם ולמד מהא דלמטה וכן אם קידשה כו' ודלא כתוס' שם ד"ה בגרה כו' ועהג"א שם ד"ה ואם כו':

וכן המארס כו'. מתני' שם:

הבעולה. למעוטי האלמנה מן האירובין וה"מ בירושלמי הביאו הרא"ש שם עשתה ו' חדשים בפני הראשון כו' ר"ן ומ"מ

כמו שנותנין לה כו' כ' הרמב"ם אבל בירושלמי שם דנותנין לו הביאו הרא"ש לפי מה שהוא אם בחור או אלמון מ"מ וערא"ש שם:

ודוק' כו'. עתוס' שם ד"ה לפיכך כו' ויבמות מ"א ב' ד"ה עמך כו':

ואם רצה כו'. מדקאמר יכול לעכב:

ואם כו' אין הקרובים כו' כמש"ש בשלמא איהי כו' אלא אביה כו' למחר מימרדא כו' משא"כ בקרובים וכ"ש כה"ג. שם:

והרי היא נערה. אבל אם עדיין היא קטנה יתבאר בסמוך סעיף ד' דבין היא ובין אביה יכול לעכב:

נותנין לה י"ב חודש מיום התביע'. ואם עשתה ו' חדשים לפני הראשון ומת ונתארסה לאחר נותנין לה י"ב חודש גם לשני ואין משלימין לה על ששה חדשים הראשונים שעשת' בפני הארוס הראשון כ"כ הטור ס"ק א', והטעם כ' הרא"ש בשם הירושלמי יכולה למימר חיבתו עלי יותר מן הראשון כלומר דעתי להתקשט לפני השני יותר מלפני הראשון וע"כ הימים הראשונים יפלו אפי' עשתה י"ב חדשים לפני הראשון:

כמו שנותנין לה. פשט הלשון משמע דאין משגיחין בו אלא בה אם הוא בחור ונושא בעולה אין לו אלא ל' יום ואם הוא אלמון ונושא בתולה יש לו י"ב חודש וכן פי' המ"מ אבל בירושלמי משמע שגם לו נותנין זמן לפי מה שהוא לבחור י"ב חודש ולאלמן ל' יום:

או שפירסה נידה. אין חילוק בין שעת וסתה לשלא בשעת וסתה ולא מצי אמרה נסתחפ' שדיהו דהא אפי' בחלה הוא וחלת' היא הוי אונס ולא נזכר בגמרא בכתובות דף ב' ע"א חילוק זה אלא באת"ל חלה הוא או היא מעלה לה מזונות ועוד אכתוב מזה לקמן בסי' ס' ס"ק א' ועיין שם:

בין היא בין אביה יכולין לעכב. כתובות דף כ"ז ע"ב מקשה בשלמ' היא אמרה לא יכילנא בבעל אלא אביה מאי נפקא ליה מיניה סבר למחר ממרדא ואתיא נפלה עילואי ופרש"י ואצטרך לתקן לה תכשיטים אחרים הביאו הב"י:

ואם רצה לכנוס. נראה דגרסי' ואם רצו לכנוס לומר שנתרצו היא ואביה:

ואין ראוי לעשות כן. כבר נתבאר לעיל סי' ל"ז סעיף ח' דאפי' בקדושין מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלו' אני רוצה:

אין הקרובים יכולי' למחות. דלא יכלו למימר דילמא מרדא בבעלה ונפלה עלן עיין בגוף התשוב' שהאריך בזה:

והוא ממהר ליכנס כדי ליורשה. אעפ"י שתוך שנה ראשונה צריך להחזיר הכל מ"מ היה מצפה שמא תמות לאחר שנה ראשונה או מיירי במקום/ שאין /תקנת שו"ם:

מיום התביע'. עבה"ט וע' בס' טיב קדושין שכ' דיש טעות בב"ש סק"ב במה שנרשם ריש סעיף זה וצריך להרשים על מיום התביעה דסוף הסעיף דבהא איכא פלוגתא וצ"ל בב"ש כן הוא דעת הרמב"ם ורמ"ה ורא"ש אבל רש"י פי' משעת אירוסין וכ"כ בש"ג ופלוגתא זו היא בבוגרת שעברו עלי' יב"ח ואח"כ נתקדשה דלרש"י א"צ קביעה כלל ומונין משעת אירוסין שלשים יום ולשיטת הרמב"ם והמחבר נותנין לה השלשים יוה מיום שתבעה ובבאר היטב העתיק כאשר היה לפניו ולא חלי ולא מרגיש עכ"ל ע"ש עוד:

נתחייב במזונותי'. כ' בס' טיב קדושין פשוט דמעשה ידיה שלו כיון שנותן לה מזונות לא עדיפא מנשואה מיהו צ"ע אם זוכה במציאתה כו' עכ"ל:

אע"פ שלא כנס. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ואם מת עי' בהר"ן פ' נערה דף פ"ג ע"ב עכ"ל:

ואח"כ חלה כו' בגליון ש"ע הנ"ל נ"ב ע' מהרש"א ומהר"ם שיף שכ' דבחלתה היא אף אחר שהגיע זמנה תליא באבעיא דש"ס דיכול לומר הא קאימנא עי"ש עכ"ל:

לכנוס כדי ליורשה. כ' הח"מ אע"פ שתוך שנה ראשונה צריך להחזיר הכל מ"מ הי' מצפה שמא תמות לאחר שנה ראשונה כו' והב"ש כתב דלק"מ דהא היא מכנסת הנדן וא"ח להחזיר ע"ש. וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' נ"ו דרב אחד הקשה מלעיל סי' ל"ז סעיף י"ג שכ' רמ"א שם וי"א דה"ה אם מת האב קודם שנשאת ונשאת. וא"כ פסק שם דאינו יורשה. ובאמת הם שני דיעות הפכים במרדכי ואיך זיכה הרמ"א שטרא לבי תרי. והוא ז"ל השיב דלק"מ דלפ"ד הח"מ כאן דמצפה ליורשה אחר כלות שנה ראשונ' אח"כ אפשר דמיירי שקודם כלות השנה תגדל ויגמרו הנישואין דבר תורה ובזה שהוא רק תקנה להחזיר בשנה ראשונ' שפיר סמך רמ"א למחשב הנישואין מהיום בעודה קטנה אבל בסי' ל"ז שם מיירי מדין תורה חשש הרמ"א לדעת הסוברים דנישואין בעוד' קטנה לאו נישואין הם. וגם לדברי הב"ש כאן י"ל דרע"א כאן לא מיירי מדין הנישואין אי מחשבי נישואין רק מיירי אם הקרובי' יכולים למחות כיון שעיקר הכוונה להפקיע הירושה מהם בזה הכריע רמ"א שאינם יכולים למחות וי"מ לנל הדיעות היכא שלא נתקדשה בחיי אביה כלל שיכולה להתקדש ולהנשא בעודה חולנית ובזה שגם הקידושין הם לאחר מות אביה ליכא שום פלוגתא דנישואין שלה מועילים ואפילו למאן דסובר בסי' קנ"ה ס"ב קטנה שנתקדשה שלא לדעת אמה ואחיה אפילו מיאון א"צ וכאן הרי האחים מעכבים שהרי הם היורשי' מ"מ נלע"ד דאם נתקדשה לדעתה ולדעת אמה כ"ע מודים דמהני אף בלא דעת אחיה ועוד י"ל דמשכחת לה שפיר דינו של הרמ"א כאן אפילו בקידשה אביה ומת ונשאת אחר מותו ואפ"ה מהני הנישואין לכ"ע וכגון שכבר היתה יתומה בחיי האב שאז קידושי האב הם דרבנן ולכ"ע מהני נישואין אחר מותו דע"כ לא נחלקו אלא היכא שקידושי האב היה דבר תורה שבזה ס"ל להי"א בסי' ל"ז דלא מהני נישואין דרבנן כלל אבל בקידושי דרבנן ליכא פלוגתא כלל עכ"ד. ועמש"ל סי' ס"א סק"ח:

סי' נ"ו ס"א י"ב חדש מיום התביעה. נ"ב אם נותנים ליבם בחור יב"ח ע' תשובת הראנ"ח ח"א סי' ע"ה ובתשובת מוצל מאש סי' ס"ה:

ס"ג במזונותיה. נ"ב ולענין מעיד ע' ריטב"א ולקמן רס"י ק"ס:

אע"פ שלא כנס. נ"ב ואם מת ע' הר"ן פ' נערה ד"פ ע"ב. ולענ"ד מדברי תוס' יבמות נ"ג א' ד"ה מהני תנאי מוכח דס"ל דהגיע זמנה ונתאלמנה דניזונית מיתומים. ואולם עדיין ק' לי אף אם בעלמא אוכלת היינו כיון שכבר אכלה. אבל בפסולות דלא אכלה מה"ת נימא דתאכל לאחר מיתה ואך שייך לדון כשהגיע זמנו דליכא זמן דאסורא לו. ואולם מלשון תוס' דכתב דלא גרע מהגיע זמנו והקשו דמ"מ הא בר"פ יש מותרות אמרינן דאין לה מזונות דבעמוד והוצא קאי. ולא הקשו בפשיטות דל"ש בזה הגיע זמנו כיון דאסור ליה משמע דס"ל דמ"מ שייך בזה דין הגיע זמנו וצ"ע:

שם הגה ואח"כ חלה. נ"ב ע' מהרש"א ומהר"ם שיף דבחלתה היא אף אחר שהגיע זמנה תליא באיבעי דהש"ס אם יכול לומר הא קאימנא:

ס"ד הגה כדי לירשה. נ"ב עיין לעיל סי' ל"ו סי"ח בהגה. וע' תשו' כנ"י ח"ב סי' ל"ז:

אלא (ל' יום) מיום התביעה בטור הבי' בזה פלוגתא דרש"י פי' בזה משעת קידושין והרמ"ה פי' משעת תביעה ונ"ל דבאלמנה דשיעורי' ל' יום כ"ע ס"ל דמשעת תביעה וזה מוכיח מל' המשנה נותנין לבתולה יב"ח כו' ולאלמנה ל' יום דמשמע דדין ל' יום באלמנה כדין יב"ח של בתולה שהוא מיום התביעה ודוקא בבוגרת פליגי דאמרי' בגמ' דבוגרת היא כתביעה דאלמנה ורש"י ס"ל דבמה שניסת בוגרת היא במקום תביעה דבתולה דהיינו כאלו כבר נתבע' קודם לזה יב"ח לענין הכנת רוב תכשיטין ומ"מ עדיין צריכה ל' יום מן הקידושין אחר הבוגרת לתקן לגמרי כל צרכיה לחופה אבל אלמנה לא חשבינן אלא בשעת התביע' דבזה אין שייך לומר כאלו כבר נתבעת דאין שיעור קצוב לנשואיה דדוקא בבתולה בוגרת יש זמן קצוב דרוב בתולות נישאת לזמן הבוגרת ע"כ ה"ל כאלו נתבעת קודם לזמן ההיא משא"כ באלמנה אין זמן קצוב לומר דקודם לזה ה"ל נתבעת ע"כ חשבי' מן התביעה שאח"כ לענין ל' יום שלה לא מן הקידושין נמצא במ"ש בוגרת היא כתביעה דאלמנה אין הדמיון אלא לענין ל' יום לחוד לא לענין התביעה דהרי לא אמרו אלא בתביע' דמשמע כמו שהוא השיעור באלמנה אם תבע' כך הוא בבוגרת בלא תביעה אלא מן הבוגרת דאל"כ לא היה להם לומר אלא בוגרת היא כאלמנה אבל הרמ"ה פי' דגם לענין התביעה הם דומים ובאמת ל' הגמ' טפי מסתברא כרש"י מטעם שזכרני וראיתי בזה דברים לומר דלרש"י הוה גם באלמנה מיום קידושין ואינו נכון כלל מטעם שזכרנו:

אם י"ב חדש פי' בחור נושא בתולה זה דעת הרמב"ם ולא כהטור שס"ל דאין בבחור חילוק ואפילו נוש' אלמנה צריך י"ב חודש:

או שפירס' אע"ג דבס"ס ס' כתב רמ"א דעכשיו המנהג שלא לדקדק אם היא נדה מ"מ לא נשתנ' דין זה דנימא דחייב לזונה דמ"מ יכול לומר לא חפצתי לקחת' בזמן נדת':

בין היא שיכול' לומר אינ' יכולה להיבעל ואביה יכול לומר למחר תמרוד בבעלה ותבוא אלי עד שתגדיל ואצטרך לתכשיטים אחרים:

ואין ראוי לעושת כן עיין סי' ל"ז:

אעפ"י שי' חולנית זה מיירי שעכ"פ ראויה לביאה אבל באינה ראיה לביאה לא כמ"ש רמ"א בסי' ס':