שולחן ערוך, אבן העזר נ״ג: דין הפוסק לבנו או בתו אם קנו ודין אם נפלה לפני היבם ודין מתה הבת ובו (ד) [ג] סעיפים – עם 11 מפרשים

דין הפוסק לבנו או בתו אם קנו ודין אם נפלה לפני היבם ודין מתה הבת ובו (ד) [ג] סעיפים
האב שפסק ע"י בתו לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה וכן הבן לא קנה עד שיכניס שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס לפיכך הפוסק מעות לחתנו (או לבנו) ומת קודם שיכניס ונפלה לפני אחיו ליבם יכול האב לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן ואפי' היה הראשון עם הארץ והשני חכם ואע"פ שהבת רוצה בו:

יש מי שאומר שהפוסק לבתו כגון שאמר בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי קנתה הבת לענין שאם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק ולא פקעו הקדושין שמכחם יבמה אחיו:

הפוסק מעות לחתנו בשעת הקדושין ונתנם לו קודם החופה ומתה הבת ויש לה בן יחזיר המעות לאב שכל הפוסק דעתו ע"מ לכנוס ויש מי שאומר דהני מילי בפוסק לחתנו אבל מי שנתן לבתו סתם שתנשא בו ולא הזכיר שתנשא לפלוני קנתה אותה מתנה וכיון שנתקדשה אע"פ שבטלו הקדושין כשמת הארוס אין האב יכול לחזור בו: הגה מי שנדר מעות להשיא יתומה ומתה ע' בי"ד סי' רנ"ג הפוסק מעות לחתנו או לבתו וכנסה ואח"כ מתה הבת ועדיין לא נתן י"א שזכה בהן הבעל וצריך ליתן לו כל מה שפסק (רש"י והרמב"ם והר"ן ומרדכי בשם ר"י הלבן) ור"ת פירש דלא זכה בהן הבעל ומכח ספק לא מפקינן ממונא מן האב (ת"ה שכ"א ומהרי"ק שורש צ"א והגהות מיי') כל זמן שלא באו פעם א' ליד החתן (מרדכי פרק נערה) אפי' בא ליד שליש מכח שניהם (שם בת"ה) וי"א דאם באו ליד שליש זכה בהם (מרדכי) וכן אם העמיד לו ערבות (הגהות מרדכי) אבל בלא זה אפי' עשה האב עליו שטר וזקפן עליו במלוה ויש לו בנים ממנה לא זכה בהן הבעל (ת"ה סי' שכ"א) ולא מפקינן מן האב אבל אם תפס החתן לא מפקי' מיניה דיכול לומר קים לי כסברא הראשונה (מרדכי) וכל זה שלא בא פעם אחת ליד החתן בחיי הבת אבל אם בא לידו פעם א' אע"פ שהחזיר ליד האב זכה בכל ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו ומת (כן משמע מל' התקנה וכ"כ הגהות מרדכי בשם מוהר"ם) עוד תקן ר"ת וחכמי צרפת שאף אם כבר נתן האב הנדוניא אם מתה האשה או האיש תוך שנה ראשונה בלא זרע קיימא חוזר הכל לאב או ליורשי המת וי"א עוד דאף בשנה שנייה יחזרו חצי הנדוניא (הכל במרדכי) וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגין בזה כתקנת קהילות שו"ם ודוקא מה שהוא בעין חוזר אבל מה שהוציא או נאבד פטור ובלבד שלא בזבז לאחר מותה רק לצורכי קבורתה (גם זה שם) י"א דאם החתן רוצה למכור נכסיה תוך שנתיים יורשים יכולים למחות מהאי טעמא (הגהות אלפסי פרק מציאת האשה) ועיין עוד מאלו הדינין לקמן סי' קי"ח:

בתו. עיין ב"ש וח"מ. כ"כ הכנה"ג דף פ"ח ע"א סעי' ז' ע"ש:

או לבנו. וה"ה אם מת בנו ונפלה אשת בנו ליבום לפני בנו השני ג"כ יוכל לומר לבני הראשון רציתי ליתן ולא להשני אף אם הוא ת"ח עיין ב"ש:

לבתו. לא פליג אסעי' (ב') [א'] דשם איירי שפסק לחתנו בשביל בתו וכאן איירי שפסק לבתו ממש ועיין כנה"ג דף הנ"ל:

נתייבמה. אבל אם אינה זקוקה ליבום ורוצה להנשא לאיש אחר ותאמר מה לך חתן זה או חתן אחר אין לדבריה ממש אם לא שנתן בידה מעות סתם קודם שנתקדשה לאיש ואמר לה הילך מעות לנדן סתם ואז אף אם מת הארוס הראשון תוכל להתארס למי שתרצה מאחר שנתן לה המעות סתם וכמבואר בסעיף שאח"ז:

לחזור בו. ומ"מ אם מתה אין בנה יורשה שהרי לא נתן לה אלא ע"מ שתנשא ולא נתקיים התנאי אלא בזה יפה כחה דאם היא חיה אף שאין כאן יבם זכתה לישא לאחר משא"כ בדין שבסמוך דלא זכתה לישא לאחר דשם פסק האב בעת הקדושין אומדנא הוא דפוסק דוקא כשתנשא לאיש זה או לאחיו אבל לא לאיש אחר. אבל כאן פסק או נתן קודם הקדושין שתנשא בו אם נתקדשה פעם א' ומת הארוס זכתה לישא אחר. ואין חילוק בין פסק לנתן. וכללא הוא אם נותן לבתו סתם הוי מתנה גמורה ואם מתה ויש לה בן יורש הבן. ואם פוסק ע"מ שתנשא לפלוני אין לה שום זכות בממון אלא כשתנשא לפלוני. ואם פוסק ע"מ שתנשא ולא אמר לפלוני אז אם נתקדשה לא' ומת ונשאת לאחר זכתה במעות אבל אם לא נשאת ומתה לא זכה בנה. ואם פוסק בעת הקדושין אפי' אם פסק סתם אין לה זכות במעות אא"כ כשתנשא להמקדש או לאחיו ט"ז ב"ש ע"ש:

סי' רנ"ג. גם בח"ה סי' רנ"ג סעיף ט"ז נתבאר דין זה:

מן האב. עיין ב"ש ועיין סי' קי"ח סעיף י"ט:

שניהם. דין זה מתחלק לג' אופנים. אם השלישו שלא יתן להבעל עד זמן הקצוב ומתה הבת תוך הזמן. אז לא זכה הבעל. ואם השלישו סתם אז יחלוקו. ואם השלישו לטובת הזוג שירוויח לטובתם אע"ג דקצבו זמן ומתה הבת תוך הזמן זכה הבעל. ובהג"מ כתב אפי' אם נתרצו שחמיו ישא ויתן במעות נדוניא לטובתו זכה הבעל ב"ש ועיין ח"מ ס"ק י"ד:

ערבות. אז גמר ומקנה כאלו הוציא מידו ליד החתן. ובתשובת רמ"א סי' פ"ט כתב אפי' אם העמיד ערבות לא זכה הבעל. עוד כתב שם דאפי' קנין לא מהני ולא זכה ע"ש סי' פ"ט. וכנה"ג דף פ"ט ע"א:

במלוה. ובש"ג כתב כשזקף במלוה זכה הבעל ובתשובת רמ"א סי' פ"ט כתב דהוי ספיק' דדינ' ואין מוציאין. מיהו בתשובת מהריב"ל ותשו' רש"ך כתבו דמוציאין מטעם ס"ס עיין ב"ש. וט"ז פסק אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינות פולין דאין כותבין מי הוא המלוה יש לפסוק כש"ג משום תיכף שיצא הממרנ"י מידו חייב הוא לשלם לכל מי שמוצי' הממרנ"י והוא יחזור על חתנו נמצא דהאב נקרא המוצי' מחתנו:

קים. עיין תשו' הרב בצלאל סי' ל"ה. ובתשו' מהר"י לבית הלוי ובס' תקפו כהן בענין קים לי: והסמ"ע בסי' כ"ה הביא דברי מהרי"ק דכתב בשאר פלוגת' י"ל דא"י לומר קים לי כהאי אלא דוק' בפלוגת' זו רש"י ור"ת דמסתבר טעם דרש"י ור"ת היה אחרון מש"ה הולכים אחר התפיסה. מיהו במרדכי סוף כתובות פסק בכל פלוגת' ס"ל י"ל קים לי כהאי מיהו א"י לומר קים לי כהאי אלא היכי דאיכ' שני פוסקים דס"ל כן. והרא"ש והטור אם הם נחשבים כשנים עיין ב"י בח"ה סי' ע"ז. והרמב"ם והמגיד הם נחשבים כשנים ועיין תשו' מהר"א ששון סי' מ"ב. והרמב"ם ורבותיו הם כחד. וא"י לומר במקום א' קים לי כהאי. גם היכא דאיכ' פלוגת' אם י"ל קים לי כהאי אינו יכול לומר קים לי כהאי דס"ל דיכול לומר קים לי כהאי תשובת מהר"א ששון סימן קמ"ג כתב בד"מ בשם הת"ה דוקא אם תפס החתן קודם שמתה הבת ואפי' אם הי' ביד החתן בחיי (אביו) [אשתו] חפציו של חמיו בתורת שאלה ואחר מיתה רוצה (להתפייס) [לתפוס] בו לא מהני. ומיירי ג"כ שלא תבע אותו האב שיחזור לו ולא רצה להחזיר לו באומרו שהוא תופס את הדבר שתחת ידו דאז מהני וזה פשוט ומדין זה נלמוד דעכשיו בזמן הזה שיש תקנות מדינה במדינת פולין לענין בורח שכל ב"ח שלקח איזה פרעון מן הבורח תוך י"ב שבועות קודם שנעשה בורח חייב להחזיר ויחלקו כל הב"ח אם היה אצל בע"ח איזה דבר בפקדון והבורח לא תבע ממנו קודם הבריחה ולא רצה להחזיר. צריך להחזיר ויחלקו בין כל הבע"ח והוא ג"כ יקח חלק אפילו אם אין לו שט"ח רק אמר שחייב לו בע"פ מהני התפיסה שזה חייב לו בה"י ומ"ש שהבי' בשם ש"ך בספרו תקפו כהן שכתב שם שפסקנו הלכה למעשה דמהני תפיסה דלא כת"ה ע"ש:

ומת. ט"ס הוא וצ"ל בסוף הסעיף אחר וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגין בזה כתקנות שו"ם ואין חילוק בזה בין פוסק לבתו או לבנו. כי כן משמע התקנה אבל קודם התקנה יש חילוק בין פוסק לבתו או לבנו בה"י ועיין ח"מ ב"ש:

ראשונה. אם שנה מעוברת ומתה בחודש י"ג. בתשובת מהרשד"ם סי' קכ"ה פסק כיון דאינו מפורש בתקנה וע"פ הדין הבעל יורש את אשתו אמרינן התקנה לא היה אלא ברוב השנים שהם יב"ח ואם מתה בחודש י"ג זכה הבעל מיהו בתשובת מהרי"ו סי' ס"ח פסק כל מקום דתני' שנה חודש עיבור בכלל. וע' תשובת שבות יעקב בח"ב שאלה קכ"ה העלה דאין להוצי' מיד המוחזק. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל שאלה ס"ב. ובנחלת שבעה סי' כ"ב סעי' ג' ס"ק ה'. ובעבודת הגרשוני סי' ס"ח. ובתשובות דברי ריבות סי' נו"ן. ועיין סי' קי"ח מש"ש:

בלא זרע קיימא. נראה כשיחיה הבן אחר מיתתה אפילו יום א' והוא בן למ"ד זכה הבעל ב"ש עיין בתשובת כנסת יחזקאל שאלה ס"ג ועיין בשבות יעקב ח"א סי' ק"ט:

לאב. עיין סי' קי"ח. ובמרדכי אי' אינו חייב להחזיר מיד אלא עד שלשים יום שהוא זמן ב"ד חייב להחזיר ובתוך למ"ד יום משמע דיוכל לזון מן הנדן ח"מ ב"ש:

במדינות אלו. לפ"ז אפי' לא נכתב בתנאים מה שמנהג לכתוב מחמת עידור וקטט יעמוד כתקנות שו"ם הוי כאלו היה נכתב ח"מ. מיהו דוק' דהוא יודע המנהג רשב"א ב"ש:

שהוצי' וכו'. כתב באגודה פרק נ"ש וז"ל שוב נתקנה היכא שמתה תוך שנתה בלא ולד של קיימ' שיחזור לנותני הנדוני' או ליורשי הנדוני' מה שנשאר בידו מן הנדוני' ולא הוצי' על חוליה ועל קבורתה ע"כ נשמע מה שהוצי' על רפואות ועל צרכי קבורה מנכה מן הנדוני'. ואם היה לו הפסד במשא ומתן נראה דמנכה ג"כ. ואם היה לו ממון שלו ג"כ מחשב ההפסד על שניהם. ומעשר שסילק מן הסך הנדן מנכה ג"כ ב"ש:

למחות. שלא ימכור כלום מנ"מ תוך הזמן הנ"ל אפי' אם היא מרוצה שימכור עיין בה"י:

ל' הרמב"ם בפכ"ג מה' אישות ממשנה כתובות דס"ו ע"א

מהירושלמי שם וכ"כ הרי"ף בהלכות

שם במשנה

ברייתא שם ע"ב ועיין בתה"ד סימן שי"ז דין אחד שנתן מתנות לבתו ולחתנו יותר משקצב לו רוצה שישלמו לו וכו'

טור בשם רב האי גאון וכתבו אביו הרא"ש שם והר"ן

שם בשם גאון

ג"ז שם בשם גאון וכ"כ שם בפסקי הרא"ש

שו"ם שפיירא ורמייזא מגנצא)

האב שפסק ע"י בתו ע' ח"מ וב"ש וז"ל הרא"ש ירושלמי ולאו כו' תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס הוא וכיון שמת חתנו ולא כנסה אינו חייב לתת לאחיו וכ' הרי"ף פ' כל פוסק והכי משמע מדקאמר פוסק ולא אמר כשפסק ופי' רב האי ודוקא בפוסק לחתנו אבל אם פסק לבתו כגון שאמר בשע' קדו' הריני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת ואעפ"י שמת החתן שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נשואין החתן דמ"מ לבתו פסק ובתו קנתה כך מצאתי כתוב ונראה לי שלא ביאר הכותב יפה דמשמע דאם מת החתן אפילו לא יבמה אחיו מחויב ליתן לבתו מה שפסק לה והא לא מסתבר כלל דודאי לא פסק אלא ע"מ שתנשא בהם ואם לא נתיבמה ומתה והי' לה בן לא ירש הבן אותו הממון אבל אם נתיבמה ל"מ למימר לאידך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק ולא פקעו הקדו' עכ"ל נראה ברור דעתו דלפירושו בר"ה הוא מוסכם עם פי' הרי"ף דאינו מחלק אלא בין פוס' לחתנו שאז החתן הוא הקונה וכיון שכל פו' אינו מקנה אלא ע"מ שיכנס והחתן הזה שוב לא יבא לידי כניסה להכי לא קנה ויוכל לומר לאחיו וכו' אבל בפוסק לבתו בשע' קדו' הבת היא הקונה ונהי דאמרינן לא פסק אלא ע"מ ליכנס מתוך קדו' אלו שהכניסה היא גמר התחלת קנין הקדו' מ"מ במה שנתייבמה דהיינו מתוך קדו' ראשונים נגמר הקנין וקנתה משא"כ גבי החתן דאף דמכחו נתייבמה מ"מ על הקונה לקיים התנאי ואינו ולא יכניס לעולם ולהכי השמיט תחילת ל' המובא בר"ן בשם ר"ה וגם בהה"מ שז"ל הה"מ אחרי שכ' שהרמ' מסכי' עם הרי"ף כ' והפי' האחרון הוא שפי' הירושלמי דוקא בפוסק מעות לחתנו שאמר לו כשתכניס את בתי אתן לך שפסק מפורש ע"מ לכנוס אבל וכו' כנ"ל ברא"ש והר"ן מביא' לזה בשם ר"פ ולדברים אלו פשיטא דל"ש להקשות מה שכתב הרא"ש ולא מסתבר כו' דהא חזינן דאפי' בפוסק לחתנו אם לא התנה ואומר כשתכניס שמורה ע"מ לכנוס לא אמרינן פוסק ע"מ הוא אלא דבאמת לשונם ק' דמתחיל בחתן וסיים בהכלה בהחתן עצמו הו' לי' לאפלוגי בין אמר בשתכניס לאמר סתם מזה נראה של הרא"ש וטור בר"ה עיקר אלא שלפ"ר משמע שמחלק בין פוסק לחתנו שהוא נוכראי הוא דאינו פוסק כ"א בע"מ לבין פוסק לבתו וע"ז כ' ולא מסתבר שבזה נמי אין לחלק אלא החילוק כנ"ל ולדעתו מסכים הרמ' שכ' וכן הבן לא קנה עד שיכניס דבריו מורים שאם אמר לבנו בשע' קדו' הריני נותן לך ומתה הכלה לא קנה ומשמע אפילו רוצה לישא אחרת והיינו כהרא"ש דכל פוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס מתוך קדו' אלו ותחילת לשונו שכ' האב שפסק ע"י בתו אם פירושו לבתו ע"כ דפליג על סוף דברי ר"ה שכתב אבל וכו' דהיינו היש מי שכתב דסעי' ג' אבל אינו מוכרח כי הפי' פשוט הפוסק ע"י בתו בעבור בתו לחתנו וא"צ לפי' הח"מ ובפ"ש לחתנו כשיש' בתו דזה קצת משמעות פי' ר"ה כהעתקת הר"ן ואינו אמנם הר"ן אחרי שהביא פי' הרי"ף כ' ואמרו בשם ר"ה ז"ל דדוקא בפו' לחתנו כגון שאמר לו כשתכני' וכו' אבל פו' לבתו כגון וכו' אעפ"י שמת חתנו אינו יכול לומר לא פסקתי אלא ע"מ שתבא לידי נשואין עם הראשון וכו' אחר זה פי' מה דכ' הרי"ף וחזינן מה דפירש בה אחרינא אפשר שהי' מפרש כשפו' בפי' לכנוס כנראה אף שגרס בר"ה כדכ' בשמו מסכימו עם הרי"ף ומחלק בין כשתכניס לבין ע"מ שתכניס דלא כהה"מ שכ' על ל' כשתכניס שפסק מפורש ע"מ לכנוס תו דקדק הב"ש ס"ק ז' מהר"ן דלא כהרא"ש ואפשר מדכ' אינו יוכל לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נשואין עם הראשון משמע לו אבל אם תבא לידי נשואין יהי' עם מי שיהי' קנתה ואין מוכרח כ"כ וכבר כתבתי שלע"ד משמע מהר"מ כותי' וא"ל כמו שמפרשים ע"י בתו היינו שפסק לחתנו כשישא בתו ודומי' דהכי נפרש וכן הבן היינו שפו' לו ע"י כלתו דליהוי מבואר נמי שפסק לבנו כשישא כלתו ולהכי לא קנה עד שיכניס דא"כ הי' לו לבאר וכן הבן שפ' לו ע"י כלתו ותו דלפירושים בתר הכי כשכ' לפיכך שם הי' לו ליכתו' לפיכך הפוס' לחותנו וע"י בתו אלא משמע דבשט' הרא"ש קאי (כי דוחק מה שכ' וכן הבן היינו אך להורות שאין בנו יורשו כי מסתמא איירי מענין של פוס' לבתו שהוא חי והכלה מתה) וע"י בתו היינו בעבור בתו ודיבר בהווה ואפשר אף הח"מ וב"ש אין כוונתם שזה ל' האב אלא כדפרשתי כדי שישא בתו וק"ל ובעיקר משמעות הר"ן דאף לגירסתו בר"ה מסכימו עם הרי"ף צ"ע דלפ"ר האומר כשתכניס אין תנאי מפורש יותר מזה דהו' תנאי דתלי' במעשה כמבואר בהרמ' פ"ט מה"ג ה"ז וכן אם תלה גרושין במעשה ואל תאמר דוקא באופן שכ' שם כיצד שאמר ולא תתגרש בו עד שתתן וכו' הא אלו אמר הרי זה גיטך ותתגרש בו לאחר ל' או כשתתן שמעכשיו מגורשת דזה ודאי אינו ונלמד בק"ו ממה דקי"ל באומר הרי את מקודשת לי אם תתן דאינה מקוד' עד שתתן מכ"ש כשתתן דא"צ לכל דיני תנאין שאינה מקוד' עד שתתן ומהיקש קדוש' נלמד לגרושי ולכל ענינים וכן מבואר פ"ו מה' אישות וגם בהדיא איתא סוף מי שאחזו אמר אביי הכל מודים היכי דאמר לכשתצא וכו' והה"מ העתיקו על הרמ' וכן בירושלמי שבהה"מ ה"א פ' הנ"ל שאם אמר לאחר שירדו גשמים וכו' מזה מוכח שלשונו ל"ד אלא כל היכי דתולה במעשה אינו חל עד שעת מעשה וא"כ היכי שאמר כשתכניס עדיף מתנאי מפורש ע"מ דהוא כמעכשיו ואלו בזה אינו חל עד שיקוים המעשה ומקודם אפילו רוצה לחזור בו אפשר דיכול כיון דל"ש הכא זמנו של שטר מוכיח כבגט אם לא מהצד שהם דברים הנקנים באמירה ע"י הקדו' לולא כן הי' אדרבה ק' על ר"ה מה אירי' שמת אפילו לא מת יהא יכול לחזור עכ"פ ק' איך מחלק בינו לבין תנאי מפורש ובהב"י כ' דל' הר"ן מבואר יותר וצ"ע:

לפיכך הפו' כו' ונפלה לפני אחיו וכו' מקשה הירושלמי ולא דברי' הניקנים באמירה ומשני פוס' ע"מ לכנוס הוא ודקדקו התו' פ' נ"ש דף מ"ז הא אם כנס ומת גובה אחיו מן האב וכתבו דאף לשט' ר"ת שבהג"ה לקמן ניחא הואיל והבת קיימת ור"ל דאם תתייבמה תיהני מהמעות גבי היבם וי"ל לשיטת הריב"ש שבש"ע סי' קס"ג דאין היבם יורש מלוה אחיו מפני שהוא ראוי א"כ אף אי נקנה בדבור מה בכך ס"ס לא יירש היבם דהא מלוה היא אלא מי יירש אבי המת ולגבי' שייך טעמא דר"ת שלא כ' אלא ע"מ שתהנה בתו ופטור מכל צד זולת שיטען היבם מ"מ תן לי כמו שפסקת לאחי דהא נשאתי בתך כאחי וקאמר התנא דיוכל לומר וכו' ומה קושי' הירושלמי ואפילו בתר שנשאת מצי איירי לפי זה ולפ"ר לר"ת יהא מוכרח כמהרי"ו דיבם יורש מלוה אבל י"ל דמשמע להירושלמי דאיירי אף בפוסק שק מעות בעין כדלקמן דשייך נמי בפסיקה דרך קדו' ומוכרח לאוקים באירוסין אבל במלוה באמת לר"ת אפי' מת אחר שכנס כנ"ל להריב"ש א"נ דמשמע לי' אפי' בשהיבם הוא היורש ואין אחר עמו שאז בלי ספק יורש אף בראוי והנה כהריב"ש פסק הרמ"א וא"כ נ"מ הפוסק מעות שאינם בעין וכנס ומת עד שלא גבה ואביה יבם חי תלי' בפלוגתא דר"ת ואליבי' פטור אך צ"ע לקמן גבי בעל אי מקרי ראוי וי"ל דדין ביבם כמותו:

הפוסק מעות לחתנו בשעת קדו' ונתנם לו קודם החופה כו' מה דתפס בענין זה דוקא שנתנם לו ולא בפשוט הפו' לחתנו ומתה הבת אינו מחויב לתת לבנה היינו דאם יש לה בן הרי היא או אלמנה או גרושה ולא הוו נשואים ראשונים ואפילו לא מתה לא קנתה להכי נקיט ונתן שבודאי שוב אינו יוכל לחזור אלו היתה חי דהמשיך וה"א אף שמתה יחזיר ליורושה קמ"ל שמ"מ מה שנתן לא היו אלא לקיים מה שפס' וכל הפוסק וכו' והב"ח כ' פירש אע"ג שהחתן מוחזק אין חזקה זו כלום משמעותי' דלחדושו שלא יחזיק בהן החתן נקיט הכי וזה אין חידוש ומבואר בכתובו' דף מ"ח אעפ"י שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה אלא עיקר החידוש דלא נימא דוקא שם שהאב הוא היורש אבל יש לה בן יחזיר להבן וחידש זה אינו אלא באופן שכבר נתן כנ"ל וק"ל אבל הנותן לבתו סתם שתנשא בו כאן דאיירי שלא בשע' קדו' דקדק לכתו' הנותן דאלו בפסיקה לא קנתה והב"ש ס"ק ח' שכתב אבל כאן שפסק לאו דוקא או בנודר לעניים וכיון שנתקדש' אין האב יוכל לחזור בו מבואר הא קודם שנתקדשה אף שהוא חי ורצונה להנשא בממון זה יוכל לחזור וזה תימא כיון שנתן לה על תנאי איך יוכל לחזור והב"ח בפירושו לדברי הגאון נראה דמש"ה כ' במקום וכיון דאע"ג אמנם בקיצ' פסקי רא"ש מבוא' דדוק' נתקדש' תו הסכימו כל האחרוני' דאף דנתקדש' מ"מ לענין זה לא זכתה שאם מתה אין בנה יורשה אלא בשם הדרישה מביא הב"ש שאף בנה יורשה ובספר ע"פ מסייע להדרישה וגם מקשה מחה"מ סי' רנ"ג שאם אמר תנו ר' לבתי לנדוני' שאם מתה יורשיה יורשים (והיא בעצמה קושי' הב"ש בקיצור) והוכיח מזה כהדרישה וא"י מה פעל בזה דמ"מ אף לשטתי' חולקים שם על הגאון דפה דאלו שם לשטת הרשב"א וריטב"א אפילו לא נתקדשה הממון שלה ואלו הגאון תלה הדין בנתקדשה דוקא לכן הנלע"ד דיש הבדל בין ל' הגאון דפה שאמר שתנשא בו לאומר לנדוני' או לנשואיה דשם שייך טעם הרשב"א שאינו אלא מראה מקום וע"ש בהסמ"ע משא"כ שתנשא בו דמשמע לי' ל' המורה הקפידה גמורה שאינו נותן כ"א שתנשא בו ועדיף מתנאי מפורש מפני שתולה מתנתו במעשה ולא חלה כלל עד שתנשא וע' סי' ק"ך בחלקת מחוקק ס"ק ך"ב כ' דכל ל' דלתנאי מפורש הוי כתנאי דאם שאינו חל עד שיתקיים ולא מעכשיו ואולם על כרחך חידש הגאון דדוקא בפוס' לחתנו בשע' קדו' דעיקר הקנין שמתוך שמחתו גמר ומקני אמדינן שלא פס' אלא ע"מ ליכנוס בחופה שזה תכלית השמחה משא"כ בנתינה דקו' קדו' דאלו לא אמר שתנשא בו הא קנתה מיד ואך מכח תנאו הוא דאינה חל עד קיום מעשה התנאי לא אזלינן בתר אומדנא אלא בתר משמעות לשונו (כי במה שמוציא מתחת ידו אף בנדוניא כע"מ דלא אזלינן ב"א) וסובר נהי דבלישנא דמתני' חופה הוא דמקרי' נשואין כדתנן נשאת יתר עליו הבעל מ"מ בל' עולם אף עם הקדו' מקרי קיום התנאי וזכתה ואין האב יוכל לחזור (וראי' לדע' הגאון בזה מהתוספתא שבהרא"ש פ' ב' דייני גזירות דאיתא אבל בן יהודא שאירש אשה בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה הרי שאף ארוסין קורא התנאי נשואין יע"ש ובריב"ש סי' קע"ז ומ"מ הפשוט ראי' להגאון) אבל קודם הקדו' יוכל לחזור מפני שלא קנתה כלל עד שעת קיום התנאי וא"כ ממילא ודאי משמע כדע' הדרישה ודע' האחרוני' צ"ע דממ"נ אם בנה אינו יורשה ש"מ דבהקדוש' עדיין לא נתקיים התנאי ולמה לא יוכל לחזור בו ואם נדמיהו לתנאי דמעכשיו מה אירי' נתקדשה אפי' לא נתקדשה ומוכנס ועומדת להתקדש נמי ודברי הגאון לדעתם הם כהלכתא בלא טעמא וצ"ע:

הגה"ה הפוסק כו' וכנס' ואח"כ כו' ע' בהסוגי' ובפ"י שם ונהי דברי' הסוגיא י"ל דלא איירי אלא בפוסק דברים בעינם שהם בידו כפקדון ולהכי אין לו שייכות לדין ראוי מ"מ בתו' ד"ה בא"ד והא דאמר בפרק מ"ה כו' והא דאמר בת"כ וכו' נייד מזה ומחלק בין נדונית צ"ב לבין שאר מלוה וכן הסכמת שבות יעקב חלק ב' סי' קל"א דלא כתשו' חות יאיר סי' קך"ב ואם שהש"י מדחה להשואל שמן סוגיא זו אין ראיה וכדדחה הפ"י וכן הוכחות הפ"י מן להתו' לע"ד אפשר לדחות דלרש"י ל"ק להו משום דאפשר דמוקים הת"כ בפוס' שק מעות בעין כמבואר סימן נ"א דבשעת קדו' אף מטבעה בעינה נקנית בדיבור דבאופן זה אף במעות ל"ש ראוי משא"כ לר"ת ע"כ לאוקים או כר' נתן או בשהחתן מוחזק מ"מ סתימות לשון הרמ"א ז"ל הפוסק מעות ודאי משמע שאפי' בחוב שייך פלוגתא זו ולא לדין ראוי גם בהמרד' ראיתי שפירש דלהכי נקט כ' לה משום דאיירי בתר קדו' דלא נקנה באמירה ומה מהני כתיבה למטלטלי' אם לא בדרך חיוב וא"כ ודאי מלוה היא והנ"מ דאלו מדין ראוי לא מועיל תפיסה להחלטת הב"ש סי' צ' ואילו להפ"י וש"י מועיל תפיס' ולפ"ר יש אתי קצת סברה לדעתם דצ"ב שני ממה דקי"ל אף שאשה אינה גובה כתו' מראוי מ"מ ממלוה גובה וע' סימ' ק' והטעם מבואר שם בח"מ משום שעבודא דר"נ לא מקרי ראוי וה"ה י"ל גבי בעל על מלוה זו של צ"ב מפני ששעבודו עליה אף בחיי אשתו לגבותה אף הגוף מבלי הרשאה ממנה לא נחשב ראוי משא"כ בנ"מ מה שא"צ להרשאתה אך מכח הפירו' כמבואר סי' פ"ה ודע שהראי' שמביא הש"י מן תשוב דרכי נועם אינ' ראי' כי הד"נ כ' הכי אף לגבי נ"מ וזה ודאי ליתא ולדינא עדיין צ"ע וע' השב"ץ חלק רביעי חוט המשולש סי' ל' כ"ז שלא באו פעם ליד החתן ע' ב"ש סי' ע"ז ס"ח כ' וע' בהג"מ מדמה דין זה לדיינים המבוארים סי' גן כו' לפ"ז אם עדיין מונח בידה או ביד אביה וכו' נשמע מיניה דברור לו דאם באו המעות ליד הבת הרי הוא כיד אביה ובמרדכי פ' נ"ש יש תי' אחד לפ"ר ר"ת בל' זה א"נ כשזכתה האשה בנכסים והחזיקה וקנתה אשה קנה בעלה ול' ירושה מוכח כן הרי להדי' לתי' זה באו ליד האשה כאלו באו ליד החתן ולדינא צ"ע:

וי"א דאם באו ליד שליש ע' ח"ס מפרש דיחלוקו משום דלא ברירא וכו' נשמע מיני' דס"ל דבר המסופק ומונח ביד שליש מכח שניהם לא אמרינן נוקים בחזק' מרא קמא אלא השליש חשוב כתופס בעד שניהם ויחלוקו מפני תפיסת בהמחצי' בעד החתן שמבטלית חזקת מ"ק ועיין סי' ע"ז סעי' ג' וא"כ צ"ע הכרעת הח"מ דיטול האב ג' חלקים דהא לדידן דפסקינן דהתופס יוכל לומר ק"ל כרש"י א"כ איפכא י"ל החתן נוטל החצי ודאי מטעם רש"י והשליש הוא התופס בעדו ועל מחצית השני יש לדון לשטת ר"ת מטעם הספק ותלי' בפלוגת' אי מוציאין ע"י ס"ס עוד תקן ר"ת כו' או האיש כ' הב"ש בס"ה וכ"ז לא איירי לענין הנדוני' כי הנדוני' חוב גמר וכן תו' שליש כו' ובנ"ש החליט דאף שליש לא תגבה ואף שבתיקן שטרו לא נזכר כ"א ואם יעדר הוא בשנה א' אז תקחי כל מה שהכניסה ולא כתובה ותוספות ויש לפרש כתובה דאורייתא ותוספת שהוסיף מדעתו אבל הוספו' שליש נדוני' בכלל מה שהכניסה יחשב מ"מ בסי' ט"ז ס"ק ב' פירש דבריו דאך מה שהכניסה תקחי ולא תוספית שליש ויהיב טעם נכון והאמת שנוסח התקנה שבד"מ בל' זה והמנהג קהילות שו"ם דאין לחלק בין בן לבת אלא בשתיהם שנה א' חוזר הכל ובשנה ב' חצי הנדוני' משמע ברור כדעתו דאל"ה על הרוב לא יתקיים התקנה שבשנה א' סתמא לא הרוויח שעור ההוספת שליש ואם תגבה מה ישאר להחזיר א"ו כדעתו ואולם מה שסבר שבנוסחו תקן הכל מ"מ לע"ד לא שקד על תקנות בנות ישראל שכ' בנוסחו שהמציא דהיינו המורכב משניהם כנ"ל שאם ח"ו יעדר בשנה א' תקחו מה שהכניסה ולא כתוב' ותוספו' ותינח בדלא נשאר כ"א נדוני' האב אבל אם השביח והרוויח מדוע לא תגבה מממון עצמו כל מה שכ' לה וכן אלמן או בחור סוחר הנושאים בממון עצמה מה"ת דלא תגבה הכל דהא אפי' בדידה מבואר סי' קי"ח דבממון עצמה אין תנאי וכן פסק בש"י שבב"ש שם ואף שהח"מ שם כ' דאף ביתומה נהגו ליכתוב וע"ש היינו היכי שיש לה מכח עישור דחשיב כאלו האחים נתנו הנדוני' דב"ח דאחים היא א"כ אפי' בת יורשת מ"מ מכח אחרים המורישים בא ויש משום לתא דותם לריק ותו דבשלמא ביתומה אפשר זה נמי לכלל בל' התקנה שיחזיר דהיינו שיחזיר מה שקבל ממנה אבל הוא לא נזכר בהתקנה שתחזיר אלא כאשר העתקתי בל' חוזר הכל ומה שהרוויח או הנושא בממון עצמו היכן רמוז בל' זה שלא תגבה מה שכ' לה ממונו הא אין בזה מה שיוצדק עליו ל' חזרה כיון שלא קיבל מאדם ולא נאמרה אלא על נדוני' אב שאליו חוזר משום ותם מה שלא שייך באופני' אלו. ולע"ד כך ראוי ליכתוב אם יעדר בשנה א' תקחי מה שהכניס' ולא תגבה כתוב' ותוס' מנדוני' האב שניתן לו וזה בבחור המשיאו אביו ובאלמן או הנושא בממון עצמו או לכתוב תנאי זה כלל כנלע"ד שנה א' איתא בתשו' פ"מ ח"ב סי' קע"ד שאלה מי שנשא ב' אלול והאשה מתה א' אלול בלילה השייכה לב' אלול וע"ש מה שפלפל בסוגי' דזבחים הפשוט כדמסיק לבסוף לדוחק ותמיהתו על הרמ' קדמו הכ"מ ומה שמסיק לדינא דיש ללמוד ל' שטר מנדרים דבעינן מעל"ע בשעות אלא דבנדרים גופי' ממציא שהוא מספק וזה צ"ע ולכן פסק דהוה ספיקא ד"ד ולא זוכה להבעל אלא מצד מוחזק. ולע"ד נהי דאזלינן במקומות בשטרות כבנדרים מ"מ לשון תקנה דומה לל' חכמים וכיון דמסקנת הפוסקים כתו' דלא בעינן מעל"ע דשעות זולת בקרבנו' ובתי' ערי חומה מה"ת דל' תקנה יתפרש בענין אחר ותדע דאטו בירושלים יתבינן דכותבין שעות ואלו נתנלה בשעות מהראוי לכתוב בשטרי חזרה שעת הנשואין אשר על כן אלו מתה ב' אלול קודם חצות היום אף שהיו אחר חצות לע"ד אין ספק שזוכה הבעל אלא מפני שמתה בלילה אפשר דאף דלא בעינן מעל"ע דשעות מ"מ בענין שיאיר היום במקצת כדמשמע קצת מפי' רש"י נדה דף מ"ד ע"ב ד"ה ערב ר"ה פי' ולרבנן עד למחר ולא פי' ולרבנן עד הלילה משמע מדעכ"פ נקטו ויום אחר צריך מקצת היום ממש אמנם המע' שם בתו' שראה דכמו שהוכיחו דקים להש"ס דאף רבנן לא בעו מעל"ע דשעות מזה גופא מוכרח ולרבנן אפי' בלילה דאל"ה עדיין ק' דלימא דזה איכא בין ר"מ לרבנן ולהכי לא מזכיר ר"מ ויום אחד. וכן פסק הב"ח בא"ח ס"ס נ"ג דבלילה מיד נעשה בר מצוה וכן פוסק הש"ך ח"מ סי' ל"ה וכן משמעות הי"ד סי' שצ"ה סעיף ב' וע"ש בב"י ואולם כל זה הי' מקום לספוק אלו הי' ל' התקנה ואם תמות לאחר ב' שנים ויום אחד משא"כ עתה א"י במה מסופק ולא למד ממה שמביא בעצמו מתקנות חכמים של מחילת כתובה בך"ה שנים בכתו' דף ק"ד דמוכח מדקאמר אביי לר"י אתי קודם שקיע' החמה וכו' דבלילה תלי' מילתא ולא בעינן מקצת היום ומיד בתחילת לילה של שנת ך"ו נמחל וה"ה הכא מה"ת לפרש תקנה זו באופן אחר וזה ודאי א"ל דשם קאי על תחילת הלילה של תשלום השנה במעל"ע דימים וכדס"ד שם דאף לאחר מעל"ע דשעות כל יום זה שעמדו בו נחשוב לשנים שעברו ומפני שאין מונין שעות לימים ושנים כי זה לא ס"ד ואף בקרבנות ובתי ע"ח ליתא לכן לע"ד הבעל זכה מדינא ולא מספק וצ"ע ודוקא מה שהוא בעין וכו' ובלבד שלא בזבז לאחר מיתה רק לצרכי קבורה משמע אבל בחייה אפילו בזבז כמה פטור מלשלם מה שחסור וכן הורה הב"ח בתשו' סי' ב' מכח זה דאפי' מה ששילם בחייה חובו שהי' חייב מקודם הנשואין פטור אמנם בנ"ש מעתיק ובסוף הספר כ' עוד ועוד הוסיפו וכו' שיחזיר וכו' מה שנשאר בידו שלא הוציאו מה שלא כלה ושלא יערים לכלות אם האשה חולה אך יתעסקו בקבורתה לפ"כ משמע הא הערים לכלות בהוצאו' חוליתה כדי להפסיד היורשים אפשר אם מיחו בו היורשים חייב לשלם והנה מל' הרמ"א שהוא ל' המרד' אינו מבואר לע"ד שהבעל פטור מקבורה אם יש לו עודף מהנדן כי י"ל שמחויב ליהדר הכל והקבורה תהא מדילי' ומה שכ' ובלבד וכו' היינו אם אין לו ממון עצמו ואשמעינן ובלבד וכו' הא אם בזבז לאחר מותה אפי' בצרכי קבורה חייב לשלם משא"כ בחייה אפי' בזבז הכל פטור כנ"ל אלא שבהגהות מיימון סי' ל"ה מבואר בשם מהר"מ דאף דיש לו פטור כיון דאינו יורש כי ז"ל כ' בעל העיטור היכי שנשאת ומתה בלא בנים שהאב זוכה בכל מה שנתן לחתן אלא מה שהוציא הוציא ומה שהוא בעין גובה ומסתמא דמנהגא הוה לי' למיכתב בכתו' ומשום דלא מקדמא פורענותא אמר אע"ג דלא כ' כמאן דכתוב דמי וזה המנהג פשט בינינו עכ"ל וזו תשו' רבי בשנה א' לית דין ולית דיין מורה ומורין שיחלוק בזה אפי' בא הממון ליד הבעל שיש לו להחזי' הכל להאב מתקנת ר"ת ומשמע ברור מדהביא תשו' רבי בתר דברי בה"ע להורו' דתקנות ר"ת היא בטכסיס מנהג בה"ע אלא דשם מכח מנהג ואף לעולם ולדידן אך בשנה א' מתקון ר"ת הוא באופן הנ"ל דמה שהוציא הוציא ומה שהוא בעין מחזיר ושוב כ' ומה שהוציא האב על קבורתה וכו' מ"מ נ"ל דהכא לא מחייב בעל בקבורה דהא תקנו וכו' וע"כ מה דפטור מקבורה היינו ביש לו ממון עצמו דאל"ה מה"ת יהא גרע הוצאות קבורה ממה שהוציא בחייה בהוצאותיו על עצמו שאינו מחויב להשלים מה שחסור ודוחק דמשמיענו אף דהקבורה הוצאה דלאחר מיתה כדאי' בתשוב' כ"י א"ו משמע אפי' בשלו פטו' ומטעמו דיהיב הואיל ואינו יורשה וצ"ע מה שסותם הרמ"א ז"ל בזה ובסי' נ"ה בד"מ כ' אחרי דין מהר"מ שהבעל פטור מקבורה וכן משמע מלשון המרד' דלקמ' כנראה שסמך שנשמע מל' זה שבש"ע שהוא ל' המרד' עכ"פ מל' כל המעתיקים נשמע שאינו מחזיר אלא מה שבעין ומה שהוציא ואסור פטור וכנרא' הטעם דמסתבר להו דל"ש עגמת נפש אלא במה שבעין ובמה שאסור אוקמוהו אד"ת ובזה לע"ד אין ספק ואם הכניסו שניהם הוא למשל ה' מאות והיא אלף ועתה חסור מכל הסך ג' מאות הן שלא הרוויחו מה שהוציאו והן ע"י הפסד במו"מ או ע"י גניבה מבואר במהרי"ל סי' פ"ד בל' זה בגדים ותכישיט' וסבלונו' ודמי טבעת הכל יחזיר וכו' ומה שנגנב מן הנדוני' בחיי האשה בזה רואה אני את דברי שמעון שינכו לשניהם כי אינו חייב להחזיר אלא מה שהוא בעין כמו שכתבו רז"ל והא דצ"ב הוו באחריותו היינו אם תתאלמן או תתגרש אבל חזרה זו מפני תקנה נסתחפה שדה היורש בהדי דבעל נשמע מיני' דחשבינן החיסרון לפ"ע הממון שהכניסו יחד וכן פסק הב"ח תשו' הנ"ל למה דפס' בעישור הוא הכנסת מעות עצמה דאינה בכלל תקנת החזרה (וע' סי' קי"ח) והמותר שהוסיפו האחים מחויב ליהדר ואם חסור נחסר לפ"ע ממילא ה"ה באופן הנ"ל אך ע' בתשו' ר"י סי' ע"ט דף ק"ב מן ד"ה ומה שהחותן וכו' בא"ד זה מן וכונת הוצאו' כ' פי' הוצאות רפואות אף מזונות העדפה לחולה יותר מן בריאה וכן מה שנתן להגיד תהלים אמנם מזונות אשתו והוצאו' כשהיתה בריאה תקנו תחת מעשה ידיה ולכן מזונות והוצאו' על הבעל ואם אמנם רפואה ג"כ בכלל מזונותי' י"ל ב' טעמים וכו' ע"ש טעם א' לע"ד אין בו טעם טעם ב' אם ישלם רפואו' והוצאות העודפים בחוליה פן יקמץ ידיו גלל כן לא רצוי שיהי' משלו אמנם במרד' וכל בו נאמר רק הוצאות קבורה קמ"ל אף אחר מיתתה מ"מ ינכה וטעמא כו' מדאינו יורשה אך הוצאות רפואה וכן מזונות החולי וצדקה ודאי על היורש ומ"ש הנ"ש וכן הרמ"א מה שהוא בעין מחזיר קאי על בגדים ותכשיטי' דשייך בהם שאין הם בעין משא"כ מעות ל"ש זה דהבעל חייב במזונו' והוצאות אשתו ומ"ש הב"ח בתשו' אפי' בזבז איירי בבגדים ותכשיטים או שלא הי' להבעל מעות מדילי' אז לא אמרינן שיהי' חוב עליו דומי' דפרע הב"ח דילי' דאיירי בכה"ג דאלו הי' לו למה לא פרע חוב מדילי' א"ו מיירי שנתן מבגדי אשתו או תכשיט לב"ח אבל אם הי' להבעל מעו' שלו כל מה שבזבז והוציא מדילי' הוא ולא ינכה כלל עכ"ל וכמעט א"א לעמוד על דבריו פירש הרמ"א על בגדים ותכשיטים מה שאין הל' סובל ובפרט שנעתק מהמרד' כמבואר בד"מ סי' נ"ה דז"ל שיחזיר כל הנדוניה ותכשיטים לנותנים לה או ליירשה מה שנשאר בידו מן הנדוני' שלא בלתה ובלבד שלא יערים לכלות הממון רק לצ"ק לפ"כ הרי דעל הנדוני' וממון קאי ופירושו בנ"ש יותר תמוה שהרי הנ"ש כ' לע' במהרי"ל סי' פ"ד ולשונו מועתק לעיל להדי' דלא כפירושו והוא ממש פסק הב"ח ומ"ש הב"ח וכו' אבל אם הי' לו וכו' הא בהדי' מבואר בב"ח דאפילו ביש לו מעו' עצמו דהיינו העישור ההפסד לפ"ע ואל תטעה בל' הב"ח מדכ' דכל הנדוני' ביד נאמן ומשמע שם דפס' לטובת היורשים (וזה צ"ע בח"מ וב"ש לעיל) וא"כ לפ"ר יש להבין מה שכ' בתר הכי ואם מקצת הנדוני' אבד וכלה דקאי דוק' על בגדי' שהיו בידו כי זה אינו אלא מה שכ' ואם מקצת הנדוני' כו' לא על עובדא דא כ' כ"א לבאר הדין כדמוכח לשונו לכל מעיי' בצדק ומה שנקט הכ"י בהלכותיו מלת' בטעמא משום דהבעל חייב במזונות אשתו זה לע"ד לאו מידי אחרי שמודה שאם חסר מן הנדן שפטר אף דג"כ שייך טעמו ונימוקו וגם אחריו' הנדן עליו ש"מ כדכ' המהרי"ל וכדבארתי הטעם של"ש ע"כ בזה ואף כי יש לו מעות עצמו וחסור מן הכולל שייך נמי ההוא טעמא כדי להיות ההפסד לפ"ע ואולם לפ"ז א"י לפר' ל' התקנה שבב"ש בשם האגודה דמ"מ אם לא הי' לו מעות עצמו וחסור מהנדן מה אירי' מה שלא הוציא על חולי' וקבורתה הא מכל מה שחסור פטור ואי ביש לו מ"ע חדא דבאופן זה הל' אינו מתוקן ותו דבאמת ק' למה ישתנה צורכי חולי' מכל הוצאות שהוציא עליה בחייה שינכה הוצאה זו מן הנדן ונראה מזה הוציא הכ"י ז"ל דעתו לחלק בין הוצאו' חולי' לבין שאר הוצאו' והפסידו' וזה אפשר מטעמו השני וגם לפ"ז ל' הב"ש יותר ק' שבתר הכי מתחיל ואם היה לו ממון שלו משמע דעד כאן איירי בלא היה לו ובזה א"י לפרש ל' האגודה וגם לשונו שכ' ואם היה לו הפסד נראה דמנכה ג"כ דמה אירי' ההפסד אפי' מה שבזבז בחייה פטור וכדפ' הב"ח ומשמעות כל הפוסקים (וע' כ"י מה שפירש דברי הב"ש אלו לשטתו בדברי' רחוקים מן הדעת וצ"ע אבל הדין לע"ד כדהוצאתי מן מהרי"ל וב"ח וכה"פ דבלא היה לו מ"ע אין שום נ"מ באיזה אופן חסור ופטור במה שמחזיר הנשאר זולת בהערים להוציא בחוליתה כדי לחסור היורשין והתרו בו שאפשר מחויב לשלם ונשאר עליו חוב ובהי' לו מ"ע כל מה שחסור מן סך הכל נחשב לפ"ע ומהמותר נוטל חלקו ומהדר חלק היורשים (אך אם פרע חיב שהיה לו עליו בזה היה נלע"ד דנחשב משלו ולא לפ"ע מפני דקא משתרשי' לי' אלא דלא משמע הכי מהב"ח וצ"ע) ומנכה מן חלק היורשים הוצאות הקבורה כנ"ל והוצאות החולי לע"ד צ"ע אחרי שלא נמצא חילוק זה בשום מעתיק התקנ' ודוק ובנ"ש ראיתי בנוסחי הוסיף בנכוי הוצאות כסדרן וא"י מי בקש זאת מידו דהא אפי' בזבז בחייה פטור וביש לו מ"ע מה"ת שינכה כל הוצאות ומשמע אפי' הוצאות מזונו' מן הנדן הכל ולע"ד מתוקן בזה יותר נוסח הקודמים ע"ש ובאם יש עסק שבועה בניהם הנה זה ל' הג"מ הנ"ל וגם הה' ליטרן שנתן לו כבר יחזיר מכח התקנה אם מודה שקבלם ואם כופר ישבע ואע"ג דלא מחייב אלא מכח תקנה נראה דלא פליג בשבוע' היסת (מביאו הש"ך סי' פ"ז ס"ק נ"ד) ובמהרי"ל הנ"ל איתא ר' בענדט אמר ששמע מבני אדם שהיו אצל נתינות הטבע' שנתנו לכלה והגידו ל' שניתן לה יותר ממה שאמר כנגדו ואותן בני אדם אין כשרים לעדות על כן יקבל שמעון בחרם שאין בידו יותר טבעת ודמי טבעת ממה שטען עוד אמר בענדיט שאינו מאמין לשמעון שלא הרוויח יותר ממה שטעו וגם אינו מאמין לו שנגנב על אלו טענו' אין כאן לא שבועו' שומרי' ולא שבועו' אפטרו' וגם אין לגלגל על טענת אלו בחרם דלעיל אך ר"ב יכול להחרי' סתם בפני שמעון על מי שאינו טוען אמת עכ"ל וצ"ע להבין החלטה שא"כ ש"ש (ואולי מדפסקינן בעל בנכסי אשתו לא שואל ולא שומר אלא לוקח נמצא לא נכנס בגדר שומר ואף דהתו' במס' וב"מ צ"ז מסקו דמ"מ ש"ח הוי מ"מ הי' שמירה בבעלים וע' סי' פ"ה) וביותר צ"ע מה שחילק בהקבלת חרם בין סתם לנוכח ושבדין השני אפילו לגלגל לא הכל לא זכיתי להבין טעמו ונימוקו ובתשו' כ"י הנ"ל ראיתי כתוב ומה שהחותן רצה להשביע להחתן מכח הוצאות כדין שותף כו' אך מאחר דיש טענו' ברי ביניהם בענין המעשר וכו' ומאחר שנשבע על המעשר יכול החותן לגלגל עליו מכח הוצאות ותחולה כ' משא"כ הוצאות לא גרע ממוציא ברשות דיכול לומר שומו לי וגם איך יתקנו משום והם להביאו לידי חומר שבועה ולדבריו דיכול לומר שומו לי הי' נלע"ד דאף מגלגול שבוע' פטור וגם מה שכתב וגם איך יתקנו כו' כמעט סותר דברי עצמו דע"י טענת ברי מחייבי שבועה וכמבואר בהג"מ הנ"ל וע' סימן ק"ח סעיף חי"ת על דברי ב"ש ס"ק ך' בסופם ע' ש"ך ח"מ ס"ס מ"ב:

האב שפסק ע"י בתו. כן הוא ל' הרמב"ם וי"ל דלא פליג על יש מי שאומר ומ"ש ע"י בתו היינו שפסק לחתנו ליתן לו כשישא בתו וכ"כ בח"מ:

או לבנו. כ"כ מהרי"ק שורש ע"ג ושם מבואר אפילו אם כבר כנס ומת תוך השנה הראשונה אחר הנישואין ונפלה לפני בנו השני ליבום לא זכה היבם דקי"ל דמחזירי' הנדוניא תוך שנה הראשונ' ובד"מ כתב דמהרי"ק איירי דמת קודם הנישואי' א"י כונתו:

לענין שאם נתיבמה. אבל אם ליכא יבם לא זכתה לישא לאחר כ"כ הרא"ש לפרש דברי ר"ה מיהו בר"ן לא משמע כן:

אין האב יכול לחזור. אם מתה כתב מהרש"ל וב"ח דלא זכו יורשים אלא יוחזר להאב דהא הוא נתן ע"מ שתנשא ולא נתקיים התנאי אלא בזה יפה כחה דאם היא חי אף שאין כאן יבם זכתה לישא לאחר ול"ד לדין שבסמוך דלא זכתה לישא לאחר דשם פסק האב בעת הקדושין אומדנא הוא דפוסק דוקא כשתנשא לאיש זה או לאחיו דעדיין לא פקעה קידושין של זה אבל לא לאיש אחר אבל כאן שפוסק או נתן קודם הקדושין שתנשא או /אז/ אם נתקדשה פ"א ומת הארוס זכתה לישא לאחר ואין חילוק בין פסק לנתן וכללא הוא אם נותן לבתו סתם הוי מתנה גמורה ואם מתה ויש לה בן יורש הבן ואם פוסק ע"מ שתנשא לפלוני אין לה שום זכות בממון אלא כשתנשא לפלוני ואם פוסק ע"מ שתנשא ולא אמר לפלוני אז אם נתקדשה לאחר ומת ונשאת לאחר זכתה במעות אבל אם לא נשאת ומתה לא זכה בנה ואם פוסק בעת הקדושין אפילו אם פסק סתם אין לה זכות במעות אא"כ כשתנשא להמקדש או לאחיו כנ"ל עיקר וכ"כ בט"ז, ובדרישה כתב אפי' אם מתה זכו היורשים כיון שנתן לה וכבר נתקדשה, ואין להביא ראיה לדינים אלו מדין מי שנדר להשיא יתומה כמ"ש בסמוך ובי"ד ובח"ה סי' רנ"ג די"ל כאן שהוא נכדו ויורש שלו שאני מיהו למ"ש מהרש"ל וב"ח בפשיטות אם מתה דלא זכו יורשים נשמע מכ"ש אם נדר להשיא ליתומ' דלא זכו יורשים וא"י איך כ"כ בפשיטו' ולא קשה להו מדין מי שנדר ליתומה:

מי שנדר מעות. עיין סי' קי"ח בענין תקנת שו"ם ושם כתבתי דאין לדמות זה לדין דהתם:

י"א שזכה בהן הבעל. דין זה נובע מסוגיא פנ"ש דף מ"ז דאתמר שם כתב לה פירות כסות וכלים פרש"י דאיירי הסוגי' בארוס' מ"ה אתמ' שם מתה לא זכה הבעל ואינו יורש אבל אם היא נשוא' זכ' הבעל אף על פי שעדיין הכל ביד אבי' וכן הוא דעת הרמב"ם פנ"ב וכן הוא דעת הרמב"ן במלחמות וכתב גם הרי"ף ס"ל הכי ותו' כתב דאיירי בנשואין אפ"ה אם מתה לא יירש הבעל כיון שעדיין לא בא ליד החתן דאומדנ' הוא דלא כתב לה אלא כדי שתהנה בתו אפי' אם מתה כמה שנים אחר הנישואין אפי' יש לה בנים מן הבעל והא דלא אמרינן אומדנ' בפוסק מזונות לבת אשתו דקי"ל אפי' אם מתה אשתו חייב ליתן מזונות לבת אשתו ולא אמרינן אומדנ' דלא מחייב את עצמו ליתן לה מזונות אלא בחיי אשתו משום דלא אמרי' אומדנ' בחייבות היינו כשזה שהוא חייב לו הוא חי משא"כ אם מת לכן שם בת אשתו הי' חי חייב ליתן לה מזונות אבל כאן אומדנ' שחייב את עצמו ליתן לבתו היינו שתהנ' היא והוא מת וע' סי' צ"ו וכ' בהג"א נ"מ שלא בא לידה כגון שמת מורישה בחייה יורש הבעל וכ"כ בתשו' מהרי"ל סימן ס"ד /ס"א/ וכן הוא לקמן רס"צ וכן מתנות שנותנים לכבוד חתן וכלה ולא בא ליד החתן אבל נ"מ שנתן אביה דומה לנדוני' וע' סימן קי"ח ואפשר מתנות מה שהאב נותן לחתן וכלה נמי דומה לנדוניא כי כל מה שהאב נותן אומדנא הוא שלא נתן אלא כדי שתהנה בהן אבל ירושה שנפל לה או מתנה מאחרים ליכא אומדנ' וזוכה הבעל, ובסי' קי"ח כתבתי בשם תשובת מהר"א מזרחי ותשו' מהרשד"מ מה שאינו מפורש זוכה הבעל מיהו שם איירי כשהבעל מוחזק:

אפי' באו ליד השליש. הנה בת' מהרי"ל הנ"ל מחלק דין זה לשלשה אופנים, מ"ש בתשו' מיימוני אם בא ליד השליש לא זכה הבעל איירי דהשלישו שלא יתן להבעל עד זמן הקצוב ומתה הבת תוך הזמן אז לא זכה הבעל, ומ"ש המרדכי דיחלוקו איירי כשהשליש סתם, ואם עשאו שליש לטובת הזוג שירוויח לטובתם אף על גב דקצבו זמן ומתה הבת תוך הזמן זכה הבעל ובהג"מ כתב אפי' אם נתרצו שחמיו ישא ויתן במעות נדוני' לטובתו זכה הבעל:

וכן אם העמיד לו ערבות. אז גמר ומקנה כאלו הוציא מידו ליד החתן עיין בהג"מ מיהו בתשו' הרב רמ"א סי' פ"ט כ' אפילו אם העמיד ערבות לא זכה הבעל וא"י למה פסק כאן בפשיטו' דערבות מהני, עוד כתב שם אפילו קנין לא מהני ולא זכה:

וזקפן עליו במלו'. כ"כ בת"ה אפילו אם נתן שטר חוב לא זכה הבעל והטעם הוא דאומדנא היא שלא פסק אלא כדי שתהנה בתו ובזה ניחא דלא תקשה דהא בש"ח יכול להתחייב אפי' לא היה חייב כלל כמ"ש בח"ה אלא כאן גרע טפי מחמת אומדנ' והש"ג כתב כשזקף במלוה זכה הבעל ושם בתשובת רמ"א כתב דהוי ספיק' דדינ' ואין מוציאים מיהו לדעת תו' בכתובות דף ט' בכה"ג מוציאים ממון משום דהוי ס"ס אם הלכת' כרש"י או כר"ת ואם הלכת' כר"ת עדיין ספק הוא שמא אם זקף במלוה זכה וכ"פ בתשו' בן לב סי' כ"א ותשו' רש"ך ס"א סי' ט"ז דמוציאין ממון אם יש ס"ס וע' תשוב' מהר"י לבית הלוי סי' כ"ב ובט"ז פסק אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינות פולין דאין כותבים מי הוא המלוה יש לפסוק כש"ג משום תכף שיצא הממרנ"י מידו חייב הוא לשלם לכל מי שמוציא הממרנ"י והוא יחזור על חתנו נמצ' דהאב נקר' המוצי' מחתנו:

אבל אם תפס החתן. ע' ת' מהרי"ק שורש צ"ד ותשו' רב בצלאל סי' ל"ה ובתשוב' מהר"י לבית הלוי בענין קים לי כהאי, ובסמ"ע סי' כ"ה הביא דברי מהרי"ק דכתב בשאר פלוגת' י"ל דא"י לומר קים לי כהאי אלא דוקא בפלוגת' זו רש"י ור"ת דמסתבר טעם דרש"י ור"ת היה אחרון מ"ה הולכים אחר התפיסה מיהו במ' סוף כתובות פסק בכל פלוגת' י"ל קים לי כהאי וכ"פ בתשובה לבית מהר"י הלוי מיהו א"י לומר קים לי כהאי אלא היכ' דאיכ' שני פוסקים דס"ל כן והרא"ש והטור אם הם נחשבים כשנים עיין בח"ה סי' ע"ז והרמב"ם והמגיד הם נחשבים כשנים וע' תשו' בן ששון סי' מ"ב, והרמב"ם ורבותיו הם כחד כי רבותיו הם אף על פי שנ' בל' רבים שם בתשו' מהרא"י וא"י לומר במקום א' קים לי כהאי וקים לי כהאי גם היכ' דאיכ' פלוגת' אם י"ל קים לי כהאי א"י לומר קים לי כי האי דס"ל דיכול לומר קים לי כהאי תשו' בן ששון סי' קס"ב כתב בד"מ בשם הת"ה דוק' אם תפס החתן קודם שנולד הספק היינו קודם שמת' אשתו ואפי' אם היה ביד החתן בחיי אשתו חפציו של חמיו בתורת שאלה ואחר מית' רוצה לתפוס לא מהני וכ"כ בט"ז, ובספר בית הלל כתב על דין זה כ' בעל ש"ך בחיבורו ס' תקפו כהן על מעשה שהיה בק"ק ווילנא ואני הייתי באותו פעם בעסק ישיבת דין זה ופסקנו הלכה למעשה דמהני תפיסה ולא כת"ה כ' עוד שם מדברי הת"ה מ"ש אפילו הי' ביד החתן בתורת שאלה יש ללמד עכשיו דיש תקנות מדינה במדינות פולין לענין בורח שכל ב"ח שלקח איזה פרעון מן הבורח תוך י"ב שבועות קודם שנעשה בורח חייב להחזיר ויחלקו כל הב"ח אם היה אצל ב"ח איזה דבר בפקדון והבורח לא תבע ממנו קודם הבריחה צריך להחזיר ויחלקו בין כל הב"ח והוא ג"כ יקח חלק אפילו אם אין לו ש"ח רק אמר שחייב לו בע"פ מהני התפיסה שזה חייב:

ואין חילוק בכל זה וכו'. באמת לא מצינו בשום פוסק דכתב כן אם פוסק לבנו ומת דפטור ליתן גם בח"מ הקשה על הרב מנ"ל דין זה ואפשר לדחוק קצת וליישב אבל עיקר הוא דהג"ה זו שייך לסוף הסימן וכ"כ בספר ב"ה:

עוד תקן ר"ת וכו'. עיין בתוס' שם ובמרדכי ובהג"מ שתקנה היה על איש ואשה ובהג"מ דקידושין כתב על איש לא תקנו ובד"מ כתב מנהג בתקנו' קהלו' שו"ם דאין לחלק בין בת לבן ולעולם בשנה הראשונ' חוזר הכל ובשנה שניה חוזר החצי ובתשו' מהרי"ל כתב בשם ה"ר יקיר יש לספק אם תקנו כשמת הבעל להפקיע את הכתוב' או דלמא מאחר שהפקיעו ירושת הבעל שהוא דאורייתא מכ"ש שהפקיעו כתובה והעיקר הוא לעשות פשרה לפי חכמי המקום, ומהר"מ כתב שלא שמע שתקנו להפקיע את הכתוב' גם בתשו' ה"ר עזריאל כתב בהדי' ר"ת לא תיקן אלא לגבי דידיה ולא גבי האשה והוא מסיים וכתב על כל זאת הרי כתב במרדכי ובהגמי"י על כל איש ואשה וכו' אין אומרים למי שלא ראה את החדש וכו' משמע דס"ל עיקר כדעת המרדכי ובתשו' מהרי"ק שורש ע"ג כתב כבר נהגו אם מת החתן תוך שנה הראשונ' מחזירים כל הממון ליורשי החתן לבד מה שנותנים בשביל הכתוב' איזה דבר מועט מכל זה נשמע אפילו מן כתובת מאתיים מה שנותנין לבתול' פוחתין ומדלא קצב כמה פוחתי' משמע דס"ל למהרי"ק כה"ר יקיר דנותנים לה לפי חכמי המקום ולפי הענין, ובסי' הקודם כתבתי בשם מהרי"ק אם מת בנו והיא נפלה לפני בנו השני ליבום מ"מ מחמת התקנ' הנ"ל זכה האב ומחזירי' לו הכל ובשנ' שניה מחזירי' לו החצי היינו אם הניח רק כשיעור הכתוב' מחזירים לו החצי והיא תפסיד החצי ואם הניח הרבה בודאי אין לה זכות ליטול יותר מכתוב' אבל סך הכתוב' תטול ואם עולה החצי לשיעור הכתוב' ותוספ' כתוב' תטול גם ת"כ וכל זה לא איירי לענין נדוניא כי הנדוני' היא חוב גמור וכן תוס' שליש נרא' דהוי כחוב נדוני' ולא תפסיד אלא איירי כאן לענין מנה ומאתי' שתקנו חז"ל או מה שהוסיף לה מדעתו ועיין סי' קי"ח שם מבואר אם התקנה הי' גם על נ"מ ואם מתה תוך שנה הראשונ' והוא מחזיר הכל אינו חייב בקבור' תשו' מיי' והיינו אם אינו יורש נ"מ ועיי' תשו' מהרי"ל שם:

תוך שנה הראשונ'. כתב בתשו' מהרשד"מ סימן קכ"ה אם שנה מעובר' ומתה בחדש י"ג כיון דאינו מפורש בתקנה וע"פ הדין הבעל יורש את אשתו אמרינן התקנ' לא הי' אלא ברוב השנים שהם י"ב חדש ואם מתה בחדש י"ג זכה הבעל, מיהו בתשו' מהרי"ו סימן ס"ח פסק כל מקום דתניא שנה חדש עיבור בכלל:

בלא זרע קיימא. עיי' תשו' בן ששון סימן י"ט שם מאריך בזה ופסק התקנה הי' שיחי' שלשים יום אחר מיתתו לפי תקנות סולתלינ"ה אבל באמת כשנולד בן ל' יום אף שימות מיד אחר מיתת' דינו כולד קיימא, ונרא' אף לענין תקנו' שו"ם הדין כן כשיחי' אחר מיתת' אפילו יום א' והוא בן ל' זכה הבעל ועיין סימן קי"ח:

חוזר הכל לאב. עיין סימן קי"ח דינים אלו ובמרדכי איתא דאינו חייב להחזיר מיד אלא עד ל' יום שהוא זמן ב"ד חייב להחזיר ובתוך ל' יום משמע דיכול לזון מן הנדן וכ"כ בח"מ:

וכן מנהג פשוט במדינות אלו. לפ"ז אפילו לא נכתב בתנאים מה שמנהג לכתוב מחמת עידור וקטט יעמוד כתקנות שו"ם הוי כאלו הי' נכתב כ"כ בח"מ וכ"מ בד"מ סי' נ"ה משום כל הנושא על דעת מנהג הוא נושא מיהו דוקא דהוא יודע המנהג כמ"ש הרשב"א בתשובה:

אבל מה שהוציא. כתב באגוד' פ' נ"ש וז"ל שוב נתקנ' היכא שמת' תוך שנתה בלא ולד של קיימא שיחזיר לנותני הנדוניא או ליורשי הנדוניא מה שנשאר בידו מן הנדוניא ולא הוציא על חליה ועל קבורת' ע"כ נשמע מה שהוציא על רפואות על צרכי קבור' מנכה מן הנדוניא ואם הי' לו הפסד במשא ומתן נראה דמנכה ג"כ ואם הי' לו ממון שלו ג"כ מחשב ההפסד על שניה' ומעשר שסילק מן הסך הנדן נרא' דמנכה ג"כ:

יורשים יכולים למחות. שלא ימכור כלומר מנ"מ תוך הזמן הנ"ל אפי' אם היא מרוצה שימכור:

האב כו'. מתני' פ"ו הפוסק כו' ופריך בירושלמי שם ולא הן הדברים כו' בשפסק כו' והביאו הרי"ף והרא"ש שם ותוס' מ"ז ב' בד"ה כתב כו':

וכן הבן כו'. ר"ל האב שפסק לבנו ונלמד מהנ"ל שכל הפוסק כו':

יש מי כו'. וכ"מ שם מ"ז א' ת"ר כתב לה כו' ומתה כו' ואם איתא מאי קמ"ל אפילו היא לא זכתה עדיין:

לענין כו'. ע' ברא"ש ברפ"ו שם:

הפוסק כו' י"א כו' ור"ח כו'. עתו' מ"ז א' ד"ה כתב לה כו' וע' לקמן סי' נ"ז:

כ"ז שלא כו'. שם בתו' והא דאמר בת"כ כו' א"נ כדרבנן כו' ושמא היינו כשהכתובה כו':

אפי' עשה כו' וזקפן כו'. אע"ג דזקיפה כגבוי כאן גבייה ממש בעינן דכ"ז שלא באו לידו אמרי' שלא כתב כו' לכן הוצרך בתוס' שם לאוקמי ההיא דת"כ בשמוחז' אף ע"ג דבת"כ תניא זה שפסק כו' ולא אוקמוהו כה"ג. תה"ד ע"ש:

וכל זה שלא כו' כנ"ל:

עוד תיקן כו'. בתוס' שם ועהג"א שם ד"ה ומיהו כו':

וי"א כו'. שם בהג"ה ומרדכי ע"ש:

האב שפסק ע"י בתו. כלו' שפסק לחתנו לנדן כשישא בתו משא"כ כשפסק לבתו ממש אז הדין כמבואר בסעיף שאחר זה:

או לבנו. נראה דה"ה אם מת בנו ונפלה אשת בנו ליבום לפני בנו השני ג"כ יכול לומר להראשון רציתי ליתן ולא להשני אף אם הוא ת"ח:

לענין שאם נתייבמה. אבל אם אינה זקוקה ליבום ורוצה להנשא לאיש אחר ותאמר מה לך חתן זה או חתן אחר אין בדבריה ממש אם לא שנתן בידה מעות סתם קודם שנתקדשה לאיש ואמר לה הילך מעות לנדן סתם ואז אף אם מת הארוס הראשון תוכל להתארס למי שתרצה מאחר שנתן לה המעות סתם וכמבואר בסעיף שאחר זה:

אין האב יכול לחזור בו. ומ"מ אם מתה אין בנה יורשה שהרי לא נתן לה אלא ע"מ שתנשא וכן הוא בב"ח:

עיין בי"ד סי' רנ"ג. גם בח"ה סי' רנ"ג סעיף ט"ז נתבאר דין זה:

וכנסה ואח"כ מתה הבת. לקמן בסי' נ"ו מבואר מיד שמסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה אף על פי שהנדוני' עדיין בבית אביה בעלה יורשה לדעת רש"י וההולכים בשיטתו:

ור"ת פי' דלא זכה בהן הבעל. כלומר מדין התלמוד אין הבעל יורש אשתו וכל זמן שלא גבה הנדן מן האב ואפילו מתה אשתו כמה שנים אחר הנשואין ואפילו יש לה בנים ממנו משום דאמדינן לדעתו של אב שלא הקנה לו אלא ע"מ שתהנה בתו מן הנדוניא:

אפילו באו ליד שליש מכח שניהם. בת"ה לא כתב מכח שניהם רק שם מעתיק תשובת מיימוני' סי' ל"ה בשם ר"י דכיון דלא בא ליד בעל אלא ביד נאמן ע"מ שיתן לו אחר שנה וכו' ושתא קמייתא ה"ל בחזקת אב כי עדיין לא היה לבעל שום צד זכייה ותפישת יד בהן ועוד העתיק שם דברי המרדכי היכא דהנדוני' ביד השליש יחלוקו וכתב שם במאי פליגי ומשמע להדיא דע"כ לא קאמר בתשובת ר"י דהיכא דהנדן ביד נאמן דלא זכה בהן הבעל אלא היכא שהאב נתן לנאמן מרשותו ולא היה להחתן שום זכי' בהן ועיין בתשובת מהרי"ל סי' ס"ד כ"כ להדיא דכל היכא דהשליש הוברר לטובת הזוג אז חשוב כגבוי ואף אם הנאמן אין רשאי ליתן להזוג בלא ידיעת הצדדי' ע"ש שהאריך בזה:

וי"א דאם באו ליד השליש זכה בהם. כבר כתבתי דבת"ה העתיק דברי המרדכי אם הנדוני' ביד השליש יחלוקו וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' ס"ד כתב רבינו ברוך במרדכי דהיכא דהנדוני' ביד שליש דיחלוקו ובת"ה מפרש הטעם דיחלוקו משום דלא ברירה אי חשב גבה הבעל במה דאפיק האב מידו ליד שליש ואסח דעתיה מיניה או לא וא"כ לפי זה החציה ודאי מהדרינן לאב אף לדעת המרדכי והחציה השני נחלקו תשובת ר"י והמרדכי ומאחר דאין מוחזקים שניהם יחלוקו ויטול הבעל רביע והאב ג' רביעית:

וכן אם העמיד לו ערבות. אף על גב דק"ל דאין הערב משתעבד אלא במקום שיכול לתבוע הלוה בעצמו וכאן לא יכול לתבוע האב ולמה ישתעבד הערב י"ל דכל זמן חיי הבת היה יכול לתבוע האב ועוד נתינת הערב הוי כאלו הוציא האב הנדן מרשותו ונתנה ליד הערב שיזכה להזוג ובהא מודה ר"ת וכמ"ש לפני זה בשם תשובת מהרי"ל ע"ש בהגהות מרדכי ד' תקס"ח ע"ב כת' בזה הלשון בנדון זה שכבר זכה בו חתנו והקנה לו נדונייתו ע"י משכונות מונחין ביד נאמן וכו' והאב נשא ונתן בנדוניית חתנו מכח שניהם לפי שהאמינוהו עליהם להרויח לתועלת חתנו לפי שנתרצו שניהם אבי החתן ואבי הכלה שיהא חמיו טורח בממון הלז עד שיגדלו הנערים ליכא מאן דפליג שכבר זכה בו חתנו וכו' ולפי זה למאן דס"ל אפילו בא ליד שליש מכח שניהם לא מהני ה"ה העמיד לו ערב לא מהני אבל כבר כתבתי ס"ק י"ג שלא נמצא מי שכ"כ:

ויש לו בנים ממנה לא זכה בהן הבעל. נראה ה"ה אם מת הבעל לא זכו הבנים במה שלא זכה מורישן:

אבל אם תפס החתן. עיין בת"ה סי' שכ"א כתב דתפיסה לא מהני אם לא בתפס קודם שמתה הבת עיין שם שהאריך בזה ואין כאן מקום להאריך בזה בענין תפיסה בספיקא דדינא:

וכל זה שלא בא פעם אחת ליד החתן. כבר כתב זה למעלה כל זמן שלא בא פעם אחת ליד החתן:

ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו. כלו' כשם שפוסק לבתו והנדן בבית אביה לא ירש בעלה לדעת ר"ת (כמו שנתבאר לפני זה בהגה זו) כן פוסק לבנו והנדן עדיין בבית אביו לא תגבה האשה כתובה מנכסים אלו שהם ביד האב והנה לדינא דגמרא נראה פשוט שמיד כשכנס הבן זכה בנדן שלו ואם מת האשה גובה כתובתה והבנים ירשו וליכא כאן עגמת נפש ואומדנא כמו גבי בת אף על גב דאמרי' בגמר' (בכתובות פ' נערה שנתפתת' דף מ"ז ע"ב) אפילו לראב"ע דאזיל בתר אומדנא (דפסק בריש אף על פי אם מת מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אבל לא התוס' שהוסיף לה דאמדינן דעתו שלא כ' לה התוס' אלא ע"מ לכונסה) ה"מ מדידי' לדידה מה שהחתן פוסק לכלה בכתובתה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל מדידה לדידיה דהיינו מה שפסק לה אביה לא אזיל בתר אומדנא ובעלה יורשה א"כ משמע מכ"ש דלרבנן דבפרק נערה שנתפתתה דפליגי וכו' דאזלינן בתר אומדנ' אפילו מדידה לדידיה ואין הבעל יורשה א"כ מכל שכן מדידיה לדידה ואין האשה גובה כתובתה נראה דלא דמי האומדנות להדדי דודאי אמרי' שלא כ' לה ע"מ לכונסה ואילו ידע הבעל שלא יכנוס לא היה מוסיף אבל האב הכותב לבנו מיד כשכנס הבן את אשתו מקני לו והחתן מקנה לה הכתובה בחיבת לילה הראשונה על כן נראה דמדין הגמרא ודאי זוכה האשה במה שכותב לו אביו כמו כל ב"ח ועיין בהג"ה מרדכי דקידושין ד' תרס"ד ע"א רק מן התקנה שתקנו להחזיר תוך שנה ראשונה תקנה זו נתקנה גם על האיש לקצת פוסקים ועיין בתשובת מהרי"ל סי' פ' כתב דאין הדבר ברור אם תקנו להפקיע כתובה בשנה ראשונה מן הנדן ועוד אכתוב מזה ועל כן אני תמה על הרב שכתב שאין חילוק בין פוסק לבתו או לבנו על דברי ר"ת שהם מיירי מדינא ולא מן התקנה:

או האיש תוך שנה ראשונה. כבר כתבתי דבתשובת מהרי"ל סי' פ' נסתפק אם התקנה היתה גם על האיש שמת תוך שנה אם האשה גובה כתובתה מן הנדן שנתן לו אביו ומסיק שם דלא בריר' ליה התקנה וכל זמן שלא יברר לא עבדינן עובדא לאפוקי כתובה ובהג"ה מרדכי בשם ר' עזריאל מסיק דלא תיקנו בהן ומבי' תשוב' ר' עזריאל בתשובת מהרי"ל הנ"ל וכתב ג"כ שבמרדכי ובתשובת מיימון כתבו על כל איש ואשה וכו' משמע שהתקנה נתקנה ג"כ על האיש כמו על האשה:

לאב או ליורשי המת. כלו' אם האב קיים הוא קודם לכל יוצאי יריכו ואם אין האב קיים נותנין לשאר יורשין קרוב קרוב קודם לאפוקי ממי שסובר דלאב מחזירין משום עגמת נפש אבל לא לשאר יורשין גם יש מחלקין בין האב הנותן לבתו ובין שאר משיאין קרובותיהם וכן יש מחלקים אם מחזירין לנותן הנדוניא או ליורשי המת ויתבאר זה לקמן סי' קי"ח אי"ה:

וכן המנהג פשוט במדינות אלו. לפי זה אף אם לא נכתב בתנאים מה שנהגו לכתוב בתנאים מחמת עידור וקטט יעמד כתקנת שו"ם הוי כאלו נכתב מאחר שכך המנהג פשוט שקבלו עליהם תקנת שו"ם ואף ביתומה הנשאת המנהג כך פשוט:

לאחר מותה רק לצרכי קבורתה. במרדכי מסיים ועוד זמן ב"ד ל' יום משמע דיכול עוד ליזון מן הנדן משך שלשים יום ולא להחזיר מיד ולא ידעתי למה הושמט כאן ובד"מ העתיקו:

דאם החתן רוצה למכור תוך שנתים. כלו' אפי' אם האשה מתרצה במכירה מ"מ היורשים יכולים למחות שמא תמות היא ותחזיר הנדן להן:

סעיף ג' בהג"ה הפוסק מעות וכו' או לבתו וכו' נ"ב מה שיש לעיין בזה הרי הוי ראוי ואין הבעל יורש בראוי עי' בפ"י בכתובות (ד' מ"ח ע"א) בתוס' ובבית מאיר וע' מ"ש במהדורא ג' שלי על אהע"ז בתשו' ל"ק באהטשוב בש"ע סי' ק"ב ייע"ש ודוק:

באותו הגה"ה ומכח ספק לא מפקי' ממונא וכו' נ"ב עי' בב"ש מה שמפלפל אם מהני ס"ס להוציא ממון וע' בחבורי ליו"ד מהדורא ו' שלי סי' מ"ז בהשמטות לחיבורי טטו"ד מה"ק מ"ש לדחות הראי' מן התוס' ושי"ל דגם התוס' מודים דבנדון כהך אין מוציאין ממון בס"ס ייע"ש כמה חלוקים בזה ובביאור הש"ס רפ"ב דכתובות ייע"ש בעזה"י ודו"ק:

באותו הגה"ה וכן המנהג פשוט וכו' כתקנת קהילות שו"ה וכו' נ"ב עי' מ"ש בדין זה בעזה"י כמה חלוקים במהדורא ט' שלי סי' מ"ג בתשו' ל"ק ביזנאב קנה מקומה הל' יבום סי' קס"ה ייע"ש כמה חלוקי דינים השייכין לכאן בעזה"י וגם ביאור דברי הב"ש בס"ק ו' ובס"ק ט"ז כתבנו שם בעזה"י ודוק. הנה נשאלתי מחכם אחד על מ"ש הב"ש כאן ס"ק י"ד בשם תשובת מהרא"ש דהיכי דיש מחלוקת אם יוכל לומר קים לי או לא בזה אינו יכול לומר קים לי כהאי דיכול לומר קים לי כהאי א"כ כיון דהמהרי"ק ס"ל דא"י לומר קים לי רק בנדונית חתנים כמ"ש הסמ"ע בשמו והב"ש עצמו ס"ק הנ"ל א"כ איך יכול לומר קים לי בכל התורה לדידן והשבתי דזה לק"מ דמהרא"ש לא קאמר רק היכי דהפוסקים שוין יש דס"ל דיכול לומר קים לי ויש ס"ל דאינו יכול לומר קים לי אז ס"ל בזה דאינו יכול לומר קים לי דהוי כעין ס"ס דלמא כדעת הסוברים דאינו יכול לומר קים לי ואת"ל כדעת הסוברים דיכול לומר קים לי דלמא כדעת הפוסקים דחייב לשלם באמת לכך כה"ג אינו יכול לומר קים לי אבל היכי דרוב הפוסקים ס"ל דיכול לומר קים לי רק מיעוט ס"ל דאינו יכול לומר קים לי בזה ודאי דיכול לומר קים לי כיון דלענין קים לי' רוב הפוסקים עמו דס"ל כן והולכין אחר הרוב להחזיק וא"צ בזה לדין קים לי לכך חד קים לי' אמרי' תרי קים לי' לא אמרי' ולכך אפשר אף בשני הפוסקים שוין אם פליגי אם יכול לומר קים לי נמי מודה המהרא"ש דיכול לומר קים לי דבזה א"צ לדין קים לי דבלא"ה המע"ה והוי רק חד קים לי' וזה אמרי' ולא קאמר המהרא"ש רק היכי דרוב הפוסקים ס"ל דא"י לומר קים לי רק מיעוט דס"ל דיכול לומר קים לי אז כיון דבעלמא אזלינן בתר רובא רק בממון להחזיק יכול לומר קים לי א"כ בזה יהיה קים לי מכח קים לי זה לא אמרינן ודוק היטב:

ור"ת פירש כו'. עיין בתומים סי' פ' סק"ט שכתב דדוקא בפוסק לבתו ולנכדו אמרי' כן לדעת ר"ת אבל בפוסק ליתומה אחרת לא דאל"כ הך דנחלקו בנדר מעות ליתומה כו' וקשם הא הוי נדוניית חתנים דר"ת אלא ברור דלא נאמר אלא בפוסק לבתו דכל דעתו שתהנה בתו אבל הנודר להשיא יתומה דעתו למצוה והא אתקיים מצותו וזה ברור ובזה מיושב מה שהקשה הב"ש סוס"ק ד' על מהרש"ל וב"ח דהפוסק לבתו ומתה דלא זכו יורשים דמ"ש מהנודר ליתומה ולק"מ דביתומה ליכא אומדנא ובתו איכא אומדנא עכ"ד:

פ"א ליד החתן. עיין בס' בית מאיר דאם באו ליד הבת צ"ע לדינא אי הוי כאילו באו ליד החתן ע"ש. ועיין בתשו' נו"ב תניינא חלק ח"מ סי' מ"ט דפשיטא ליה דהוי כבאו ליד החתן וז"ל השאלה שם באחד שהשיא את אחותו ובשעת התנאים פסק ד' מאות ר"ט ומקום בבה"כ ובשעת הנישואין מסר ליד החתן ג' מאות ר"ט והמקום בבה"כ נכתב אז בפנקס הקהל נקרא גרונד בוך על שם הזוג ועבור מאה ר"ט הנשארים התחייב עצמו ליתן להזוג מזונות ע"ש שנה אחת וגם דירה וכן עשה והיו הזוג אצלו בביתו שמנה חדשים ואח"כ מתה אחותו ונשאר ממנה ז"ק בת אחת שנולדה לשבעה ונסתפק השואל בדין הבגדים של האשה שהם עדיין בבית אחיה וכמו כן התכשיטין כיון שלא זכה בהם הבעל אם שייך בזה דעת ר"ת כו' ופסק כיון דכאן יש ז"ק ולא שייך תקנת ר"ת רק דינא דר"ת בנדוניית חתנים וכיון שזכתה הבת שוב הבעל יורש מאשתו דכל שזכתה בהם האשה שוב לא שייך אומדנא דאב דא"ל שלא הקנה אותה לבתו כ"א שתהנה בהם דא"כ אפילו אם כבר מסרם להבעל נמי נימא הני א"ו שאין אחר מעשה כלום ולכן בנ"ד זכה הבעל בכל ירושת אשתו וכן המקום בבה"כ אם הלכה אחותו בחייה קנתה בחזקה או אם הקנה בק"ס כבר קנו והבעל יורש גם המקום ההוא (וע"ש מ"ש בפי' דברי המרדכי בס' נ"ש בשם הר"ש והר"ר טוביה וגם בפירוש דברי הנמי"י פכ"ב מה"א דט"ס יש שם. אך גם לפי הגהתו הלשון דחוק מאוד) ע"ש. אכן בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ד לא פסק כן וכתב שם בדבר הבגדים והתכשיטים שנתן לבתו ועדיין הם בבית אביה נמי נוכל לומר דאין לך אומדן דעת גדול מזה שלא נתן לה אלא ע"מ שתהנה בתו ואף שמסר לידה בשעת החופה מ"מ לא דמי לנדן שמסר ליד החתן דרשות בידו להוציא וליתן במתנה לאחר אבל בגדים ותכשיטין שאין רשות ביד הבעל למכרם ולהשכין בלתי רשותה א"כ עדיין ברשותה קיימי וכעת שהם ביד האב יוכל לומר קים לי כר"ת. כודאי היכא שהבעל מוחזק בהם יכול לומר קים לי כרש"י כו'. ושוב כתב דדבר זה באם זכתה הבת קנה הבעל במחלוקת שנויה בין התוס' והמרדכי שבדברי המרדכי מבואר להדיא היכא שזכתה האשה אף שהוא בבית אביה בעלה יורשה לדעת התוס' אין נראה כן וא"כ יוכל האב לומר קים לי כהתוס' ע"ש:

ליד שליש בכח שניהם. עבה"ט ועיין בתשו' בגדי ישע סי' ו' מה שתמה על הב"ש שלא כן הוא כוונת מהרי"ל כמו שהבין הב"ש ע"ש ודבריו צ"ע:

וי"א דאם באו ליד שליש. עח"מ סק"ט ועיין בס' בית מאיר שתמה על הכרעת הח"מ דיטול האב ג' חלקים כו' דהא לדידן דפסקינן דהתופס יכול לומר קים לי כרש"י א"כ איפכא י"ל החתן נוטל החצי ודאי מטעם רש"י והשליש הוא התופס בעדו ועל מחצית השני יש לדון לשיטת ר"ת מטעם הספק ותליא בפלוגתא אי מוציאין ע"י ס"ס עכ"ד. ובתשו' בגדי ישע שם תמה מאד על הב"מ בזה ואכתי צ"ע:

ליד שליש זכה בהם. בתשו' בגדי ישע שם כ' דיש ט"ס ברמ"א כאן שחסר תיבת החצי וכן צ"ל בא ליד השליש זכה בהם החצי (מרדכי) ע"ש. ואמת שכן הוא במרדכי וגם בד"מ סימן נ"ה אות ב' העתיק משמו דיחלוקו אך א"כ לא א"ש מה דמסיים הרמ"א כאן וכן אם העמיד לו ערבות. דהא בזה זכה הבעל בכולו כמבואר בהגמ"ר שם ולכן יותר נכון לדעתי כי הוא רק טעות המרשים שהרשים מרדכי והכל הוא מדברי הגמ"ר דכן מוכח מדברי הגמ"ר שם באו ליד שליש זכה בכולו. ומ"ש הבגדי ישע שזה לא מצינו בשום פוסק לא עי' בד"מ שכן מבואר בשם הגמ"ר בשם ת' מהר"ם במ"ש אבל אם הקנה לו נדונייתה ע"י משכנות מונחים ביד נאמן או ערבים קבלנים כו' ופשיטא דבנתן גוף המעות ליד הנאמן עדיף מאלו נתן משכנות ויש לעיין עוד בזה:

העמיד לו ערבות. עבה"ט מ"ש ובתשו' רמ"א סי' פ"ט כו' והוא מדברי הב"ש ומסיים ואינו יודע למה פסק כאן בפשיטות דערבות מהני ע"כ. וע' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ד שדעתו לפסוק כמ"ש הרמ"א בתשו' וכ' דכאן בש"ע לא כ' הרמ"א לפסק הלכה אלא בשם י"א אבל בתשובתו פסק להלכה דאפילו העמיד ערבות לא זכה הבעל ובפרט דכבר כ' בתשו' משאת בנימין סי' י"ד בשם מהרי"ל שיש לילך אחר התשו' דמעשה רב זולת בפסקי הרא"ש אם סותרים לתשובת כ' הב"י ביו"ד סי' שמ"א דהולכין אחר הפסקים לפי שהם אחרונים ע"ש. וכן פסק בתשו' שבו"י ת"ג סי' קכ"ב וכמו שיובא בסוף ס"ק שאח"ז:

וזקפן עליו במלוה. עבה"ט ובב"ש ס"ק י"ג וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קי"ט בא' שהתחייב לתת נדוניא לחתנו ג' מאות ר"ט שעה אחת קודם מותו דהיינו שניתן לחתנו שטר מכר באוה"ב על רביעית ביתו בכל תיקון השטרות אך ששם מבואר בתנאי כפול שהברירה יהיה כל ימי חייו וחיי אשתו ליתן לחתנם ג' מאות ר"ט או רביעית בית ובאם שיבא שעה אחת קודם מות חמיו או חמותו ועדיין לא נטלו הברירה ליתן לחתנם ג' מאות ר"ט יהי' רביעית הבית מוחלט ביד חתנם ועל אופן זה קנו בתנאים ראשונים ואחרונים כנהוג וכמו ד' שנים לאחר החופה מתה בתם בלי ז"ק מבעלה (מעשה שהי' כך הי' אבל לדינא אין בזה נפקותא כמבואר בדברי הרמ"א לקמן ועמ"ש שם) והנה ביד החתן השטר על החוב של ג' מאות ר"ט או רביעית הבית ורצו איזה לומדי' לומר שהחותן מחוייב לקיים השטר שביד חתנו נתפסו עצמם במ"ש הב"ש שלדעת התוס' מוציאין בכה"ג ממון משום דהוי ס"ס כו'. והוא ז"ל השיב דמעיקרא דינא פירכא דהכא לא חשיב זקפן עליו במלוה כיון דבתנאי' ראשוני' ואחרוני' נזכר מתנה זו שהתחייב ליתן לחתנו דבר מסויים רביעית ביתו ויש להם הברירא לסלק בג' מאות ר"ט כל ימי חייהם וא"כ לא נשתנה הדבר וכמו שכ' בתנאים קיים וקיבל וחתם עצמו בשטר ע"פ עדים והעדים יודעים שבא מחיוב התנאים שקיבל ע"ע ליתן בית זה ע"פ תנאי זה. ומ"ש בש"ג בשם ריא"ז דאם זקפן עליו במלוה זכה הבעל התם מיירי שנתחייב בתנאים ליתן כך וכך לנדוניא ואח"כ כתב לו סתם שטר שחייב לו כך וכך כו' אבל בנ"ד שאותי חלק הבית שנתחייב בתנאים קיים וקיבל עליו בקנין הוי ממש כמו כסות וכלים שיבואו עמה (הנזכר בגמרא כתובות מ"ז) ומה לי כסות וכלים או בית כיון שידוע שבא מחמת הנדן לא זכה בהן הבעל לר"ת ומי שאינו דן כן רחוק הוא מדבר אמת. ובר מן דין דרמ"א הכריע בתשו' דלא סמכי' על דברי ריא"ז נגד מהרא"י שהוא בתראי וטעמו ונימוקו עמו דכאן באומדנא דאב תליא מלתא וכל זמן שלא נגבה ממש אין דעתו של אב להקנותו א"כ אין נכנס זה לגדר ספק כלל עכ"ד: ושם בסי' קמ"ד מבואר עוד דמ"ש הב"ש בשם תשו' בן לב ורש"ך דבס"ס מוציאין מיד המוחזק אין זה ברור לדינא ורבים החולקים ע"ז דאפילו איכא כמה ספיקות אין מוציאין וגם הט"ז ס"ל כן דלא מהני ס"ס להוציא הובא בב"ש סי' ס"ח ס"ק י"ד וכיון דרבו החולקים פשיטא דיכול המוחזק לומר קים לי ואין מוציאין מיד האב (גם בס' ישועות יעקב כ"כ דאין דבר זה מוכרח להוציא ע"י ס"ס) (וע' בזה בס' פ"י בקו"א למס' כתובות סי' ל"ד ובס' ש"ש סוף שמעתא א' ובתומי' בקיצור ת"כ סי' ק"כ ובס' ברכי יוסף ח"מ סי' כ"ה ושם מסיים דכבר פשטה הוראה דכל שאתה מרבה ספיקות וספיקי ספיקות אין מוציאין מיד המוחזק ע"ש) . ומבואר עוד שם דאפילו אית לי' לבעל טענת ברי וס"ס אין מוציאין כגון שיש לחתנו ש"ח על חמיו וטוען חתנו שבא הממון לידו ואח"כ הלוה לחמיו דאף לר"ת חייב חמיו לשלם וחמיו טוען שמעולם לא בא ליד חתנו רק מתחילה נתן לו ש"ח והוא בא בטענת שמא דילמא הלכה כר"ת ובעל טוען ברי שכבר הגיע לידו וגם לדברי חמיו יש לו ס"ס דלמא הלכה כרש"י ואת"ל כר"ת דילמא היכא שכ' לו ש"ח מודה ר"ת דזכה הבעל אף שהוא טוען ברי ויש ס"ס נגד המחזיק אפ"ה אין מוציאין ע"ש. וע' עוד שם שחולק על הט"ז במה שפסק דאם נתן ממרני כו' ודעתו דאף בזה אין מוציאין. ושם האריך עוד בענין מי שנתן לחתנו שט"ח על שם אחר ע"ש באורך: ובתשובת שבו"י ח"ג סי' קכ"א ג"כ תשו' בענין זה וכ' שם ג"כ דמ"ש הב"ש היכא שיש שטר על חמיו מוציאין הימנו משום דהוי ס"ס אין כן הלכה וכל האחרונים חולקים ע"ז והפוסקי' שפסקו כן הם עצמם חזרו בם. ובמ"ש הב"ש בשם הט"ז אם נתן ממרני כו' מבואר מדבריו שם שמסכים ג"כ לזה באופן אם מכרו לאחר קודם מיתת אשתו וכ' דכן דנין בק"ק מיץ בכתב חילוף שקורין אפורטער בלע"ז דהלוקח גובה רק שמשביעין את הלוקח שלא לקח הכתב חילוף או ממראני אחר שמתה אשתו דאז כבר נפטר חמיו ממנו אבל השטר שכתוב בו לכל המביא וכן כ' חילוף על אורדר שנזכר שם המלוה אפילו מכרו לאחר אין יכול לגבות דלא עדיף מגברא דאתי מחמתו רק המוכר צריך לשלם ללוקח מה שנתן בעדו וכן עשינו כמה פעמים הלכה למעשה ע"ש: וכ' עוד שם שנשאל מי שנתן לחתנו במתנת נדוניא מקום בבה"כ של נשים על תנאי שלא ישתמש כלל כל ימי חיי אשתו שהיא חמותו וגוף המקום יהיה שלו מהיום למכור ולהשכיר ולנחול וליתן במתנה אבל הפירות לא ישתמש בו כל ימי חיי אשתו ומתה בתו בחיי אשתו ואח"כ מתה חמותו וביקש להחזיק ולהשתמש במקומו והיורשים טוענין שלא זכה במקום כיון שבא במתנת נדוניא ולא נהנה בו אשתו הוי כנדוניא דמטלטלין שלא גבה עדיין כו' והשיב נ"ל פשוט דאין בטענת היורשים כלום דהא דבעינן ע"מ שתהנה בתו היינו דוקא במטלטלין דלא זכה בה הבעל מעולם אבל בקרקע שזכה בו בגופו מיד שעשה שטר לקנין מתנה כי הקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה מיד שנתן לו השטר קנה גפו מהיום וזכה בפירות לאחר מיתה ויכול למכור לאחרים מיד באופן זה ולא דמי לשט"ח שג"כ יוכל למכור מ"מ אין גוף השט"ח נמכר ומה"ט מבואר בח"מ סי' ט"ו דשט"ח שמכרו וחזר ומחלו מחול משא"כ כאן כבר יש לבתו הנאה שיוכל הבעל למכור המקום וזה הנאתה וכל זה משמע ומבואר במרדכי ר"פ יש נוחלין ובא"ה סי' צ' עכ"ד ע"ש (ולכאורה מ"ש דהא דבעינן שתהנה בתו היינו דוקא במטלטלין כו' הוא סותר לדברי הפמ"א הנ"ל שכ' דמה לי כסות וכלים או בית כו' אך באמת אינו סותר ובנדון דהפמ"א גם הוא ז"ל מודה ע' לקמן): ושם בסי' קכ"ב נשאל עוד מי שנתן לחתנו שטר נדוניא בעד ד' מאות ר"ט דהיינו בתורת משכנתא על הבית באופן שרשות נתונה לחמיו ליתן לו הנדן הנ"ל בכל עת וזמן שירצה וכל זמן שלא יתן לו ידור בביתא בנכייתא ואם לא יתן לו הדירה צריך לשלם הד' מאות ר"ט ונתן את בנו גיסו של חתנו הנ"ל לערב קבלן ואח"כ מתה אשתו של חתנו אם מחויב חמיו לשלם או לא. והשיב לפום ריהטא נראה כיון שיש לו משכנתא הוי כתפס וגבה וכמו שיש לו משכון מטלטלין דמי ואין מוציאין אותו מביתו עד שיתן לו מעותיו. אך אחר העיון זה אינו דהא מבואר בש"ס דב"מ דף ס"ז ובח"מ סי' ס"ז דמשכנתא באתרי דמסלקי שביעית משמטתה ופרש"י דאין זה מלוה על המשכון דהתם במשכון המטלטלין כו' וא"כ בנ"ד שכתב בפירוש בשטר זה שיכול לסלקו בכל עת פשיטא דלא זכה בה חתנו דהוי כשטר חוב דעלמא וע"ד שהעמיד לו ערב ומבורר בש"ע לי"א דאמרי אם באו ליד שליש כו' וכן אם העיד לו ערבות דזכה בהן כבר נתב הב"ש שם דכת' הרמ"א סי' פ"ט פסק דאפי' העמיד ערבות לא זכה בהן הבעל ומה שהקשה הב"ש למה פסק בש"ע בפשיטות דערבות מהני לק"מ דהרב ומ"א בש"ע סבר ג"כ שאין להוציא מיד חמיו כל זמן שלא בא לידו ממש פעם אחת אפילו בא ליד שליש או העמיד ערבות רק שכתב זה לדעת י"א דנ"מ או תפס וזה פשוט ואין לחלק ולומר דערב קבלן עדיף זה אינו דבתשו' רמ"א שם מבואר דרפי' ערבים קבלני' לא מהני בזה ועוד כיון דבנ"ד הערב היה אחיו של אשתו דאפי' היה הוא עצמו המכניס אינו מחויב לשלם כיון שלא גבה הנדוניא בחיי אשתו עכ"ד ע"ש:

ויש לו בנים ממנה. ע' בתשו' נ"ב תניינא חלק ח"מ סי' מ"ט שכתב דדבר זה צריך תלמוד מה דפשיטא ליה להרמ"א דאפילו יש לו בנים פסק ר"ת כן וכ"כ הח"מ וב"ש וכולם למדו זה מדברי התה"ד סי' שכ"א שכ' כן והתה"ד שם כתב דכ"כ בהגמי"י ובאמת אף שכן מפורש בהגמי"י פכ"ב מאישות סי' א' מ"מ מצינו בתשובת מיימוני שבהל' אישות סי' ל"ה מבואר שם שאם יש כאן זרע לא נחלק ר"ת וגם בתוס' בפ' נ"ש דף מ"ז לא הזכירו בדברי ר"ת שיש לה זרע וכן ברא"ש לא הזכיר כלל וסברא גדולה היא דכיון דעיקר הטעם משום אומדנא כו' באופן שדבר זה שהחליט התה"ד ואחריו הרמ"א והאחרונים דאפילו ביש זרע פליג ר"ת צריך אצלי תלמוד עכ"ד ע"ש:

או האיש עב"ש ס"ק ט"ז שהאריך בזה וכתב בסוף וז"ל וכל זה לא איירי לענין הנדוניא כי הנדוניא הוא חוב גמור וכן תוספת שליש נראה דהוי כחוב נדוניא ולא תפסיד אלא איירי כאן לענין מנה ומאתים שתקנו חז"ל או מה שהוסיף לה מדעתו עכ"ל (וע' בס' תפארת ישראל על משניות סוף סדר נשים ברמזי אה"ע לסי' זה שכ' דע"כ איירי הכא בשלא הגיע הנדן עם התוס' לכדי כתובתה דאל"כ ל"ש לו' דאינה גובה כחובת' רק נדוניא ותו' שליש הרי בלא"ה נכלל כתובה בכלל תוס' שליש כמ"ש הב"ש בסי' ס"ו ס"ק כ"ג ע"ש) ועיין בנחלת שבעה סי' ט' ס"ק ט"ז שהחליט דאך מה שהכניס' תקח ולא תוס' שליש ע"ש ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' צ"ב שכ' דאפשר להשוות המחלוקת שלא יהא פלוגתא בין הב"ש ובין הנ"ש דהב"ש מיירי שהרויח בהנדן ובריוח זה נוטלת האשה בשנה ראשונה כשם שנוטל' הנדן אבל אם לא הרויח בו אולי גם הב"ש מודה שאינ' נוטלת בשנה ראשונה שליש הוספה. וכ' עוד שם בדבר התנאים אחרונים שנכתב בזה"ל וע"ד העידור כך נתקן שאם ח"ו יעדר פלוני בשנה ראשונה אחר החתונ' בלי ז"ק מזוגתו פלונית אזי תקחי כל מה שהכניס' הן נדן והן מלבושים ולא כתוב' ולא תוספת הנה בזה ודאי גם הב"ש מודה שאף שדינו כחוב נדוני' מ"מ לא מקרי בשם נדן סתם ומכ"ש שאינו בכלל מה שהכניס' וממילא גם מלבושים הנא' בתנאים אחרונים אין בכללם מה שהבעל נתן לה אחר החתונ' שהרי זה לא הכניס' כו' ולכן נלע"ד שלא זכתה האלמנה בשום דבר רק מה שהכניס' וגם הטבעת קידושין היא שלה אך אם ידוע שהבעל הרויח במשך הזמן שהיה עמה איזה דבר בהנדן שהכניס' אז תטול גם אותו ריוח אם אינו עולה יותר מתוספת שליש עכ"ד ע"ש עוד בסי' צ"ט: והנה מ"ש הנו"ב ז"ל דהב"ש מיירי שהרויח בהנדן כו' לע"ד צ"ע דנראה פשוט דאם היה כאן ריוח אפי' הרויח במעות עצמו גובה אפי' מנה ומאתים שתקנו חז"ל או מה שהוסיף לה מדעתו אחרי דל"ש בזה ותם לריק כי זה הממון שהרויח לא ניתן לו מאביו. וכן מבואר להדיא בתשו' מהרי"ל סי' ע"ו (אשר הב"ש ברס"ק זה הביא התחלת התשוב' הזאת) שכ' וז"ל ומה שכתבה האשה לאה א"כ משוי בעילת' זנות וזכורני כי בימי חורפי היה אחד מרבותי בעי למימר הכי כו' אכן בנ"ד א"צ לכל זאת שהרי לא פיחת לה מכתובתה מידי אלא שהתנ' שלא תגבה מננסים אלו דהיינו הנדוני' (מאביו) אבל מכמה מיני נכסים כגון הריוח ומעשה ידיו ומציאותיו וכמה גווני נביא שפיר אע"ג דתקן שמעון בן שטח שיהיו כל נכסיו אחראין מ"מ בזה לא הויא בעילתו זנות כו' יעו"ש אלא ודאי דהב"ש איירי אף אם לא הרויח. ושוב מצאתי בס' בית מאיר שכ' כן דזה דוקא בדלא נשאר כ"א נדוניית אב אבל אם השביח והרויח מדוע לא תגבה בזה מממון עצמו כל מה שכ' לה. וכ' עוד וכן אלמון או בחור או סוחר הנושאים בממון עצמם מה"ח דלא תגבה הכל דהא אפילו בדידה מבואר בסי' קי"ח כו' ולכן ראוי לכתוב בשטר עידור אם יעדר ח"ו בשנה א' תקחי מה שהכניסה ולא תגבה כתובה ותוס' מנדוניית האב שניתן לו (דיהא נשמע מזה דמהריוח תגבה הכל) וזהו בבחור המשיאו אביו אבל באלמון או בחור הנושא בממון עצמו אין לכתו' תנאי זה כלל. וכ"כ עוד בסי' קי"ח דבהרויח בתר נשואין או אפילו במכניס מעות עצמו ולא נכתב עליו בהתנאים כמה יכניס כ"ע מודים שאין בזה תקנה והאשה גובה כתובתה מיניה והביא שם ג"כ מדברי מהרי"ל הנ"ל. ואין ספק שנעלם מהנו"ב הנ"ל דברי מהרי"ל אלו. אמנם בנדון שנשאל עליו הנו"ב ז"ל בזה גם מהרי"ל מודה שאין לה בהריוח שלו כיון שהתנו בפירוש דאך מה שהכניסה תקח ולא כתובה אם לא כשהרויח בהנדן שהכניסה דאז תטול גם אותו ריוח אם אינו עולה יותר מתוס' שליש וכמ"ש הנו"ב הנ"ל וצ"ע (כעת יצא לאור תשובת חתם סופר ושם בסי' קי"ז במי שנשא אשה חנם אין כסף והוא הי' לו אשר חננו הי"ת מיגיע כפו ונכתב בתנ"א מחמת עידור וקטט אם ימות בשנה ראשונה בלי ז"ק תקחי מה שהכניסה לו בלי כתובה ותוס' ואירע שמת בשנה ראשונה בלי ז"ק ויורשי הבעל רוצים לשלחה ערטילאי כי לא הכניסה לו כלום. והרב השואל טען בעדה ב' טענות א' כיון שלא היה להחתן ממון מיורשין כ"א מיגיע כפו אין כאן דין תקנות שו"ם ומ"ש הח"מ סי' קי"ט ס"ק כ"ה התם כשעכ"פ הממון שהכניסה הוא מירושת אבותיה איכא קצת ותם לריק גבי יורשים אבל יגיע כפו כי אכל מה להם ולו שנית דהא דכ' בנ"ש דאין לה כתובה ותוס' היינו אם הכניסה לו דבר ונוטלת נדוני' שלה ובתוך זה כלול שיעור כתובה אז לא תיטול מה שהוסיף לה אבל הכניסה ערטילאי לא ס"ד שתצא בת ישראל בלא כתובה. והיא ז"ל השיב לו דטענה הא' כבר קדמוהו הבית מאיר וצווה בזה על בעל נ"ש שלא חילק בזה בנוסחא שלו כו' ומ"מ הגאון הנ"ל לא אמר אלא שלא לכתוב עוד אבל מה שכבר נכתב ונחתם וקיבלו עליהם טעותו של נוסחת הנ"ש אין מבואר להוצי' מיד היורשים. וטענה הב' כיון שהכניסה ערטילאי אין ראוי להוציאה בלי כתובה כבר קדמו בתשו' מהרי"ל במה שטענה האשה אם לא יתנו לה כתובה יהי' כל בעילתה ב"ז והשיב מהרי"ל כיון שקיבלה עכ"פ דבר מועט היינו כתובה דאוריי' ממש שוב אין בעילתה בעילת זנות כו' (ושיעור זה הוא בחשבון כסף זמנינו ששה וששים זהו' מ' צ"ל כסף מעות שהם מאתים צוואנציגער כסף שהוא חמשים סלעים שכל סלע ד' צוואנציגער וע"ש עוד בסי' קכ"ו שכ' דהוא נ"ג ושליש לוט בראנדזילבר) ואפילו להפוסקים דס"ל דהממעיט משיעור הנהוג נמי הוי ב"ז מ"מ הא הכא לא מיעט לה אלא שאין אחריות' על הנכסים שהכניס אבל מה שהריוח אח"כ הכל משועבד לכתובתה כו' הנה לפי דברי מהרי"ל האחרונים אפילו אם אין נותנין לה אפילו כתובה דאוריי' ממש נמי אין כאן בעילת זנות כיון שאם היה מוצאת נכסים שהרויח אחר נשואין היתה גובה מהן אלא שאין אחריותם על אותן הנכסים שהביא מבית אביו. ומ"מ בנדון שלפנינו דכל עצמו נכתב בנוסח' מוטעת כמ"ש לעיל בשם בית מאיר כיון דלא הביא מבית אביו כלל אין ראוי להפסיד כתובה דאוריי' ועכ"פ יתן לה סך ששה וששים זהוב מ' צ"ל כסף מעות והשאר אם יש ממה שסיגל והרויח אחר החתונה יותן לה כל התחייבות ואם לאו לא נוציא מהיורשים כנלע"ד ע"פ דין קרוב לדין תורה עכ"ד ע"כ) . ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ז שהעלה לדינ' דלא כהנ"ש הנ"ל רק דגם תוספת שליש ראוי להגבותה ככשור' לצלמ' (והיינו אף אם לא הרויח כלום) ולא חקר אצל הדיינים דק"ק ניקלשפורג ואמרו דלית דמשגח בי' בהנ"ש ואין עולה על שום דעת שתגבה רק נדוניית' ולא תוס' שליש. וגם בענין עיקר כתובה צידד שם דאין בנו כח להפקיע כתובה כי א"כ יהי' למפרע כל בעילות הבעל בעילת זנות כו' ומסיים שראוי לכל ב"ד לתקן בעירם איך יכתבו שטר עידור כדי להסיר מחלוקת מישראל ע"ש. וגם עליו תימה במ"ש דא"כ יהי' למפרע כל בעילת כו' ולא זכר דברי מהרי"ל הנ"ל. וגם לענ"ד בעיקר קושי' זו שהובא במהרי"ל ושעמד עליו בתשו' פמ"א דא"כ יהי' למפרע כל בעילת הבעל כו' איני מבין דהרי טעם הכתוב' הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציא' וא"כ מאי איכפת לן מה דלא גביא באלמנות כיון דבגרושין גביא שפיר בשלימות ולא תהא קלה בעיניו להוציא' וע' בסי' ס"ג בהגה דבמקום שאין מגרשין בע"כ כו' והא ודאי דבגירושין לא הי' תקנת ר"ת ושו"ם ועב"ש בסי' ס"ו ס"ק ט"ו ומ"ש שם סי"א סק"ג וצ"ע: וע' בתשו' חוט השני סי' כ"ב בדבר התנאים אחרונים שנכתב בזה"ל וע"ד העידור ח"ו מדובר שאם ח"ו שיעדר אחד מן הזוג בלי ז"ק בשנה הראשונה שמאז יקח החי מה שהכניס והשאר ליורשי המת. ואח"כ נעדר הבעל בשנה ראשונה והניח אשתו מעוברת ויהי' ז"ק נסתפק הרב השואל אם יש לה תוס' דכן משמע מדיוק הלשון או נימא דאין למידין מזה להוצי' ממון מיד בעלים גם נוכל לפרש שאם ימות בלי ז"ק לא יהי' לה תוספת כלל הא אם יש לה ז"ק תהי' כמו בשנה שני' שתקח חצי התוס' והוא ז"ל השיב דאין שום ספק בזה ובודאי יש לה תוספת ואין אנו למידין כלל ממשמעות הלשון ודיוקו להוציא כי אנחנו מוציאין ע"פ שטר התוספת אשר בידה כל שאין כאן שובר בתנאים הנעשים בשעת החופה וכיון דלא חזינן שום לשון התנאים שיורה לגרוע כח השטר תוס' שבידה ממילא חזר הדין לדין תורה והיא תגבה שטר'. וכיוצא בזה כתוב בתשו' להרמב"ן סי' ו' בראובן שנשא אשה וכ' שטר שיור ליורשיה אם לא ישאר ממנו ולד של קיימא ומתה האשה ונשאר ממנו ולד ומת בתוך ל' יום וראובן טוען שהי' של קיימא פסק שאם היה התנאי כל שישאר ממנו ולד של קיימא לא יחזיר כלים ליורשי' היה על הבעל להביא ראיה לפי שלא זכה באותו שטר אא"כ ישאר ממנו ולד של קיימא ועליו להביא ראיה אבל כאן הבעל זכה בכל ממון הנדוניא אלא שהתנה שאם לא ישאר ז"ק שיחזיר א"כ כל מי שאומר שאינו ז"ק עליו להביא ראיה עכ"ד. ואף אנו נאמר ששטר תוספת שלה בחזקתו עומד וכל מי שבא לגרוע כחו צריך להביא ראיה מתוך התנאים ואין חילוק בזה בין לאפוקי ממונא או לעיולי ממונא כדמשמע שם בתשו' הנזכרת וכן מה יהיב לן לחלק ולומר הא אם יש לה ז"ק תהיה כמו בשנה שני' כיון שלא נזכר כלום בתוך התנאים ודאי חזר הדין לסיני או לתקנת שו"ם והיא גובה את התוס' עכ"ד ע"ש:

תוך שנה. עי' בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' קי"ב על דבר אשה שנשאת יום כ"ח תמוז ע"ז ונפטרה יום כ"ח תמוז ע"ט אם הבעל יורשה ואין צריך להחזיר החצי והראה פנים בזה לכאן ולכאן אי בעי הכא מעת לעת. וסיים דאם נדון לספק אוקמי אדינא דבעל יורש כדאי' בתשו' עה"ג סי' ס"ח ובתשו' שב"י ח"ב סי' קכ"ה. אח"כ מצאתי בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' קע"ד שהעלה דלא בעי מעל"ע ע"ש. וע' בס' בית מאיר שהביא ג"כ דברי הפמ"א הנ"ל אך בסיגנון אחר שפסק דהוי ספיקא דדינא ולא זיכה להבעל אלא מצד מוחזק והוא ז"ל תמה עליו ומסיק דהבעל זכה מדינא ולא מספק ואפי' במתה בתחילת הלילה הדין כן ע"ש. ועיינתי בתשו' אא"ז פמ"א שם וראיתי שהאמת הוא כמ"ש הבית מאיר משמו שלא זיכה להבעל אלא מצד שהוא מוחזק ויורש דאורייתא יכול לומר קים לי דלא בעי' מעת לעת (שם מבואר עוד דאפי' אם מתה ביום אחרון בין השמשות יכול הבעל לומר קים לי שהוא לילה) ע"ש. ובהכרח לומר שגם כוונת רבינו עקיבא ז"ל הוא כן:

שנה ראשונה עבה"ט לענין חודש העיבור. ובתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קע"ד מבואר שדעתו נוטה לדעת מהרי"ו ע"ש. וע' בתשו' שב יעקב סי' כ"ה שהביא דבתשו' דברי ריבות סי' נו"ן מסכים להרשד"ם דהדין עם הבעל ובתשו' הב"ח סי' ב' מסיק כדעת מהרי"ו דחודש העיבור בכלל ואין זכות להבעל להחזיק בנדוניא. והוא ז"ל האריך בזה והעלה שיש לפשר בין הבעל והיורשים והביא דכן מסיק ג"כ בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' כ"א ע"ש (ובתשו' ח"ס סי' קי"ט האריך בזה ומסיים נקטי' דחודש עיבור בכלל הן לו הן לה ע"ש):

בלא זרע קיימא עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' צ"ד באחד שנשא אחות אשתו הראשונ' שהי' לו בנים ממנה ומתה תוך שנה ראשונה. לכאורה נראה דלא שייך בזה תקנת שו"ם דאין בזה ותם לריק כחכם הואיל ויש לו בנים גם מבתו ומה לי זרע מאשה זו או זרע מאחות' הראשונה שגם אלו זרעו של הזקן המה אמנם מצאתי סתירה לזה במהרי"ק הובא בב"ש ס"ק י"ב דגם בנתן לבנו ומת בנו ונפלה ליבום לפני השני כו' וק"ו בנ"ד ע"ש:

פשוט במדינות אלו. עבה"ט מ"ש לפ"ז אפי' לא נכתב כו' מחמת עידור וקטט כו' וע' בנחלת שבעה בדיני תנאים אחרונים סי' ט' סעיף י"ד שכ' וז"ל ולא ידעתי מנין להם שכותבין בפשיטות מחמת עידור וקטט ולא נזכר בתקנות מענין הקטט כלום כו' ונמשך כך המנהג עד שהדבר חזק בלבם וסבורים שהוא מתקנת שו"ם כו' עכ"ל וע' בת' בגדי ישע סי' ז' שהביא בשם תשו' בית אפרים סי' ס"ג (ד"ה ועוד לנע"ד) שדנין דין תקנת שו"ם גם בקטט ע"ש. ומ"ש הבה"ט דוקא דהוא ידע המנהג. עי' בתשו' תשואת חן סי' נ"ה בא' שטען שלא ידע המנהג ובתנאים לא נכתב והאריך בזה והעלה דתוך שנה ראשונה ודאי אינו יכול לטעון לא ידעתי דתקנת ר"ת נתפשט בכל ישראל והב"ש מיירי בתקנת שו"ם של שנה שניה. ובשנה שני' במדינת פולין ג"כ אין בזה הטענה כלום דבפולין קבלו תקנת שו"ם בכל המדינה ומה"ט אין פורטין התקנה וגם אין מקבלין קנין מן החתן והכלה על זה וא"כ נהי דלא ידע מתקנת שו"ם מ"מ כיון שהמנהג פשוט היא נתנה לו אדעת' דמנהג' אך במדינ' אשכנז דנהגו לפרט וגם מקבלין קנין ע"ז יכול לומר לא ידעתי מן המנהג ואף שראיתי בשום פעם שמחזירין היינו מפני שכתבו בפירוש וקנו על זה ע"ש שהעלה כן להלכה ולא למעשה (עב"ש בסי' ק' סק"ב) ועיין בת' חוט השני סי' ל"ב באחד שטען שעל חזרת הנדוני' מחל לו חמיו בפירוש קודם חתונתו בעבור שחמיו לא נתן לו כל מה שהבטיח לתת לו לכן מחל לו ג"כ על שטר העידור והאריך קצת כדין הטוען אחר מעשה ב"ד והעלה בנ"ד ודאי יכול לטעון טענת מחילה ולכן ישבע היסת שמחל לו חמיו בפירוש ולא יחזיר כלום ע"ש:

בתקנות קהילות שו"ם. ועכשיו במדינה זו המנהג לפסוק כפי התקנה שניתקנה בועד בק"ק סלוצק בשנת תקכ"א. וז"ל התקנה הועתק בפנקס התקנות דפ"ק הורדונא סי' כ"ד: מה שמבי' בתקנות שו"ם נידון אם מתה הבת עשינו תקנה לפי העת והזמן שעד שלשה שנים יוחזר הכל אף הבגדים של אשתו לנותני הנדוני' וליורשו. ואחר שלשה שנים עד חמשה שנים מגיע לו מחצה. ואחר חמשה שנים מגיע להבעל כולו. לבד אם יהיה לה זרע קיימא אז שייך הכל לזרע שירשנה. וכן להיפך בדין תוספת כתובה. זולת הנדוני' מגיע לה עכ"ל התקנה ושמעתי מדיינים הזקנים דפ"ק בדבר המבואר בתקנ' הנ"ל שגם אחר ג' שנים עד ה' שנים אין מגיע להבעל רק מחצה אין המנהג לפסוק כן ואולי בעלי התקנה בעצמם חזרו וביטלו זה או כי יתר הרבנים שלא היו בועד הנ"ל לא קיבלו עליהם לפסוק כן. וכן מה שמבואר בסוף התקנה וכן להיפוך נידון תוספת כתובה כו' ולא נזכר מענין עיקר הכתובה כלום. נחלקו הדיינים בזה ונוהגין לעשות פשר:

אבל מה שהוציא. עבה"ט ועיין בתשו' כנסת יחזקאל ס"ס ע"ט שכ' על נדון דידיה (דאיירי שהכניסה לו בנדוניא מעות וגם הוא היה לו גם כן מעות משלו ומתה בשנה ראשונה והחתן רצה לנכות הוצאות רפואה ומזונות) וז"ל וכוונת הוצאות שיכול לנכות פי' הוצאות רפואה אף מזונות העדפה לחולה יותר מן בריא' וכן מה שנתן להגיד תהלים וצדקה זהו על היורש. אמנם מזונות אשתו והוצאות כשהיתה בריאה תקנו תחת מעשה ידיה ולכן מזונות והוצאות על הבעל כו' ומ"ש הנ"ש וכן רמ"א דדוקא מה שהוא בעין חוזר קאי רק על בגדים ותכשיטין דשייך בהם שאין הם בעין משא"כ מעות לא שייך זה ומ"ש הב"ח בתשובה (סי' ב') אפילו בזבז פטור איירי ג"כ בבגדים ותכשיטין או שלא היה לבעל מעות דיליה אז לא אמרינן שיהיה חוב עליו דומי' דפרע הבעל חוב דיליה (שהזכיר הב"ח שם דפסק דאפילו מה ששילם בחייה חובו שהיה חייב מקודם הנישואין פטור ע"ש) דאיירי בכה"ג דאילו היה לו למה לא פרע חוב מדיליה או איירי שנתן מבגדי אשתו או תכשיט לבע"ח אבל אם היה להבעל מעות שלו כל מה שבזבז והוציא מדילה הוא ולא ינכה כלל. ומ"ש הב"ש אם הפסיד במשא ובמתן יהיה לפי ערך באמת לא מצאתי טעם נכון ובדוחק י"ל כדי שלא ירפה ידיו מעשות מו"מ ויכלה הממון כו' ובענין מה שהרויח החתן פשיטא דהכל שלו הן הרווחים שעלו בחיי אשתו הן אחר מיתתה הכל של הבעל כו' עכ"ל ע"ש. ומדבריו נשמע דיש ג' חילוקים מענין זה דניכוי הוצאות. א' אם לא היה לו ממון משלו זולת נדונייתה בזה מנכה כל מה שהוציא אף הוצאות מזונותיו. ואף אם בזבז ואפילו אם פרע חוב שלו ולא אמרי' שיהי החוב עליו (ואפשר אפילו אם העשיר אח"כ קודם שמתה אשתו פטור ע' בדברי הרדב"ז שיובא לקמן) ומזה איירי הב"ח בתשובה. ב' אם היה לו ג"כ ממון שלו אינו מנכה אפילו הוצאות מזונות אשתו כי זהו על הבעל לבד זולת הוצאות רפואה ומזונות העדפה לחולה וצדקה וקבורה הוא על היורש לבד. ג' גם בהיה לו ממון שלו דאינה מנכה הוצאות דוקא בהוצי' מעות שלה שאינו דבר מסויים כי אין סי' במטבע אבל בהוצי' ומכר בגדים ותכשיטין שלה וכל דבר המסויים אפילו אם בזבז או נתן לבעל חובו בחייה כל שאינה בעין פטור ומזה איירי הרמ"א וג"כ הב"ח בתשובה (ולכאורה היה באפשרי לפרש דברי הרמ"א ג"כ בהוציא מעות נדונייתה אך דמיירי בלא היה לו ממון שלו ובאופן הב' שמפרש דברי הב"ח הנ"ל. ואפשר משום דהרמ"א כתב זה לאחר שהזכיר מקודם תקנת שו"ם בשנה שניה משמע דקאי ג"כ על שנה שניה ובזה אף אם לא היה לו מקודם מעות שלו הרי עכשיו יש לו חצי נדונייתה לכן ניחא ליה לפרש דמיירי גם בהי' לו ממון שלו רק דקאי על בגדים ותכשיטין. אך לפ"ז יהא מוכח שדעת הכנ"י דבהעשיר אח"כ קודם מיתה חייב מיהו אינו מוכרח וגם י"ל דדחקו להכנ"י לישנא דמה שהוא בעין וכדמשמע מדבריו הנ"ל) ולפ"ז צ"ל שדברי האגודה שהבי' הב"ש ובה"ט כאן דמנכה מן הנדוני' הוצאות חולי' וקבורתה ע"כ דאיירי בהי' לו ממון שלו דא"כ מאי איריא הוצאות חולי' אפילו כל מה שבזבז בחייה פטור אך לפ"ז לא א"ש לשון הב"ש שכ' אח"כ ואם היה לו הפסד כו' ואם היה לו ממון שלו ג"כ כו' משמט דעד כה מיירי בלא היה לו ממון שלו וצ"ל דגם מקודם איירי. בהי' לו ממון שלו רק דכאן ר"ל דהיה לו ג"כ ממון שלו בעסק זה שהפסיד בו וצ"ע בכל זה. שוב ראיתי בס' בית מאיר שהביא ג"כ דברי הכנ"י הנ"ל והשיג עליו חדא מה דמפרש דברי הרמ"א על בגדים ותכשיטין אין הלשון סובל זה ובפרט דבד"מ סי' נ"ה מבואר דעל הנדוני' וממון קאי וכן מבואר בדברי הנ"ש ועוד מה דמפרש דברי הב"ח בתשובה בלא היה להבעל מעות דילי' אבל אם היה כו' הנה בב"ח שם מבואר להדי' דאפילו ביש לו מעות עצמו ההפסד לפי ערך וגם מ"ש הכנ"י הטעם משום דהבעל חייב במזונות אשתו לאו מידי הוא אחרי שגם הוא מודה לא היה לו ממון ונחסר מן הנדן שפטור אף דג"כ שייך טעם זה ש"מ הטעם דל"ש עגמת נפש אלא במה שבעין ובמה שחסר אוקמוה אד"ת א"כ גם ביש לו מעות עצמו ונחסר מן הכולל שייך נמי האי טעמא כדי להיות ההפסד לפי ערך (ועמד שם ג"כ על לשון האגודה והב"ש הנ"ל וכ' שא"י שם לפרשם) . ומסיק לדינא דבלא היה לו ממון עצמו אין שום נ"מ ובאיזה אופן נחסר ופטור במה שמחזיר הנשאר (בזה גם הכנ"י ס"ל כן וכנ"ל זולת בהערים להוציא בחולייתה כדי לחסור היורשין והתרו בו שאפשר מחוייב לשלם ונשאר עליו חוב (עב"ש שהוציא כן מלשון הנ"ש) ובהי' לו ממון עצמו כל מה שחסר מן סך הכל נחש' לפ"ע הממון שהכניסו יחד (היינו דלא כהכנ"י הנ"ל) ומהמותר נוטל חלקו ומהדר חלק היורשים ומנכה מחלקם הוצאות הקבורה אך הוצאות החולי צ"ע אחרי שלא נמצא חילוק זה בשום מעתיק התקנה (זולת ס' האגודה הנ"ל. ור"ל דצ"ע אם לחשוב זה על היורשים לבד כמו קבורה רק דיש לחשוב על שניהם לפ"ע כמו שאר הוצאות והפסדות) . ואם פרע חוב שהיה עליו בזה היה נלע"ד דנחשב משלו ולא לפי ערך מפני דקא משתרשי ליה אלא דלא משמע הכי מתשובת הב"ח וצ"ע (לא ידעתי אמאי לא משמע הכי דהרי י"ל דהב"ח בדין זה מיירי בלא היה לו ממין עצמו ובודאי הדין נותן כן דבהיה לו מ"ע והיה עליו חוב מקודם הנישואין אין לחשוב מעות עצמו בשלימות רק לנכו' מקודם החוב וע' לקמן) ענ"ד ע"ש. (ועיין בתשו' ח"ס סי' ק"כ שהזכיר שם ג"כ דברי הב"ח בתשובה סי' כ' הנ"ל דמה שהוציא בפרעון חובות שלו אינו חייב לשלם כו' ומבואר בדבריו שמפרש דברי הב"ח כהב"מ הנ"ל אלא שכ' וז"ל אבל מה שצל"ע גדול בענין זה תינח מיום החופה ואילך שבאתה הנדוניא לידו וכן כל מלבושים ותכשיטין כדרך העולם שהוא נושא ונותן ומוציא ומכניס ע"כ י"ל אם נאבדו פטור אבל הוצאות שהוציא טרם חתונתו ולצורך חתונתו מאין שרגילים לנכות זה מהמעות בעין וכי צריכים לשלם לו הוצאותיו והיכא רמיזא בתקנות אך ראיתי בתשו' שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קצ"ד שהשיג על פסק ב"ד א' שהי' חתום עליו הגאון מו"ה יונתן ז"ל וא' מן השגות היה על מה שאמדו הוצאות נסיעתו לברלין וחזירתו והוצאות החתונה לסך עשרים ר"ט וכ"ע יודעים דהאי אומד בטעות הוה כי הרבה יותר יעלו הוצאות אלו. ע"כ לא פליגו אלא בשיעור הוצאה אבל כ"ע מודים דמחזיר הוצאות נסיעה לברלין ולא ידעתי מנ"ל הא. ומכ"ש הוצאות כתיבת תנאים דייני דמגיסתא דייני הכי עכ"ל. וע"ש עוד שכ' עמ"ש הח"מ (הובא בבה"ט ס"ק ט"ו) דיכול הבעל ליזון מן הנדן משך שלשים יום הכונה הוא דאם ימשך זמן ירידת ב"ד לפקח על עסקי עיזבון אז כל מה שניזון באותן שלשים יום בלי בזבוז ינוכה ג"כ ומה שאחר שלשים יום הוא עליו ולא מן העיזבון אבל אם עמדו ב"ד מיד בתוך ל' על החשבון העיזבון אין לו אלא עד יום זקיקת ב"ד ולא יותר ע"ש) . והנה מה דמבואר בדברי הכנ"י הנ"ל דבהיה לו ממון שלו יש חילוק אם הוציא נדונייתה ובין אם הוציא בגדים ותכשיטין שלה דבזה יפה כח הבעל וגם בדברי הב"מ הנ"ל לא נמצא עליו בזה סתיר' להדיא. לכאורה בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שצ"ז אינו מבואר כן אלא אדרבא בזה הורע כח הבעל. וז"ל השאלה שם באחד שנשא אשה כמנהג דמשק (היינו לחלק לחצאין לעולם כנזכר בתשובה רב"צ אשכנזי סי' י"ג) ומכר מקצת נדוניי' אשתו או משכנ' ומתה אשתו בלי ז"ק ורוצה להחזיר רק מחצית מה שנשאר ויורשי האשה אומרים שינכו מה שמכר ומשכן מחלקו. והשיב דהדין עם יורשי האשה דכך היתה התקנה דמה שבלה או נאבד ממילא או מה שמכרו כדי לאכול כגון שהיו עניים אינו חייב לשלם אבל מה שלק' לצרכיו הרי היא אצלו כמלוה וחייב לשלם ולא מבעי' לפ"ד הפוסקים שאם מכר או משכן הבעל נכסי נדוניית אשתו מכרו בטל (ע"ל סי' צ' סי"ז) ופשיטא דאין לו בהם כלים וחייב באחריותן אלא אפילו לדעת הרמב"ם דאם מכרם מכורין ה"מ לענין שאת' יכולה להוציאם מיד הלוקח אבל הבעל חייב להחזירן לה או לקנות לה תמורתם וכיון שכן הרי כאלו הם בעין וחולקין אותם תדע שהרי אמרו שאין האש' יכולה להפקיע תנאי זה כו' א"ו אפילו נתנה לו רשות למוכרם לא הועילה כלום להפסיד את יורשיה כי בעלי התקנ' עשו לה חיזוק כדי שלא יתקיים באבי הבת שורך טבוח כו' עכ"ד: כ' עוד והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בזמן שמכרם להסתחר בהם ע"מ להחזירם או לקנות לה תמורתן אבל אם היה עני באותה שעה ומכרם כדי להתפרנס בהם הוי כאלו אבדו לגמרי ואפילו העשיר אח"כ ומתה אשתו אין חולקין אלא מה שנשאר ואין כאן שור טבוח שהרי הכל נאבד ומה שהרויח הבעל ממון אחר הוא. וכן אם לקח להסתחר בהם והעני ובשעה שמתה אשתו לא היה לו כלום אין כותבין עליו שטר חוב שהרי אין שם שיור לא שור טבוח כו' ומה שיש להסתפק הוא אם מכרן להסתחר בהם ונאבדה הסחור' והוא עשיר אם מחייבין אותו לשלם או מנכין לו מחלקו ומסתברא דאין מנכין לו דמה לי שנאבדו הן עצמן ומה לי דמיהן ואפילו אם הדבר ספק כיון שהבעל יורש מן הדין והם באין עליו מכח התקנה עליהם להביא ראי' בזה בכלל התקנ' עכ"ל ע"ש.
ועיין עוד בתשו' כנ"י שם שכ' ומה שהחותן רצה להשביע להחתן על הוצאות כדין שותף ומסתייע מתשו' הרא"ש הובא בטור סי' קי"ח אין דעתי מסכמת ששם חסרון בגדים וחפצים ידועים ואין דרך למוכרם משא"כ הוצאות לא גרע ממוציא ברשות דיכול לומר שומו לי בהוצאות וגם איך יתקנו משום ותם לריק להביאו לידי חומר עונש שבועה כו' אכן מאחר דיש טענת ברי ביניהם בענין המעשר כו' ומאחר שנשבע על המעשר יכול החותן לגלגל עליו ג"כ מכח הוצאות עכ"ל. ובס' ב"מ תמה עליו דכמעט סותר דברי עצמו דמתחיל' כתב וגם איך יתקנו כו' ואח"כ מחייבו שבועה ע"י טענת ברי. ואיני מבין תמיהתו דכוונת הכנ"י הוא פשוט לענין לחייבו שבועה על הספק כדין שותף אין דעתי מסכמת דא"כ לעולם יהא החתן צריך לישבע ולא יהיה שום צד לפטור מהשבועה בודאי לא היו מתקנים משום ותם לריק להביאו לעולם לידי חומר עונש שבוע' אבל אם אירע במקרה טענת מחויב לישבע כשאר טענות דלא פליג בשבועת היסת (עש"ך סי' פ"ז ס"ק נ"ד) . גם מה שתמה דלדבריו דיכול לו' שומו לי א"כ נראה אף מגלגול שבוע' פטור לק"מ דפשוט דזה לא קאי אהיכ' דאמר שומו לי רק עמ"ש וגם איך יתקנו כו' וכן מבואר להמעיין בדבריו. וע' בתשו' חוט השני ס"ס ל"ב ג"כ מענין זה ומשמע שם דגם על טענת ספק צריך לישבע שאין לו עוד בעין ממעות הנדוני' (והיינו בלא אמר שומו לי) ע"ש. עוד כ' שם ואם יטעון חמיו שפרע חובתו מנדונייתו בודאי אם לא היה לפרע ממקום אחר לית לן בה דלא שייך פה דיאכל הלה וחדי כו' עכ"ל (ומדבריו משמע דבהי' לו לפרע ממקום אחר נחשב רק על שלו והיינו כדעת הב"מ בסוף דבריו הנ"ל) עוד מבואר שם בענין מה שהוציא לאחר שנסע' אשתו ממנו בעת חליה לבית אביה אינו יכול לנכות דמה שאמרו אם הוציא או נאבד פטור היינו אם הוציא בהיות' עמו והיא נהנית בנדוני' כמוהו ע"ש וצ"ע: ומ"ש הבה"ט בשם ב"ש ומעשר שסילק מנכה ג"כ. עיין בשו"ת תשוב' מאהב' ח"א סי' פ"ז שמפקפק בזה ושוב העלה להלכה כדעת הב"ש. וכ' עוד דאחר שיגיע ממון בחזרה ליד האב או לייורשי האשה מחוייבים לעשר אותו מחדש דהא אין אדם יושב ומצפה מתי תמות בתו והוי ליה ריוח חדש ע"ש שהאריך בדיני מעשר כספים בזה"ז. ועיין בתשו' שבו"י ח"ג סי' קכ"א שנשאל (ג"כ בענין זה דמעשר במת הוא) ע"ד סילוק אלמנה בשנה ראשונה או שני' שנוטלת בראש מה שהכניסה לו אם בשעת החופ' חלקו המעשר כמנהגם אם מנכה בשעת החזרה המעשר שלקחו הימנו והשיב נ"ל פשוט דאין מנכין לה כלום כי המעשר מדינא הוא מוטל על החתן וכל החזקת טובה הוא שלו כו' אכן אם עדיין יש כאן מעות מעשר מה שהניח בעלה אחריו ממעות נדוני' זו אין יורשיו מחוייבים לחליק עוד כיון שצריכים להחזיר כל הנדן כו'. אף שראיתי בס' ב"ש ס"ס נ"ג שכתב דמעשר שסילק מן הסך נדן מנכה ג"כ. זה קאי שם אהיכא שמת אשתו שזה נכלל במה שכותבין בתנאי' אחרונים שאם תעדר ח"ו האשה בשנה ראשונה אחר החופה בלי ז"ק מבעלה אזי יחזיר ר' פלוני ליורשיה כל מה שהכניס' בניכוי הוצאות כסדרן א"כ המעשר ג"כ בכלל הוצאות כסדרן ומנכה ליורשים אם לא שברור הדבר שהרויח כל כך כדי המעשר אז אפשר לומר דמעשר גרם כו' אבל אם היא בחיים והוא מת צריכים להחזיר לה כל מעות הנדוני' שלה בלי ניכוי מעשר עכ"ד ע"ש:

ס"ד בהגה כ"ז שלא באו פ"א. נ"ב ואם נתן לו משכנתא בנכייתא עיין תשובת תפארת צבי סי' נ':

ב"ש אות י' אבל כאן אומדנא. נ"ב היינו כיון דבאמת מה שפסק האב הוא נותן לבתו והוא שלה והבעל מקבל עליו אחריות רק שהוא יורש שלה אבל העיקר הני שנותן לבתו שהיא תכניס לבעלה לנצ"ב ומש"ה אמרינן דלא נתן ע"ד זה שלא תהנה בתו אלא דקשה קצת לפ"ז אמאי אמרינן אומדנא בפוסק לבנו הא כבר זכה בהן הבן. ובב"ש ס"ק דחה באמת דין זה דפוסק ועט"ז חוה"מ סי' ס' ובהגהת ח"צ שם ובעיקר דינו של הט"ז שם:

וכ"כ במהרי"ל סי' ס"ד. נ"ב היינו לענין דדינא דר"ת אינו בנ"מ אבל לענין תקנת שום מבואר בב"ש סי' קי"ח סק"ב בשם מהרי"ל דגם בנ"מ הכי הוא ואפילו בנ"מ שנפלו לה אחר הנשואים ג"כ אינו יורש תוך שני חזרה של התקנה וכדהוכיח בח"מ שם סקכ"ג דאל"כ אמאי אינו חייב לקבור הא יורש נ"מ. ודבריו ברורים כשמש להמעיין במוהרי"ל. אולם קשה לי דברי הגהת ש"ע סי' נ"ד סק"ה וה"ה אם נשאה כו' וע' ב"ש שם סקי"א דמיירי כשאינו יורש כלום אפי' נ"מ וכו'. ותמוה לי היאך אפשר לאשכוחי שאין הבעל יורש נ"מ הא הרמ"א פסק סי' קי"ח כהרא"ש בתשובה דעל נ"מ ליכא תקנת שו"ם וא"כ שפיר יורש אותה וממילא גם באין לה נ"מ מקרי יורש שלה לחייב לקוברה כיון דאם היה לה נ"מ היה יורש אותה. ומהרי"ל שכ' א"צ לקוברה לשיטתה דעל נ"מ ג"כ הוי תקנת השוק אבל על הרמ"א ק' וצ"ע:

ב"ש אות כ"א מה שהוציא על הרפואות. נ"ב ע' תשב"ץ ח"ד סי' רס"ב משמע דס"ל דאין מנכים וע' תשובת רדב"ז סי' קמ"ד:

(בטור הוא סי' נ"ג) יכול האב לומר ליבם כו' פירש"י אבל לאחיו (או) יתן או תשב עד שתלבין ראשה והקשה הר"ן דהא קי"ל כאדמון דיכולה לומר או כנוס כו' אפי' בפסקה על עצמה אלא צ"ל הפי' שאלו היו אחיו קיים היה יכול להוציא ממנו בדיינים דדברים אלו נקנים באמירה וראוי לנו לעיין בישוב פירש"י דח"ו לומר עליו לא הורגש במשנה מפורסמת דאדמון ומי הכניסו לפרש המשנה דפ' מציאת האשה גבי היבם דוקא כרבנן דאדמון ונ"ל דיש לדקדק בפלוגתא דאדמון דאמר שם יכולה לומר אבא פסק עלי מה עלי לעשות דמשמע כשהיא תובעת אותו ויכולה לומר כן ממילא יש לה זכות לכופו שלא ישב בטל ממנה אע"פ שאינה רוצה לכוף את האב שיתן לו מה שפסק אבל האב עצמו אינו יכול לכופה לכך דודאי יכול לומר עתה מה לך כיון שאינך נותן הפסיקה בזה ודאי גם אדמון מודה דאז יכול החתן לומר לא אשא את בתך עד שתתן לי אבל במשנה דגבי יבם שפיר יכול לכוף גם האב לומר חלוץ או יבם כיון דליכא חיוב על האב ליתן לו (דיכול לומר) לאחיך הייתי רוצה כו' וזה מבואר מן המשנה שם דק אעסיק באמירת האב ליבם ע"כ יש חילוק בין אחיו ובין היבם אבל באמירת הבת באמת אין חילוק ובכל גוני תכוף אותו שהיא מקושרת לו ותאמר או כנוס כו' כנ"ל נכון לדעת רש"י ומו"ח ז"ל רוצה ליישב פירש"י דשם גבי יבם מיירי בפסקה על עצמה דאז אדמון מודה לרבנן לתנאי דמתני' ודבר זה אינו דפסקה היא איך שייך לומר לאחיך הייתי רוצה כו' מה לו לדברים אלו הלא אם יבם אותה והוא כל הממון שלה לדידה דזכה בה ובממונא דהא דאמרי' במשנה דאדמון פסקה ע"ע כו' היינו שאין לה נכסים כמ"ש הטור בהדיא או שאין לו והיינו ג"כ אין לה דאלו יש לה ודאי צריכה ליתן כמ"ש רמ"א סעיף א' דאם ידה משגת כו' משא"כ במשנה דיבם ודאי יש לה שהרי אומרות לאחיך הייתי נותן כו':

שהפוסק לבתו כו' ראיתי לפרש תחלה דברי הרא"ש והטור בעסק זה על משנה דפוסק כו' ביבם בפ' מציאת האשה וז"ל ופי' הרב האי גאון ודוקא בפוסק לחתנו אבל אם פסק לבתו כגון שאמר בשעת קידושין הריני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת ואע"פ שמת החתן אינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נשואי החתן מ"מ שתינשא בו ואם לא ניסת ומתה והיה לה בן לא יירש אותו הבן אותו הממון אבל אם נתייבמה לא מצי לומר לאחיך הייתי רוצה כו' שהרי לבתו פסק ולא פקעו הקידושין עכ"ל הרא"ש וכתב רש"ל ע"ז פי' מאחר שאין בנה יורש אותו הממון ממילא אף היא לא קנתה דבמה זכתה וממילא יכול לחזור בו כשניסת לאחר שהיא עדין לא זכתה עכ"ל הבין הרב רש"ל דמ"ש הרא"ש דודאי לא פסק אלא ע"מ כו' הוא דרך הוכחה כלומר כיון דלא קנתה לענין הבן לא קנתה גם לדברי אחר אם מת החתן ואין זה במשמע הלשון דא"כ תליא תניא בדלא תניא דהיא גופיה מנא ליה דאמאי לא נימא שבאמ' ירשה הבן אלא נראה דאין כאן הוכחה אלא בדים זה גופיה פליג הרא"ש עם הכותב דהכותב לא ראה בדברי הרב האי אלא מה שמחלק בין פוסק לחתן או לבתו וסובר הכתוב דבבתו קנתה בכל גווני ואם תמות ירשה הבן וע"ז חולק הרא"ש ומסתבר' דלא ירשה הבן והוע ע"ד זה שבסמוך יתבאר בנותן לבתו מתנה שלא בשע' הקידושין ואומר ע"מ שתנשא לפלוני או אם ימות אותו פלוני לא זכתה כלל וכאן מיירי בנותן לבתו בשעת הקידושין הוי נמי דינא כי ממש אפי' אמר לה סתם כאלו אמר בפי' לפלוני דהא בקידושין דידיה עסיק עכשיו וא"כ לא זכתה לשום דבר בממון זה אלא החילוק שבין פוסק לחתן ובין לבתו אינו אלא לענין היבם דהיינו בפוסק לחתן ומת ונתייבמה יכול לומר איני נותן לך אבל אם אמר לבתו הריני נותן לך בשעת הקידושין ומת ונתייבמה חייב ליתן להיבם אותו סך דכיון שזכתה הבת עכ"פ בשע' הקידושין להחתן והיבם יבמה מחמת אותן קדושין אז הוי היבם במקום אחיו אבל בלאו הכי אין לה זכות אחר מיתת החתן אלא הם של אב:

הפוסק מעות לחתנו כו' זה לשון הגאון שהביאו הרא"ש והטור עד סוף הסעיף רק במקום שכתוב כאן ויש מי שאומר דה"מ בפוסק לחתנו אבל מי שנותן לבתו סתם זה אינו שם אלא בלשון זה אבל במי שנותן כו' והביא בדרישה דברי רש"ל ועל מה שאמר בסוף אין האב יכול לחזור בו וז"ל אבל אם מתה אין הבן יורשה נ"ל דהא נתן ע"מ שתנשא ולא נתקיים התנאי אבל כ"ז שלא מתה קנתה המתנה שהרי בידם לקיים התנאי דהא נתן בסתם ע"מ שתינשא אבל לעיל היכא דליכא יבום שלא זכתה בו היינו משום שאמר אני פוסק לבתי ולא הזכיר ע"מ שתינשא אלא מכח אומדנא הוא שלא נתן אלא ע"מ שתנשא לו א"כ לית ליה מידי בגווה עכ"ל ואני תימה בזה שחילק בין אמר סתם מכח אומדנא ובין אומר כפירוש דהא כתב בהדיא הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ע"פ הירושלמי דסתם היה ע"מ לכנוס ונלע"ד לפרש דברי הגאון בדרך זה דאם אומר לבתו שלא בשעת קידושין אני נותן לך ע"מ שתנשאי לפלוני אין לה שום זכות רק בנשואי פלוני ולא בנשואי אחר ולא לירש הבן וכן אם אומר בשע' קידושין סתם שנותן לבו הוי כמו שאומר לפלוני כיון שעוסק בקידושין שלו ודינא ג"כ כן כמו שזכרנו אבל אם אמר שלא בשע' קידושין ע"מ שתנשאי סתם אז יש לה זכו' לענין נשואין דהיינו אפי' בנשואי אח אם ימות הראשון אבל לא לירושת הבן וכמ"ש רש"ל ואם שלא בשעת הקידושין אמר לבתו סתם הריני נותן לך מתנה ולא זכר שום נשואין ודאי הוי שלה לכל דבר שבעולם אפי' לירוש' הבן נמצא שלא בא הגאון אלא לחלק בין שעת קידושין או לא דברישא אמר בשעת הקידושין ואז אין חילוק בין אומר להחתן או לבתו והא דנקיט הגאון פסק המעות לחתנו לא תידוק מיניה אבל לא לבתו אלא תרווייהו שוין כיון שהואר בשעת קידושין ואין לה זכות בעולם אלא לאותן קידושין דוקא ותו לא אפילו בנשואי אחר וחד מנייהו נקט דהיינו פסק לחתן שכן אורחא דמלתא אח"כ אמר בסיפא דאם נותן שלא בשע' קידושין ואמר בפירוש ע"מ שתנשא דאלו לא אמר אז ע"מ שתנשא הוי שלה לגמרי אפילו לירושת הבן אלא דבהזכיר ע"מ שתינשא הוי שלה לענין נשואין הן בזה הן באחר אם ימות זה אבל לא יורשה הבן כלל הדברים דבנותן לבתו שלא בשע' הקידושין ולא זכר שום נשואין דזה לא מקרי כלל פוסק לבתו דפסיק' שייך דוקא בשעת קידושין אבל זה מקרי נותן הוה ככל מתנות ושלח הוא לכל מילי אלא דאם הזכיר נשואין יש חילוק אם אמר לפלוני אין לה זכות בעולם רק לנשואי פלוני ולא לאחר ואם אמר סתם נשואין יש לה רשות אפי' בנשואים אחר אבל לא בדבר אחר כ"ז שלא בשעת קידושין מקרי פוסק ואז אין חילוק בין פוסק לחתנו או לבתו והוי כאומר לפלוני שלא בשעת קידושין שזכרנו ואין לה זכו' זולת זה בנשואי החתן ותו לא רק לענין יבם יש חילוק בשע' קידושין בין פוסק לחתן או לבתו לענין אם נתייבמה כמו שזכרנו לעיל בדברי הרא"ש וכאן בדברי הגאון לא מיירי כלל ביבם ובדרישה כתב דבע"מ שתנשאי סתם כגון שנתקדשה אעפ"י שמת קנתה לגמרי ולא נהיר' לע"ד דא"ת מאחר שנתקיים התנאי הוי המעות שלה א"כ גם באם תנש' לפלוני נימא הכי א"ו שלא מקרי נתקיים התנאי דהא לא ניפת אלא נתקדשה לחוד ומת ע"כ הוה עיקר דמלתא כמו שזכרנו בס"ד:

ור"ת פי' דלא זכה בהן הבעל פי' מכח אומדנ' בח"מ סי' ס"א הקשיתי אהדדי, הך דנדונית חתנים דאזלי' בתר אומדנ' אההיא משנה דר"פ הנוש' המקבל עליו לזון בת אשתו דאפי' אם מתה אשתו חייב לזון בתה ושם תירצתי ע"פ העיון בתו' פ' נערה אליב' דר"מ דהעיקר לרבנן דר"ג דל זכה החתן בנדוני' הוא מטעם שכ' האב בשעת הפסיקה שיבואו הנכסים עם בתה מבית אביה לבית בעלה ומ"ה אעפ"י שקנתה כ"ז שמחוסר מעשה דהיינו ההובאה מאבי' לבעל לא זכה וע"כ אזלי' בתר אומדנ' כגון זה שאין החתן מוחזק פירושו דוקא שהאב החזיקו דהיינו שנתן לו אבל לא מהני מה שתפס מעצמו אפילו בחיי אשתו לר"ת אם לא מצד שיכול לומר קים לי כרש"י ואז מהני מה שתפס בחיי אשתו וע' בת"ה סי' שכ"א וע"כ לקמן מהמשנה שזכרנו דשם לא חסר מידי מהפסיקה שלו ע"ש:
דברי המגיה כתב ב"ש סק"י ותו' כתבו דאיירי בנשואה אפ"ה אם מתה לא ירש הבעל בלא בא עדיין לידו דאומדנ' הוא שלא כ' לה אלא כדי שתהנה בתו כו' והא דלא אמרי' אומדנ' בפוסק מזונות לבת אשתו ולא אמרי' אומדנ' דלא חייב א"ע ליתן לה מזונות אלא בשביל משום דלא אמרי' אומדנ' היכ' דזה שהוא חייב א"ע ליתן לו הוא חי דהיינו בת אשתו שהו' התחייב עצמו ליתן לה והו' חי בזה לא אמרי' אומדנ' משא"כ כאן שפסק לבתו ומתה אמרי' אומדנ' עכ"ל וצ"ל לדבריו דהאומדן הוא שלא תהנה רק בתו ולא חתנו דאי הוי אומדן גם שיהנה חתנו א"כ הרי חתנו חי הוא ולמה לא יזכה חתנו עכ"פ בחצי חלק שלו דהא לא אמרי' אומדן דלא כ' לו אלא בשביל בתו דכיון דחי הוא וכ"ש אי היה פוסק לחתנו דאז אפי' מתה בתו מחויב ליתן לחתנו כיון שחתנו חי לא אמרי' אומדנא דבשביל בתו כ' כמו בבת אשתו דלא אמרי' בשביל אשתו נתן דאין לחלק כלל ולומר דשם לא יהנה אישה כלל ממה שנתן לבתה אבל כאן רוצה שיהנה בתו דודאי אם היה בתו בחייה מחויב ליתן לו מה שהתחייב עצמו אף אם יקח חתנו כל מה שנתן לעצמו ולא יתן שום דבר ממנה לבתו דהיינו אם היה עשיר בלא"ה וא"צ כלל לפסיקתו גם אחר נתינתו לא יצטרך למעות אלו שנתן לו ולא יהנה בתו ממנה אעפ"כ מחיוב ליתן לו מה שהתחייב עצמו א"כ גם במתה בתו מחויב ליתן לחתנו כיון דהפסיק' היה לחתנו והוא חי כנ"ל לדבריו וזה לא משמע כלל דהרי רמ"א לא חילק כלל בין פוסק לחתנו או לבתו ועל ב' חלוקות אלו כ' ופי' ר"ת לא זכה בהן הבעל וגם בתוס' שם כתב בפי' דאנן סהדי שאין דעת האב ליתן נדוני' זה אלא ע"מ שתהנה בתו ממנה כמו הבעל הרי שכתבו בהדי' דגם הבעל יהנה ממנה א"כ לפ"ד יתן לו עכ"פ החצי חלק שלו כיון שהו' חי ועו' דא"כ מאי מקשה הגמרא לימא בפלוגתא דראב"ע ורבנן קא מפלגי כו' דלמא כ"ע כרבנן והא דגוב' את הכל ולא אמרי' אומדנ' משום דמה שהוא חייב הוא חי ודומה לבת אשתו דאף שפסק בשביל אשתו ומתה מחויב ליתן לה מכח שהיא בעצמה חייב ה"ה כאן כיון דזו שכ' לה חי גובה את הכל דמידי דהו' כאלו כ' לה איזה מתנה אם מת אח"כ דמחויב ליתן אחר מותו ה"ה כאן גובה אחר מות' דהא משום אומדן אינה מפסידה כלום כיון שהוא חי וגם היה לשנות בגמ' אבע"א ראב"ע ואב"א רבנן וגם דמשני הש"ס דכ"ע כראב"ע ומחלק מדיד' לדידי' לר' נתן דמדידי'לדידה לא כתב לה אלא ע"מ לכנוס ולפ"ד הוא איפכ' דלא אמרי' אומדן זה כיון שהוא חי והו' חייב עצמו ליתן לה ובמדידה לדידי' הוא ג"כ להיפך כיון דלא חייב האב א"ע אלא לבתו והו' מתה אמרי' אומדן כמ"ש אלא ודאי דלענין אומדן אין חילוק בין אותו שהוא חייב חי או לא וקושיות הט"ז קיימ' לפ"ד מ"ש מפוסק לזון בת אשתו דלא אמרי' שם אומדן וע"ש תירוצו כי קושי' הנ"ל מוצאו מדברי הט"ז וגם מה שהקשה הב"ש ר"ס צ' בשטר חצי זכר לפי תירוץ הט"ז לק"מ עכד"ה:

אפי' עשה האב עליו שטר כו' בד"מ מביא קודם לזה בשם הגהת אלפסי דאם זקפ' עליו במלוה כאלו בא ליד החתן דמי ואח"כ מביא דעת ת"ה סי' שכ"א דלא מהני וכ"פ רמ"א כאן וטעמ' דת"ה שם כיון דבטעמ' תליא מלתא אפילו זקפה עליו במלוה אית' להאי טעמ' ונלע"ד דאם נתן האב ממרנ"י לחתן כפי מה שנהגו האידנ' במדינה זו יש לפסוק כהג"ה אלפסי הנ"ל בממרנ"י מחייב עצמו אף לפי שאינו חייב לו כלל כדאית' בח"מ סי' ג' דאם כותב על עצמו שמשעב' עצמו נגד כל שמביא כתב זה אעפ"י שבאמת ידוע שאינו חייב לו כלום מ"מ חייב מחמת ששיעב' עצמו נגדו וה"נ בממרנ"י דהא בהחזיקה האב (להחתן) פעם א' במעות אמרי' אחר זה דגמר והקנה לו האב בכל גוונא וה"ה נמי בזה שתיכף שיצאה הממרנ"י מידו חייב הוא לכל מי שיבאנו עליו אף על פי שלא חייב לאותו המוציא כלל אין לך גמר והקנה גדול מזה דהא אם יוציאנה אחר יצטרך לשלם לו והו' יחזור על חתנו במה שנתן הממרנ"י לאחר נמצא דהאב נקרא מוצא מהחתן כנלע"ד ברור:

אבל אם תפס החתן כו' דוקא קודם שמתה כ"כ ד"מ בשם ת"ה סי' שכ"א:

ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבתו כו' ז"ל ד"מ בשם המרדכי ומצאתי בשם רבינו ברוך שהקהילות עשו תקנה על כל איש ואשה שעשו נשואין (וניפטר) א' מהם בתוך שנתיים בלא זרע קיימא שיחזיר חצי הנדוני' ותכשיטים ליורשי המת עכ"ל ומ"ח כתב רמ"א כאן ואין חילוק בכל זה בין בתו או לבנו ומת ולכאורה יש לפרש הך מלתא דגבי איש שמת אין אחריות כתובת אשתו ע"ז הממון ומעשה בעשיר א' שהשי' את בנו בת טובים בלא נדוני' ופסק לבנו אל זהובים ותוך חצי שנה לנשואין מת הבן ולא היה לו שום ממון זולת מה שפסק לו אביו כיון שצריך להחזירו לכאו' לא גבי' כתובה מזה העזבון וזה לא נשמע ולא נראה ותו דא"כ גם ב"ח שזה היה חייב לו ג"כ לא יגבה מזה הממון וזה ודאי אינו מסתברא אלא פי' דבר זה הוא בפוסק להזווג סך ממון ביחד שיהיה שלהם לעולם כמו בפוסק לחתנו ומתה הבת ה"נ בזה אם מת הבן אין להאשה זכות עוד מחמת פסיקת חמי' אבל בענין תשלומי ב"ח או פרעון כתובה שלה כל החיובים שיש לאשה על בעלה נוטלת מזה הממון וזה פשוט לע"ד וא"ל באמת למה תגבה כתובתה מזה הממון י"ל דמעיקרא כשפוסק לבנו מכנים עצמו לספק זה באם ימות תוך זמן שתטול כתובתה מזה ודומה לזה כתבו התוס' ספ' נערה דף כ"ז ד"ה שלא כתב כו' וז"ל כל הלוקח פרה מחברו ונטרפה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחת וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק הוא רוצה ליכנס והא דסוף הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלו לפני מוכה שחין תיפוק ליה בלא חליצה דאדעת' דהכי לא קידשה כו' ה"נ גבי כתובה הכניס אב עצמו כספק זהו שאם ימות הבן שתגבה האשה כתובה דאל"כ תמנע עצמה מלהינשא לו ובדוכת' טובה מצינו שחשו רבנן משום חינה כההיא דיש אלמנה ניזונת דהיינו כי היכא דלא תמאן האשה להינש' לאישה ה"נ ודאי כן הו באין לו שום ממון להגבות' זולת זה כנ"ל ברור: