שולחן ערוך, אבן העזר נ״א: דברים שנקנו באמירה אם נתנו ליכתוב ובו ס"א: – עם 11 מפרשים

דברים שנקנו באמירה אם נתנו ליכתוב ובו ס"א:
איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך ואמרה לו וכמה אתה נותן לי או כותב לי כך וכך ואין חילוק בזה בין נשואין ראשונים לשניים (כ"נ מהרמב"ם וכ"כ הריב"ש סי' שמ"ה) וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך: הגה ודוקא בדברים כאלו שביד האב לקיים אבל אם פוסק על בנו שיעשה איזה דבר כגון לילך אחריה למקום אחר אינו נקנה באמירה דאין זה תלוי באב רק בבן (מרדכי פ' הנושא ובפ' מי שמת) עמדו וקדשו קנו אותן הדברים ואע"פ שלא היה ביניהם קנין ואלו הן הדברים הנקנים באמירה והוא שיהיו הדברים שפסקו מצויים ברשותם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודברים אלו לא ניתנו ליכתב לפיכך אפי' נכתבו אינם כשטר שיטרוף בהם ממשועבדים בד"א כשפסק האב לבתו בין קטנה בין גדולה או לבנו ובנישואין הראשונים וי"א דבעינן דעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים אבל הפסיקו בדברים אחרים לא (טור) וכן אם קדשו ואח"כ פסקו לא מהני (תוס' פ' נערה) (וי"א דבעינן ג"כ דהתנו כן ביחד אבל אם עשו בלא תנאי אלא כל אחד אומר מעצמו אינו נקנה באמירה) (ריב"ש סי' שמ"ה) אבל אח שפסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים וכן האב שפסק לבנו או לבתו בנישואין שניים לא קנו אותם הדברים עד שיקנו מיד הפוסק שהוא נותן כך וכך: הגה הדברים הנקנים באמירה או שפסק האב וקנו מידו הוי כשאר חוב ואפי' מת האב קודם שנשאת החתן מוציא מן היורשין ואפילו ממשעבדי כשאר חוב (ריב"ש סי' קכ"ט) וי"א דאין מנכין לבת מירושתה הואיל וזכתה בהן בחיי האב אבל אם אמר אתן כך וכך וכן חתן שפסק לעשות לה כתובה כך וכך ובשעת הנשואין חוזרין בהם עיין בח"ה סי' רמ"ה אם צריך לקיים מצד הקנין אבל מצד הקנס שפסקו על עצמן ודאי צריך לקיים ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים קודם הנשואין כן נ"ל וכל הדברים שנתבארו כאן שאינן נקנין באמירה היינו דוקא במתנה מרובה ולעשיר אבל הפוסק לעני צריך לקיים משום דהוי כנדר (ב"י בשם ר"מ וכן הוא בירושלמי) וכן בעשיר מתנה מועטת אית ביה משום מחוסרי אמנה אם חוזר בו (ב"י בשם הרשב"ש) (ועיין בח"ה סי' רמ"ט בהלכות מתנה) החתן צריך לשלם שכר התנאים אם לא נכתב רק שטר אחד (נ"י פרק גט פשוט) אבל אם נכתבו ב' שטרות כל א' משלם שלו כל מה שפוסקין צריכין ליתן קודם שיכנוס אבל לא יוכל לומר כנוס ואח"כ אתן אבל אם רוצה להשליש המעות הרשות בידו (הגהות אלפסי ועיין בח"ה סי' ע"ג סעיף ח') מי שנשבע ליתן נדוניא לחתנו והוא מרגיל קטטה עם הבת (מהרי"ק שורש פ"א):

מכנסת לי. ל"ד לי ה"ה אם נושא אשה ופסקה ליתן לבתה כך וכך. ול"ד בתה ה"ה שאר קרובים. וכן אם הוא התנה עמה שתעשה פירות לבניו או לקרוביו ח"מ:

בזה. ר"ל באיש ואשה שפסקו ע"י עצמם אין חילוק בין נשואין ראשונים לשניים אבל האב הפוסק ע"י בנו או בתו הוא דוקא בנשואים ראשונים כמבואר בסעי' זה:

באמירה. ל"ד באמיר' אלא אפילו בקנין לא מהני כיון שאינו בידו ואפילו אם מחייב את גופו ועצמו לא מהני בדבר שאינו בידו ולא יבא לידו אבל אם ידעינן דנתרצה הבן אפילו האב לא קנה בקנין מהני באמירה בה"י ב"ש:

וקדשו. ה"ה נשאו. אבל עמדו ושדכו לא מהני הר"ש הלוי הח"מ סי' ה':

ברשותם. עיין בה"י וב"ש:

הראשונים. היינו אם פוסק לבן צריך להיות נשואין הראשונים של הבן. וכן אם פוסק לבתו צריך להיות נשואין הראשונים של בתו אפילו אם הוא נשואין שני' של החתן ח"מ ב"ש:

מיד. ואם לא קדשו ובשעת הקדושין הזכירו התנאי נמי מהני ב"ש. ואם נכתבו התנאים בשטר אפילו לא קדשו מיד קנו הרמ"ע ח"א סי' רס"ג. ועיין תוס' דכתובות דף נ"ג ע"א ד"ה השתא נמי אהדר בי וכו' דמשמע שם אפי' אם כתבו אם לא קדשו מיד יוכל לחזור דהא שם בגמר' איירי דכתבו בה ע"ש ודו"ק. ועיין בה"י:

ביחד. ל"ד ביחד ה"ה אם א' התנה כגון ההיא דהנושא דהיא התנה עמו. אבל אם הוא אומר מעצמו אני אזון בתך כך שנים יוכל לחזור ריב"ש ח"מ:

מידו. היינו קנין ממש ולא קנין אתן. אלא מחייב את נפשו ליתן לבנו או לבתו זכו ומוציאין מן המשועבדים כיון שהיה קנין ופסק בשעת קדושין. ואם לא היה קנין אלא דברים הנקנים באמיר' דהיינו שפסק בשעת קדושין אז גובין מבני חרי ואם לא היה קנין ולא קנה באמירה לא זכו כלל:

מירושתה. עיין בח"ה סי' רפ"ו דשם פסק דמנכין לה. משום דשם איירי פסק לה ולא קנתה באמירה אעפ"י שקיבל קנין סתם אמרינן הקנין לא קאי לזכות לבן או לבת אלא קאי קאי ליתן קנס לצד שכנגדו אבל אם קנתה באמירה או עשה קנין בפירוש ליתן לה זכתה ואין מנכין. ועיין ב"ש ודו"ק. וכנה"ג דף פ"ו ע"א סעיף א'. אב שפסק לבתו סך מעות ונפלה לה ירושה מבית אבי אמה והשיאה מאותו ירושה יש להסתפק אם יכולה הבת להוצי' מאביה מה שנדר לה מהרי"ט בתשובה חח"מ סי' צ"ג. הפוסק מעות לחתנו בעת שהיו שוים הגרו' שיש לערך מאה ובעת הכנסת לחופה ירדו לערך שבעים לאיזה ערך יתפרע עיין כנה"ג בחח"מ סי' ע"ד:

אתן. עיין תשובת מהר"י ווייל סי' קמ"ג וכללא הוא להני פוסקים דס"ל קנין אתן לא מהני תו אין שום חיוב עליו וכ"כ הסמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ב' לכן כל הקנינים שנעשים בתנאים א"י לכופו כי הם קנין אתן רק החיוב הוא מחמת הבושת לכן אם נותן הקנס הוא פטור ואם הי' הקנין מועיל לא היה פטור במה שנותן הקנס כמ"ש לעיל דבר הנעשה בקנין ובקנס אינו פטור אפילו אם נותן הקנס. ובשידוכים כשנותן הקנס הוא פטור ע"כ הטעם הוא משום הקנין הוא קנין אתן ולא מהני ואין חיוב עליו אלא מחמת הבושת לכן הוא פטור. אם נותן הקנס וכל זה איירי מחמת הקנין והקנס אז הוא פטור כשנותן הקנס. מיהו עדיין יש על החוזר חיוב על החרם. ל"מ כשכותבין בפירוש הקנס לא יפטור את החרם פשיטא לא יצא י"ח אף שיתן הקנס וכ"כ הב"ח. אלא אפילו אם כותבים סתם שנעשה בחרם ובקנס יש פוסקים דס"ל אפילו אם נותן הקנס אינו פטור מן החרם. ועי"ל סי' נו"ן ס"ק כ"ג שכתבתי בשם הסמ"ע דאפילו אם כותבין בפירוש דהקנס לא יפטור את החרם אין החרם חל ע"ש. וט"ז בי"ד סי' רל"ו פסק נמי כב"ח דאינו פטור מהחרם וצריך התרה ע"ש. ובה"י בסי' נו"ן כתב ג"כ וכל ימינו לא פסקנו לבטל החרם מחמת שנותן הקנס רק כשהיה ברצון הצדדים וכן עיקר דאינו פטור מן החרם אא"כ ברצון הבעל דבר. מיהו אם הוא נותן הקנס אין הבעל דבר יוכל לכופו אלא הב"ד יכולים לכופו בשביל החרם. ובלא החרם שכותבים בתנאים. יש חרם הקהלות על מי שחוזר השידוך ואין לו היתר אלא בהתרת הרבה אנשים או שיפטרו זה לזה. ועיין ב"ש:

כנדר. סמ"ע בסי' קנ"ה כתב שיוכל להתיר הנדר כל זמן שהוא בידו כמו בנודר לצדקה. כמ"ש בי"ד סי' רנ"ח ע"ש. מי שכתב להלביש בתו לפי כבודו צריך לקיים כי הזווג עניים הם בשעת שדוכים והוי כמו שנזכר בש"ע ח"מ סי' קכ"ב סעיף ה' ע"ש. ואפילו אם אבי החתן ג"כ התחייב א"ע להלביש את בנו מ"מ לא נתלה זה בזה תשובת מהרי"ל סי' ס"א ע"ש. האב שעשה שידוך עם בנו ואח"כ רוצה שיסלק הצד השני את הנדוניא והוא דוחה לאב ואומר לאו בעל דברים דידי את כי המעות מגיע להחתן. ולהחתן אומר שהוא לא היה בשעת התנאים וא"י כלום רק שמע מאביו. הדין הוא דיכתוב החתן הרשאה לאביו ואז חייב לסלק לאביו דאז אביו שלוחו של החתן וא"י הצד השני לדחות את אבי החתן תשובת מהר"ם וכלבו ב"ש:

לשלם. אפי' אם הוא ת"ח ש"ס:

ל' הרמב"ם בפכ"ג מה' אישות ממימר' דרב גידל אמר רב וכו' כתובות דף ק"ב ע"ב

ג"ז בפ"ו מה' זכיה ומתנה ולפי פירושו אהא דלא ניתן ליכתב האמור שם בכתובות אין כתובתן עושה שטר לגבות מן המשועבדים

ג"ז שם בפכ"ג מה"א מהירושלמי והביאו ג"כ הרי"ף

ג"ז מהירושלמי וכ"פ הרי"ף בתשובה

וע' בי"ד סימן רל"ח סעיף י"ב)

והוא שיהיו הדברים שפסקו מצוים כ' הח"מ ודוקא כי' דלא יהא אמירה בשעת קדו' גדולה וכו' אין זה מספיק כמבואר בב"ש דלענין דבר שאינו קצוב עדיף מקנין להרמ' והוא מהריב"ש סי' שמ"ה ואף דבזה אין הדברים מוכרחים כ"כ להמעיין בכל המקומות בהכ"מ מ"מ מני' ובי' מוכרח דהרי משמע מהרמ' דכ' לישנא דרב גידל כמה אתה נותן שהוא שם נופל על ממון שאם הממון תחת ידו נקנה באמירה ואפילו במטבע בלשון מתנה וידוע דמטבע אינה נקנה בחליפין א"ו דעדיף והכי מבואר בדברי הגאון שבריב"ש הנ"ל דלענין זה עדיף וטעם הרמ' נלע"ד דשעת קדושין כיון שע"י הקנין יש דבר להיות נתפס דהיינו גוף המתחייב אלא דלשטתו אינו מתחייב משום דלא גמר ומקני בדבר שאינו קצוב משא"כ בשעת קדו' מרוב השמחה אף בדבור מחייב גופו וכן מטבע אף דבקנין אינה נקנה מ"מ ברשותו הוא ויש כח בדבור זה להקנות יותר מקנין משום דאלום שמרוב שמחה גמר ומקנה בדבורו יותר. אבל דבר שאינו ברשותו מה יועיל חוזק הקנין דבור זה ודאי לא עדיף מהקדש לגבוה דקי"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. והנה לפ"ר רציתו לומר דכל חדושי דר"ג היינו דוק' בפוסק דבר בעין ולענין שיקנ' גוף הדבר ולא הדמים ולזה בעינן תנאי דר"ג כגון נשואין ראשונים אבל שיהא מחויב לקיים מה שנדר מה איריא נ"ר ומה חדושי דר"ג ות"ל הא קי"ל בחה"מ סי' שט"ו וע"ש בסמ"ע דכל מה שהאדם נודר לפועל מיד שעשה הפועל חייב לקיים והוא מפרק מצות חליצה גבי חלוץ לה ע"מ שתתן ר' זוז א"כ במה יגרע החתן שאבי הבת פוסק לו כדי שיקדש בתו וע"פ פיסוק זה עומד ומקדש מה"ת לא יתחייב או אם היא נשאת לו בעבו' מה שפסק אנפשו. א"ו החידוש אך כנ"ל וכדדייק לשני הן הן הדברים הנקנים משא"כ בנודר בשכירות דיוכל ליתן דמיו כהח"מ סי' רמ"א בהג"ה סס"ז אלא דא"כ ק' בריש פ' הנושא דמתרץ לא בשטרי פסיקתא וכדר"ג הא בפוסק לזון אינו אלא חיוב דמה דבר בעין שייך וא"כ בלא דר"ג ת"ל כנ"ל הן אמת דלשיטת הרמ' קצת ניחא כי פיסוק דמזונת הוי דבר שאינו קצוב ואולי אף בשכירות כן דעתו וע' בח"מ סי' ס' ור"ז זולת בשעת נשואין מטעמא דר"ג אך לא מסתבר לע"ד דפו' הכי אלא במחויב במתנה ולא בשכירות כדמוכח בשבח ופירו' וע' במ"ל פ' י"א מה' מכירה מביא פלוגתא. ובל"ז צ"ע לפ"ז קושית הגמ' מאי לאו להרמ'. ולכן צ"ע והאמת שלולא שביארו הפוסקים דר"ג לא איירי כ"א בפוסק ע"י תנאי ולא בעושה מעצמו כמבואר בהג"ה היה אפשר דחדושו בפוסק מעצמו ודלא נאמר פטומו מילי הוא דומיא להמוזכר בח"מ סי' ר"ז אבל להי"א שבהג"ה וכן משמעות המשנה ופסקה עמו ק' וע"כ לדחוק דא"ד לחליצה ושכירות פועלים דשם עיקר הדבר נעשה בעבור הפסיקה משא"כ בנושא אשה אף שהיא או הוא פוסקים קודם הקדו' מ"מ אחרי שבשעת קדו' אינם תולים הקדו' בהכי לומר בעבור זה אני מקדש או מתקדשת אלא שהוא נותן כסף הקדו' בעבור נמצא שקונה אותה לא בעד הפסיקה והיא גם היא מתקדשת בעד הכסף לא בעבור הפסיקה להכי צריך דר"ג וצ"ע וא"כ אין הכרעת הריב"ש שם נגד מהרש"ך ע"ש ודוק. אבל אח שפסק לאחותו או אשה לבתה שני פרטי אלו מבוארים בהירושלמי והרמ' ז"ל מוסיף וכן שאר קרובים ומשמע דממעט נמי בן בנו או בת בנו ומדיהיב טעם לדר"ג דדעתו של אדם קרובה אצל בנו משמע דס"ל ולא אצל בן בנו וע' בח"מ סי' ר"י סעי' ג' וסי' רנ"ז בש"ך ס"ק ג' ובתה"ד סי' ש"ן:

הג"ה וי"א דאין מנכין כ' הח"מ כ' בל' וי"א משום דקצת יש לדייק מל' דמהרי"ו דאפשר לומר אומדנא שלא הקנה כ"א ע"מ להשיאה בחייו וע' תשובת מהר"י בן לב חלק ג' סי' צ"ג פ' הכי להדיא והובאו דבריו במ"ל פ"ז מה' זכיי' ומסכים עמו זולת בזה מחלקים דוקא אם הגיע לחלקה שעור הנדונ' אבל אם אינו מגיע אינו מועיל האומד ע"פ דברי התו' פ' נערה דבין לוקח ומוכר לא אזלינן בתר אומד וכן בהמתנות שהתחייב בק"ג להחתן כ' דל"ש אומד מפני דעת החתן ואף אם יש בירושת' כשיעור הנדן והמתנות מפני שאינו דומה מתנה שהיא לגמרי שלו לירושתה שהיא נ"מ שלה ולדידי צ"ע דא"כ גבי הנדוני' נמי נימא מטעם זה דלהחתן אינו שוה הנדוני' שהוא ברשותו לכל חפצי כמבואר סי' ס"ו סי"א בהג"ה משא"כ ירושתה שהיא נ"מ שלה והדין ליקח בם קרקע והוא יאכל פירות ואת"ל שהכניס ירושתה בתורת צ"ב דהיינו נדוני' זה ברצונה תלי' לדעתו ע"ש וזה במתנות נמי תוכל לעשות ומ"ש ואולי יש לדחוק דוקא במתנות שיש הבדל מרוב' בין שלו לגמרי ובין נ"מ הוי האומד להיפך שלא היה החתן מתרצה לספק זה משא"כ נדוני' דאך הוא הבדל מועט בין נ"מ לצ"ב בזה הספק אף לוקח נכנס גם יש לע' בדברי מהר"ש הלוי שכ' אבל בנכסי' מעוטי' שאם יהי' חולקים בשוה לא יגיע לחלקה כשעור שנתחייב אף הרב יודה דכה"ג נוטלת החיוב מתחלה מעזבון והשאר חולקת בשוה ולא מהני כלל אומדנא דאב כיון דאיכא דעת המשדך וזה תימה דנהי דמועיל דעת המשדך כדי שלא יפסיד מנדוניתו מה"ת לומר דלא יועיל שלא יזכה יותר ולמה יזכה בתרווייהו. וגם היורש פשיטא שנוכל לומר אביו איני יורש אלא הנשאר משעור נדוני' וממיל' עולה ירושתה לשעור הנדן וצ"ע:

אבל אם אמר אתן כך וכך כו' כ' הח"מ דבמהרי"ו משמע דקנין אתן מהני רק דלא זכתה מיד וכו' ובב"ש כ' דמהרי"ו לא הכריע ומ"מ משיג על הרמ"א בח"מ שכ' בשמו דפיסק לא מהני וכ' ואפשר דס"ל כפי' השני דהיינו מה שכ' מקודם עוד י"ל בענין אחר אפילו אם עשה ק"ס ליתן לפלוני אין שום זכות להמקבל אלא כופין אותו לקיים הקנין ואם מת ולא נתן א"מ מיורשיו ושם משמע לדעת הב"י דס"ל למ"ד מהני זוכה המקבל ע"ז כ' רמ"א מהרי"ו פסק כדעה א' דלא זכה כלום ואם מתא"מ מיורשיו ומפני שספר מהרי"ו אינו מצוי אעתיקנו כלשונו ועל מי שכ' לאשתו בשעה הקנס ויעשה כך וכך לכתובה ובשעת החופה לא עשו שטר אחר נראה דלא זכתה ודמי' להא דפ' השולח אעשנו בן חורין רבי אומר קנה וח"א לא קנה אמר ר' יוחנן וכולן בשטר (והן הן הדברים שבטור ח"מ סי' רמ"ה) ובתשובת מיימוני בשם העיטור דיש מרבותינו שכתבו האומר אתן דבר זה לפלו' אפי' בק"ס ל"ק אע"ג דיש דפליגו דבק"ס מהני היינו משום דקבל עליו כק"ס צריך לעשות לה כתובה כמו שהותנה אבל כ"ז שלא נתן לא זכתה עכ"ל ובזה מבואר כי הפי' הב' א"א בשום צד דאיך אפשר שלא יזכה המקבל והמקנה יהא מחויב ע"כ לומר דנעשה גופו מחויב ע"י הקנין וממילא כשמת נגבה מהיורשים ובל"ז למ"ד שק"א מהני ע"כ שסובר כדהבין הטור סי' קנ"ז הבנת הרא"ש בלבנות דמיד שעושה קנין ליתן מפרשינן הקנין ששעבד נפשו לזה וכן מבואר בב"י סי' קצ"ה מחודש כ' ומיד שגופו משועבד במה יפטרו היורשים בשלמא בשטר כתובה דן לפי' ראשון של הב"ש דאף דסוברים דמהני היינו ששעבוד לכתוב השטר טרם שנכתב לא זכתה בהממון לכן הודאי כפי' הא' ומ"מ אין שום קושי' על הרמ"א דאף דבסי' קמ"ג כ' המהרי"ו לרווחא דמילתא דאפילו למ"ד מהני וכו' מ"מ בסי' צ"ה כ' ובסוף אותה תשו' כ' (והיא תשו' מיימוני לספר משפטים סי' ס"ז) ורבותינו פירשו כל מי שאומר אעשה לך כך וכך בל' להבא קנין דברים הוא ולא נהירא לן עכ"ל וה"נ בעובדא דידן כ' בשטר ל' להבא דכ' ביה ויתן לו אע"ג שכ' בתשו' ולא נהירא לן מ"מ כיון דאית בי' דעות חלוקים לא מפקינן ממונא עכ"ל המהרי"ו שם וכב' הביאו אף הד"מ שם בח"מ הכי שהכרי' מכח סד"ד שלא להוציא וה"נ כונת הרמ"א ומה שכ' הסמ"ע שם ס"ק ה' מיהו מפי' שם דמכח חרם וכו' קאי על הנזכר הכא ברמ"א ולא על המהרי"ו ומה שכ' בב"ש ושמעתי ממו"ח ז"ל כבר מבואר בש"ך שם ס"ק י"ו ובהגהות מרדכי פ' שבועו' בטוי:

כמה את מכנסת לי. לאו דוקא ה"ה אם נושא אשה ופסק ליתן לבתה כך וכך כמ"ש בש"ס כמה את נותן לבנך וכו':

ואין חילוק בזה. וכן משמע ממתני' ר"פ הנושא אשר דין זה נובע משם דהא שם איירי באלמון שנשא אלמנה דתנן בת אשתו ניזונת מן משועבדים ובתו מב"ח ש"מ דאיירי באלמון שנשא אלמנה ויש לדחות:

אינו נקנה באמירה. ל"ד באמירה אלא אפילו בקנין לא מהני כיון שאינו בידו ועיין תשו' שארית יוסף סימן ד' אפילו אם מחייב את גופו ועצמו לא מהני בדבר שאינו בידו ולא יבא לידו:

מצויים ברשותם. אף על גב דהרמב"ם ס"ל דבר שאין לו קצבה א"י להתחייב מ"מ בשעת הקדושין יכול להתחייב מ"מ בדבר שאינו ברשותו גרע טפי וא"י להתחייב אפילו בשעת הקדושין ולא כפרישה ר"ס קי"ד, מיהו אם מתחייב את עצמו וגופו יכול להתחייב כמ"ש בח"ה סימן ס' ושם צריך לעשות קנין וכאן נקנה באמירה לכן מהני אפילו בפסיקת נדוניא גדולה שאין בידו כ"כ ב"ח ובפרישה מסופק בזה ועיין בח"ה סימן מ' שם משמע לדעת הרמב"ם א"צ קנין ועיין בש"ך שם:

אינם כשטר. כן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם פ"ה מה' זכיה והרשב"א והר"ן וכתב המגיד שלא עלה על דעתם להשתעבד באמירה שלהם אלא אצל ב"ח הלכך אפילו אם נכתב השטר אינו טורף ודוקא כשכתבו דברים כהווייתן פלוני אמר אני נותן לך כך וכך וכו' אז אמרי' לא עלה על דעתו לטרוף אבל כשמתרצי' שניהם לעשות שטר גמור יכולים לעשות וכ"כ בד"מ בשמו ופי' של ב"ח דחוק:

ובנישואין הראשונים. היינו אם פוסק לבן צריך להיות נישואין הראשונים של הבן וכן אם פוסק לבתו צריך להיות נישואין הראשונים של בתו אפילו אם הוא נישואין שניים של החתן:

וי"א דבעינן דעמדו וקדשו מיד. ואם לא קדשו ובשעת הקדושין הזכירו התנאי נמי מהני כ"כ תו' דף ק"ט ואם לא פסקו אלא בשעת הנישואין ונשאת מיד מדייק הריב"ש מרמב"ם פי"א דקנה ובמרדכי פ' הנושא לא משמע הכי ובהר"ן ר"פ אף על פי משמע דס"ל כרמב"ם וכ"כ ב"ח אלא בד"מ כתב דהר"ן ס"ל כמרדכי וא"י מנ"ל ועיין סי' כ"ו ס"ח:

או שפסק האב וקנו מידו. היינו קנין ממש ולא קנין אתן אלא מחייב את נפשו ליתן לבנו או לבתו זכו ומוציאים מן משועבדים כיון שהיה קנין ואם לא היה קנין אלא דברים הנקני' באמירה אז גובין מב"ח ואם לא היה קנין ולא נקנה באמירה לא זכו כלל ועיין סי' הקודם:

וי"א וכו'. עיין בח"ה סי' רפ"ו שם פסק דמנכין לה משום דשם איירי שפסק לה ולא קנתה באמירה אף על פי שקיבל קנין סתם אמרי' הקנין לא אי לזכות לבן או לבת אלא קאי ליתן קנס לצד השני אבל אם קנתה באמירה או עשה קנין בפי' ליתן לה זכתה ואין מנכין וחילוקי' אלו נובעי' מן תשובת מהרי"ו כמ"ש בד"מ היינו בתשו' מהרי"ו סי' ק"ה פסק אם האב פסק סך ליתן ומת אין בניו צריכים לקיים כמ"ש בסי' הקודם ובסי' ק"ד פסק אם פסק נדן לבנו אין הבן נוטל אותו חלק בראש אלא נוטל מחלק ירושתו כמ"ש בח"ה שם, ובסי' קמ"ב פסק אם היה קנין אין מנכין מחלק ירושתו כמ"ש כאן ע"כ צריך לומר מ"ש בתשו' ק"ד דמנכין מירושתו איירי דלא היה קנין לזכות לבנו אלא היה סתם קנין אז לא קאי לזכות לבנו מ"ה מנכין מירושתו והיינו מ"ש בח"ה סי' הנ"ל, ובתשו' קמ"ב איירו שהיה קנין מפורש לזכות לבנו או לבתו אז זכין ואין מנכין מחלק ירושתו והיינו מ"ש כאן ותשו' ק"ה נראה דאיירי כשאין מגיע לחלק ירושת הבן או הבת כסך שפסק אביה ולא היה קנין מפורש לזכות להם מ"ה אין היורשים צריכים לקיים, ובסי' ק"ד וסי' קמ"ב איירי שהגיע כ"כ לחלק ירושתו אלא היורשים רוצים לנכות אותו הסך מחלק ירושתם בזה יש חילוק אם היה קנין לזכות אותם או קנין סתם ובזה שפיר כל אלו ג' תשובות מהרי"ו:

אבל אם אמר אתן וכו'. לפי דעת הטור בח"ה שם והרשב"ץ שהבי' הב"י בסי' זה ס"ל דלא מהני קנין אתן, ובתשו' מהרי"ו סי' קמ"ג הביא פלוגת' בזה וכללא הוא להני פוסקים דס"ל קנין אתן לא מהני אז אין שום חיוב עליו וכן כתב הסמ"ע סי' רמ"ה לכן כל הקניינים שעושים בתנאים א"י לכופו כי הם קנין אתן רק החיוב הוא מחמת הבושת לכן אם נותן הקנס הוא פטור ואם היה הקנין מועיל לא היה פטור במה שנותן הקנס כמ"ש לעיל דבר הנעשה בקנין ובקנס אינו פטור אפילו אם נותן הקנס ובשדוכים כשנותן הקנס הוא פטור ע"כ הטעם הוא משום הקנין הוא קנין אתן ולא מהני ואין חיוב עליו אלא מחמת הבושת לכן הוא פטור אם נותן הקנס, וצריך לומר הא שעושים קנין במדינות פולין מן בעלי הדברים אינו אלא לאמת הדברים וכל זה איירי מחמת הקנין והקנס אז הוא פטור כשנותן הקנס מיהו עדיין יש על החוזר חיוב החרם ל"מ למנהג שכותבים במדינות פולין בפירוש הקנס אל יפטור את החרם פשיטא לא יצא י"ח אף שיתן הקנס וכ"כ הב"ח בח"ה שם אלא אפי' אם כותבים סתם שנעשה בחרם ובקנס ס"ל למהר"מ מינץ ומהר"א בן ששון אפי' אם נותן הקנס אינו פטור מן החרם כמ"ש בתשובותיהם והבאתי בסימן הקודם ולא כב"ח, מיהו הסמ"ע כתב שם דאינם מקבלין החרם בפירוש אלא מחמת הקנין והקנין הוא קנין אתן אין החרם חל אפילו אם כותבין בפירוש הקנס אל יפטור את החרם והט"ז בי"ד סימן רל"ו פסק נמי כב"ח דאינו פטור מהחרם וצריך התרה ובספר ב"ה כתב וכל ימינו לא פסקנו לבטל החרם מחמת שנותן הקנס רק כשהיה ברצון הצדדים וכן עיקר דאינו פטור מן החרם אלא אם כן ברצון הבעל דבר, מיהו אם הוא נותן הקנס אין הבעל דבר יכול לכופו אלא הב"ד יכולים לכופו בשביל החרם שם בתשובות מהר"מ מינץ ובלא החרם שכותבים יש חרם הקהלות כמ"ש בהג"מ דיבמות ובד"מ הביא דבריו שכתב יש חרם הקהלות על מי שחוזר מהשידוך ואין לו היתר אלא בהתרת הרבה אנשים או שיפטרו זה לזה, לפ"ז י"ל מ"ש בתשובת מהרי"ו סימן קל"ז חזינן כמה זימנין דחוזרים בו ונותנים הקנס בלא התרה לא קאמר אלא דלא חששו משום חרם הקהלות כיון שלא נזכר בשאר פוסקים אבל אם כותבים חרם בזה מודה אפילו אם נותן קנס אינו פטור מן החרם ועיין ביו"ד שם כ' בהג"ה שנים הנשבעים זה לזה ועבר אחד מהם אף השני פטור והיינו דברי המרדכי וכתב דנלמד מש"ס פ"ק דסוטה ובטורי זהב שם נכנס בדוחקים מהיכא למד המרדכי ושמעתי ממו"ח הגאון מהר"ר ליב ז"ל דלמד משבועת אברהם ואבימלך דאיתא בסוטה דף ז' והוא יחל להושיע את ישראל הוחל שבועתו של אבימלך ופרש"י לפי שהם עברו על השבועה בתחלה, וכל זה איירי למ"ד דקנין אתן לא מהני ויש אומרים קנין אתן מהני ויש לפרש דברי מהרי"ו שם בתשו' בשני אופנים, א' קנין אתן מהני היינו אם נעשה קנין סודר ליתן לא' מתנה זכה אותו פלוני במתנה ואם מת הנותן צריכים בניו לקיים ומכל שכן אם הוא חי דצריך לקיים ומוציאים ממנו אבל אם לא עשה קנין ליתן מתנה אלא עשה קנין ליתן שטר מתנה או שטר כתובה לאשתו אז כופין אותו כשהוא חי לקיים הקנין ויתן אותו שטר אבל מ"מ לא זכה אותו פלוני במתנה כיון שלא נכתב השטר ואם מת הנותן ולא נתן השטר אין מוציאין מיורשין המעו' עוד יש לפרש בע"א אפילו אם עשה ק"ס ליתן מתנה לפלוני אין שום זכו' להמקבל אלא כופין את הנותן לקיים הקנין ואם מת ולא נתן אין מוציאין מיורשיו, ובמהרי"ו משמע דלא הכריע בין הדיעות אם קנין אתן מהני וכ"כ ב"ח בח"ה סימן רמ"ה ולא כח"מ שכ' דמהרי"ו ס"ל קנין אתן מהני ודברי הרב רמ"א בהג"ה בח"ה שם תמוה שכתב ומהרי"ו פסק כדעה הראשונה דקנין אתן לא מהני וליתא דהא לא הכריע שם וכבר הקשה עליו בב"ח שם ואפשר לומר דס"ל כפי' השני שכתבתי אפילו אם קנין אתן מהני מ"מ אין שום זכות למקבל כל זמן שלא נתן ושם משמע לדעת הב"י דס"ל למ"ד קנין אתן מהני זוכה המקבל ע"ז כתב מהרי"ו פסק כדעה הראשונה דלא זכה כלום ואם מת הנותן אין מוציאין מיורשיו נמצא קנין אתן לא אתברר הלכתא לכן אין מוציאים מיורשיו ואפילו ממנו אין מוציאים מספקא דלמא הלכתא קנין אתן לא מהני ואינו חייב כלום, ומה שמוציאים הקנס מצד העובר וחוזר משידוך היינו מפני הבושת ודוקא כשהוא חי אבל אם מת פטורים היורשים אלא א"כ נתן ש"ח ליד הבעל הדבר או אם מתחייב את עצמו נגד הצד השני בחוב גמור והצד השני נותן לו כתב אם יגמור השידוך הוא פטור מחוב ההוא כמ"ש חכמי ספרדיי' אז אפילו אם הוא מת צריכי' היורשים לשלם החוב, וא"ל לפ"ז מנ"ל להטור דחכמי ספרדי' פליגי על תוס' שכתבו בשידוכי' ליכא אסמכתא וח"ס ס"ל דאיכא אסמכתא מדעשאו חיוב כהנ"ל מנ"ל להוכיח מזה דס"ל דאיכא אסמכתא דלמא הא דעשאו חיוב כהנ"ל כי היכא דלא מהני תו טענות אונס אפילו אם ימות חייבי' היורשין לקיים ולא עשאו משום חשש אסמכתא וכן הקשה בנ"ש וי"ל דדייק מדברי הרמב"ם שכ' בשמם בכל אסמכתא ושידוכי' וכל כיוצא בזה עושים חיוב כהנ"ל ש"מ אם לא עשה חיוב בזה הוי אסמכתא:

משום דהוי כנדר. הסמ"ע בסימן קכ"ה כתב שיכול להתיר הנדר כל זמן שהוא בידו כמו בנודר לצדק' כמ"ש בי"ד סימן רכ"ח, כתב בתשו' מהרי"ל מי שכתב להלביש בתו לפי כבודו צריך לקיים כי הזוג עניים הם בשעת השידוכים ואפילו אם אבי החתן ג"כ התחייב את עצמו להלביש את בנו מ"מ לא נתלה זה בזה האב שעשה שידוך עם בנו ואח"כ רוצה שיסלק הצד השני את הנדוני' והוא דוחה לאב ואומר לאו בעל דברים דידי את כי המעות מגיע להחתן ולהחתן אומר שהוא לא היה בשעת התנאים וא"י כלום רק שמע מאביו השיב ר"ת דיכתוב החתן הרשאה לאביו ואז חייב לסלק לאביו דאז אביו שלוחו של החתן וא"י הצד השני לדחות את אבי החתן תשו' מהר"מ ב"ב סימן קפ"ז וכלבו:

החתן צריך לשלם. אפילו אם הוא ת"ח ש"ס:

איש כו'. ממש"ש לא בשטרי פסיקתא כו' ושם הם בעצמם שפוסקים. מ"מ וכ"מ:

ואין חילוק כו'. דדוקא באב חילקו משום איקרובי דעתא כו' וראיה דהא במתני' שם בנשואין שניים ושם במתנית' ניסת לאחר כו' וה"ה בדידיה:

ודוקא בדברים כו'. כמ"ש צ' א' קטן שהשיאו כו' שע"מ כן כו' הלא"ה לא ודוקא מנה ומאתים כו' ונמי אין חוששין שמא נתרצה הבן כמ"ש ברפ"ב דקדושין וע' בהג"מ סי' כ"ח:

והוא שיהיו כו'. רמב"ם וכמ"ש בח"מ סימן ס' אבל בע"ה חולק ע"ז וע' הגמ"ר:

לפיכך כו'. כן פי' הרמב"ם ויש בזה שיטות אחרות:

בין קטנה כו'. גמרא שם:

וי"א דבעינן כו'. עתוס' שם ק"ט א' ד"ה תשב כו' ובקדושין ס' ב ד"ה הן כו':

וכן אם כו'. עתו' דכתובות נ"ג א' ד"ה השתא כו':

וי"א כו'. ממ"ש כמה אתה כו':

הדברים כו'. במתני' שם מתו בנותיהן כו' ובגמרא שם בשקנו מידו וכנ"ל בש"ע ודברים אלו לא כו':

אבל אם כו'. משום דהוי קנין אתן ועמש"ש:

וכל הדברים כו'. כמ"ש הרי"ף ורא"ש וש"פ בפ"ד דב"מ בשם ירוש':

וכן בעשיר כו'. גמרא שם:

החתן כו'. מתני' בפ' ג"כ כו' אין כותבין כו' ומוקמינן בכתובות וקדושין שם בשטרי פסיקתא:

ואמרה לו וכמה אתה נותן לי או כותב לי. נראה דלי לאו דוקא ה"ה אם פסקה על בתה כמה אתה נותן מזונות לבתי ג"כ קנתה הבת דהא בגמרא בכתובות דף ק"א ע"א ע"ב מוקי ההיא דהנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה בשטרי פסיקתא (ופרש"י החתן והכלה פוסקין תנאי' ביניה' בפני עדי' וכו' וכדרב גידל דס"ל אף על גב דלא היה קנין ביניה' כדאקמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברי' הנקני' באמירה) ולאו דוקא בתה דה"ה שאר קרובי שלה וכן אם הוא התנה עמה שתעשה פירות לבניו או לקרוביו:

ואין חילוק בזה בין נשואין ראשוני' לשניים. נראה דמוכח כן מן הגמרא דהא ההיא דהנושא שהבאתי בסמוך לפני זה יש לה בת מבעלה הראשון והיא פוסקת עמו שיזון את בתה ומחוייב הוא לקיים מה שפסק לה אעפ"י שנשואין שניים הוא לה ויש לדחות דלא הקפידו בירושלמי לחלק בין נשואין ראשוני' לשני' (הביאו הטור סק"ב והרב המחבר בסמוך אח"ז) רק על המחייב עצמו ולא על המקבל וההוא דהנושא מיירי ג"כ שהוא בחור והוא לו נישואין ראשוני' ע"כ קנתה הבת ע"כ לא החליט הריב"ש דין זה רק כתב דאפשר לומר כן ושכן נראה מדברי הרמב"ם:

אינו נקנה באמירה. משמע אבל אם קנו מן האב מחוייב לקיים הבן מה שנתחייב האב ולא ידעתי איך יכול האב לחייב את בנו והמרדכי כתב אין פיסוק הקדושין שלו לא מעלה ולא מוריד כמו על אדם אחר ובאחר ודאי לא מהני אפי' קנין:

שפסקו מצויי' ברשות'. ודוקא שנתן לה בלשון מתנה דלא יהא אמירה בשעת קידושין גדולה מקנין שלא בשעת קידושין וכשם דקנין לא מהני למה שאינו ברשותו כך אמירה לא מהני אבל אם חייב עצמו או שיעבד לה כל נכסיו לסך מסויי' דבהאי גוונא מהני קנין אף שאינו בידו ה"ה בשעת קידושין מהני אמירה וכן פסק הריב"ש בסי' שמ"ה:

לפיכך אפי' נכתבו אינם כשטר. כלו' אם כתבו בשטר בפנינו עדי' אמר פלוני לפלוני כמה אתה נותן וכו' כלו' מאחר שכתבו דברי' כהווייתן ולא עלה על דעתם להשתעבד באמירה שלהם משום הנאה אתחתני אהדדי אלא אצל בני חורין ולא אצל משועבדי' כ"כ המ"מ פ"ו מהל' זכיה ומשמע להדיא אם כתוב בשטר אמרו לנו פלוני ופלוני כתבו וחתמו בשטר ותנו ליד כל א' פשיטא דהוי כשטר גמור דלא גרע פסיקא זו משאר שטרות הנכתבי' בידיעת המתחייבים ומיהו אם הפסק' על דבר בעין יכולין לטעון פרעתי וכמו שהאריך הריב"ש בסי' שמ"ה:

ובנשואין הראשוני'. לשון הרמב"ם שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנשואין הראשוני' גמר ומקנה ליה באמירה ומשמע שהאב הפוסק לבנו בחור אף שהכלה היא אלמנה מ"מ קנה הבן במה שפסק לו האב וכן להיפוך אם פוסק לבתו הבתולה אף שהחתן אלמן קנתה הבת וא"צ שיהיה לשניה' נשואין ראשוני' ואין קפידא רק על הזוכה וכמ"ש לעיל ס"ק ב' בההיא דפוסק לזון בת אשתו:

וי"א דבעינן דעמדו וקדשו מיד. הריב"ש כתב אפשר דה"ה בשעת נשואין אעפ"י שקדש כבר וכו' ורב גידל נקט וקדשו לרבותא וכו' ע"ש ועיין לקמן סי' ס"ח סעיף ח' כתב דיש חולקין:

דהתנו כן ביחד. לאו דוקא ביחד ה"ה אם התנה א' כגון ההיא דהנושא דהוא התנה עמו דרך תנאי שיזון את בתה אף שהוא לא התנה עמה אבל אם הוא אומר מעצמו אני איזון בתך כך וכך שני' יכול לחזור דהוי פטומי מילי וע' בריב"ש:

או אשה שפסקה לבתה. כלו' שפסקה ליתן לבתה לא קנתה הבת מה שפסקה לה אמה בלא קנין אבל האם שפסקה עם בעלה ע"מ שתזון את בתה קנתה הבת דהת' הבעל מחייב בעצמו מחמת חיבת האם דמה לי פוסק לה או לבתה או לאחר על פיה וכבר כתבתי זה למעלה:

הדברי' הנקנין באמירה. כלו' אעפ"י שנתבאר בסי' שלפני זה סעיף ו' בהג"ה שאם מת הפוסק אין היורשי' צריכי' לקיים היינו שלא היה שום חיוב על הפוסק רק מצד הקנס וכיון שמת פטורי' מן הקנס אבל בסי' זה דמיירי שפסק בשעת קידושין דאז קנתה הבת מיד בשעת פסיקה ודאי מחוייבי' היורשי' לקיים והחתן מוציא מהם מבני חרי ואם היה שם קנין בשעת הפסיקא הוי כשטר ומוצי' ממשעבדי:

וי"א דאין מנכין לבת מירושתה. דין זה לכאורה הוא פשוט דלמה ינכו לה מירושתה והיא כבר זכתה מחיי' והחתן מוציא הנדן מכח הפסיקא שהיתה בשעת קידושין והבת באה מכח ירושת' כמו שאר הבנות והטעם שכתב הרב דין זה בשם י"א כי מהרי"ו פסק בתשובה סי' ק"ד על מי שעשה פסיקא שלא בשעת קידושין ואח"כ מת האב וכתב דלא זכה הבן ליקח בראש כל אשר קצב לו אביו דמאיזה טעם יזכה דאין כאן מתנת ש"מ ולא מצוה מחמת מיתה וכו' ואי משום אומדנא וכו' דוק לאידך גיסא דדילמא כל מה שקצב לו היינו דוקא בחייו אבל לאחר מותו כיון דנפלו נכסי קמיה בני' ולהאי בן אית ליה נמי חלק בהדייהו לא ניחא ליה לאב להעביר נחלה משאר בני' עכ"ל והנה סברא זו אפשר ג"כ לאמר אף בנ"ד שעשה פסיקא בשעת קידושין זוכה מיד מ"מ איכא למימר היינו דוקא בחייו ע"כ כתב דין זה בלשון י"א כלומר שאינו פשוט כ"כ וכך כתב הד"מ על דברי מהרי"ו דמשמע קצת מדבריו דאם היה שם קנין אין מנכין לו מחלק ירושתו אלא נוטל תחלה מה שפסק מן האמצע עד כאן לשונו ועיין בח"ה סימן רפ"ו סעיף ג' בהג"ה לכאורה שם פסק להיפך שאם מת האב קודם שנכנס הבן לחופה לא זכה הבן וכן פסק שם הסמ"ע בשם מהרי"ו גם גבי בת דלא זכתה ויש ליישב דכאן פסק ע"פ תשובת הריב"ש דמיירי דהקנין היה שיתן לבתו ובח"ה מיירי ע"פ תשובת מהרי"ו שהקנין היה שיתן קנס לצד שכנגדו ע"כ לא זכו הבן או הבת כי לא הקנה להם ולמעשה צ"ע קנין שלנו אם הוא להזוג או להצד שכנגדו:

עיין בח"ה סי' רמ"ה. ועיין בסמ"ע שם מ"ש בזה ולדעתי דברי הרב מהרמ"א שם ודברי הסמ"ע מגומגמים דבמהרי"ו משמע דקנין אתן מהני רק דלא זכתה מיד וע"כ אם היה הקנין לבן או לבת מהני אף דהוא קנין אתן ואין להאריך כאן:

משום דהוי כנדר. עיין בתשובת מהרי"ל סי' ס"ד על מי שכתב להלביש בתו לפי כבודו דצריך לקיים נדרו כי הזוג עניים היו בשעת השידוכין ואף שאבי החתן ג"כ נתחייב להלביש את בנו מ"מ לא נתלו זה בזה עיין עוד שם:

אבל אם רוצה להשליש המעות. כלו' אם אינו מאמין לו שמא יתן לו הנדן והוא לא יכנוס אזי נותן הנדן ביד שליש אחר החופה ואז נותן השליש ליד החתן:

והוא מרגיל קטטה עם הבת. בח"ה סי' ע"ג סעיף ח' בהג"ה כתב ויש לחוש שירגיל יותר אם יתן לו א"צ ליתן לו והוא מדברי מהרי"ק ע"ש שכתב מילתא בטעמא:

סעיף א' והוא שיהי' הדברים שפסקי מצוים ברשותם וכו' נ"ב עי' מ"ש בזה בעזה"י בתשובתי ל"ק ביטשאטש קנה מקומה בחו"מ סי' קע"ו מהדורא ג' שם ישבנו דעת הבעל עיטור החולק בזה גם כתבנו כמה חלוקי דינים די"ל דלא פליגי הפוסקים כלל ייע"ש בעזה"י ודו"ק. הנה בדבר דשכיחא שח"ו אם חתן או כלה נעשו כחולי מסוכן קורעין התנאים אם אח"כ כשהבריאו יכול צד השני לכופו לקיים התנאים או לא וגם אם יש ביד אחד לקרוע התנאים בלי רצון השני נראה לפענ"ד דודאי יכולין הם לקרעו בלי רצון השני ומכ"ש דאין ביד השני לכופו אח"כ לקיים התנאים ואם כי ראיתי בשבות יעקב ח"א שכ' להיפוך אין דבריו נראין כלל שכ' כן רק מסברא דנפשאי בלי ראי' וטעם הגון וגם כ' שהוא מנהג נשים ולדעתו הוא מנהג נכון מאד דהרי גבי קטלנית הוי חד דעה דמזל גורם וא"כ לפ"ז גם בשדוכין בלי נשואין נמי מזל גורם אף גם למ"ד מעיין גורם (וכן באיש דלא אמרי' מזל גורם לישא אחרת) היינו רק לאסרה לכל העולם אף לשאר אנשים אבל לאותו איש ודאי י"ל מזל גורם דהרי אחז"ל בית תנוק ואשה אע"פ שאין נחוש יש סי' וע"ש פרש"י וא"כ ה"ה להיפוך האשה סי' לבעלה והאיש סי' לאשה לכך ראוי הוא לקרוע התנאים ואף בלי דעת השני דהרי אחז"ל וקי"ל כן (בסי' נון) דאף בהימר אבי החתן והכלה או אחי' בטל השידוך מכח אומדנא ומכ"ש אם נחלה אחד מהם וכמ"ש בש"ס נדרים פ"ד דאף בהדירו מותר לכנוס לבקרו דמחיותי' לא אדרי' א"כ אף בנדר ממש אמרי' דמחיותי' לא אדרי' מכ"ש בתנאים לכך ודאי דמותר לקרעם בלי דעת השני ועצה נכונה היא ולא מנהג נשים ומכ"ש אם חזרו לבורים ויתכן להיות שבאמצעית זה נתרפא דאין ביד השני לכופו לקיים השידוך ופטור מקנס והוצאות רק יחזיר זה את זה המתנות ולא יותר וכן ראוי לעשות שלא יקיימו השנית התנאים כי לדעתי לא יעלה זווגם יפה והשומע לדברינו יבוא עליו ברכת טוב ודוק. וע' בח"מ ס"ק ב' מ"ש שאין ראי' מפ' הנושא וכו' ולפענ"ד יש ראי' גמורה שם ממה דאיתא בסוגיא מי לא עסקי' דגרשה ואהדרה וכו' וע"כ פריך דמתני' מיירי אף בגרשה ואהדר' וא"כ האיך אפשר דמיירי בקנין א"כ מאי פסקא וגם הבנות יטרפו ממשועבדים משמע אבל אי נימא דמיירי בלא קנין רק כדרב גידל בשטרי פסיקתא ניחא אף בגרשה ואהדרה ואי נימא דבעי' שיהי' מחזר א"כ גם בזה אינו ניחא דא"כ בגרשה ואהדרה אף בת אשתו לא תטרוף ממשעבדי אלא ודאי דגם זה הוי דברים הנקנים באמירה ע"כ מקשה דוקא אי נימא דמיירי בקנין אבל אי בלא קנין ניחא ויש ראי' גמורה מזה ואפשר דגם מזה אין ראי' דדוקא בנשואין שניים שנושא אשה אחרת אז לא הוי דברים הנקנים באמירה אבל כשמחזיר אשתו הראשונה כיון דעביד אסורא במה שגרשה כמו שמבואר באהע"ז (סי' ק"ט) המגרש אשתו הראשונה והשתא כשמחזירה שפיר עביד מצוה וגמר ומקנה לה כמו בנשואין הראשונים ואין ראי' מזה וצ"ע ודוק:

בהגה (תנאים חדשים) הכתבים הנהוגים בעת נשואין שטרי תנאים אחרונים ושטר חצי זכר ושטר חליצה אם מסר מודעא קודם שקיבל עליהם בקנין סודר צל"ע אם נדונים כמתנה דלא בעינן הכרנו באונסיה או כמכירה וכעת לא עיינתי כלל בזה ונראה נוטה דהוה ליה מכר שהנשואים נגמרים רק על פי כתבים הללו וגם שלפעמים על ידי עקשנות גדול גורמים שנוי בכתבים אלו או שנשמטים מלכתבם כלל והנשואים הם בלי קנין סודר על כתבים אלו על כל זה כיון שדעת רוב הבריות להקפיד בזה. ורק על פיהם נגמר הזיווג הרי זה כמכירה אין צריך לומר בשטר חצי זכר שהוא נגד שטר חליצה אך גם בתנאים גם היכא שאין החיוב רק על צד אחד על כל זה יש בזה תורת מכירה ממש ועיין בנחלת שבעה אודות כתיבת ביטול מודעות בכתבים גם בקנין סודר סתם וצלע"ע קצת:
יש עושים שנויים אודות תנאים אחרונים. שמשמיטין את עצמם אחר כך מלשלם על ידי תחבולות וכן יש עושים תחבולות אודות השלשת הנדוניא יש קצת זכות בזה מצד לשון חז"ל שחרר עבדך ותן לה. והרי לפי כמה דיעות יש בשחרור עבד צד איסור עשה. גם כשאיננו עושה רק להנאת המשחרר וכן משמע בההיא דשחרור כדי להשלים למנין אך אין מזה הכרע כלל כי כדי להציל את עצמו ממיתה אסור בממון חברו וכמו שאמרו חז"ל בבבא קמא גבי עדשים או שעורים ויבקעו הגיבורים כו' וכל שכן בזה שגם באמתא דאיתעביד בה איסור יש שקלא וטריא היאך הי' השחרור מכל שכן בבוגרת מוחזקת בכשרות ויש לומר שלאו דוקא נקטו שחרר עבדך. רק כעין דרך הפלגה וגוזמא להסוברים ששחרור אסור תמיד. וגם אם הותר בזה איסור שחרור וכמו שמותר למכור ספר תורה הק' כדי להשיא יתומה עניה. מכל מקום אין זה ענין לגבי הונאת דעת הבריות בעניני ממון שהונאה היא שוה לאיסור גניבה וגזל כבריש פרק איזהו נשך ורק כשהוא עושה לפי תומו על פי בטחון בהשי"ת שיזמין לו לשלם את כל מה שמבטיח בשטרי תנאים אחרונים או ראשונים. שבזה קיימא לן דלא שייך איסור על ההשמטה. וכמ"ש במק"א בזה בשם הסמ"ע רס"י של"ט וגם שהוא מעות שלא לוה ולאו איסרו הבא לידו הוא על כל זה גם שאין זה יוצא בדיינים על פי איזה תחבולה שעושה כיון שלפי האמתיות הי' זה יוצא בדיינים על פי התחייבותו הרי כל שיוצא בדיינים נדון כגניבה או גזל וכנ"ל והרי כל השמטה אין דיינים מבחינים בזה והוא דברים מסורים ללב אם משמיט את עצמו על מנת לשלם ועל פי הרוב ניתן ליד דיינים לעשות סדר בעל חוב ולא מהני לו השמטתו גם כשהיא על מנת לשלם אחר כך וכל שהגיע לפני דיינים ופסקו לשלם תיכף כשאינו מקיים הפסק דין דדיינים נראה שגם הסמ"ע יודה שאסור לו להשמיט את עצמו על מנת לשלם אחר כך וצלע"ע בזה ויש פרטים רבים בזה ועל כל פנים יש איזה צד זכות במי שמרחיב הזמן על מנת לשלם כשיתבעו הזוג כשיהי' לו ויהי' היאך שיהי' בסוף בין שיהי' לו וישלם בין שלא יהי' לו אחר כך מה לשלם יש עליו צד זכות בזה כיון שהלך בדרך תמים לבטוח בהשי"ת:
מה שכתבתי לעיל בשנויים שעושים בהנדוניות. הנה יש שעושים אמתלאות בזה. מצד שאין נכון לישא אשה לשם ממון. וכתוב בספרי יראים ז"ל שלא להתקוטט אודות נדוניא ומלבושים. על ידי זה הם סוברים שעושים בחינת עם עקש תתפתל וסוברים שאין בזה משום ממון שאינו שלו. כיון שמרבים עליו עול מוהר ומתן הוא מצד עינים בממון. וכהנה אמתלאות מצד שעל פי הרוב הוא מוחל אחר כך. אך על כל זה שומר נפשו ירחק מזה וכל כיוצא בזה כיון שכתבתי במק"א שבעם בני ישראל רק מחשבה טובה לבדה מצטרפת והרי מצד מהיות טוב כו' כל עם בני ישראל ועל כל פנים רובא דרובא מהנושאים לפי הממון. כוונתם בבחינת בצל החכמה בצל הכסף. והרי זה כנושא רק לשם שמים. ואם כן ח"ו לעשות בזה שום רמיה ואונייה. והמקילים דעתן מצד שיש ספק ספיקא בזה. ספק שכוונתו רק לשם בצע וקבוע דבני עולם עושה זה בגדר ספק שקול. ספק שיורחב גבולו וישלם ועוד אמתלאות בזה. ועל ידי זה בחינת חסד ואמת נפגשו בבחינת התנגדות כי עולם חסד יבנה באהבת נשים בבחינת זיווג שכל זה בחינת אהבת חסד והונהג בזה כמה מיני הפוכי במילי עד שכמעט אי אפשר להם בלי שקרים ועל ידי זה יש התנגדות לשלום וגם דליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא על כל זה הוא רק מבחינת איבה בבחינת ואיבה אשית כו' ושראן בפרודא וסיימין בחבורא מה שאין כן כשמטים עקלקלותם ברמיה יש התנגדות לשלום הרי שלום נושק ומתווך לחסד ואמת שיהיו לאחדים בידו בלי רמיה ועל ידי בחינת צדק שהוא מדת חסידות שלא לשתף אהבת בצע לאהבת המצוה רק ידע בבירור שאהבת המצוות הם אצלו עיקר ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. ועושה העיקר עיקר והטפל טפל על ידי זה השדכנים עושים הפוכי במילי בזה במה שהיא עבידא לגלויי ואין נעשה גרעון על ידי זה לבסוף בהעלמה רק מלמדים אותו על ידי רבוי ריעים שלא יעשה הטפל עיקר נמצא שצדק נושק ועושה תיווך. שעל ידי זה בחינת צדק וחסד ההפוכי במילי הוא גם כן בבחינת נתיב לדרך האמת ועל ידי מה שאמת מארץ תצמח. וצדק מושגח להשי"ת שבוחן כליות שהוא עושה העיקר עיקר כדרך בחינת הצדק ועל ידי זה אין שום רמיה בההנהגה הגלויה בבחינת החסד. אז גם ה' יתן הטוב. שיולידו נשמה קדושה שחלקו של השי"ת עשרה דברים שנותן בההולדה יהי' על צד היותר טוב וארצינו תתן יבולה על ידי ההצלה מבחינת מתהלל במתת שקר יהי' שובע בעולם על צד היותר טוב:
מזוכות על שלחנו הנהוג להתחייב נגד זוג בניו כתב באור"ות סי' ס' שחייב ליתן לה בעת לידתה מאכלים יקרים הנהוגים להנתן בעת לידה כן כתב בשם השבות יעקב ז"ל וכמדומה שנוהגים במדינות אלו ליתן רק על לידה ראשונה ואם באיזה מקומות ידוע המנהג שרק לידה אחת נותנים פשיטא שאין אחר מנהג כלום בזה אך בסתמיות נראה שאי אפשר להוציא מכלל חובותיו להספיק להם משך ההיא שגם דקיימא לן שם שאין מוטל עליו רק מאכלים בזמן בריאותם מכל מקום הטעם הוא משום דרוב נשים הן הם בבריאות לנכון. מה שאין כן לידה רוב נשים מתעברות ויולדות כמו שאמרו חז"ל. וגם שאין הולכין בממון אחר הרוב. מכל מקום זה גלוי מלתא בעלמא. שמקבלים על עצמם כפי סגנון רוב בני העולם. וכן אודות סגנון המאכלים וברכת הבית פשוט לכ"ע שמכריעין על פי סגנון רוב העולם וכן הוא בזה ממילא אין לפני ספר הק' שבות יעקב ז"ל כעת לעיין בו בזה וכנראה שטעמיה בסגנון זה ומצד זה ממילא כן הוא גם בכמה לידות זו אחר זו מה שהוא כפי סגנון רוב נשים דעלמא מה שאין כן אם נמצא אחת שיולדות בכל שנה בזה צלע"ע:
וכן אודות הספקת הולד אם מוטל על המתחייב לזון הזוג. גם כן מוכרע מצד המנהג שלא שמענו מי שימאן מלזון נכדו בזמן מזונות שנותן לבניו הזוג. ואולי אין בזה מנהג קבוע. כי את שקונים חלב ולחם לפי הטף. ואין להם בביתם. אולי מצווים להזוג שיקנו משלהם לילדיהם. אך בדיעבד אם כבר זן להילדים גם כן ורוצה לתבוע אחר כך עבור זה או אולי גם כשרוצה לנכות עבור זה מהמגיע להזוג ממנו. נראה באולי להכריע על פי מנהגא שלא שמענו מי שינכה עבור זה או שיתבע וצלע"ע:
וכשיש סכסוך בין הזוג וזן רק לאחד מהם זמן מה שהחשבון הוא לפי הנפשות. וכבסי' ס' בחו"מ וע' באה"ע סי' קי"ד וע'. אם טוען מי שהי' הסכסוך על ידו או על ידי מי שהי' בידו למחות. שעכשיו שנסתלק הסכסוך יהי' המזונות במקום זמן הראשון. ויש ביני ביני יוקרא או זולא בהמזונות. או הפרש מצד שנתגדלו הילדים והוא זנם כנ"ל. נראה שמה שכותבין בשטרות שנים רצופים הוא לטובת הזוג שלא יוכל לדחותם לאחר זמן. גם שממילא קיימא לן בפסח סתם שהוא פסח ראשון. דאם לא כן בטל השטר או התנאי לגמרי על כל זה כבר נהגו לכתוב בשטרות גם לישני יתירי לפרש יותר מפני הטועים. אך לגבי המקבלים נראה שהברירה בידם לאחר ולעכב קבלתם עד זמן שירצו אך אולי כדקיימא לן פרעון בעל כרחו שמיה פרעון כן הוא בזה שיוכל להקדים כרצונו וצלע"ע:
אחד נתן לבתו קודם שקנו לה מה שקורים שטערין טיכל. את שטערין טיכל שלו. ולבשתו שנה כפי מדובר שהי' ביניהם ואחר כך שנה אחת יותר מהמדובר ואחר כך אמר לה שבאם לא יסלק לה סך כך וכך יוחלט לה בזמן פלוני ואחר כך חזר בו. לפום רהיטא לא ראיתי כעת גבי מטלטלין שיועיל משיכה או הגבהה לפניו גם בלי חזק וקני כדקיימא לן גבי קרקע אך גם בקרקע שמועיל בו לפניו. כתב בסמ"ע ז"ל הטעם משום שיש גלוי דעת מדלא מיחה בו. והרי בנדון הנ"ל לא שייך כן שהרי גם בלי מקח והקנאה חזינן דלא מיחה בה שנה השניה. וגם שיש מקום לומר שהי' לו למחות כיון שדעתה במשיכתה בודאי על דעת תנאי הראשון כדקיימא לן שכל העושה על דעת הראשונה הוא עושה על ידי זה הי' לו למחות בידה עכשיו ביותר מכפי הקודם אך על כל זה יכול הוא לומר שידע שבלי אמירתו משך וקני אין הקנאה על ידי משיכה או על ידי הגבהתה. ומה שמוטל למחות הוא רק מצד חזקה שאין אדם רואה שנוטלים משלו ושותק וכמו חזקה דלא שדי אינש זוזי בכדי מה שאין כן בזה שידוע שאין קפידא והוה ליה ככל שאין להם חזקה זה על זה במקרקע מצד שאין קפידא ביניהם בן בנכסי אביו וצלע"ע. ובנדון הנ"ל הי' אחר שני שנים הלואה ליד האב מבתו מעות שהי' לה שתקנה לה שטערין טיכל ואז הי' המדובר על זמן המוגבל בזה נראה פשוט דלא שייך לומר מדלא מיחה שהרי אין הכרע על ידי ההגבהה על קנין שאם אין הקנאה הרי החוב בתקפו ועד שישולם לובשת השטערין טיכעל כפי המדובר שביניהם. אך מצד שהי' נכון שיעשו היתר ביניהם מצד לא ישכור ממנו בפחות גם בדלא קיימי לאגרא ולא עביד למיגר. ומכל שכן שמסתמא אלו סילק המעות שהוכנו לקנות שטערין טיכל לא הי' האב מניח מאז משלו השטערין טיכל ביד בתו בין אם השטערין טיכל הי' עומד להמכר בין שהי' עומד להתקשט בו אשתו בין שהי' עומד שיוכל ללוות על זה מעות על פי משכון שיתקשטו בו ביני ביני על פי היתר או שהי' נקל לו ביותר ללוות על פי משכון. ועל כל זה שגו בזה ולא עשו היתר על פי זה הי' שייך לומר שמצד חזקה דלא שביק אינש היתירא ואכיל איסורא. מסתמא ניחא ליה ביותר שההגבה תהי' בתורת קנין כדי שלא יהי' מאז והלאה על כל פנים דררא דאיסורא בזה אך הרי אפשר שינכה עבור הקישוט ואין כאן איסור ואדרבא אם מחליט בסך ההלואה לא יהי' עומד אחר כך לנכות עבור הקישוט ולומר שהי' נוטל פחות מזה וכלול בזה עבור הקישוט אין לומר כן במדובר שהי' רק בתורת מקח בשווי זה וגם שאפשר שאחר כך תשלם לו בתו עבור הקישוט מכל מקום יש מקום לומר שאין לתלות שיהי' דעתם בדרך זבין וזבין תגרא איקרי ויותר טוב הי' לו לנכות תיכף ומכל שכן שקשה גזל הנאכל ומכל שכן שבעת הקנאה מתעבד איסורא חוץ השימה על מה שאין נכון אז וגם אם הי' דעתם לנכות אחר כך אולי אין זה מועיל. אך הסברא נוטה שאי אפשר להיות סמכא דעתיה שתנכה לו בתו. כיון שלא הי' מדובר ביניהם על זה מתחלה. גם נראה דלא שייך בזה חזקה לא שביק היתרא כיון שלא הי' בו דעת לשאול בזה והי' אומר מותר ובפרט עכשיו שההיתר עסקא נקל לעשותו ואין חושש בו מאומה והי' יכול לעשותו בעצמו רק שהי' סבור שמותר לגמרי:
כתב שכתוב בו מאב לבנו חיוב אחר המזונות שיתן לו ויש כתב בפני עצמו שמשך המזונות הוא שני שנים ולא מתדר להזוג אצלו ומשלם להם כפי ברכת הבית כידוע. נראה שזמן פרעון השטר הוא תיכף שאינם ניזונים אצלו. גם שכתב של המזונות נכתב קודם ודאי ובסמוך לכתב זה והרי זה כההפרש שבין לשון שנה או חדשים וכדומה דדרשינן לשון הדיוט בזה. וכיון שהי' יכול לומר לחדשים ואמר לשנה אבד חודש העיבור. וכן הוא בזה שכיון שהי' יכול להזכיר בסוף שני שנים והזכיר רק בסוף המזונות הגבול הוא רק כפי מה שניזונים שם. ויש גם כן סברא לזה מצד סוגיא דעלמא שכל זמן היותם שם בביתו ניזונים הסדר להמתין כסף ושוה כסף מה שאין כן כשמסתלקים מהבית ההיא או רק על ידי שניזונים שם משלהם שהוא בעיניהם כדירה בריחוק מקום וגם שידוע שהסופר בעיר כתב הלשון מעצמו. ויכול להיות שבשעת הקנין סודר הי' הלשון בסגנון אחר. על כל זה שייך בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ודיינינין שהי' הלשון בשעת הקנין סודר כעין השטר או שעל כל פנים הי' לשון סתום או שני לשונות לכאן ולכאן וסמך את עצמו שיהי' כפי שיכתוב הסופר וכנהוג בכל סתם חתימות עסי' מ"ח בחו"מ או בכל טופסי שטרות הנהוגין גם שבעלי הקנין סודר אינם יודעים כלל מנאמנות וכמה יפויים. רק שהסתמיות שלהם הוא על מנת שיוכתב כרצון הסופר על צד היותר טוב:
מה שנוהגים ליתן מזונות לזוג אחר החתונה. נראה ששייך בזה כעין סגנון יששכר וזבולון ז"ל שמספיק שלא יהי' בסגנון רחיים בצווארו ועל ידי זה לומד היטב. וכתבתי במק"א דצל"ע אם קונים הזוג הנדן המושלש. ואם אינם קונים עד אחר הנשואין יש משום צדקה בהנדן הניתן כמ"ש בשם מוהרי"ל ז"ל שמה שמבטיחים ליתן לבניו לנשואיהם הוה ליה נדר צדקה. כיון שבשעת השידוך אין להזוג מאתים זוז וכן הוא בהנוהגים לסלק הנדן מעט מעט שלצאת ידי חובת ספק אולי השיעור מאתים זוז הוא דוקא. ולא כפי שיעור הספקת פרנסה לפי כל זמן יש נכון שלא יקנו המעות להזוג עד הנשואין ואז קונים הכל כאחד שאפילו מאה נותנים כאחד אלף זוז הכל צדקה ועל ידי זה יש גם בהמלבושים ומטלטלין שנותנים להזוג בשעת נשואין משום צדקה כי קונים הכל כאחד או המלבושים קודם להמעות. ומלבושים אינם עולים בחשבון למאתים זוז וגם בתכשיטים כשנהוגים גם לחול קילי לגבי החשבון. ובשידוכים הנהוגים שעשיר מכין ההכנות לנשואין לכל אחד ואחד מהזוג יכולים מכל מקום שניהם אבי הכלה ואבי החתן לקיים בההכנות צדקה להיות העשיר מקנה למחותנו המטלטלין שמכין עבורו. ושייך צדקה בהקנאה זו. כשמוחתנו שייך צדקה בקבלתו ואחר כך כשמקנה מחותנו המטלטלין להזוג מקיים הוא גם כן צדקה בזה ואולי שייך גם כן שהסתמיות עושים כדי שיהי' כהנכון על צד היותר טוב על פי חכמה הנכונה ומצד סגנון כבוד עושים סתם ומכל מקום ניחא להו שלא יומנע טוב האפשרי לחול בהסתמיות ובמזונות שנותנים להזוג אם היו כולם רוצים שלא יקנה המעות להזוג עד אחר משך המזונות הי' שייך בהמזונות גם כן משום צדקה לכ"ע אך אין זה מצוי שיתרצו כן. ותיכף להנשואין צריך להיות ידוע שהממון שייך להזוג לגבי סכסוכי' שהם לפעמים ביניהם. ובלאו הכי מה שאמרו חז"ל שהזן בניו הוא בבחינת עושה צדקה בכל עת אינו רק בתנאי שכתוב בש"ע בזה והעיקר רק כשהוא מצד מצוה ולזה גם כשקונים הזוג הממון כל שהכוונה בהמזונות בשביל לימוד וגם כשממון הזוג הוא הרבה ויש בו כדי הספקה להתפרנס בו מכל מקום כיון ששמעתתא בעיא צלותא ויש בזה הצלה מבחינת רחיים בצווארו ובחינת העוסק יהולל כו' על ידי זה יש בו משום מצוה במה שנותן המזונו' ויש בו משום תמכין דהתורה הק'. ובחינת יששכר זבולן ז"ל שייך בשניהם עשירים כל שיש על ידי זה הצלה להלומד מטרדות ועסקים על ידי חשש שלא יהי' כליא קרנא. וכן הוא סגנון תמיכה וסמיכה להרבות הטובה היטב:

ואין חילוק בזה. עב"ש סק"ב שכ' וכן משמע ממתני' ר"פ הנישא אשר דין זה נובע משם דהא שם איירי באלמון כו' ולכאורה אין מזה התחלת ראיה כלל דמה דקתני במתני' בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין היינו בנות שהיה לו ממנה ולעולם דאיירי בבחור וזה פשוט ומצאתי בס' שעה"מ פכ"ג מה"א שתמה עליו בזה ע"ש עוד:

חילוק בזה עבה"ט ועיין בשעה"מ שם שהביא בשם ס' נתיבות משפט שתמה על הריב"ש ולכן רוצה לחלוק על עיקר דינו וגם באיש ואשה שפסקו ע"י עצמם דוקא בנישואין ראשונים והיא ז"ל כתב ליישב תמיהותיו ומסיק סוף דבר בהא סלקינן שדינו של הריב"ש יתד הוא שלא תמוט וכן ראוי להורות הלכה למעשה. וע"ש עוד שכ' דע"כ לא כתב כריב"ש דבחתן הפוסק לאשתו אפילו בנישואין שניים מהני אלא דוק' בפוסק מתנה לעצמה וכנידן שלו אבל בחתן המתחי' לזון את בת אשתו וז"ל ומודה הריב"ש דבנישואין שניים לא מהני דכל כי האי ודאי לא אייירינן דמשום חביבות' דידה גמר ומשעבד נפשיה לזון את בת אשתו אלא דיקא בנישואין ראשונים כו' ומסיים זה הנראה אצלי אמת בדעת הריב"ש ז"ל אמנם ע"כ לא הוצרך לומר חילוק זה אלא בכדי ליישב הקושי' שיש על הריב"ש בזה מהירוש' ר"פ הניש' שהזכיר שם. ולפמ"ש שם עוד תירוץ דתלמוד' דידן פליג בהא אירוש' אינו מוכרח חילוק זה ואדרב' מבואר להיפך דגם בפוסק לזון את בתה מהני אפילו בנישואין שניים עש"ה:

אבל אם פוסק על בנו. עיין בספר יד המלך פכ"ג מהל' אישות דין י"ג שכ' דצ"ע לדינ' אם דוקא בבנו אמרינן כן דלא מהני פסיקת האב בדבר התלוי בבן אבל בבת כיון דהיא ברשות האב כשהיא נערה וידו כידה יכול לחייבה בדבר אף לאחר הנישואין או דאף בבת כיון שאחר הנישואין יצתה מרשות האב ג"כ אין האב יכול לחייבה דבר שלא תרצה אחר כך ואפשר לומר כיון דאיתת' בכל דהו ניחא לה אמרינן דמסתמ' נתרצית ויש להתיישב בזה עכ"ל:

מצויים ברשותם. עיין בתשו' נו"ב חלק ח"מ סי' כ"ה וכ"ו וכ"ז בענין אם ספקו על דבר שברשותם ועל דבר שאינו ברשותם אי אמרינן שקנה מיהת דבר שברשותו או לא קנה כלום כמו בקנין על דבר המועיל עם דבר שאין בו ממש דהוא מחלוקת הפוסקים בח"מ סימן ר"ג ס"י בהגה. ואם יש חילוק בין אם היה הכל באמירה אחת או כשתי אמירות וגם אי אמרינן בזה מאחר שהיה קנין גלי דעתי' דבקנין ניחא ליה דליקני ולא באמירה וגם ענין אם שטרי פסיקת' שניקנו באמירה תקנת חכמים הוא או אומדן חכמים הוא שאמדו דעתו דגמר ומקני אמירה בעלמ' ע"ש באריכות וגם נו"ב תניינ' חלק ח"מ סימן מ"ב מזה:

ובנישואין הראשונים. עבה"ט מ"ש היינו אם פוסק לבן כו' וכ"כ בס' שעה"מ פכ"ג מה"א. וכתב דלא דמי לדין המשיא אשה לבנו גדול בבית (לקמן סי' נ"ח ס"א בהגה) ודלא כס' נתיבות משפט שנסתפק בזה ע"ש:

בנישואין שניים עיין בספר שעה"מ שם שכ' דנישואין שניים דלא קנו באמירה לאו דוקא שנוש' אשה אחרת אלא ה"ה וכ"ש במחזיר גרושתו ע"ש:

וי"א דאין מנכין. עח"מ ס"ק י"א וב"ש סק"ט ועיין בתשובת ברית אברהם חח"מ סי' צ"ט שהאריך הרבה בדין זה והביא שם מדברי תשובת בית יוסף סימן י"א ותשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' זח"ט בזה ויובא באריכות אי"ה בפ"ת לח"מ סימן רפ"ו ס"ג:

אבל אם אמר אמן כו' ולכן נהגו כו' ע' בסמ"ע סי' רמ"ה סק"ב. ומדבריו משמע דאם נכתב בתנאים ראשונים בלשון חיוב באופן המועיל כמבואר בח"מ סי' ס' שפיר יש לחייב לאבי הבת גם בלא תנאים חדשים ליתן מזונות ודירה ושאר דברים שקיבל עליו ועדיין צ"ע: (כעת יצא לאור תשובת חתם סופר וראיתי שכ' כן בהדיא בסימן קל"ה דאם נכתב בת"ר התחייב א"ע לזון הזוג כו' הוא קנין המועיל וא"צ להכפיל זה בתנ"א ואפילו אם מת חל החיוב על היורשים ע"ש:

סי' נ"א ס"א הגה ואין חילוק. נ"ב ע' תשו' מהר"ש לבית לוי הח"מ סי' ה':

ב"ש אות ט' כל אלו ג' תשובות. נ"ב וע' תשו' מהריב"ל ס"ג סי' ל"ג ותשו' רשד"ם סי' של"ה ותשו' בית יוסף בדיני כתיבה סי' י"א ותשו' בני משה ח"ג סי' ד':

את מכנסת לי כו' באשה שייך מכנסת כי היא באה לרשות בעלה אבל באיש לא שייך לשון זה אלא נתינה או כתיבה:

שאין אדם מקנה דשב"ל בח"מ סי' ס' כ' דדרך חיוב יכול לשעבד עצמו אפילו בדבר שלב"ל:

לפיכך אפילו נכתבו כו' בטור כתב ופי' רש"י שאם שניהם רוצים לכתבם ולהחתים עדים בדבר אין שומעין להם כדי שלא יוכל לטרוף ממשעבדי וכן נראה דעת הרמב"ם שכתב דברים אלו לא נתנו להכתב לפיכך אינו כשטר שיטרוף ממשעבדי ע"כ ור"י פי' דמדעת שניהם כותבין אבל מדעת א' לבדו אין לנו לכתבם לעשות שטר עכ"ל הטור הבין דברי רמב"ם שאם כתבו שטר מהני לטרוף ממשעבדי אלא כ"ז שלא נכתב אין טורף ממשעבדי והיינו כרש"י אבל המ"מ פי' דברי הרמב"ם שאין הכתיבה בזה עושה שטר לטרוף ע"כ כ' כאן הש"ע אפי' נכתבו כו' וע' אח"ז:

בד"א כשפסק האב לבתו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו מרוב שמחה גמר ומקנה:

ואפי' ממשעבדי משמע מל' זה דאפי' בלא נכתב השטר הוי כן והוא תימא דפשוט בגמרא דלא גבי אלא מבני חורי ולא ניתן להכתב ובד"מ מעתיק בל' זה הדברים הנקנים באמירה או שקיבל האב קנין ומת החתן גובה הכל כמו שפסק ואי קנו מידו או שהיו שטר כתוב ע"ז גובה אפי' משועבדים עכ"ל ובודאי יש כאן ט"ס וצ"ל כמו שהוא בד"מ אלא דתמוה לי הא ודאי צ"ל דהריב"ש שכ' כן ס"ל כרש"י שזכרתי בסמוך והלא כבר פסק הש"ע כרמב"ם דלא מהני שטר לטרוף ממשעבדי ושם לא כתב רמ"א כלום וכאן פסק בסתם דטריף ולא כתב דרך י"א ונראה דזה מיירי שעש שט"ח ממש ובה מודים הכל. וכן ראיתי בד"מ שכתב על דברי הרמב"ם וז"ל משמע אבל נתרצו שנים לעשות שטר ממש ודאי מהני: