שולחן ערוך, אבן העזר כ״ג: איסור הוצאת זרע לבטלה ודברים המביאים לכך ובו ז סעיפים: – עם 11 מפרשים

איסור הוצאת זרע לבטלה ודברים המביאים לכך ובו ז סעיפים:
אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד:

אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאלו הרג הנפש:

אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה עד שיטה מעט כדי שלא יבא לידי קישוי ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת מפני שהם עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור:

אסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידיו במבושיו כדי שלא יבא לידי הרהור ואפי' מתחת טבורו לא יכניס ידו שמא יבא לידי הרהור ואם השתין מים לא יאחוז באמה וישתין ואם היה נשוי מותר ובין נשוי ובין שאינו נשוי לא יושיט ידו לאמה כלל אלא בשעה שהוא צריך לנקביו (ועיין בא"ח סימן ג'):

אשה שיש לה אוטם ברחם ועי"כ כשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ אסור (אבל מותר לשמש עם קטנה ואיילונית הואיל ומשמש כדרך הארץ) תוספות ומרדכי פ"ק דיבמות ונ"י פ' הבא על יבמתו:

אסור לרכוב על בהמה בלא אוכף (פי' מרדעת באסט"ו בלע"ז): הגה בגמרא פרק כל היד משמע דאסור ללבוש מכנסיים אם לא עשויין כבתי שוקיים משום דמביא לידי השחתת זרע ואע"פ שאפשר לדחות דבגמרא לא קאמר אלא בימיהם שהיה להם תרומה ואיכא למיחש לטומאת הגוף מ"מ מדהביא הרא"ש בפסקיו משמע דאף בזמן הזה אסור (הכל ד"ע) ומה שנהגו היתר במרחץ אפשר לומר דבשעה מועטת לא אסרו כנ"ל עוד אסרו בגמ' לרחוץ עם אביו ואחיו ובעל אמו ובעל אחותו ונהגו עכשיו היתר בדבר הואיל ומכסין ערותן בבית המרחץ ליכא למיחש להרהורא (אגודה):

חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר אחד מהם שלא נסתכל במילה שלו ומהם מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו מפני שלבו פונה מדברי הבאי (פי' הושאל לשון זה של הבאי לדברי הבל) לדברי האמת שהם אוחזת לבב הקדושים:

שכבת זרע . בס"ח סי' קע"ו כתב שאם א' מתייר' שלא יכשול בא"א או באשתו נדה ח"ו טוב לו להוצי' זרע לבטלה משיכשל ח"ו באיסור א"א או בנדה רק יתענה מ' יום בימי הקיץ או ישב בקרח בימי החורף. וכתב ב"ש לפ"ז מ"ש כאן דעון מוצי' ש"ז חמור מכל עבירות הוא לאו דוק':

יושב. משמע אפילו אם לא נדוהו מ"מ הוא בנידוי אבל הרמב"ן כתב שב"ד מצווין לנדותו עיין ב"ש ופרישה ובה"י:

לדעת. כלומר ל"מ דהוצאת ש"ז ממש דאסור אלא אפי' קשוי או הרהור לדעת אסור דעי"ז בא לידי ש"ז לבטלה ב"ח:

מותר. משמע אפילו אין אשתו עמו מותר ב"ש וט"ז ומ"א בא"ח סי' ג' לא כ"כ ע"ש:

לנקביו. ולרחוץ אותו מקום עם שאר גוף דרך העברה מותר אבל להתעכב ברחיצת אותו מקום אסור סהד"י. וכתב כנה"ג עליו היינו כשרוחץ ואינו רואה ערותו דאם רואה ערותו אסור:

לרחוץ עם אביו וחמיו ואחיו ובעל אחותו ובעל אמו. כצ"ל וכן אסור לרחוץ עם רבו אא"כ אם הוא במרחץ קודם לרבו אז מותר. וה"ה אם רבו צריך לו מותר. אבל עם אביו כו' דאסור משום הרהור מש"ה אסור אפי' אם הוא כבר במרחץ דרישה ב"ש:

ברייתא נדה די"ג ע"א

בספר הזוהר פ' וישב פ' ויחי

כן משמע שם בנדה וביבמות דף ל"ד ע"ב

ל' הרמב"ם בפ' כ"א מה' א"ב מברייתא דרבי ישמעאל שם נדה ע"ב

מימרא דרב שם וכתב ה"ה שמדברי רבינו נר' שמה שאמרו יהא בנדוי שחכמים נדו כל מי שיעשה כן

מימרא דרב אמי שם ע"א

מימרא דרב שם ע"ב

ממ"ש אם פגע בה מנוול כו' קדושין ד"ל ע"ב

מימרא דריב"ל ברכות דף י"ג ע"ב

ברייתא ע"א דף כ' ע"א וע"ב

שם וב"מ דף צ"א ע"א

ברייתא דר' טרפון נדה דף י"ג ע"ב

מימרא דרב נחמן שם ע"א

ברייתא דר"א שם

שם

הרא"ש בתשובה כלל ל"ג סימן נ'

נדה דף י"ד ע"א וכתבו הסמ"ק בסימן רנ"ב

ג"ז ל' הרמב"ם שם ממימרא דרבי יוסף שבת דף קי"ח ע"ב

בריי' מעשה וכו' שבת דצ"ג ע"ב

אסור להוציא כו' איתא יבמות י"ב תני רב ביבי ג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת מניקה וכו' דברי ר"מ וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו וכו' ופירש"י ז"ל משמשת מותר לתת מוך וכו' וכתבו הרשב"א ונ"י ואינו מחוור דא"כ משמע הא קודם זמן זה אסור ואמאי והא אינה מתעברת ואין כאן משום השחתת זרע אלא חייבים קאמר משום סכנה והמע' שם בתו' יראה דזה לק"מ דבאשר פירש השמוש במוך בשע' תשמיש אינו דומה למשמש עם הקטנה דכדרכו משמש משא"כ על המוך דהוי שפיר השחתת זרע משום דאין דרך תשמיש בכך והוי כמטיל זרע על העצים וכן איתא בתו' כתו' דף ל"ט ויראה דלהכי אינו מפרש כר"ת דהיינו לקנח בתר תשמיש דל' משמשת במוך משמע לו כפירושו ותו אפשר דבקינוח יש לחוש דלא תקנח יפה יפה ולפירושו זה אפשר דס"ל באישה ליכא משום איסור השחתת זרע והאיסור אך משום לתא דידי' אלא שבכתובו' משמע מפירושו שאף היא מוזהרת והנה לפירושו למה דקי"ל כרבנן כולם אסורים אמנם התו' בתחילה משמע להו לדייק מפירש"י דאף היא מוזהרת ומשמע להו הכי מפרק כל היד ולבתר כתבו ומיהו מצינן לפרש דלאו בנות איסור הרגשה נינהו ור"ל כיון דלא מיפקדו על פו"ר וכתבו עוד ור"ת אומר דלפני תשמיש ודאי אסור ר"ל אפילו הג' נשים ומשום דאפשר לתקוני בלאחר תשמיש וזה בכל הנשים מותר דאיהו כי אורחי' משמש והיא שמקנחת לא הוזהרה וכו' ומשמשות במוך דקתני היינו צריכות ויוצא לנו לדינא מפירושו דבשע' תשמיש לכ"ע אסורים אפי' הג' נשים ולאחר תשמיש כולם שרו ולמה דקי"ל כרבנן כולם שוים ואין חייבין ולע"ד ק' לי א"כ דלאחר תשמיש שרי בכל הנשים ואין איסור לא משום לתא דידי' ומכ"ש דידה א"כ מה זה דתנן כתו' ע"ב או שתהא ממלאה ומערת לאשפה ומקשה ותעבד אר"י א"ש שתמלא ונופצת במתניתא תנא וכו' בשלמא לשמואל מש"ה יוציא ויתן כתו' והכי פסקינן בי"ד סי' רל"ב ובטא"ע סי' ע"ו וק' אמאי הא לא מיפקדה אפו"ר וכל דלא באה בטענה מה איכפת לה ותעבד ודוחק לומר דוקא אם היא מדעתה מקנחת א"ת הוא דליכא איסור אף מילתא דידי' אבל במצוה אותה עכ"פ לדידי' חשוב איסור ולהכי יוציא דאיהי עבדא איסור דלפני עור משום לתא דידי' דהא משמע הכא דהיכי דכדרכו משמש ליכא שום איסור אף מלתא דידי' ואפילו מדעתו דאל"ה ל"צ לדחוק דמשמשות היינו צריכות אלא דמותרת ומדעתו ולפ"ר ראיה מזה לפירש"י ז"ל דאף היא מוזהרת נשמע מזה דלשמש במוך בשעת תשמיש לכ"ע אסור בכל הנשים ולא"ת תלי' בפלוגתא דרש"י ור"ת וראוי להחמיר כרש"י ז"ל ובעניותי א"י מדוע השמיטו הפוסקים ברייתא זו דלכל הפירושים יש נ"מ לדינא וע' ח"ר נדה פרק כל היד:

אסור להוצי' ש"ז. כתב ח"מ בשם ספר החסידים אם מתירא שאל יכשל בא"א או בנדה ח"ו טוב לו להוצי' זרע לבטלה רק יתענה מ' יום בימי הקיץ או ישב בקור בימי החורף לפ"ז מ"ש בזוהר וכאן דעון מוציא ש"ז חמיר מכל עבירות לאו דוק':

ולא ישא קטנה. לדעת הרב רמ"א שכתב בסעיף ה' בשם תוס' דמותר לשמש עם קטנה ולא כתב דפליגי צ"ל הא דלא ישא קטנה היינו ביטול פו"ר ולאו משום הוצאות זרע לבטלה מ"ה אם נשא קטנה מותר לשמש עמה ולא כב"ח דכתב דפליגי וע' סי' א' מ"ש:

בנדוי הוא יושב. משמע אפילו אם לא נדוהו מ"מ הוא בנדוי והרמב"ן כ' בשם תוס' דוקא אם נדוהו אותו וראוי לנדותו ובש"ס איתא המקשה לדעת יהיה בנדוי והמנאפים ביד למדו מן מקשה, ועיין בי"ד סי' של"ד סעיף מ"ג שם הביא כ"ד דברים שבית דין מנדין ואחד מהם המקשה לדעת וקשה על הרמב"ם והמחבר שם פסק הבית דין מנדין אותו וכאן כתב דהוא ממיל' בנדוי, ועיין בפרישה:

ואם היה נשוי. משמע אפילו אין אשתו עמו מותר:

עוד אסרו לרחוץ עם אביו וחמיו ואחיו ובעל אחותו ובעל אמו. כצ"ל וכן אסור לרחוץ עם רבו אא"כ אם הוא במרחץ קודם לרבו אז מותר אבל עם אביו וכו' אסור משום הרהור מ"ה אסור אפילו אם הוא כבר במרחץ ועיין דרישה:

אסור כו'. מתניתין רפ"ב דנדה וגמרא שם דאר"י כל כולי ואף רבנן ל"פ אר"א אלא במשתין ואף בהא קי"ל כר"א כמ"ש בס"ד:

לפיכך כו'. יבמות ל"ד ב':

ולא כו'. נדה שם ב':

לא די להם כו'. שם דא"ר יוחנן כל כו' ושם מוטב שיוציא לעז כו' ושם כאילו מביא כו' ושם כאלו עע"ז:

אלא כולי. ק"ו ממקשה שהיא תינף בנידוי
ה) בנידוי כו'. עבה"ג וכמ"ש בחולין קל"ב ב' אבל הרמב"ן ורשב"א פי' כמ"ש תוספת שם ד"ה המקשה כו' וגם הרמב"ם מודה שמנדין אותו אלא דבלא"ה הוא יושב בנידוי שלהם וכמ"ש בחולין שם הני טבחי כו' למאי הלכת' אלימא כו' וכ"כ הרמב"ם וש"ע י"ד סי' תר"ל סמ"ג כ"א המקשה כו' ולפ"ז נדחה ראיית התוספת:

וכאילו כו'. שם:

אסור לאדם כו'. מ' לענין שז"ל אבל הראב"ד מפ' לענין תשמיש כמ"ש בטור ובטש"ע א"ח סימן ר"מ סעיף א':

או יביא כולי. שם:

שהיא אילת כולי. כמ"ש בסוטה תורה בעידנא דעסיק בה כו' ובס"פז דכתובות אילת אהבים כו' אגוני כולי:

לפיכך כולי עד כולי. שם י"ד א' ועבה"ג ועתו"ס שם ד"ה אפרקיד כו' ועבא"ח סי' ס"ג ס"א שם כתב כשני הפרושים וכ"כ הרמב"ם עצמו שם:

אסור כו' במבושיו. ר"ל בבצים ובגמ' שם אמרו ואב"א נשוי הוה כו' ואב"א כולי ואב"א כו' והנה הרי"ף ורא"ש הביאו כל הג' אוקימתות דס"ל דל"פ מר אמר חדא כו' וכמ"ש בא"ח סי"ג סי"ד וסט"ו אבל הרמב"ם ס"ל דאוקימתות אחרונות ס"ל דאף בנשוי לא התירו אלא בכה"ג דר"י ודאי נשוי הוה ואעפ"כ אמר כי הא אורי ליה כולי ופ' כר"נ דבנשוי מותר בכל ענין ובאינו נשוי אסור בכ"ע וזה שלא הזכיר היתר דבצים מעטרה למטה והעתיק ל' גמרא כדרכו וכתב ואם השתין מים כו' ואין רצונו דבצים מותר דא"כ היה מחלק בפי' וגם חילוק דמעטרה למטה אלא לפי שלא הוזכר בפירוש לא לאיסור ולא להיתר השמיט כדרכו ואמר במבושיו ר"ל כל סביבות הערוה ולישנ' דקרא נקט ול"ד כמש"ו דאפילו מתחת טיבורו אסור וכמ"ש בנדה שם ב' ודוקא בשאינו נשוי דאל"כ מאי רבותא דר' יוסי בשבת קי"ח ב':

ובין כו'. מדקאמר שם במתני' כל היד כולי ומ' בין נשוי כו' ואמר לאמה משא"כ למטה מטיבורו כל שאינו נוגע באמה מותר כנ"ל מהא דר' ופסק כר"א דסוגי' דגמרא כוותיה דפריך והתניא רא"א כולי ומהדר לשנויי בכל האוקמיתות הנ"ל וכן ר"נ דקאמר אבל היה נשוי מותר להשתין איירי כנ"ל וכן בפ' כירה נמי פריך מר"א וכן בנדה דף ט"ז ב' ג' שנאתי כו' ובברכות מ"ם א' אין מ"ר כלים כולי וביומא ל"א מצוה לשפשף מסייע כולי ועתו"ס שם ותוספת בנדה שם:

אשה כו'. כמ"ש ביבמות ל"ד ב' וע"ש תוספת י"ב ב' ד"ה שלש. ור"ת כו' וכ"ש בכה"ג דאף לדעת רש"י אסור:

אבל כו'. תוספת שם וקטנה שם בגמרא ואיילונית שם ס"א מתניתין גמ':

עוד אסרו כו'. פ"ד דפסחים:

ואחיו. ט"ס וצ"ל וחמיו:

שהם אוחזת כו'. כמ"ש באהבתה כו':

אסור להוציא ש"ז לבטלה. עיין בספר חסידים סי' קע"ו שכ' שאם א' מתירא שלא יכשל בא"א או באשתו נדה ח"ו טוב לו להוציא זרע לבטלה משיכשל ח"ו באיסור א"א או בנדה רק יתענה מ' יום בימי הקיץ או ישב בקרח בימי החורף:

ולא ישא קטנה. נראה דמכ"ש עקרה וזקנה ולרבותא נקט קטנה אף שתהא ראויה לילד אחר שתגדל ועיין בתשובת הריב"ש סי' ט"ו ועיין בב"ח:

בנדוי הוא יושב. והרמב"ן כ' שהב"ד מצווין לנדותו ובב"י הובאו דבריו:

אבל מותר לשמש עם קטנה. כלו' אם עבר ונשאה וכן אם יש לו אשה אחרת גדולה לקיים פ"ו וכמו שכ' הריב"ש סי' ט"ו גבי זקנה:

עוד אסרו בגמ' לרחוץ עם אביו וחמיו ובעל אחותו. כצ"ל וכן הוא גירסת הרי"ף והרא"ש וכן פי' רש"י והר"ן וכן הוא באגודה אבל בגמ' שלנו גריס גם בעל אמו וכן הוא במרדכי ועיין שם עוד אית' שם בגמרא תלמיד לא ירחץ עם רבו ואם רבו צריך לו מותר:

סעיף א' אסור להוציא וכו' ועון זה חמור וכו' נ"ב עי' בב"ש ס"ק א' מ"ש דלפ"ז מ"ש דעון זה חמור מכל עונות לאו דוקא עכ"ל ולפענ"ד א"צ לדחוק בזה דודאי הוא חמור מכל עונות רק היכי שיש ב' עבירות לבחור זה או זה אז מוטב לבטל עון ש"ז כיון דהותר מכללו לפ"ו משא"כ שאר עברות לא הותרו מכללן וכן מצינו כיוצא בזה במס' נזיר גבי כהן ונזיר שהיו מהלכין ייע"ש ויש להסביר הדבר יותר כיון דש"ז הותר להעמיד תולדות והרי תולדתיהן של צדיקים הוי מע"ט והרי ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה וא"כ בבא לידו דבר עבירה כגון א"א או נדה ולא עשה הרי נחשב לו כעושי מצוה ועשה מצוה הוי תולדות והרי להעמיד תולדות הותר להוציא ש"ז לכך מותר לו להוציא ש"ז עבור כך [וע' בתנחומא ר"פ נח דמע"ט עדיפי מתולדות ובנים ייע"ש] לכך מותר עבור מניעת עבירה וא"ש בעזה"י ודוק:

סעיף ג' אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור וכו' נ"ב הנה אציג כאן מה שתמוהין לי דברי הכ"מ בהל' נערה בתולה פ"ג הל' א' על מ"ש שם הרמב"ם הל' א' ואהזהרה שלו הוי מלא תלך רכיל וכ' הכ"מ וז"ל ומ"ש ואזהרה שלו מלא תלך רכיל בעמך שם ואיכא מ"ד שם דאזהרתי' מונשמרת מכל דבר רע כלו' דהשמר פן ואל אינו אלא ל"ת ורבינו עדיף ליה לאתויי מלא תלך רכיל דהוי לאו מפורש וכו' עכ"ל ודבריו תמוהין למעיין שם בסוגיא ד' מ"ח דקאמר ר"א או' מלא תלך רכיל ר' יהונתן או' מונשמרת מכל דבר רע ור"א מ"ט לא אמר מההוא ההוא מבעיא לכדר"פ בן יאיר ונשמרת מכל דבר רע מכאן אמר ר"פ אל יהרהר אדם ביום וכו' וא"כ מוכח מאן דס"ל כר"פ לא מוכח מהך קרא דאזהרה למש"ר ומאן דמוקי לה זה למש"ר לא ס"ל כר"פ וכיון דהרמב"ם פסק כר"פ דסתמא אמר כן במס' ע"ז וגם בפ"ב דנדה וכמה דוכתא ופסק כן הרמב"ם בפ' כ"א מהל' א"ב לכך לא היה יכול לפסוק בזה כר' נתן רק כר"א ודברי הכ"מ תמוהין מאד ומה דהרמב"ם פסק כאן מלא תלך רכיל ופסק בפ' כ"א מסנהדרין שלא יהיה הדיין קשה לזה היינו דלדידן לא ילפי' זה מלא תלך רכיל רק מצדק תשפוט עמיתך כמ"ש בש"ס שבועות ד' למ"ד ייע"ש אך דין דר"פ נלמוד רק מונשמרת מכל דבר רע ולכך לא היה יכול ללמוד זה למש"ר ודברי הכ"מ תמוהין ודוק:

סעיף ה' אשה שיש לה אוטם ברחם וכו' נ"ב הנה בדין אם אשה מסתכנת בלידה והרופאים אומרים שאם תתעבר תמות אם מותר לשמש במוך עי' בתשובתי למדינת פולין קנה מקומה בספרי נדרי זריזין ח"ש בהשמטות סי' רט"ז שם דרך אגב כתבנו בזה דאסור לעשות כן ייע"ש בטעמו בעזה"י ודוק: סי' כו

(עחמ"ח סק"א) נראה שמה שכתב בספר חסידים הק' סי' קע"ו והובא באה"ע סי' כ"ג. טבילה בימות הגשמים במ' יום עולה במקום מ' יום ישיבה בקור. שכוונתו ודאי רק שעה מועטת בכל יום וטבילה במים קרים עולה במקום ישיבה בקור. ובמקום מ' יום ימי קיץ בתענית עולה תענית ג' ימים רצופים או בחלש ב' ימים וכמ"ש בש"ע הלכות תענית ובשם האר"י ז"ל כתוב כוונה על ג' ימים שעולים מ' יום. וכשהרצופים הם בימות החמה עולים במקום מ' יום תענית בימות החמה. וכנראה שכוונתו שלא ברצופים וכן כ' יום טבילה וכ' יום תענית בימות החמה מצטרפי' ונראה שבשוגג ג"כ מועיל כן ואין צריך יותר כי אומר מותר אנוס הוא והרי זה כההיא דאונס דשם ובשם האר"י ז"ל כתוב יותר ממ' יום ואולי כוונתו בימות הגשמים וכוונתו לגבי מזיד גם כן מה שאין כן אונס או שוגג קיל ומודה שמהני כנ"ל ובפרט בדורות האלו שהאנשים חלושים יש להקל היטב:

סעיף ב' (שמנאפים ביד) ההלכה ברורה לכ"ע שמתעסק בעריות וחלבים חייב ולא שייך שום פתחון פה לומר איזה חילוק בכוונתם תהיה מה שתהיה וכידוע כל הלכות קבועות בקבלה היטב כן הוא לגבי סגנון לשון שבתורה הק' שאי אפשר לפרש רק כפי קבלת חז"ל ולא שייך שום פתחון פה לומר בלשון לא תנאף שום מכוון לחלק בזה כפי כוונתם אם לצד הנאה או תאוה או שום איזה אופן אחר כל מה שהפה יכול כו'. וגם מתעסק חייב כמפורש בדברי חז"ל והיה מקום לומר על פי זה שמוכרע שמה שאמרו חז"ל לא תנאף ביד הוא רק אסמכתא כי אלו היה בזה איסור דאורייתא לא היה ראוי להתיר כמ"ש בב"ש ז"ל בשם ס"ח ז"ל ורק ברדיית פת שהוא רק שבות התירו חז"ל כדי להנצל מחיוב סקילה מה שאין כן לעשות איסור לא תעשה כדי להנצל מאיסור כרת לא מצינו לחז"ל ולומר שביד שאמחז"ל שאסור הוא רק בשעושה בשביל תאוה משא"כ כשכוונתו כדי להנצל מאיסור אי אפשר לפי הנ"ל כי בדאורייתא אי אפשר לומר כן כיון שמבואר שזאין לומר שום חילוק בלשון לא תעשה הנ"ל. אך כבר כתבתי שאפשר לומר טעם שגם מצות לא תעשה שאינה בכלל עריות ואין בה כרת נדחית מפני לא תעשה דעריות שהיא בכרת ומכל מקום יש גם כן קצת משמעות שם שביד הוא אסמכתא וכמ"ש במק"א מצד שאמרו חז"ל שלא תגנוב הסמוך ללא תרצח הוא באופן חייב מיתה מהיקש ואלו היה לא תנאף משמעותו ביד אדרבא היה להקיש ללא תנאף דסמיך ליה יותר ולומר דקאי על מה שאינו חיוב מיתה ואלו היה ביד מהתורה הק' מלא תנאף לא היה מתיר בס"ח ז"ל כנ"ל כי אם פשטיה דקרא קאי על ביד הרי זה בכלל עריות ובעריות יהרג ולא יעבור ולא היה שייך בזה לשון טוב שכתבתי במק"א שהוא מצד שניצול מרציחת הנפש. אך מכל מקום אינו מוכרע כי אולי יש לומר שמכל מקום אינו בגדר עריות אך בלאו הכי מוכרע כנ"ל מצד ההיקש ואמרו חז"ל אין ניאוף אלא באשת איש ואני נימא שהוא מחלוקת בלשונות חז"ל אפושי פלוגתא לא מפשינין גם מכל מיני המצות מוכרע שאין זה רק אסמכתא שהרי אין גם אחד שימנה זה בכלל המצות גם להמתירים שלא כדרכה פעם אחת רחוק לחלק בין שלא כדרכה לביד גם שכתבתי במק"א איזה אמתלא בבחינת לא טוב היות האדם לבדו אין זה סגנון הפוסקים ז"ל כלל ועל ידי זה יש ספק ספיקא אולי כהמתירים פעם אחת אולי אינו רק אסמכתא והוה ליה ספק ספיקא בדאוריית' ובדרבנן ספק אחד מהני וספק ספיקא זה טוב יותר מספק ספיקא דגבי שמנונית דגים ודגבי בצים כי שם יש מקום לומר שיש ספק ספיקא להחמיר גם כן מה שאין כן בזה והבא לומר שזה גדר ספק ספיקא ספק מדאורייתא ספק מדרבנן יש לומר נגדו שאין זה ספק ספיקא המתהפך להחמיר וכיון שספק ספיקא להחמיר נלמד רק מספק ספיקא להקל אין להחמיר בספק ספיקא כזה. אך בלאו הכי הרי מוכרע כנ"ל שהוא רק אסמכתא ויש על כל פנים ספק שבפעם אחת מותר. אך מכל מקום אין להתיר לכתחילה ובהנ"ל יש (עפ"י הנ"ל בצירוף עם מ"ש במק"א) כתריס בפני הפורעניות ועל כל פנים אחר תשובה בחרטה ועזיבה ווידוי אין עוד פתחון פה לעשות שום רושם חטא על כל פנים לגבי שוגג:

סעי' ג' (לידי הרהור) באיסור ההרהור ביום שלא להתטמא בלילה שהוא מהתורה הק' ליש פוסקים (מצד שמוני המצות שלא מנו זה משמע דסבירא להו שאין בזה איסור מדאורייתא על ידי זה קיל ביותר לגבי ספק ספיקא שכתבתי במק"א בזה ספק שלא יהרהר וספק שלא יתטמא והרי יש עוד ספק לגבי דאורייתא ועל ידי זה אין שום בחור נמנע מללמוד בספרים הק' דברים שיש בהם צד גרם הרהורים בכמה הלכות שבסדר נשים ובספה"ק וכל שהוא בסגנון שכתוב בספרים הק' אין בזה שום פתחון פה חשש דררא דניבול פה או גרם הרהורים) אין הגדר בזה בהרהור כל דהו אגב שיטפא וכעין מה שכתבתי במק"א אודות מניעות הרבה דברים מלהסתכל בהם שלגבי אגב שיטפא לא שייך איסור כן הוא בזה שכל שמסיח דעתו כפי סגנון יכלתו וידיעתו לא ניתנה תורה הק' למלאכי השרת ואין בזה דררא דאיסורא ומה שכתוב בשם האר"י ז"ל אודות מי שהרהר והסיח דעתו מתפילין באמרו שלא ניגע לריק. נראה שהיה זה בהשתקעות הרהור ובהתעוררות תאוה בנפשו בציור בדמיונו פועל התאוה ההיא בפועל שהוא סגנון הקובע רושם במדות הנפש להתעורר למה שיש בו גרירה ח"ו לגלוי עריות ממש וגם מצד טומאה בלילה על ידי רושם התעוררות כזה יש קפידא מה שאין כן בזולת זה וכל שאין התעוררת בנפש המתאוה על ידי זה הרי זה ככל לשונות שבספרים הק' בזה שמזכירים מהפעולה ואין חשש קפידא בזה גם בסתם אנשים תלמידים קטנים שאמרו חז"ל שאינם מוחזקים בבחינת דמיא עלייכו כי כשורא וכתיב לשון ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שזה חזרה השתקעות חקירה בנפשו וכן הוא בחינת ונשמרתם מכל דבר רע דהיינו מה שגורם פניית מגמתו ליצר הרע בפועל בבחינת התיור ואלו היה איסור בזה גם בכל שהוא לא היה מועיל בחינת דמיא עלייכו כי כשורא והיה זה מסגנון ארבה ולא יסור לבבי אלא ודאי שכל שאינו מעורר תאותו לזה ברצונו הנגלה להרגשתו ממש בדרך בחירה בזה אין איסור על זה ומכל מקום כל המוסיף בזה על עצמו הרחקה ופרישות בדיבור ומחשבה הרי זה בבחינת המקדש את עצמו (גם במעט דהיינו גם במה שהחששא מועטת ורחוקה הרבה ופי' מעט הוא פשוט גם כן שגם על ידי קדושה מועטת שממשיכים על עצמם על ידי טרדא או איזה מניעה שעל ידי זה לא נקל לו להרבות עוד להתקדש ביותר) מקדשין אותו הרבה לאוי"ט בזה ובבא ברבות הטובה:

מה שאמרו חז"ל שרבינו הק' לא הכניס ידו תחת אבניטו. נראה שאין זה רק בבשרו מגולה בלי שום מלבוש עליו מה שאין כן על גבי מלבוש גם שאסור לחכך על ידי מלבוש המחמם מכל מקום הכנסת היד למטה מאבנט משמע מלשון הרמב"ם ז"ל שהיא רק משום חשש הרהור ולא משום חשש שיחכך וכ"מ ממ"ש הט"ז ז"ל סי' קפ"ב ביו"ד ומשארי אחרונים ז"ל ומכל מקום צלע"ע:

סעי' ו' (בלא אוכף) אודות רכיבה באוכף שפשוט בש"ע להיתר ובש"ס שני לשונות בזה ולפי מה שכתבתי במק"א שאין בזה איסור תורה מלא תנאף והוא רק אסמכתא והאיסור רק מצד מניעת פו"ר ועונה אתי שפיר דקיימא לן להקל בדרבנן בשני לשונות מה שאין כן אלו היה דאורייתא היה לחוש אולי לישנא בתרא אוסר גם באוכף כשמטרטן מה שאין כן כיון שאינו מן התורה אין חשש כלל והמנהג פשוט להתיר שיהיה מוך על האוכף שלא יהיה קשה לישב. ונראה גם כן שאין חשש פתחון פה בזה כלל שחימום דבהמה שאני וכל שכן כשמוך הוא תחת עור גם שהעור רך מכל מקום אין חימום כל כך ומכל שכן שהוא גם מועט רק למעט הישיבה בקושי:

שם בהגה (ללבוש מכנסים) אודות איסור מכנסים שבש"ע אה"ע סי' כ"ג כי אם כעין פלמניא כפי הנהוג עכשיו גם כן אין שום פתחון פה כי אין חשש חיכוך בכפי מנהג מדינתינו פולין יצ"ו שאינם דחוקים וקצרים ויש ריוח שלא לחכך ומה צורך ביתרון הרוחב וגבי כהנים היה זה ליתרון הכשר ושמירה מעולה ביותר באימת מקדש מה שאין כן בגבולין די בכעין הנהוג במדינתינו גם שעכשיו נשתנה מכבר שהיו כעין פלמניא אין חשש שהמשקל מכביד תמיד ונוגע רק שבלי חכוך אין חשש:

ולא ישא קטנה. עב"ש סק"ב וע' במשנה למלך פכ"א מהא"ב דין כ"ו ועיין בס' בר"י מ"ש על דבריו:

שיש לה אוטם עיין בתשו' חמדת שלמה סי' מ"ו על דבר אשה אחת אשר הרופאים פה אחד גזרו ואמרו שאם תתעבר תהיה מסוכנת מאד וח"ו יארע לה מהעיבור סכנת מות אם מותרת לשמש במוך לפני תשמיש וכתב לפלפל בסוגי' דג' נשים משמשות במוך והעלה דא"צ לגרשה בשביל זה אע"ג דצריכה לתת מוך קודם תשמי' דאעפ"כ לא הוי בגדר השחתת זרע כיון דהוא דרך תשמיש וא"א לו לשמש עמה בדרך אחר מפני הסכנה ע"ש (אולם בתשו' חתם סופר חיו"ד סי' קע"ב שאלה כזו ממש ומסיק לדינה דלתת מוך בשעת תשמיש ודאי דאין להתיר אך אחר תשמיש אפשר דיש להקל רק שיהא ברשות הבעל ורצונו אבל אין לה רשות להשחית זרעו בלי רצונו אפי' כבר קים פ"ו ואין ראי' מדביתהו דר"ח (ס"פ הבע"י) דאפשר בימיהם שאני דיכול לישא אשה על אשתו או לגרשה לדידה אם יהיה תאב לבנים משא"כ בזמנינו דאיכא חרגמ"ה לא תעשה בלי רשותו (ועמ"ש לעיל סי"ה ס"ק י"א) ע"ש ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל חי"ד סי' ע"א מחמיר ממש בזה ודעתו דאין להתיר אף אחר תשמיש אך בסי' ע"ב שם חזר והסכים להרב השואל להתיר לעשות במוך אחר תשמי' כסדר בדיקות' בחורין ובסדקין עד מקום שהשמ' דש אולם לדחוק המוך הרבה י"ל דאסור ע"ש וע' עוד מזה בס' בית מאיר ובס' בינת אדם שער ב"ה סי' ל"ז:

אסור לשמש. עמ"ש לקמן סי' קי"ט ס"ו ס"ק יו"ד:

אלא בימיהם כו' כתב בס' עצי ארזים חילק זה הוא דוחק גדול אבל כפי הנראה מהגמרא שלא נאמר זה על מנכסים שלנו דפריך והכתיב ועשה להם מכנסי בד כו' ההוא כדתניא מכנסי כהנים למה הן דומין כו' ויש להם שנצין ואין להם כו' ערש"י שם א"כ מוכח דמכנסים שלנו שאין עושין כיס מיוחד למדת האבר לית בהן משום הרהור עכ"ל וע' ברא"ש פ"ק דשבת סי' י"ט):

הואיל ומכסין. כ"כ ג"כ ביו"ד סי' רמ"ב סעיף י"ז בהג' ולפ"ז בזמנינו שאין מכסין אין היתר בדבר ולא ידעתי על מה סמכו העולם להקל בזה ומצאתי בס' תולדות אדם פ"ו הביא שם כי הגאון הצדיק מו"ה זלמן זצ"ל מוולינא פ"א הלך לבית המרחץ וכאשר בא אל פתח בהמ"ר ומצא את חותנו שמה שב לאחוריו וברח משם כבורח מארי ואמר דאף שרבינו הרמ"א המציא היתר לפי זמנו דיבר וכן האגודה שהביא הרמ"א בזמנו היה מנהג אצל כולם לילך במכנסים במרחץ אבל עכשיו החוש מעיד על הפוך הדבר והוא איסור גמור מדינ' דגמרא בלי שום חולק ע"ש:

ולא ישא קטנה זה אינו אלא צד חומרא אבל מדינא שרי דהא אמרינן ג' משמשות במוך קטנה כו' וכ"כ הרא"ש שנזכיר אחר זה דמותר לשמש עם הקטנה:

ולא יכניס ידו כו' עיין במה שכתבתי בי"ד סי' קפ"ב דזה לא הוה אלא תוספות קדושה אבל לעיקרא דדינ' דאל"כ מה התפאר רבינו הקדוש עצמו שלא הכניס ידו למטה מאבניטו ושע"כ נקרא רבינו הקדוש:

זורה מבחוץ פי' דלעול' הוא זורה בחוץ וגרע ממשמשת במוך דהתם היא משמש כדרך כל הארץ אע"פ שאין ראוי להזריע מידי דהוה אעקר' וזקנה וקטנה כ"כ ב"י בשם הרא"ש: