שולחן ערוך, אבן העזר י׳: איזו גרושה מותרת לחזור לבעלה ובו ז סעיפים: – עם 11 מפרשים

איזו גרושה מותרת לחזור לבעלה ובו ז סעיפים:
המגרש את אשתו ואח"כ זינתה מותרת לחזור לבעלה: הגה וכן אם זנתה עם הראשון ונתקדשה לשני וגירשה מותרת לחזור לראשון אפי' היתה מיוחדת לו תחילה (תשו' הרא"ש כלל נ"ג ומהר"ם פאדווה סימן י"ט) אבל אם נתקדשה לאחר וגירשה או מת אסורה לחזור לראשון ואפילו לא נתגרשה רק מכח קול בעלמא (הרא"ש כלל ה') (וע"ל סימן ו' וע"ל סימן מ"ו סעיף ה' וסעיף ו'):

חרש שגירש ברמיזה והלכה ונתקדשה לחרש אחר ואין צריך לומר לפקח אסורה לחזור לבעלה החרש אבל אשתו של פקח שנתגרשה והלכה ונשאת לחרש ונתגרשה מותרת לחזור לבעלה הפקח (וע"ל סימן קי"ט אם מותר לדור עמה בחצר לאחר שגירשה):

המוציא את אשתו משום שם רע שיצא עליה או מפני שהיא נדרנית או מפני שהיא איילונית לא יחזיר וי"א דוקא בדאמר לה מפני כך אני מוציאך וכפל דבריו לומר אלמלא כך לא הייתי מוציאך אבל אם לא כפל דבריו יכול להחזירה וי"א שאם אמר לה מפני כך אני מוציאך אף ע"פ שלא כפל דבריו אינו יכול להחזירה ויש מי שאומר שאפי' לא אמר לה מפני כך אני מוציאך לא יחזיר:

המוציא את אשתו מפני שרואה דם בכל עת תשמיש לא יחזיר:

כל אלו שאמרו לא יחזיר אם עבר והחזיר קודם שנתקדשה לאחר לא יוציא ואם הוציא אם היו לו בנים משהחזירה מותר להחזירה כדי שלא להוציא לעז עליהם:

המוציא את אשתו משום א' מדברים הללו אומרים לו הוי יודע שאין אתה מחזירה לעולם:

המוציא את אשתו משום נדר שנדר להוציאה יכול להחזירה:

לבעלה. דכתיב והלכה והיתה לאיש אחר הווייתה היינו קידושין ולא זנות:

תחלה. דהיינו שהיתה לו פלגש:

קול בעלמ'. ע"ל סי' ו' ס"ק ה' מש"ש בשם בה"י:

מוציאך. דוק' בשעת נתינת הגט הא לאו הכי אעפ"י שקודם לכן גילה דעתו דמש"ה מגרשה יוכל להחזירה הר"ם אלשך סי' ע"ח וכנה"ג:

דבריו. היינו כפל דבריו ולא כפל לתנאי דאי כפל לתנאי ואמר ע"מ זה אני נותן לך גט ואם ימצא הענין שקר לא יהיה גט א"כ בודאי הגט בטל ולא מהני בה דלא יחזיר תוס' גיטין דף מ"ו אחרונים:

תשמיש. כאן לא כתב פלוגת' דבסמוך דצריך שיאמר לה וכו' דמאחר דאסורה לו ברואה ג"פ הוי כאלו אמר לה. פוסקים:

והחזיר. בב"י מבואר דאיכ' פלוגת' אם קידש הוי כמו שכנס או לא. והריב"ש הכריע דלא יוציא אף שלא כנס רק קידש. ודין אם התרו בו שלא יכנוס אותה וכנס עיין סי' י"ח סעיף ח'. עיין ב"ח ב"ש וח"מ:

יכול להחזירה. אם התיר הנדר ולא חיישינן לקלקול כמו אם היא נדרנית עיין ב"ח וב"ש ובדרישה:

משנה סוטה י"ח ע"ב

בריית' יבמות דף יא ע"ב וכחכמים

) פי' שיצא עליה קול שנתקדשה

רמב"ם בפי"א מה' גירושין מהירושלמי וכפי גירסתו שהיא עיקר ה"ה שם

משנה גיטין דף מ"ה ע"ב ואפילו נמצאו הדברים בדאים או הנדר

כלישנא קמא דרב יוסף בר מניומי וכו' שם דף מ"ה ע"ב כ"פ הרי"ף וכן הסכמת הרמב"ן והרשב"א כאוקימ' דרבא שם דף מ"ו ע"ב

טור בשם אביו וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה טור בשם הרמ"ה

רמב"ם בפ"י מהלכות גירושין וכלישנא בתרא דרב יוסף וכו' ולחומרא דס"ל דמוסיף על לישנא קמא ה"ה שם

בריי' נדה דף י"ב ע"ב וכר' מאיר

רמב"ם שם ממסקנת הגמרא יבמות דף כ"ה ע"א

נ"י מהירושלמי וכ"כ הריטב"א בשם הרמב"ן

רמב"ם שם וטור מסוגיית הגמרא נדה דף י"ב ע"ב

משנה מעשה בצידן גיטין דמ"ה ע"ב

הג"ה אפי' היתה מיוחדת כו' ע' תו' גיטין ו' ע"ב ד"ה זבוב משמע דמ"מ אם זינו עם אחר לא היה דרכם להחזיר ולדינא מבואר מדברים כפסק הש"ע:

מותרת לחזור לבעלה הפקח כ' ח"מ ה"ה יתומה ר"ל היתומה זו שנתגרשה מבעלה א' ושוב נתגרשה מבעלה ב' בקטנותה מותרת לבעל א' שנתגרשה ע"י אביה ולע"ד אינו דומה דשאני נשואי חרש שלא תקנו לה חכמים כתו' כדאי' סימן ס"ז ואלו קטנה היוצאת בגט יש לה כתו' וי"ל דנראי' יותר כגרושה ובל"ז לע"ד א"א להעמיד יסוד על טעם הר"מ ז"ל שנתן להסביר חלוק הענין מדחזינן קטנה היוצאת בגט אסורה לכהן כמבואר סי' ו' ומסתמא לע"ד ה"ה חרש שגרש שאסורה לכהן ולא אמרי' דלא תקנו ליה נשואין לגרוע כח גדול לכן לע"ד הלכו' דרבנן אלו עקורו' הנה ואין לנו לחדש יותר מהמפורש ולולא שהרמ' ז"ל מצא דין חרש בירושלמי לא המציאו מדעתו אבל להמציא דינן מחודשים מן הטעמים אין לנו:

המוציא כו' אומרים לו להי"א ג' שבסעיף ג' הוא דעת הרמ' תמיד צריכים לומר הכי באיילונית משום קלקולא ובשם רע ונדרים אף דאיהו לא אמר מעצמו משו' זה אני מוציאך וליכ' קלקולא מ"מ הב"ד אומרי' לה כדי לייסרה וממילא יש קלקולא ומוכרחים נמי לומר הוי יודע וכו' וזה שטת הה"מ והרמ' ודלא כהב"י וכבר הביא הלח"מ ראיה להה"מ מפי' המשניות. אך איתא בתשובת מ"פ סי' ל"ד דאם לא אמר מותרת לחזור לו וכ' שהוא הסכמת רוב הפוסקים כלישנא קמא דר"נ ואז נמי א"צ לומר לו הוי יודע וכו' זולת במגרש מחמת שרואה דם מחמת תשמיש דאסורה לו תמיד אפי' במגרש סתם וצריכים נמי להוי יודע וע' תשובת הגאון נ"ב נרו' סימן י"א רוצה לומר דכ"ז אינו אלא במגרש מעצמו. אבל אם הב"ד אומרים לו חייב אתה לגרשה אסור להחזירה לכ"ע וא"כ אף צריכים לומר לו הוי יודע וכו' וצ"ע כי לא נראה הכי סתימות הפוסקים ועי' סימן קי"ז בב"י ומ"מ קושית הר"ן ותירוצו בדין מגרש שאין לה וסת משמע להיפך:

מותרת לחזור. דכתיב והלכה והיתה לאיש אחר הוויית' היינו קידושין אוסרים ולא זנות עיין ברמב"ם פי"ג ה"ג:

ואפילו לא נתגרשה וכו'. דהשומע א"י אם היה הגט להרווחה דמלת' ויאמרו דמחזיר גרושתו וכ"ת יכריזו שמא איכא דישמע מהגט ולא ישמע הכרזה תשובת הרא"ש כלל ל"ה, אף על גב בסי' מ"ד איתא אם קידש פקח אשת חרש נותן גט ומותרת לבעלה ולא חיישינן שמא גירש בעלה אותה ונשאת לפקח משום שם היא אשת חרש ואין קידושין תופסין מדאוריית' לכן אין חוששין לשמא יאמרו אבל כאן איכ' חשש איסור דאוריית':

ונתקדשה לחרש. כ"כ הרמב"ם פי"א ה"ג וכתב המגיד חז"ל תקנו נשואין לחרש לא יפה כחו מכח הפקח שגירש ונשאת לכיוצ' בו דאסור להחזירה כן הוא בחרש לפ"ז שוטה דלא תקנו חז"ל נשואים כמ"ש בסי' מ"ד א"כ אם נשאת לפקח מותרת לבעלה שוטה:

מותרת לחזור. שם במגיד איתא כיון דנשואי חרש מדרבנן לא תקנו לו נישואין להורעת כחו של פקח, ומזה יש ללמוד לכל נישואים דרבנן אם גירש הראשון שנשואיו מדרבנן הוא ונשאת לאחר אסורה לראשון אבל אם להראשון נשואין מדאוריית' וגירש ונשא' למי שנישואין שלו הם מדרבנן אינו אוסר על הראשון, וכל זה כשגירש הא' אבל אם לא גירש הראשון שנשואין שלו מדרבנן אפילו שקדשה אותה מי שקדושין שלו הם מדאוריית' מותרת לראשון ולא חיישינן בכה"ג שמא יאמרו גירש הראשון ועכשיו מחזיר גרושתו כיון דליכ' איסור דאוריית', אף על גב כשנשא קטנה ונתגדלה אצלו ולא בעיל משנתגדלה כתב הרמב"ם פי"א ולקמן ס"ס קנ"ה אם קידש אחר ולא גירש הראשון אסורה להראשון משום שם יש חשש שיאמרו שבעיל הראשון א"כ איכ' איסור דאוריית' ועיין בח"מ:

וי"א וכו'. היינו דעת הרא"ש וכדאוקימת' דרבא דוקא בכפלי חיישינן ללעז, ונראה אפילו אם כפלי מ"מ אינו אלא לעז בעלמ' דהא איירי בכפלי מלתא ולא כפלי התנאי כמ"ש בתו' דאלו כפלי התנאי אין מועיל מה שלא יחזיר אותה וכן משמע כאן שאינו אומר אם אין את איילונית לא יהיה הגט גט ש"מ דאיירי דלא כפלי לתנאי אף על גב דהרא"ש כ' בלשונו דכפל התנאי י"ל ל"ד והטור כתב ג"כ כלשון המחבר:

וי"א שאם אמר לה וכו'. כן הוא דעת הרמב"ן והרשב"א והרמ"ה דמתני' איירי בדאמר לה ע"מ כן אני מגרשך אלא הרישא איירי בדכפל מלת' והסיפ' איירי בדלא כפל וס"ל לר"מ בדלא כפל לא חיישינן ללעז ור"י ס"ל חיישינן ללעז והלכת' כר"י אף על גב דקי"ל בעלמ' כר"מ היינו בדבר שצריך תנאי אבל כאן אין חשש אלא לעז בעלמ' מ"ה חיישינן אפילו לא כפל וכן הוא דעת המאור:

ויש מי שאומר וכו'. היינו דעת הרמב"ם דפוסק גם כן כלישנ' שלא יהיו הנשים פרוצים לכן לא יחזיר לעולם אפילו אם לא אמר לה, וכדי שלא יהיו פרוצים צריך שיאמר לה מפני כך אני מגרשך, והא דלא יחזיר איילונית אף על גב דלא אמר לה משום המום הוא מגרש אותה משום שהוא מום גדול הוי כפירש כ"כ המגיד מיהו אין פירושו מוכרח גם משמעות הסוגי' אינו כן אלא משמע דאיירי כשאומר לה מפני מום זה אני מגרשך אלא לא כפלי, ולפי פירושו צ"ל ר"מ ור"י פליגי אם אמרינן באיילונית דסתמ' הו' כפי' מפני המום אני מגרשך והב"י כתב אפילו לשיטת הרמב"ם איירי כשאומר לה מפני שהיא איילונית הוא מגרש אותה וכן נוטי' דברי רוב הפוסקים:

שרואה דם. כתב המגיד שם בשם הרמב"ן ורשב"א אפי' לא אמר מפני כך הוא מגרש אותה הוי סתמא כפירושו כיון דא"י לשמש עמה כלל, וסתמא כפירושו כאן היינו כאלו אמר מפני כך הוא מגרש אבל לא הוי כפירש וכפלי דא"כ אפילו לא יחזי' אותה אסור תו':

אם עבר והחזיר. בירושלמי יש נוסח' מוחלפת אם קידש ולא כנס אם מותר לכנוס והכריע הריב"ש להיתר, והדין אם התרה בו תלי' נמי בנוסח' זו והטור לא הביא דין זה וכתב ב"ח משום לשיטת הרא"ש דאיירי בכפלי מלתא תצא ול"ד וכבר השיג עליו בח"מ:

אומרי' לו וכו'. ואז אינו יכול להוצי' לעז כיון שידע דאסורה לו ולא חש להמתין ולבדוק שפי' גילה דעתו דלא היתה חביבה לו רש"י:

יכול להחזירה. ולא חיישינן לקלקול כתב ב"ח הטעם הכל יודעים דאפשר להתיר הנדר ודוחק הוא דהא בנדרה חיישינן שיאמר אלו הייתי יודע דיכול להפר בין הוא או החכם, ובדריש' כתב הטעם דא"י לקלקל' דהא לא נדר אלא לגרשה והיה יכול להחזירה מיד אחר הגט ולא החזירה לפ"ז אם נדר לגרשה לעולם ומגרשה בשביל הנדר שייך הקלקול אם נמצא אח"ז היתר לנדרו וט"ז מתרץ כאן לא שייך קלקול דהא לא אמר בשביל שאני סובר דאין היתר לנדרי אני מגרשך תו ליכא כאן קלקל דא"י לומר אילו הייתי יודע דיש היתר לנדרי לא הייתי מגרשך אף אם יהיה כן ליכא קלקול דהא גירש אותה בלי שום תנאי משא"כ כשאומר בשביל זה אני מגרשך הוי כאלו התנה תנאי אם ליתא דבר זה הגט אינו גט:

המגרש כו'. עבה"ג וכ"כ הגמ' ותוספת ק"ח ב' ד"ה אלמא כו' ורי"ף ורא"ש בפ"א דיבמות כ' דהויה ואישות כתיב ופירש בהג' ע' בפי"א מדלא מוקים אף לרבנן אלא בסוט' שזינת' תחת בעלה ע"ש. ליקוט המגרש כו' כתב הרי"ף משום דהויה ואישות כתיב בה ולכאורה תמוה דהא אליבא דר"י בן כיפר אתמר שם אבל מצאתי בהג' מ' שם והא דמסיק אפילו זנאי לא דהויה ואישות כתיב בה זו היא מדברי ר"י אבל ר"ת פירש בשם הגאון דה"ג הבא על הגרושה אפילו זנאי אינה אסורה לבעלה שגירשה הויה ואישות כתיב בה ע"כ ולפ"ז אתיא אפילו לרבנן וכן אמרינן בספ"ג דסוטה הכל מודים שאינו כו' זה הכלל כו' וההוא דפרק קמא דמגילה מתחלה באונס כו' ע"ש ט"ו א' ד"ה בשם כו' ועיין תוספת ביבמות ק"ח ב' ד"ה אלמא כו' ע"כ:

וכן אם כו'. שם ק"ח מתני' נתן לה גט כו' מותרת כו' אף על פי שהיתה מיוחדת לו:

וגירשה או כו'. מתני' ומפורש בתור':

ואפי' לא כו'. גיטין פ"ט ב' אבל מגרש שני כו':

חרש כו'. ירושלמי פ"ד דיבמות הלכה א' ור"א שאל לר' יוחנן אשתו של חרש ושל שוטה אפילו אשם תלוי אין בה מכיון דאת אמר אפילו אשם תלוי אין בה בא אחר וקידש' נתפסו בה קידושין גירשה מותרת להנשא לראשון הדא היא דתני ר"ח אשתו של חרש שגירשה חרש והלכה ונשאת לחרש או לפיקח קורא אני עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אשתו של פיקח שגירשה והלכה ונשאת לחרש או לפיקח קורא אני עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה והרמב"ם גורס אחת או לפיקח איני קורא עליה כו' והביא המ"מ ראיה לגירסתם ממ"ש שם אשתו של חרש שהלך לו בעלה למד"ה ובאו ואמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לחרש או לפיקח ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה אשתו של פיקח שהלך בעלה למד"ה ובאו ואמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לחרש ואח"כ בא הפיקח הוין סברין מימר יוציא החרש ויקיים הפיקח ואמר עוד הוא באילן קנסייא וס"ד מפני הגירושין מותרת לחזור לראשון וא"כ ליכא למגזר שמא יאמרו גירש זה כו' כמ"ש ברפ"י דיבמות ועברא"ש שם ועברמב"ם פ"ד מהלכות אישות הלכ' ט' ונתעלם שם מהמפ' הירושלמי הנ"ל:

ברמיז' כו'. כמ"ש ברפי"ד דיבמות:

וי"א דוקא כו'. שם ב' מאן חכמים כו' וכמ"ש הרא"ש שם:

וי"א שאם כו'. כ"ד הרמב"ן והרשב"א כמ"ש המ"מ בשמם וכ"ד הרי"ף שכ' המתני' כפשטן וכ' על מתני' דש"ר ונדר בדאמר לה ומתני' דאיילונית ג' כלשונ' ומ' הלכה כחכמי' משום דלא אמר לה ולכאורה תמוה דהא בגמרא מוקי דוקא בדכפליה ועב"י שדחק עצמו דגמרא מוקי לפום ס"ד דשמואל ואביי דתרתי מתני' בדאמר אבל האמת די"ל בדלא כפלי' ושם בדאמר וכאן בדלא אמר ודבריו תמוהין לאוקים מתני' דלא כמ"ש בגמרא ולא אהני לן מידי דאי הלכה כר"מ אף בלא אוקימתא דגמ' דוקא בדכפלי' ואי אין הלכה כר"מ אף לאוקימתא דגמ' א"צ לכפילה דמתני' ר"מ ולא קי"ל אבל א"צ לכ"ז דהפוסקי' אזלו לשיטתייהו וערמב"ם פ"ו מה' אישות הלכה י"ד שחלק על הגאונים דס"ל דוקא בגיטין וקידושין קי"ל כר"מ והוא הקשה עליהם דהא עיקר תנאי כפול גמרינן מב"ג ומב"ר ובממונא וכ"כ הרא"ש וראייתו והא בס"פ שבועות העדות אמרינן להיפך כי ל"ל בממונא כו' אבל המ"מ שם בשם כרמב"ן ורשב"א הסכימו לפסק הגאוני' וכ' אע"ג דר"מ ס"ל בכ"מ בעינן תנאי כפול אנן לא ס"ל כוותיה אלא לחומרא כ' הרי דאתקין שמואל בגיטא כו' דמשם נשמע דקי"ל כר"מ אבל לקולא לא ולכן פ' כאן דא"צ תנאי כפול והרא"ש אזיל לשיטתו כנ"ל:

ויש מי כו'. שהר"ן פ' מי שאחזו הוכיח כס' הרמב"ן ורשב"א דלא קי"ל כר"מ אלא לחומרא מהא דקידושין נ"א בעובדא דההוא גברא כו' דא"ר אשי איבעי כו' וע"כ מיירי שלא היה מתנה עמו דא"כ יכול לחזור ממכירתו כ"ז שלא קיים התנאי אפילו מרצונו כמ"ש בפ"ה ובפ"ט דב"ב ופ"א דקידושין זכו בשדה כו' ע"מ כו' אע"כ מיירי בגילוי דעת בעלמא ודוקא משום דאיבעי כו' אבל בלא"ה אע"ג דלא אמר כלום וכ"ש דלא בעינן תנאי כפול וא"ל דבגילוי דעת מודה ר"מ דהא כאן באיילונית וש"ר ונדר הוא גלוי דעת ואפ"ה אמרינן דוקא בכפליה אלא דלא קי"ל כר"מ אלא כההיא דאתקין שמואל בגיטא כו' כנ"ל ולהרמב"ם שפ' לגמרי כר"מ ודלא כב"י שכ' שפ' כלי' בתרא לחומרא וליתא דבאיילונית ל"ל לי' בתרא וק' הא דר' אשי דבתראה הוא וכמ"ש הוא עצמו שם כרב אשי וצ"ל אע"ג דר"מ ס"ל כן אנן לא קיי"ל כר"מ במקום גילוי דעת ואפילו אמר א"צ כמו בעובדא דשם וסוגיא דכאן דבעי אמירה כר"מ ובדכפליה ולהכי לא מוקי רבא כחכמים וכאן באמר וכאן בלא אמר דלחכמים אפילו אמירה א"צ ואנן קי"ל בהא כחכמים כרב אשי:

המוציא כו'. כאן אפילו לדעת הרמב"ן ורשב"א א"צ אמירה דסתמו שפירושו כיון שא"י לקיימה. מ"מ:

כל אלו כו'. עבה"ג וה"ה לאיילונית ורואה דם מה"ט שאמרו שם:

ואם הוציא כו'. ירושלמי יבמות שם קידש כו' גירש מהו שיחזור אם אומר את כן לא נמצאת לי זה על בניה:

המוציא כו'. כא"ד דלישנא קמא דסוגיא שם כלישנא קמא מדפריך רבנן אדרבנן אהדדי ולפי לישנא בתרא ליכא למיפרך אבל הרמב"ם פ' כתרתי לישנא כשיטתו בכ"מ ליפסוק כלישנא בתרא וסובר דלישנא בתרא כאן ס"ל ג"כ טעמא דלישנא קמא ומוסיף עליה מדפריך דרבנן אהדדי כנ"ל ובאיילונית ורואה דם ל"ל לישנא בתרא ולא כ' אף טעמא דלישנא קמא דצ"ל דע כו' כפי' דצ"ל דע שלא יהא כמגרש על תנאי כמש"ש וזה לא שייך ברואה ואיילונית וע"ל שסמך על מה שקדם שכ' וכן כו':

ואפי' לא נתגרשה. רק מכח קול בעלמא כלו' בין מראשון בין משני ואפי' היה הקול רק קול הברה שאין צריכה גט ע"פ הדין מ"מ אם נתגרשה אסורה להחזיר דהעולם אינה יודעים שהגט היה לרוחא דמלת' וכ"ת יכריזו איכא דשמע בגט ולא שמע בהכרזה כ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ה (הביאה הב"י תחלת סי' זה) וע"ל סי' מ"ו ועי' לעיל סי' ו' ס"ק ב':

מותרת לחזור לבעלה הפקח. (זה הוא לשון הרמב"ם פי"א מה' גירושין) ולפי הטעם שכתב המגיד משנה שכיון שאין הנשואין כלום מן התורה (כדלקמן סימן מ"ד סעיף א') לא החמירו על הפקח הראשון ה"ה יתומה בחיי אב שנשאת לאחר ונתגרשה מותרת לחזור לראשון דאין גרושי דרבנן (כמבואר לק' סימן קנ"ה סעיף א') אוסרין על בעלה הראשון וצ"ל דגרע זה מגרושה שנתגרשה מכח קול בעלמא (כדלעיל סעיף א') דהתם יסברו העולם שהיו גירושין גמורים אבל בחרש וקטנה הכל יודעים שאין כאן קדושין וגרושין מן התורה ועי' לקמן סימן קנ"ה סעיף כ"א (לענין קדושי קטנה) משמע לכאור' שהוא סותר למ"ש בסימן מ"ד סעיף א' (לענין פקח שנשא אשת חרש) ואם באנו לחלק בין חרש לקטנה א"כ אפשר לפקפק גם על הדין הראשון של יתומים בחיי אב (ומחלק דמיירי בקטנה ואינו דומה לחרש שנשא אשת פקח) ומיהו יש לחלק בענין אחר (שלא יהיה סותר מ"ש בסימן קנ"ה למ"ש בסימן מ"ד) וא"כ הדין הראשון של יתומה בחיי אב במקומו עומד (ודין א' לו עם אשת פקח שנתגרשה וכו'):

וי"א דוקא בדאמר לה וכו'. (עיין בב"י מביא הסוגי' מוצא מקור דין זה) ודעה הראשונה הוא דעת הרא"ש והטור דפסקו כת"ק וחכמים וכרבא. ודעה השניה הוא דעת הרי"ף והרמ"ה. ודעת השלישית היא דעת הרמב"ם ג"כ כת"ק ולא כחכמים רק דפסק לחומרא כלישנא בתרא דאף בדלא אמר לה אסור להחזירה משום קנס' ובביאורי (לטור א"ה) הארכתי מה שיש להקשות על הב"י ואין צורך להאריך כאן בזה:

וכפל דבריו לו'. עיין בגיטין דמ"ו בתוספות בד"ה דאי אמר לה וכו' דמיירי בכפל דבריו אבל לא כפל לתנאו דאם כפל לתנאו ואמר ע"מ זה אני נותן לך גט ואם ימצא הענין שקר לא יהיה גט א"כ בודאי הגט בטל ולא מהני מה דלא יחזיר וכן הוא בחדושי הרשב"א:

שרואה דם בכל עת תשמיש. כאן לא כ' פלוגתא דבסמוך צריך שיאמר לה דמאחר דאסורה לי ברואה ג"פ סתמו כפירושו (ר"ל דהוי כאלו אמר לה) וכמו שכתב המגיד משנה בשם הרמב"ן והרשב"א (פ"י ה' גירושין):

אם עבר והחזיר קודם שנתקדשה. בב"י מבואר דאיכא פלוגתא אם קידש אי הוי כמי שכנס או לא והריב"ש (הביאו הב"י סי' זה) הכריע דלא יוציא אף שלא כנס רק קידש. עיין בב"ח כתב שהטור השמיט דין זה דאם החזיר אינו מוציא (ותמה על הטור למה השמיטו הא הרא"ש פ' השולח גט ס"ק מ"ז כתב והוא מדברי הרי"ף וזה לשונו הא דאמר רבנן לא יחזיר (פי' כשהוציא משום שם רע או משום שהיא נדרנית אם החזיר אינו מוצי' דגרסי' ביבמות (דכ"ה ע"א) ילמדנו רבינו כנס מהו שיוציא א"ל תניתוה הנטען על א"א) חשוד כלומר שטוענים עליו דברי לעז רש"י) והוציאו מתחת ידו אעפ"י שכנס (פי' הבועל) יוציא ואסיקנא ולא היה התם אולמי' אלמי' לקלא הכא אמרי' קים ביה בקלא וליתא (פירש"י התם גבי הנטען על א"א כשנכנס בועל אלמי' לקול הראשון שאמת היה הלעז אבל הכא כשהחזירה הבעל בטולי בטלי לקלא דאמרי' מדהחזיר' קים ליה בקלא וחזר ובדק בקול ראשון של שם רע ומצא שאינה עכ"ל רש"י והרא"ש וא"כ פסקו הרי"ף והרא"ש כההיא סוגיא דיבמות דאם החזיר אינו מוציא ותירץ הב"ח התם ביבמות דאמרי' קים ביה בקלא וליתא מיירי בדלא כפליה למילתא (דברי המחבר לתרץ באופן אחר אליביה דהב"ח או אפשר כלישנא בתרא בגיטין דמ"ו ע"א דס"ל וצריך שיאמר לה הוי יודעת שמשום שם רע או משום נדר אני מוציאך ואז לא יחזיר וא"כ לפ"ז מיירי שם ביבמות דאם כנס אינו מוציא היינו בלא אמר לה כלל משום דבר זה אני מוציאך אבל בדכפלי' למילתא איכא משום לעז ואפי' החזיר מוציא עכ"ל הב"ח) ודבריו אינם ברורים כי איך סתם בגמ' (ר"ל ביבמות שהבאתי לפני זה בדברי הרא"ש הנ"ל) תבי' המשנה ותפרש אותה (בדלא כפל דבריו) דלא כמסקנא דאסיקנא בדוכתא (גיטין דמ"ו ע"א) דמיירי שם הא דלא יחזיר בדכפל דבריו וכמו שפי' הרא"ש ועוד דהטעם דאמר בגמ' דקים ביה בקלא וליתי' שייך יותר בדכפל דבריו וליכא לעז כלל וגם בקיצור פסקי הרא"ש ביבמות בפ"ב דין ט' כתב להדיא דין זה (סתם) דאם החזירה א"צ להוציאה:

יכול להחזירה. (פי' אם התיר הנדר) ובגיטין שם ע"ב פריך פשיטא למאי ניחוש לה מהו דתימא ליגזר משום דר' נתן דתניא ר' נתן אומר הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן פירש"י והאי כיון דקיים נדרו (פי' וגירשה) נקנסיה מלהחזיר קמ"ל וע' בב"ח:

סעיף ג' המוציא את אשתו משום שם רע וכו' נ"ב ע' מ"ש בתשו' ל"ק נדבורנא בהשמטות להל' נדה עודנו בכ"י מ"ש בזה השייך לכאן באיזה ענין ליכא חשש לכ"ע עיי"ש ודו"ק:

סעיף ז' המוציא את אשתו משום נדר נ"ב הנה בדין המוציא אשתו משום נדר ע' בחיבורי על אהע"ז מ"ו סימן ס"ג בתשובתי ל"ק טארנאפאל מ"ש בזה ודו"ק שם:

המגרש את אשתו. כתב בר"י אות א' יש להסתפק אשה שנתגרשה בגט כשר מה"ת ופסול מדבריהם והלכה וזינתה אי מותרת לחזור לבעלה לכתחלה אי אמרינן דקרינן בה ונטמאה מדרבנן כיון דאגידא ביה וגיטא מיפסל מדרבנן או דילמא הואיל והגט כשר מה"ת אף דזינתה מותרת לבעלה והאריך בזה והביא ראיות דמותרת לחזור לבעלה ע"ש באורך:

מותרת לחזור. עח"מ וב"ש ועיין בזה בתשובת מהרש"ך סימן ל' ובתשובת מהרי"ט ח"א סימן י"א ובס' בית מאיר ובס' ישועות יעקב סק"ד:

ויש אומרים דוקא כו' עיין בתשובת נו"ב סוף סימן י"א לאחר שביאר שם בנדון השחלה דידיה יובא לקמן סי' קט"ו ס"ו ס"ק ל"ו דיש מקום להתירה לחזור לבעלה ולא אמרינן שויא אנחד"א מחמת שגילתה דעתה קודם שהודית שרוצה להודית על שקר כתב וז"ל אמנם מטעם אחר אסורה אשה זו לחזור לבעלה הראשון שהרי גירשה משום ש"ר ומבואר בסי' י' ס"ג שלש דיעות במוציא משום ש"ר כו' וא"כ לדעת הרמב"ם שהוא היש מי שאומר פשיטא שאין יכול לחזור ולקחתם ואפי' לדיעה האמצעית ג"כ אסורה דע"כ לא בעינן שיאמר משום ש"ר אני מוציאך אלא בש"ר בעלמא שלא נאסרה לו ע"פ ב"ד והוא מעצמו גירשה אבל בנ"ד שהשיב שהוא מאמין לדבריה והורה לו הרב שמחויב לגרשה עדיף טפי מאמר מעצמו משום ש"ר ולא עוד אלא שאפשר שאפילו הדיעה הראשונה מודה בכאן שהרב הורה לגרשה וע"פ הוראת הרב שהאשה נאסרה עליו גירשה עדיף מכפליה למלתא וכמ"ש התוס' קדושין מ"ט דדברים שאנן סהדי לא בעי תנאי כפול כו' וה"נ אין לך אנן סהדי יותר מזה ואף שמ"מ אין לבטל עכשיו הגט מחמת זה כיון שאמר בשעה שגירשה בפי' שמגרש בלי תנאי וביטל כל התנאים כנהוג בינינו בשעת סידור הגט מ"מ לא גרע מכפליה למלתא דג"כ מיירי דלא כפליה לתנאי' רק למלתי' לכן נראה שהבעל אסור להחזיר גרושתו הזאת עכ"ד. גם בס' ישועות כתב וז"ל ובתשובה אחת ראיתי שכתב דאם הסכימו הב"ד שיגרשנה משום קול ואח"כ נתוודע שהיה שקר בזה לא בעינן שיאמר לה ואינו רשאי להחזיר' שאין לך גלוי דעת גדול מזה ואולי כיון בתשובת הגאון נו"ב רוצה לומר דכ"ז אינו אלא במגרש מעצמו אבל אם הב"ד אומרים לו חייב אתה לגרשה אסור להחזירה לכ"ע וא"כ אף צריכי' לומר לו הוי יודע כו' וצ"ע כי לא נראה הכי סתימת הפוסקים ועין סי' קי"ז בב"י וח"מ (סק"ג) קושיית הר"ן ותירוצו בדין מגרש שאין לה וסת משמע להיפך עכ"ל גם בתשובת חתם סופר סי' כ"ה תמה על הנו"ב בזה מכח דברי הר"ן הנ"ל ובתוס' ביאור וז"ל ובמח"כ נעלם ממנו דברי ר"ן פ"ב דשבועות בדין אשה שאין לה וסת כו' למדנו מהר"ן דג' דינים יש היכא דכופין להוציא אפי' אמר בפי' משום כך אני מוציאך אינה אסורה לחזור לו דלא מצי למימר אילו הייתי יודע לא הייתי מגרשך שהרי כופין להוציא והיכא דאסור' ואין כופין א"צ אפי' אמיר' ואפ"ה אסור' לחזור לו והיכא דליכא איסורא אלא הוא חושש לש"ד או נדר אז כשאומר משום ש"ר כו' אסורה להחזירה וא"כ בעובדא דהנו"ב דהמורה פסק לו שמחויב להוציאה ל"ש לומר אילו הייתי יודע וכ"כ בס' בית מאיר עכ"ל ובעניותי לא זכיתי להבין השגתם על הנו"ב הנ"ל ודאי אילו הוה הוראת המורה הנזכר שיכופו אותו להוציא היה תמיהתם שפיר אך כפי הנראה מה שפסק המורה שמחויב להוציא הי' ע"פ דברי הש"ע בסי' קט"ו ס"ו ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה ה"ז חייב להוציאה וא"כ הרי מסיים שם אבל אין כופין אותו ומסתמא גם המור' ההוא פסק כך וא"כ זה דמי לדין הב' היוצא מהר"ן הנ"ל ואיכא אדרב' סייעת' לדברי הנו"ב מהר"ן כנ"ל וצ"ע. וע"ש עוד בתשו' ח"ס שכ' דהטור והש"ע הוסיפו וכתבו משום ש"ר שיצא עלי' וכוונתם לאפוקי אם לא יצא ש"ר אלא הבעל רוח רעה מבעתו וחושד בכשרים כפפו' בן יהוד' סוף גיטין כו' דודאי מותרת לחזור לו ע"ש):

ויש מי שאומר ע' בס' ישועות יעקב שכ' דבתשובת מהרמ"ב סי' ל"ד כתב דרוב הפוסקים הסכימו דסתמא מותר להחזירה וכן נכון לדינא עכ"ל:

בח"מ אות ו' רק קידש. נ"ב וכן בהתרו בו ונשאה אבל התרו בו וקידש בודאי יוציא. דלכל הנוסחאות בירושלמי הדין דיוצא תשו' מהרי"ט חאה"ע סי' א':

מותרת לחזור כו' דהויא ואישות כתיב בה דהיינו דרך קידושין או נשואין:

לא יחזי' בגמ' איכא תרי לישנא בהא לישנא קמא ס"ל טעמא משום קלקול דשמא יקלקלנה על בעלה פי' רש"י אחר שתנשא לאחר ויאמר אלו הייתי יודע שהדברים בדאים או שהנדר יש לו הפרה לא הייתי מגושה וכך אמרתי בשעת הגט שמפני כך אני מוציאך ואז היה בדעתי להחזירך אם ימצאו דבדאים ונמצא גט בטל לפיכך אומרים לא הוי יודע שלא תחזירנה עולמית ושוב אינו נאמן לומר כן שכיון שידע שאסור להחזירה אפילו לא תנשא ולא חש להמתין ולבדוק אחר הדברים גילה בדעתו שלא היתה חביבה עליו אבל אם לא אמר תחילה כן בשעת הגט אין יכול לקלקל שהרי לא אמר תחלה שמגרשה משום ש"ר ונדר וכיון שלא יכול לקלקל אם ניסת לא אסרו לו להחזירה עד שלא ניסת עכ"ל ראשון ולישנא בתרא ס"ל טעם שלא יחזיר משום קנס שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות או בנדרים לפיכך צריך שיאמר לה הוי יודעת שמשום כך אני מגרש נמצא לפ"ז א"צ לאמירה זו אלא כדי ליסר' אבל הוא לא יכול להחזירה אפילו אם לא אמר כן ולא יסרה מ"מ הקנס שלח הוא דאסורה בחזרה והך אמירה דהיא הכרח לאיסור בלישנא קמא צריך שתהיה בתנאי כפול דהכי אוקמי רבא דהאי תנא ס"ל כר"מ דאמר בעינן תנאי כפול בכל תנאי וע"כ אין האמירה כאן אוסרו משום קלקול אלא אם כפל לומר אלמלא זה לא הייתי מוציאך אבל בלא כפל אין קפידא לקיים דבריו ופסק הרא"ש כלישנא קמא וזה י"א הראשון כאן בש"ע וי"א השני הוא דעת הרמב"ם דאין צריך כפול שלא זכרו כלל אלא ז"ל בפ"י מגרושין המוציא אשתו משום ש"ר או שהיה פרוצה בנדרם אומרים לו הודיעה מפני מה אתה מוציאה כדי לייסרה ודע שאין אתה מחזירה לעולם ומפני מה לא יחזירה לעולם גזירה שמא תנשא לאחר ותעשה תשובה ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים התנאי שנמצא הגט בטל למפרע עכ"ל וק' היאך פסק נגד רבא דאסיק בעינן תנאי כפול לרבנן דס"ל כר"מ דבעינן תנאי כפול ובפי' המשנה כ' הרמב"ם בה דהל' כר' יהודה דלא מצריך תנאי כפול וכ"כ המ"מ הביאו ב"י אלא שהקשה עליו דהא פסק הרמב"ם בפי' בפ"ו דאישות הלכה כר"מ דבעינן תנאי כפול וקודם לזה פי' ב"י הסוגי אדרבא לא אמר אוקימתא שלו אלא דרך חורפ' בעלמא אבל בקושטא דמלתא מיירי אפילו בלא כפול לתנאו וא"כ יש כאן תימא דדברי ב"י סותרים זא"ז כיון דלפי האמת צ"ל לכפול והא נגד דבריו מפ"ו דאישות שזכר ב"י עצמו מלבד מה שיש דוחק לומר דדברי רבא אינם אלא לחורפא ובאמת נראה דדברי ב"י כאן אינם אלא לחורפא בעלמא ומו"ח ז"ל דחק בשביל זה לפרש דר' יהודה באמת לא פליג עליה דר"מ בעלמא אלא הכא מצד החומרא אמרו אע"ג דלא כפלה כפלים וכ"ז אינו שוה לי אלא נלע"ד דודאי הרמב"ם בחיבורו חזר ממ"ש בפי' המשנה דכ' הלכה כר"י דצ"ל כפל אלא הלכה כר"מ כמ"ש בהדיא בהלכות אישות והכ' מיירי הרמב"ם בדכפלי' והא דלא זכר זה בפי' הוא משום דנתן טעם דהוה כמגרש על תנאי שמבואר בדבריו במקום המקור של דין תנאי דבעינן כפול ולא הוצרך להזכירו כאן כיון שזכר תנאי הוה כל דין תנאי והא דזכר בגמ' בדל' כפלי' מסייע לדברינו דבמקום שמיירי בלא כפל הוצרכו לבאר משא"כ שסתמ' היה כמפורש בכפל והנה הרמב"ם מביא בלשונו דהיינו וכדי לייסר' שהוא לישנא בתרא ואח"כ זכר חשש קלקול והוא בדרך זה דלישנא בתרא מחמיר על לישנא קמא דאמר משום קלקול ממילא אין איסור אלא באמר בשע' גרושין משום ש"ר אני מוציאך והיינו בכפל ואם לא אמר כן אין איסור ובתר' ס"ל דאפ"ה אסור משום פריצות לפיכך יש להודיע' ופסק הרמב"ם כקמ' דאמירה בעינן ובאמת סגי באמירה אפי' שלא בפניה אלא בפני עדים דבזה יש ג"כ קלקול אלא (פסק) דטוב יותר שתהיה אמירה בפניה כדי ליסרה מטעם לישנא בתרא אבל אין האיסור תלוי בזה ואיך שתהי' האמירה עכ"פ צריך לכפל כדרך כל תנאי ולא צריך להזכירו כאן ומש"ה כשהביא הטור דעת הרמ"ח שכ' שא"צ לכפול אלא פעם א' סגי לא זכר הטור שכן דעת הרמב"ם מטעם שזכרתי נמצא שהי"א השני הנזכר כאן בש"ע הוא (אינו) דעת הרמב"ם:

ויש מי שאומר אפי' לא אמר לה כו' פי' בשעת הגט אבל קודם זה עכ"פ אמר כן וכן פי' רש"י על מ"ש רב יוסף והוא שאמר לה משום ש"ר כו' בשעת גירושין אבל הרי"ף לא הבי' הך דרב יוסף ממילא לא אמר כן בשעת הגט סגי ונראה דהך יש מי שאומר הוא הרי"ף:

שנדר להוציא' בגמ' איתא בד"א כשנדר' היא אבל נדר הוא שיגרשנה יחזיר אם ירצה דליכא למיחש לקלקול וא"ר ייסי בר יהודה מעשה נמי בצידון באחד שאמר לאשתו קונם כל פירות עלי אם איני מגרשך והתירו לו חכמים שיחזירנ' משום תיקון עולם ופרכינן והתירו פשיט' למאי ניחוש לה משום דר' נתן דתניא ר' נתן אומר כל הנודר כאלו בונה במה והמקיימו ולא נשאל עליו להתירו כאלו הקריב עליה קרבן שגמר עונו שלם והאי דקיים נדרו וגרשה נקנסים על החזר' קמ"ל ופרכינן מאי תיקון עולם יש כאן אמר רבינ' ה"ק אין בזה מפני תיקון עולם ופי' רש"י התירו לי להחזירה מפני תיקון עולם שלא נמצא כאן לאסור עכ"ל ומשמע פירושו דאע"ג דבריש' בנתגרשה משום שנדרה אסור להחזירה מפני תיקון עולם דהיינו משום קלקול אבל כאן בנדר היא אין כאן חשש תיקון עולם כגון קלקול שלא נמצ' בזה איסור וצריך להבין דאם אין כאן חשש איסור מה הוצרך התנ' להשמיענו דבר זה וע"כ צ"ל דה"א דיש צד איסור משום קלקול דהיינו שתנשא לאחר וימצא פתח לסתור נדרו ולא היה צריך לגרשה תחלה ויאמר אלו הייתי יודע שיש פתח לנדרי לא הייתי מגרשה והייתי מתיר הנדר קמ"ל דדוקא בנדרה היא יש חשש זה הקלקול כיון דיש בה ריעותא אמרינן דאדעתא דהכי דוק' גירש משא"כ בגירש מחמת נדרו לגרש וכמו שנבאר בסמוך ולפ"ז (ק' אמאי שמקשה) תחילה פשיט' אמאי לא משני דקמ"ל הך מלתא שזכרנו שיש חילוק בין נדר' לנדרו בזה. וראיתי בפריש' וז"ל יכול להחזיר' דליכא למיחש לקלקול כ"כ רש"י ופי' לדבריו שהרי בידו היה להחזירה מיד לאחר הגט וקיים נדרו וכיון שלא החזירה ודאי לא היה חפץ בה לפיכך אם אמר בשעת הגט שאלו לא נדר לא היה מגרשה מ"מ ליכא למיחש לקלקול לפ"ז אם נדר שתה' אסורה עליו לעולם ובשע' הגט ג"כ אמר דמשום זה מגרשה ג"כ אסור להחזיר' משום דיכול לקלקל' לומר אלו הייתי יודע שיש פתח לנדרי לא הייתי מוציאה עכ"ל. המחיל' מכבודו של הרב שאין דברי ונכונים דמ"ש כיון שלא החזירה ודאי לא היה בה דברים אלו א"א לאומרם דודאי בחשש אם תנשא לאחר אין חילוק בין נתקדש' תיכף לאחר או שהתה איזו זמן והוא יקלקל לומר חפץ הייתי להחזירה אלא שהיה מיהרה להנשא לא' ולא המתינ' עלי ואלו הייתי יודע זה לא הייתי מגרש' והדבר ברור בפי' הפשט שאין ראיה כלל ממה שלא החזירה אחר הגט לא בגירושין מחמת נדרה או נדרו אלא שהחילוק ביניהם הוא בזה דבנדרה היא אי יצא עליה ש"ר או שהיא איילונית דהיינו שלא הביא' סימנים באלו שייך שנוי דבנדר אפשר בהפרה וש"ר אפשר שיתבאר שהוא שקר כדפי' רש"י שהבאתי ריש סעיף זה ולהרמב"ם שמא תעשה תשובה. ובאיילונית אפשר עדיין תכי' סימנים ודברים אלו שזכרם בשעת הגט ובפרט אם כפלם הוה כנותן גט על תנאי ממש כמ"ש הרמב"ם ופשוט שבכל תנאי אם לא נתקיים אין מעשה הגט לכלום והוה כאילו לא ניתן כלל כן הדבר הזה בעיני הבעל שכיון שהגט ניתן שהיה סובר שהיא אשעה מחמת הש"ר או שהיה איילונית או שנדרה והו' אינו חפץ בנדרנית וכיון שזה שקר והנדר יש לו הפרה ממילא הוה כאלו לא נדרה כלל א"כ יאמר שאין הגט כל חלל ועדיין היא אשתו וכ"ז שלא תנשא יחזירנה הראשון בלא קידושין מחדש כן היה דעתי ובזה ניחא דברי רש"י שכ' וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך דלכאורה ק' אטו אגיד' ביה היא שמא לא תתרצה להנשא לו שנית כיון שביישה כבר ולפי דברי ניח' שהי' מוכרחת לחזור אליו כיון שלא חל הגט וע"ז סמוך בשעת נתינה הגט אבל בנדר הוא לגרשה והיה סובר שא"א בהתרה ומכח זה נתן וקיים נדרו אלא שלבסוף נודע לו שאפשר בהתרה מ"מ חל כיון שלא עשה באמת התרה והיה חייב עליו לעשות כן ואין שייך ביטול מעשה שלו ואין שייך כאן תנאי וע"כ אין קלקול. בזה ובאמת אם היה אומר בשעת הגט אלמל' ידעי שיש התרה לנדרי לא הייתי מגרשך בזה ודאי דומה לנדרה היא דהוה כמו על תנאי וכל שנודע לו שיש התר' הגט עצמו בטל משא"כ כאן שלא אמר בשעת הגט אלא שהנדר מביאו לזה אעפ"י שאמר אלמלא הנדר לא הייתי מגרשך אין בכלל זה שלא יהיה גט אם אפשר בהתר' דיכול להיות שאעפ"י שהתרה מועלת מ"מ לא ניחא ליה ליחל דבריו מחמת ההתרה וגם אם בלבו דלא אפשר בהתרה הוה דברים שבלב ואינם דברים ובזה ניחא פי' הפשט בגמ' דאמר מעשה בצידון באחד שנדר כו' והתירו לו כו' דבאמת גם בנדר' היא או ש"ר ואיילונית אם גרשה מותרת לחזור לו קודם שניסת לאחר אלא שחכמים עשו איסור להחזירה כיון שאפשר בקלקול אם תנש' משא"כ בנדר הוא דלא עשו חכמים איסור כיון שאין כאן חשש קלקול כמו שאמרנו אלא נשאר כדין תורה א"כ מאי קמ"ל דהתירו להחזיר' ומשני דה"א דנקנסי' מדלא ביקש להתירו ואח"כ ביאר התנא עצמו הדברים שזכרנו שאמר שאין כאן מפני תיקון עולם ופי' רש"י דלא נמצא בזה איסור לחכמים מפני שאין כאן חשש כלל כמו שזכרנו וזו עיקר כוונת התנ' שאמר בד"א שנדרה היא אבל נדר הוא כו' דמשמע דלכאורה שוין הם והיינו מטעם חשש קילקול כמו שזכרתי ובמה שסיים בפרישה וז"ל אם נדרה שתהא אסורה עליו לעולם כו' לא ידעי מקום לדבריו דודאי אם אסרה עליו איסור עולם דהיינו קונם תשמישך עלי לא יוכל להחזיר' אחר הגירושין בלא חשש בלא קילקול אלא מחמת נדרו בפירו' ואם מיירי שאח"כ מוצא פתח על נדרו ודאי יכול להחזירה דאין כאן חשש קילקול כלל דהגט הוא גט גמור כמו שזכרנו כ"ז נ"ל ברור ופשוט אחר העיון בס"ד: