שבת הארץ, הלכות שמיטה ט׳:ד׳

אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר: מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וזה דבר השמיטה, ושם הוא אומר: מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסכות, מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע. לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה, וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב. וי"א,* שמה שאין שביעית משמטת אלא בסופה, הוא רק לענין שאם מחזיר החוב אחר שעברה שביעית חייב המלוה לומר משמט אני, כדי לקיים זה דבר השמיטה, וכל זמן שלא אמר הלוה "אע"פ כן" אסור לו לקבל ממנו את חובו, כמו שיתבאר להלן בדברינו, וזה אינו מחויב כ"א ע"י שמיטתה של סוף שביעית, שהיא משתשקע החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית, אבל האיסור לנגוש את החוב, בין ע"י עצמו בין ע"י בית דין, הוא נוהג כל שנת השביעית, ומשנכנס ליל ראש השנה של שביעית אסור לתבע את החוב. ויש אומרים,* שאפילו לדעה זו אין איסור זה אמור אלא על המלוה שלפני שביעית, שכיון שנכנסה שביעית אסור לתבע אותה, אבל מלוה שנעשתה בשביעית עצמה הכל מודים שהוא מותר לגבות כל שנת השביעית, ואינה משמטת גם לענין תביעה כ"א בסוף השביעית, דהיינו משתשקע החמה בליל ראש השנה של שמינית