שבת הארץ, הלכות שמיטה ד׳:כ״א

בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו, העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל, הואיל ושביעית אסורה ע"י קרקע כך נטילתה ע"י קרקע. וי"א* שאין היתר במה שרבו גדוליו על עקרו באופן זה, שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, יותר מאם לא עקרו בשביעית, שאם היה הולך וגדל בשמינית לא היו גידולין מבטלין את עקרו, כיון שהגידולין הולכים מהנטיעה הראשונה, שהיו בה הגידולים של איסור, אלא א"כ הרכין והטה את הבצלים בעיקום אחר שתילתן בשמינית, וגלה בזה את דעתו, שלא ניחא ליה בגידולם כדי לבטל את האיסור, ואז הם מבטלין את האיסור כשרבו עליו, אבל אם לא עשה כן אין הגידולין מבטלין את האיסור, כשעקרן בשביעית ושתלן במוצאי שביעי ת כמו שלא היו מבטלין אותו אם היו מתגדלין במוצאי שביעית בלא עקירה בשביעית. וי"א* שכל זמן שהבצלים עומדים בעינם, ויש להכיר בהם בעין את העיקר ואת הגידולין, אז אין גידולי היתר מבטלין את האיסור, ולא יועיל מה שרבו גידוליו על עקרו, לבטל את העיקר האסור, ואין אומרים שגידוליו מבטלין את עקרו, כ"א כשדכן במדוכה ושחקן עד שאין ניכר האיסור וההיתר כ"א בפני עצמו, אז מועיל מה שריבה גידוליו של מוצאי שביעית על עקרו, שגדל בשביעית, להתיר ע"י ביטול האיסור ברוב היתר. והיתר זה של ביטול ברוב אינו מועיל, כ"א באופן כזה שנגמר גידולו במוצאי שביעית, אבל כל שנגמר גידולו בשביעית אין מועיל רוב היתר אפילו כשדכן ואין האיסור ניכר לבדו,