שבת הארץ, הלכות שמיטה ד׳:ט״ו

עבר וזרעו בשביעית, ויצא לשמינית, אם זרעו לזרע בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית, מפני שהולכים בזרעים אחר גמר פרי, וכיון שנגמר פריו בשביעית, אע"פ שיצא למוצאי שביעית ונלקט בשמינית, אסור כשאר הספיחין. ואם זרע לירק, הואיל ונלקט בשמינית בין ירקו בין זרעו מותר. זרעו לזרע ולירק, זרעו אסור משום ספיחין וירקו מותר. ויש אומרים* שאם עבר וזרע באיסור בשביעית לעולם אסור, ואין הולכים בכאן אחר לקיטה להקל, ואין צריך גם כן לענין להחמיר ולאוסרו ללכת דוקא אחר גמר פרי, אלא די בזה בהשרשה בעלמא, שכיון שהשריש בשביעית נגמר האיסור של זריעתו ונטיעתו ואסור לעולם, אפילו בזרעו לירק ונלקט בשמינית, ולא משכחת לה שיהיה מותר כשעובר וזרע בשביעית, כי אם או באותן המקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהן עולי בבל, שהם אסורים רק מדבריהם באיסורי שביעית, יש לומר שלא אסרו את מה שנזרע בשביעית, או כשזרע נכרי, שכיון שלא עבד ישראל איסורא לא קנסו לאסור את הנזרע. ולפי סברא זו יש לומר, למי שסובר ששביעית בזמן הזה בכל מקום היא מדרבנן. שמותר בכל מקום מה שזרע, באופן שאין בו משום איסור של ספיחי שביעית, כמו בפירות האילנות, או במקומות שאין בהם משום איסור ספיחין, כגון שדה ניר ושדה זרע וכיוצא בהן שנתבארו למעלה, שאין בהם משום איסור ספיחין. ויש מי* שנראה מדבריהם. שאפילו באופן שחייב לעקור כשזרע בשביעית מ"מ הפירות הם מותרין, אפילו כשזרע בשביעית עצמה כשם שהם מותרים כשזרע בתוך שלשים יום שלפני שביעית, שאסורין בזריעה וחייב לעקור, כמו שנתבאר למעלה.