שבת הארץ, הלכות שמיטה ד׳:ד׳

ספיחים העולים בשדה בור, ובשדה ניר, ובשדה כרם, ובשדה זרע, מותרין באכילה. ומפני מה לא גזרו עליהם, מפני שאין אדם זורע מקומות אלו: שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה. וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו. מיהו* אפילו אותן הספיחין המותרין, היינו שהם מותרים באכילה ואין בהם איסור ספיחים, אבל מ"מ נוהג בהם קדושת שביעית לכל דיניהם, שאסור לאבדם ולעשות בהם סחורה, והם חייבים בביעור, ולא יצאו מדין ספיחי שביעית כ"א בזה שהותרו באכילה. * וכן אין נוהג איסור ספיחין בשדה תלתן שזרעה לזרע, אע"פ שזורעין ג"כ תלתן לירק. וכשזרעה לירק דינה ודאי כשדה ירק, שדין איסור ספיחין נוהג בה, אבל בשדה תלתן שזרע לזרע דינה כשדה זרע, שהספיחין מפסידין אותה, ומשו"ה אין בהם איסור ספיחין. * ויש מי שמחלק בתבן לומר, שדוקא בתבן הגס שאינו ראוי למאכל בהמה, אין בו איסור ספיחין, אבל תבן וקש הדק, הראוי למאכל בהמה, דינו כתבואה ויש בו איסור ספיחין, וי"א* דנוהג איסור ספיחין גם בתבן וקש כבעצם התבואה עצמה.