שבת הארץ, הלכות שמיטה א׳:א׳

מצות עשה לשבת מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר: ושבתה הארץ שבת לד', ונאמר: בחריש ובקציר תשבת; וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. ויש מי שאומר* שגם אם הנכרי עובד בשדה של ישראל עובר ישראל על מצות עשה של שביתת הארץ, כשם שאם נכרי עושה מלאכה בבהמתו של ישראל בשבת עובר הישראל על מצות עשה של שביתת בהמה-שהתורה תלתה את השביתה בארץ, שנאמר: ושבתה הארץ שבת לד'. ע"כ אין הפרש מי הוא העושה את המלאכה בעבודת הארץ ישראל או נכרי. אע"פ שלענין העברת הלא תעשה של "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר", וכל יתר המלאכות שפרטה תורה לאיסור, שתלה אותן הכתוב באדם העושה את המלאכה, ודאי אם הנכרי עובד ועושה את אלה המלאכות, אין הישראל עובר בלא תעשה של תורה; אבל לענין העשה של שביתת הארץ עובר הישראל גם בעבודתו של הנכרי בשדהו של ישראל. ולפי זה יהיה אסור להשכיר שדהו לנכרי בשביעית, אע"פ שהנכרי עושה בה את עבודתו לצורך עצמו, שהרי השדה היא בעצם של ישראל בקנין גופה, ושכירות איננה מפקיעה את קנינו של ישראל, ונמצא שעובר הישראל בעשה ע"י עבודתו של הנכרי. ויש* אומרים, שמותר להשכיר לנכרי שדה של ישראל, ואין איסור של שביתת הארץ אפילו בעשה שבה, כ"א אם ישראל, שהוא בר חיובא דשביתה, עובד את הארץ, אבל כל זמן שאין ישראל בעצמו עובד אין זה מבטל שביתת הארץ במה שעובד הנכרי, כיון שאיננו מצווה מצד עצמו על שביתת הארץ. – אלא שהצריכו שתהיה השכירות בהבלעה, דהיינו איזה זמן לפני השביעית ואחריה יהיה ג"כ נכלל בכלל ההשכרה, שלא יהיה ניכר שמשכירו לשם עבודה בשביעית, ואין זה התנאי של ההבלעה ענין לגבי המצוה של שביתת הארץ מן התורה, אלא מעלה בעלמא והרחקה מן הכיעור.