שבחי הבעש"ט קפ״ז

איש א' היה מהמקורבים אליו והיה דר בכפר, והיה הרב מקרבו תמיד בכל מיני התקרבות, ובימים נוראים היה אכסניאותו בבית הרב. פעם אחת בא אל הרב והחזיר פניו ממנו. והיה לפלא בעיניו והיה סבור בדעתו אולי מחשבתו משוטטת בענינים גדולים. ומפני שהיה דעתו גסה עמו אחר שעה נכנס עוד הפעם אליו והחזיר פניו ממנו ג"כ. וכך עשה ג' פעמים ונפל לבו מאד מאד כי בוודאי לא דבר רק הוא. וראה זה דבר חדש הוא כי היה רגיל לקרבו בכל מיני התקרבות. והלך להרב מ' גרשון מקיטב וסיפר לו כל המאורע. הלך הרב מ' גרשון לגיסו הבעש"ט ודיבר לו "מה זה שאתה מרחיק אותו על לא חמס בכפו וכל מעשיו כשרים?". והשיב לו "מה שאתה רוצה להכניסני בעניני העולם לקרב ולדבר עמהם אין רצוני בזה" .

והנה האיש הנ' כשראה שאין לו תרופה בא להרב מוהר"ג וצעק בלב מר ושבר אני מבין שאין זה דבר רק ממש חיי אינם חיים ולא אוכל לסבול זה בשום אופן. אז הלך הרב מוהר"ג אל הרב פעם ב' ואמר כי הוא פקוח נפש ממש שיגלה את אזנו מה זה ועל מה זה. אז ענה לו כי נרשם על מצחו עון אשת איש. וטען האיש כי אין זה אמת כי הלא זה יותר מששה עשר שנים שפירש מאשתו ואיך יתכן זה, אז אמר הרב מוהר"ג להרב שעלי דידיה מוטל לחקור אח"ז, כי הלא אני אין רואה כלום כ"א אתה רואה לבדך ובוודאי אין החטא בגשמית כי אם בדקות עניינים. ואמר לו שביום ו' עש"ק בתפילת המנחה שאז הוא עליות נשמה להיכלות עליונים יחקור אח"ז.

ויהי בעליות נשמתו עלה להיכל הבעלי תוספות ולא מצא שום רושם עון אשר חטא. ואח"ז עלה למעלה להיכל הרמב"ם ושם מצא כתוב רושם החטא על אותו האיש. והענין היה שהוא קיבל על עצמו פרישה מאשתו ולפי דעת הרמב"ם הרי הוא כאלו אמר הרי את עלי כאימא והנודר מאשתו אסור בתכשיטין. והוא היה נצרך מעות להכנסת כלה ולקח תכשיטין של אשתו ומשכן אותם ונמצא נהנה ממנה ועבר על נדרו והרי הוא כאלו בא על אשת איש לפ"ד הרמב"ם. וטען הרב עם הרמב"ם (ושמעתי ג"כ שקרא להרי"ף והרא"ש וטענו עמו ג"כ) אז הודה הרמב"ם לדבריהם וסר הרשימה מאותו האיש. ומאז לא נמצא בס' הרמב"ם שום רמז מזה.

(והענין הוא כמ"ש הרח"ו על מאמר פתח ר"ש וכו'. ר"ל שהוא פתח הצנור לדרוש זה. כי צדיק יש בכחו לפתוח צנורות חדשים משא"כ אליהו שהוא בחי' מלאך נאמר על פומא דאליהו אתגזר ע"כ. וכמ"ש בשם הבעש"ט על מאמר כל העולם ניזון בשביל חנינא בני ר"ל בשביל שעשה. כאשר גילה ר' חנינא בן דוסא איזה סוד אז נעשה שביל וצנור לכל העולם ונקל הדבר שגם אנשים אחרים יבינו זה. וכמ"ש שהרב הב"י נתייגע להבין מאמר א' וכאשר עמד על אמתתו שמע מכמה אנשים נחות דרגא ג"כ .ושאל להאר"י והשיב לו כיון שפתחת הצנור נקל לכל אדם לעמוד. וזהו אלולי דדלאי לך חספא לא משכחת מרגניתא תותא. ולכן כאשר הודה גם הרמב"ם לזה הפסק אז ממילא גם בזה העולם מובן הפשט כהרמב"ם כפי שנגמר דינו בעולם העליון וד"ל).