קונטרס שפת תמים ד׳

יבואר בו עונש גזל וחמס לעתיד לבא

והנה בפרקים שעברו ביארנו קצת עונש גזל וחמס בעולם הזה. ועתה נבאר מקצת מגודל העונש לעתיד לבא, אם לא יראה לתקן את העון בחייו, דהיינו להשיב את ממון העול, או לפייסו עד שימחול לו.

הנה ידוע שעל עון הגזל, וכן כהאי גוונא בכל עונות שבין אדם לחבירו, אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. ואפילו יום המיתה אין מכפר לזה. וכדאיתא במ״ר ויקרא י״ז: ותשבר כד על המבוע, זו כרס, לאחר שלשה ימים כריסו נבקעת, ומוסרת לפה, ואומרת לו: הילך מה שגזלת וחמדת ונתת לי, [ונוכל לומר שזהוי כונת הכתוב כמשלי י׳, ופי רשעים יכסה חמס]. גם אחז״ל שעבור זה החטא מאכילים אותו שם חול הדק, ושיניהם נשברות, כמו שנאמר שיני רשעים שיברת. וכשהם אינם רוצים לאכול, משיב להם הקדוש ברוך הוא: מדוע כשהייתם אוכלים גזל בעולם הזה היה מתוק בפיכם.

ואפילו אחר כל העונשים, לא יהיה לו תקנה גמורה עד שישוב בגלגול להשיב הגזלה. וראיתי כספרים מעשה נפלא שהיה כימים הראשונים, שבא אחד בגלגול סוס, והיה עובד בכל כחו כדי לשלם את חובו. וזהו מן הגלגולים הקשים. ולפחות יצטרך לבוא עוד הפעם לאותו העולם, לחזור ולהיבראות, כדי לפרוע את גזילתו, כמו שמובא בכמה מקומות. וכן כתב הגר״א במשלי על הפסוק, מציל נפשות עד אמת.

ובזה ביארתי המדרש בקהלת על הפסוק שמח בחור בילדותיך ויטיבך לכך וגו׳ ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט. משל לאחד שברח מפני הקוסטינר (הוא שופט הממונה מהמלך לדון את המחוייב), היה רץ, והוא רץ אחריו, אמרו לו מעט בריצה שלא תרבה בחזרה. כך, ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט. והדבר פלא, אבל לפי זה ניחא הכל. שקהלת לימד דעת את העם בסוד הגלגול, ואמר לנו, אמת שאתה יש לך בבחירתך בעולם הזה לעשות כל מה שלבך חפץ, לגזול ולחמוס ולעשוק, ואף לחסר כל מצוות עשה שבתורה. אבל תדע, כל מה שאתה מרבה בריצה, לרוץ מלפני ה׳ יתברך בעולם הזה, על כל אלה יביאך האלקים במשפט שם, ותוכרח אח״כ לחזור עוד הפעם ועוד הפעם, ועל כרחך תתקן מעשיך, ואם כן למה לך לברוח. וכרב שאומר לתלמידו, למה לך לברוח מבית הספר ולהתווסר בחגם על זה, ולבסוף תוכרח ללמוד כמו שאצווך, הלא טוב לך שתשב פה ותציית לדברי, ותלמיד טוב תקרא.

[הג״ה. ואל יתפתה האדם מיצרו לאמר, מה היזק יגיע לי אם אבוא עוד הפעם לעולם הזה. אמשול לך משל למה הדבר דומה: לאחד שהיה יורד מנכסיו, ועזב את אשתו ובניו הקטנים במר נפשו, והלך למדינה רחוקה באיי הים כמה אלפים פרסאות מביתו, לבקש טרף ביתו. והיה שם כמה שנים ולא הרויח כי אם לחם חקו. והתמרמר כמה פעמים על רוע מצבו, שמוכרח להיות גלמוד ולא לראות בניו החביבים לו כנפשו. אך אחר כך במשך השנים, הצליחו הקב״ה ונעשה עשיר גדול, ותיכף הודיע זה לאנשי ביתו, ובישרם שיבוא לביתו במשך שבעה חדשים, שהוא מוכרח לנסוע על שבעה ימים, כל ים מהלך חודש שלם. וישמחו כל אנשי ביתו שמחה גדולה, וגם כל קרוביו ומשפחתו שמחו על זה. ותיכף קבץ את כל ממונו, ויחל לנסוע לביתו.

ובעת החל לנסוע, ויפגע בו אחד ממיודעיו, ויאמר לו: עצתי שתראה לעלות על זיכרונך ולהתבונן, אולי מגיע למי שהוא מאנשי המדינה ממך מעט מעות, ולהחזיר לו. כדי שישאר כל ממונך נקי מגזל, ואז תלך לבטח ותשוב בשלום לביתך, אי לאו הכי יעכבוך הפרוטות הקטנות באמצע הדרך. ויהי כמצחק בעיניו, וישם לדרך פעמיו, ויודיע לביתו כי החזיק בדרך, ובא יבא ליום המוגבל.

ויהי בכלות שבעת החדשים, ובא אותו יום המוגבל, יצאו בבוקר כל אנשי ביתו וכל משפחתו לחוץ לעיר, עד מקום הקף החומה שהיתה מפסקת בין העיר ובין הים, כדי לקבל את פניו בשמחה בעת בואו מן הים לחומת העיר. וימתינו שם כמה שעות, ויכלו עיניהם להמתין שם לבואו. ובתוך כך ראו שבאה ספינה לשפת הים, וישמחו שמחה גדולה, כי חשבו שתיכף ירד אביהם אליהם.

אבל שמחתם נהפכה לתוגה. שפתאום ראו שנסגרה החומה, וימתינו שם עד בוש. וישמעו את קול אביהם שהוא מתנפל לפני השרים ושופטי המדינה, שירשוהו לילך לביתו. וישיבו לו כי בינונים באה להם ידיעה ממקום המדינה שהיה שם, איך שלפני עשר שנים עשה שם עולה לאדם בממון, ונכתב זה שם בספר הזיכרונות. וזה המעשה היה שם באחד מן האיים שאין מקום לדואר לילך שם ולהשיב את הגזילה, על כן מן ההכרח הוא לשוב בעצמו לשם, ולפרוע חובותיו, ואח״כ יוכל לבוא לכאן. וכשימועו זה, התחיל לבכות עד מאוד, ויתחנן להם כי זה יותר מעשר שנים שלא ראה את בני ביתו, והוא מתרצה להשיב עתה הגזילה עשר מעמים, אך שירשוהו לחזור לביתו. וימאנו ליתן אוזן קשבת לדבריו. ויאמרו לו, אחרי שלא יגיע מזח תועלת לנגזל, מה יועיל אם יקנוס את עצמו בכפלים. גם הוכיחוהו על מניו ויאסרו לו, הלא אנו יודעים שהתרו בך בעודך במקומך שלא תובל לצאת מן הים ליבשה עד שתפרע לכל אחד ואחד את המגיע לו.

וכראותו שאין דבריו עושים פרי, התחיל לבקש תרשוני על כל פנים ארד לביתי ולהיות שם מורש ימים לשמוח עם אנשי ביתי, ואח״כ תשיבוני למקומי הראשון. וגם לזה לא הטו אוזן לדבריו. ויבן עד מאור במר נפשו, ויאמר תרשוני על כל פנים על זמן מה לראות את אנשי ביתי, כי זה שבעה חדשים שסכנתי עצמי על הים בשבילם, ומי יודע מתי אראה אותם עוד. ויענו לו ויאמרו, כן הדבר, אבל לא תרד לשם, רק נפתח דלת החומה ותראה אותם מרחוק. והנה כאשר נפתחה דלת החומה, וישמחו אנשי ביתו עד מאוד, כי חשבו שהורשה לו לירד אתם לביתם. אבל כעבור זמן מועט, והשוטרים אצים לאמור חזור למקומך הראשון. מי יוכל לשער גודל הצער והככי שנעשה לו ולהם אז, באמרם שוה כמה שנים שחכו לו, וביותר אלו שבעה חדשים האחרונים, שיום לשנה היה לו ולהם אז. ועתה הוכרח לחזור לגירותו ולסכנתו על הימים. ומי יודע אולי עוד הפעם ישאיר בידו ממון אחרים באיזה ענין, ויצטריך לחזור עוד.

בן הדבר אחי. חנה עיקר ירידת האדם מהעולם העליון לפה, הוא אך להשתכר מעט תורה ומצות, כדי למאיר אח״כ באור הנצח בעולם העליון. והוא צריך להתנהג בזה כמו גר בארץ אחרת, שבא שם רק על עסקי סחורה, שאינו הושב רק בעניני סחורתו, איזה לקנותה ואיזה שלא לקנותה, אבל לא על שאר הענינים, אחרי שאין דעתו להשתקע שם. אך מסיבת היצר, ועוד כמה ענינים, שוכח האדם בנערותו על מה בא לפה, ויחשוב כי תושב הוא ולא גר. אך בבא ימי הזקנה, מתחיל להרגיש בגירותו, ומתחיל לקבץ את סחורותיו לתיבתו, [והם מתורה ומעשים טובים שעשאם בימי חייו]. וסבלות ימיו, מתחיל לנסוע לביתו. והנה ידוע מהזוהר הקדוש ששבעה דינים עוברין על האדם, עד שיבוא למקום מנוחתו. ומי יוכל לשער גודל כח של כל דין ודין, דהלא ידוע מאמר הגמרא על הפסוק עוברי בעמק זעפא מעין ישיתהו, שמורידים דמעות כמעין של שיתין קודם שהולכים לגיהנם. והוא אחד משבעה דינים, ומסתמא צער חיבוט הקבר וכן שאר הדינים, ג״כ לא נקלים חמה. ובודאי בכל דין ודין בלו עיניו ליחל, מתי יגמר הדין ויצא ממות לחיי נצח בגן עדן ולהתראות שם עם מעט מצותיו שהם הם עיקר תולדות שלו, כמאמרם עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים ושמח בהם יותר ממה שהאדם שמח עם בניו בעולם הזה. וככלות כל הדינים וכל הענינים, אך שנמצאו בידו עון עשק וגזל. לא יניחוהו הכרובים שומרי הפתח להכנס לגן עדן אל מקומו בשום אופן. רק יניחוהו מרחוק לראות את מקומו, אם יש לו זכות גדולה. אבל לא יניחוהו להכנס לפנים ולהשתקע שם. והוא בוכה במר נפשו על זה שמוכרח לירד עוד בגולה בעולם השפל, ולחזור ולהיבראות, ולמות, ולסבול עוד הפעם חיבוט הקבר ושאר דינים. ומי יודע אם יזכה, אולי יקלקל עוד יותר ויותר חס ושלום].

ודע עוד, שאדם הגונב והחומס לחבירו, לא די שממון העול ילקח לבסוף מידו, אלא כל חלקי הצער שציער אז בזה לחבירו, ינתן לו ג״כ במדה ומשקל ממש.

ובזה ביארתי הפסוק בקהלת, ושבתי אני ואראה את כל העשוקים הנעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם, ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם, ועיין בפירוש רש״י. והנה כפל לשון של שתי פעמים, ואין לו מנחם, וגם תיבת ומיד עושקיהם כח, אין לה ביאור. אך בזה יבואר בפשיטות. דהנה אני, שעיני בשר לנו, אם נראה איש עני שלוה מאחד עשרים רו״כ, ויסע מביתו לנוד באשר ימצא, להשתכר מעט להחיות את נפשו. ובהיותו בדרך, מצאו לסטים אחד, ויתחנן לו העני כי ירף ממנו. והרוצח לא שמע לדבריו, ויכהו מכות נמרצות, ויגזלהו עד פרוטה האחרונה. והעני הזה בבה במר נפשו עד מאד, ואין לו מנחם, עד שנחלש ונתעלף בדרך. וימצאוהו אנשים מושכב בשדה, וברוב עמל ויגיעה השיבו את רוחו, ויספר להם את כל הקורות אותו. ויתמהו איש אל רעהו לאמר, מה סיבב אלקים לאיש מה, שהוא איש עני, ובמה יבוא עתה לביתו לפרנס הטף שלו.

אבל כל זה הוא רק לעיני בשר, שאין אנו יודעין מה עשה עד עתה. אבל באמת מי חשוד קדשו ברוך הוא דעביד דינא בלא דינא. ומסתמא הוא עשה ג״כ כעין זה, בגלגול זה או בגלגול ראשון לאיש אחר, בהפסד המעות ובסיבוב הצער, עד שלא היה לאיש ההוא ג״כ מנחם מרוב הדאגה. ולכן פרע לו הקב״ה עתה מדה במדה.

וזוהי כוונת הכתוב, ושבתי אני ואראה את כל העשוקים הנעשים תחת השמש, היינו שנעשו עשוקים פה בעולם הזה, והם בוכים במר נפשם על זה ואין להם מנחם. והתבוננתי ברוח הקודש וראיתי, אשר מעושקיהם לבסוף ינטל מהם זה הממון, וג״כ בצער כל כך עד שאין להם מנחם. וזהו שאמר ושבתי אני ואראה את כל העשוקים וגו׳ ואין להם מנחם. והראה לו הקב״ה, שמיד עושקיהם ינטל לבסוף גם כן הכח, והבכיה תהיה רבה כל כך עד שלא יהיה להם גם כן מנחם מרוב הדאגה.