קונטרס חובת השמירה א׳

בו יבואר מאמר הגמרא מאן בעי חיי מאן בעי חיי וגם הפסוק אוהב ימים יראות טוב:

אמרינן בעכו״ם דף י״ח מכריז ר׳ אלכסנדרי מאן בעי חייא מאן בעי חייא אכנף כו״ע ואתי לגבי א״ל הב לן חייא א״ל מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע וגו׳, לכאורה מה חידש ר׳ אלכסנדרי ונראה דבעת שהיה מכריז מאן בעי חייא היו סבורים הכל שיש לו איזה סם שגורם לאריכות ימים ולזה כנוף כו״ע ואתו לגביה והראה להם שיש סם רוחני אשר מועיל להיות לו אריכות ימים ממש בעוה״ז, ונבאר קצת דברינו כי ידוע משאחז״ל המספר לשה״ר מגדיל עונותיו עד לשמים ויש ע״ז כמה ביאורים ואחד מהן כפשטיה כי כל דיבור ודיבור של לשה״ר הוא עון בפ״ע [כמו שכל דיבור של ד״ת הוא מצוה בפ״ע] ונמצא מי שהוא רגיל ח״ו בעון זה יתוסף עליו כבל שנה כמה אלפים תיבות של לשה״ר אפילו אם לא ידבר רק עשרה תיבות ביום וכ״ש לפי מה שמצוי בעו״ה לפעמים מאה דיבורים כיום אחד ואפילו אם יאמר באשמנו דברנו דופי אינו מקבל על עצמו כלל להשמר מזה ואין זה תשובה כלל וידוע מה שאחז״ל כל העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד ולפ״ז זה האיש שיש עליו כמה אלפים מקטרגים עלול מאוד שעי״ז עונותיו מרובים הרבה מזכיותיו ונגמר דינו ח״ו למות עי״ז ולהיפך מי שכובש את יצרו נתוסף עליו מצוה בכל פעם כמאמרם ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכרו כעושה מצוה ויוכל להתוסף עליו בכל יום כמה וכמה מצות ויכריע כף הזכות ויתוסף לו חיים עבור זה וזהו שאמר הכתוב מי האיש החפץ חיים וגו׳ נצור לשונך מרע.

ומה שאמר אוהב ימים לראות טוב הוא ג״כ מדוקדק מאוד דידוע דימיו של האדם שהיה חי ע״פ האדמה אפילו אם נפטר והלך לו ימיו אינם נאספים כי יש להם מקום למעלה בקדושה ולפיכך נאמר באברהם ואברהם זקן בא בימים וכן בדוד שכל ימיהם היה בקדושה ומאירים שם למעלה שחקוק שם כל מעשים טובים שעשה באותו היום וכן כל דברי הקדושה שדיבר כאותו היום ולזה אמד בא כימים שלא היה חסד אפילו יום אחד משעה שעמד על דעתו שהכיר את בוראו ולא כן מי שאינו הולך בדרך השם יהיו ימיו חשכים ואין נוגה להם כי נמשך עליהם רוח הטומאה ולזה אמר הכתוב מי האיש וגו׳ אוהב ימים לראות טוב דהיינו שמקוה על ימיו לראות בהם טוב [כמי שמקוה על בניו למצוא בהם נחת כשיגדלו] נצור לשונך מרע וגו׳ אז תוכל לקוות למצוא בהם נחת וטוב ולא כן ח״ו להיפך השם ישמרנו ולזה אמר ר׳ אלכסנדרי מאן כעי חיי מאן בעי חיי דהיינו בזה ובבא.

עוד אמרתי שיתבונן האדם בנפשו אלו היה לו בנים והיה שומע לאחד שמבזה את בניו בפני כל כמה מהתרעומות היה לו עליו עבור זה והיה אומר לו אלו היית מכוין לטובתן היית צריך להוכיח אותן בינו לבין עצמו אפשר היו שומעין לך, כדרך התורה הוכח תוכיח את עמיתך וגו׳ והייתי נותן לך גודל תשואת חן עבור זה אבל לא באופן זה שכונתך רק לבזותן בעיני הכל – וכן ממש כעין זה צריך האדם לידע על מי הוא מדבר על בניו של הקב״ה שנקראו בנים כדכתיב בנים אתם לד׳ אלהיכם וכיון שאין יוצא מזה שום תועלת בודאי הקב״ה כועס עליו עבור זה [אם לא שהוכיחו מתחלה ואין שומע לו והוא איסור המפורסם בכל ישראל עיין בחפץ חיים כלל ד׳ פרטי הדינים שיש בזה].