צפנת פענח, שמות כ״ב

בפסוק ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצ(י)א את עמי בני ישראל ממצרים, ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, ויאמר כי אהי' עמך וגו' (ג, י-יב) עד לבסוף הענין נאמר הלא אהרן אחיך הלוי וגו' (ד, יד).

ויש להקשות מאי לכ"ה, דהל"ל ועתה לך ואשלחך וגו'. ובמדרש (שמ"ר ג, ג) מפרש מדכתיב לכה, שאמר לו הקב"ה אם אין אתה גואלם חי שאין אחר גואלם. קשה לאיזה צורך אמר לו כן, שאם גזרה ידיעתו יתברך שהוא יהי' המוציא פשיטא שאין להרהר אחריו, דאם יאמר הקב"ה לאחר להוציאם גם כן יאמר מדוע אני ולא אחר, ואין לדבר סוף.

ועוד צריכין להבין כפל לשון מי אנכי כ"י אלך וכ"י אוציא וגו'. ועוד שאמר וכי אוציא, משמע שהי' מסופק בדברי השם אם יזכו להוצאה, הגם שאין זה נחשב לרעה, שאין הבטחה לצדיקים וחשש שמא יגרום החטא, אפס דקשה מה יהי' נפסד משה בזה דילך אל פרעה אף על הספק אולי יחנן ה' צבאות.

ועוד דלכאורה אין תשובה זו מספקת כי אהי' עמך על השאלה וכי אוציא. ודברי רש"י בזה יעו"ש. ועוד, מה זה ענין העונש הלא אמרתי אהרן אחיך הלוי וגו'.

ונראה לי, דהא במדרש (שמ"ר ג, יז) מבואר כי משה הי' כהן, וכשסירב בשליחתו ניטלה ממנו הכהונה, וניתנה לאהרן. והקשה בידי משה הא כשאמר ה' למשה (ג, ה) אל תקרב הלום, ניטלה ממנו הכהונה. ומשני, כי שם ניטלה רק מזרעו, אבל משה עצמו הי' כהן עד שלבסוף נאמר (ד, יד) ויחר וגו'.

ומעתה לפי זה קשה מהא דאיתא במדרש פ' בא (שמ"ר טו, ה) אמר רבי שמעון גדולה חיבתן של ישראל שנגלה הקב"ה במקום טומאה כדי לגאלן, משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות, אמר איך אעשה, לטמא את עצמי אי אפשר וכו', עיין במ"א. וכל זה אין שייך במשה, שאין זה תרומתו, ואם כן איך טימא את עצמו במה שהלך למצרים אשר בשם בית הקברות יכונה, והוא הי' אז בתחילת השליחות כהן וכו', וגם הקב"ה שציוהו נגד הדין צריך טעם.

ונ"ל, בפרק המקבל דף קי"ד א' אשכחי' רבה לאליהו דקאי בבית הקברות, א"ל לאו מר כהן הוא, מאי טעמא קאי בבית הקברות וכו'. וכתבו התוספות שם (ד"ה אמר לי') וזה לשונם: תימא לר"י איך החי' בנה של האלמנה כיון שהי' כהן, דכתיב (מלכים א יז, כא) ויתמודד על הילד וגו'. ויש לומר שהי' ברור לו שיחייהו ולכך הי' מותר משום פקוח נפש, עכ"ל. נמצא הכי נמי י"ל, אם היה ברור למשה שיוציאם ממצרים מותר לו לטמא עצמו משום פקוח נפש.

ומהאי טעמא י"ל שהלך הקב"ה בעצמו למצרים מקום טומאה, וכי דינא הכי דמשום אבידה יטמא כהן עצמו בבית הקברות, דהא כתיב (דברים כב, א) והתעלמת (בבא מציעא ל.) פעמים שאתה מתעלם, הא כיצד שהי' כהן והאבידה בבית הקברות, ואי סלקא דעתך באבידה של עצמו מטמא אם כן גם באבידות אחרים יטמא, ואהבת לרעך [כמוך] כתיב (ויקרא יט, יח), אלא נ"ל דהיינו טעמא שהי' ברור להקב"ה שיוציאם, אף שהבחירה מסורה לפרעה, מכל מקום אז נסתלק הבחירה מפרעה ולכך הי' שרי.

ובזה יובן מה שאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה, שאינו בדין שאלך אני אל פרעה למקום טומאה ואני כהן, מאי אמרת משום פקוח נפש שרי, לזה אמר וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, כי איזה זכות יש להם אשר יהי' כדאי להוצאה ודאי דאז שרי משום פקוח נפש, מה שאין כן בספק אסור. והשיבו הש"י כענין, כי אהי' עמך, וקשה עלי גם כן שאני כהן ומשום ספק איך אטמא אלא שמע מינה שהוא ברור וכו', כי בהוציאך תעבדון וגו'. ואח"כ סירב עוד, לכך ניטלה ממנו הכהונה אשר זה סיבת סירובו, ואמר לו הלא אהרן אחיך הלוי וגו', וק"ל.

ועל פי זה אמרתי לתרץ גם כן פסוק (ה, כב) למה הרעת[ה] לעם הזה ולמה זה שלחתני. ופירש רש"י, למה הרעות, וא"ת מה איכפת לך, קובל אני על ששלחתני. וכבר נתחבטו בזה רבים וכן שלמים בביאור פסוק זה שהוא תמוה.

ולפי הנ"ל אתי שפיר, דהכי קאמר, מאחר שאני כהן ואסור הי' לי לילך למצרים, שהוא בית הקברות, כי אם שיהי' היציאה ברור, דאז שרי משום פקוח נפש, כאליהו שהחיה בנה של צרפ[י]ת מהאי טעמא, וז"ש למה הרעת[ה] לעם הזה, לא די שלא הי' להם איזה הצלה על ידי שליחותי זה, אלא שהרע להם. וא"ת מה אכפת לך אם יהי' איזה הצלה או הרעה, קובל אני על ששלחתני, בשלמא אם הי' הצלה אז הי' מותר לי לטמא את עצמי משום פקוח נפש, מה שאין כן השתא שלא היה כאן שום הצלה, אם כן למה זה שלחתני, הא אסור לכהן לטמא עצמו היכי שאינו ברור, וק"ל.