צפנת פענח, שמות ט״ז

בפסוק הבה נתחכמה לו (א, י-יב). ודרשו חז"ל (סוטה יא.) למושיען של ישראל וכו', פן ירבה, והיה כי וכו' ועלה מן הארץ וגו', וכאשר יענו כן ירבה וכן יפרוץ ויקוצו מפני בני ישראל. ויש להקשות, דאם כדרשות חז"ל דקאי על מושיען – במה נדונם וכו', אם כן איך שייך אח"ז פן ירבה, דהוא טעם אחר. ב' לשון עתיד פן ירבה, הלא כבר נתרבו, כמ"ש וירבו וגו'. ג' דהל"ל לשון רבים פן ירבו. ד' אמרו ועלה מן הארץ, דגדולה מזה הל"ל פן יהרגם. וחז"ל (סוטה שם) דרשו כאיש התולה קללתו באחר. ה', וכאשר יענו, דמשמע דמצד הטבע הוא כך לא מצד הנס, וזה אינו, דחוש הראות מכחישו. וחז"ל דרשו (סוטה שם, רש"י עה"פ) בת קול אומרת אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה, משמע דזה נמשך מזה, והוא פלאי. וגם כפל כן יפרוץ. ו' ויקוצו, שדרשו (רש"י) קצו בחייהם, ורבו המפרשים בזה שאין לו הבנה. ז' דאמר למען ענותו בסבלותם, פתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים.

ונראה לי, דנודע מכתבים כי יש נשמות חדשות הבאין מזווג ת"ת ומלכות, לכך נקראו ישראל העמוסים מבטן, ויש נשמות הבאין מנצוצות הנבררין, לתקן מה שפגמו בדורות הקודמין להם, ולחכימא דרא אתמסר זה לידע הנשמות מאיזה סיבה באו, אי ברורין או מנשמות החדשות. ופרעה שהי' חכם ידע כי נשמת ישראל הוא מזווג הנ"ל כשיש יחוד למעלה, לכך אמר הבה נתחכמה לו – למושיען של ישראל פן ירבה נשמות ישראל מיחוד של מעלה, לכך גזר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו כביכול שהוא נרגן מפריד אלוף (משלי טז, כח), בסבלותם של ישראל – דבזמן הגלות אין יחוד למעלה גם כן, כנודע.

אך דאיתא בכתבי האר"י בעת ששליט אדם באדם לרע לו, פירוש לאדם עצמו שהוא מיצר לאחר, הוא לרעה לו, שמברר הניצוצין קדושה ממנו, וידוע דגלות מצרים הי' לברר הניצוצות עד שעשאה כמצולה שאין בה דגן (ברכות ט:), שעיקר חיותם של מצרים הי' ניצוצי הקדושה שהיו בהם, וכאשר נתבררו נשארו בלי חיים כידוע, שזה ענין חיות הקליפות.

ובזה יובן, וכאשר יענו בני ישראל בצרות ורעות, כן ירבה ע"י ברורי ניצוצי הקדושה מהם, וכן יפרוץ שהיא הברורין נשמות גדולות אשר כל אחד שקול כרבוא מישראל, ויקוצו – שקצו בחייהן, שלא נשאר שום חיות להמצרים אחר הבירור, וזהו מפני בני ישראל הנולדים מברורי הניצוצות, וק"ל.