צפנת פענח, משפטים ז׳

בפסוק וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדי' ולא יהי' אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים, ואם אסון יהיה ונתת[ה] נפש תחת נפש עין תחת עין וגומר (כא, כב-כה).

והספיקות רבו, דפתח לשון רבים ונגפו, ומסיים ענוש בלשון יחיד, וכן כאשר יושת עליו לשון יחיד. ב' ענוש יענש כפל. ג' לפי דרשת חז"ל (סנהדרין עט.) נפש תחת נפש, היינו ממון, הל"ל כך ונתן כפר נפשו. הגם דהוא פלוגתא דתנאי בסנהדרין (שם) ואיכא מאן דסבירא לי' נפש ממש, מכל מקום קשה לאידך. ועוד בסיפא עין תחת עין, כולי עלמא מודו ממון, אם כן הל"ל במפורש דלא נטעי. ועוד דכתב במכילתא ילדי' משמע שנים, למה ב' דוקא.

ונ"ל על דרך מוסר, דידוע מה שנאמר בש"ס (ברכות סא:) צדיקים יצר טוב שופטן, רשעים יצר הרע שופטן, בינונים זה וזה שופטן. ובענין מי הוא בינונים, ואיך דנין אותו, אי מטה כלפי חסד אי לאו, רבו הדיעות בזה, ודעת הרמב"ם בספר המדע הלכות תשובה (פ"ג ה"ה) וזה לשונו: כששוקלין עוונות אדם עם זכויותיו, אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה ולא שני, רק משלישי ואילך, אם נמצאו שקולין מטה כלפי חסד וכו'. וכתב הראב"ד דיצא להרמב"ם זה, מתני רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך המדה (ר"ה יז.), וכן רבי יוסי ביומא (פו:) יפעל אל פעמיים ושלש עם גבר (איוב לג, כט), ומפרש ליחיד פעמיים, ולציבור ג' וכו'. והרי"ף (ר"ה ד. בדפי הרי"ף) סבירא לי' בשם הגאון, וזה לשונו: אף דאיכא העברה לבינוני ב' ראשונות, מכל מקום עון עצמו אינו נמחק עד שעת מיתה, שאם אז נמצא זכיותיו מרובים וכו'. ועיין במקום אחר דרוש לשבת תשובה, יעו"ש.

ובזה נבוא לביאור הנ"ל, דכבר נודע מה שכתב בכתבי האר"י זלה"ה כי האדם שעושה מעשיו הטובים במקרה ולא בקביעות, נותן בזה כח לסטרא אחרא על ידי הזכיות שלו, אח"כ כשמשליך ופורק מעליו המצות וכו', ועיין מזה במקום אחר.

ובזה יובן וכי ינצו אנשים, דאיירי כאן בבינוני שזה וזה שופטו, היצר הטוב ויצר הרע, ובמצותא שבמיתה הכתוב מדבר כמו שדרשו חז"ל (כתובות לג.), כי היצר הרע שופטו שיסור מן עבודת ה' אשר הוא למשא כבד עליו, ואולי יסור אף מן אחד ממצות ה' כדי להכריעו לחוב אשר אחת דתו למיתה, כמפורש בש"ס (עי' ר"ה טז:) רובו עונות למיתה אזיל, ולא עוד אלא שמכריע את עצמו ואת כל העולם לחוב, וכמ"ש בש"ס (קדושין מ:) לעולם יראה אדם את עצמו חצי זכאי וכו' עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע כל העולם לחוב, זהו כוונת היצר הרע. והיצר הטוב כוונתו להיפך, רוצה לשופטו לזכות, שירבה במעשים טובים ויתמיד בעבורת ד' בקביעות ולא במקרה.

ועל ידי שהם מריבים זה עם זה, היצר הטוב ויצר הרע, ונגפו אשה הרה, כי תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים (בר"ר ל, ו), והיא תולדות הנשמה הנקראת בשם אשה כמו שכתב האלשיך בפ' כי תצא (דברים כא, טו-טז) ולקחת לך לאשה. היפך הגוף שהוא מצד החומר ויצר הרע, ותולדות הגוף הוא תאות הגשמיות לבחור ברע ולמאוס בטוב.

ואמר לשון ונגפ"ו, שאם מחמת גודל המריבה נתגבר אבן הנגף, וכמו שפירש רש"י בחומש (כא, יב), יעו"ש, שהוא היצר הרע.

ויצא"ו ילדיה, דהיינו שנמסר שני מצות שעשה לסטרא אחרא, שאז על כל פנים ולא יהי' אסון [דקשה הל"ל אם לא יהיה אסון כמו בסיפא. אלא ש"מ דבב' עבירות] ודאי ליכא אסון שהוא מיתה, מאחר דתחלה היה בינוני מחצה על מחצה, דזה גרם דינצו אנשים, דזה וזה שופטו אותו, והשתא שנחסר ב' זכויות, והוי עונות ב' יתירין על מחצה זכויות, ולהרמב"ם הנ"ל אין נותנין ב' עונות ראשונים בכף מאזנים כל עיקר, ועדיין נשאר בשם בינוני, ולא נכתב למיתה שיהי' אסון.

אבל על כל פנים ענוש יענש, על ב' מצות שנמסר במעשיו לחיצונים יהי' לו ב' מיני עונשין נגדן, וכמו שכתב הרי"ף דעל כל פנים עון עצמו אינו נמחק ובשעת מיתה נענש בפרטות על כל עון ועון, כאשר ישית עליו בעל האשה, שהוא בעל פקדון של הנשמה, כשיבוא לקחת פקדונו שהוא בשעת מיתה, וכמו שכתב הרי"ף הנ"ל, ונתן בפלילים, כמ"ש בפ' האזינו (דברים לב, לא) ואויבינו פלילים, ור"ל שניתן בידם ח"ו להרע לו ולשופטו כרצונם, וכמ"ש (עי' ישעיה סד, ו) ותמוגגנו ביד עונינו, עד שישוב להוציא מיד הקליפות אותן המצות ומעשים טובים.

או יש לומר שהפסוק מפרש דזה העונש הוא דוקא בשעת מיתה, אבל עד אותו הזמן מכל מקום עדיין לא יצא מכלל בינוני, ונת"ן ב"פלילים, ר"ל שהוא עצמו עדיין נמסר ביד שני מיני פלילי"ם, ב' שופטים היצר הטוב והיצר הרע דזה וזה שופטו. ובזה מדויק לשון [ו]נתן דלא קאמר ומשלם וגם מאי בפלילי"ם, ולפי הנ"ל אתי שפיר.

ואם אסון יהיה, דודאי מה שנאמר ויצאו ילדיה הוא לא פחות משנים, אבל יותר אפשר שיהיה, שאז נעשה רשע גמור ונכתב למיתה. וענין המיתה, מה שהי' לו נפש מצד הקדושה והחיים נעקר למקום המות והטומאה, ונתפשט בו נפש הטומאה תחת נפשו היקרה, וז"ש ונתת[ה] נפש תחת נפש, שגרם בעונו שנמסר נפשו הקדושה בתוך הקליפות. וזה שאמר ונתת"ה, שהוא מצד הנדיבה, שהיא אשה זונה המפתה את האדם עד שנמסר בידה, ותחת עין הקדושה נמשך עין הטומאה, רגל תחת רגל, עד שנתפשט הטומאה בכל רמ"ח איבריו ונסתלקה הקדושה שברמ"ח איבריו כי מום בו ואינו מקום קדושה.

עד שישוב בתשובה שלימה ויעשה תשובת המשקל שהוא כוי' תחת כוי' פצע תחת פצע חבורה וגו', נגד מה שעשה פצעים וחבורות לנפשו היקרה כן יעשו בנפשו שמצד הקליפות, עד שיתפשט הקדושה על מקומה כבראשונה אחר סילק טומאה, שהוציא יקר מזולל. ולכך חילק הפסוק בשני פסוקים, דקאי על ענין אחר וכמו שפירש רש"י בחומש כוי' וגומר – עד עכשיו דבר במה שיש בו פחת דמים, ועכשיו בדבר שיש בו צער וכו'. והוא על כוונתינו הנ"ל, דעד עכשיו עסקינין במה שנתחייב דמים דמי נפשו, כי דמים תרתי משמע, שחייב מיתה להקב"ה. ועכשיו עסקינין בדבר שיש בו צער, שיצטער בתשובה נגד מה שחטא, ויתקן הכל, וק"ל.