צפנת פענח, משפטים א׳

בפסוק ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבר עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם (כא א-ב). והספיקות רבו, א' מה ענין משפטי התורה לעניין קניית עבד עברי, לסדר לפניהם דין זה תחלה. ב' הא המצות נצחיות, ואיך שייך המצוה זו בכל אדם ובכל זמן. ג' הקשה האלשיך, דבברייתא מסתפק אי עבד שהוא עברי, או של עברי וכו', והל"ל כי תקנה עברי וכו'. ועוד, הא בקנות אותו עדיין הוא בן חורין ואינו עבד עד אח"כ, ואיך יאמר כי תקנה עבד. ד' ל"ל שש שנים יעבוד, דהל"ל רק ובשביעית יצא. ה' שהתחיל לנוכח והל"ל אח"כ שש שנים יעבדך וכו'. ו' אומר חנם הוא מיותר.

ונראה לי, דאיתא במשנה דאבות (פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים וכו'. וכבר הקשו המפרשים ל"ל כפל.

כדי לבאר זה, נבאר משנה (ב) באבות פרק ב': רבן גמליאל אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה להיות בטילה וגוררת עון וכו'. ויש להקשות, דברישא משמע שהתורה טפל לדרך ארץ, ובסיפא משמע שהתורה עיקר ועמה מלאכה טפל. ובתוספות יום טוב הרגיש בזה, ומבואר שם, יעו"ש. וכבר ביארתי מזה במקום אחר.

וכעת נראה לי, דבארתי פ' בהר ש"ס דביצה (טז.) אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת וכו', אבל הלל מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו היו לשם שמים וכו'. ויש להבין במאי פליגי.

ובארתי שם, דפליגי בפרק ו' דברכות (לה:), תנא קמא סבר ואספת דגנך (דברים יא, יד) הנהג דרך ארץ, ורשב"י סבירא לי' אם כן אדם חורש וקוצר תורה מה תהא עליה וכו', ומסיק, הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם וכו'. ויש להבין, בשלמא לתנא קמא איצטריך ואספת דגנך הנהג דרך ארץ, דסלקא דעתך אמינא (יהושע א, ח) והגית יומם ולילה כמשמעו וכו', אבל לרשב"י דבעושין רצונו מלאכתן נעשית על ידי אחרים, אם כן מאי ואספת דגנך. וכי תימא כאן איירי באין עושין רצונו של מקום, זה אינו, דהא כתיב (עי' דברים שם, יג) והי' אם שמוע תשמעו לקול ה' אלקיך, משמע בעושין רצונו של מקום. והתוספות כתבו (לה: ד"ה כאן) בעושין ואין עושין וכו'. עיין ביאורי בזה במקום אחר.

ולולא דברי התוספות שם, הייתי מפרש כוונת רשב"י על דרך שכתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות תשובה (ה"א), מאחר שנודע מתן שכר המצות לעולם הבא וכו', מה זה שכתב בתורה אם תשמעו וכו', שהם טובת עולם הזה וכו'. ומשני, שאינו עצם השכר, אלא הכנה שיהי' שלום ושובע כדי שיהי' לו פנאי לעסוק בתורה שיזכה לעולם הבא וכו', יעו"ש. וכן כתב החסיד מוהר"י יעבץ במשנה (ב) פרק ב' דאבות, וכל מעשיך לשם שמים, כי סיפר בנזיר אחד ששאל כוונת החרישה והזריעה ואסיפה וכו', והשיב התכלית להתענג ולהתגבר על אויביו, ואמר לו אם כן חרשתם רשע עולה קצרתם (עי' הושע י, יג) וכו', יעו"ש. ובזה יובן פסוק פ' בהר ששת ימים תעבוד לתכלית וביום השביעי תשבות, שיהי' פנוי לעסוק בתורה, אז כל מעשיו לשם שמים, כי הדברים המגיעים אל הטוב טובים וכו', יעו"ש.

ובזה יובן כאן גם כן, שש שנים יעבוד לתכלית שיהי' חפשי בשביעית לעסוק בתורה, ונקרא כל מעשיו לשם שמים.

וזה שאמר רשב"י, אם שמוע תשמע, תזכה שתהי' פנוי לאסוף דגנך בין על ידי אחרים בין על ידי עצמך, כדי שתאכל ותשבע ותוכל לעסוק בתורה על ידי שלום ושובע, שהם הכנה לעסק התורה, שיזכה לעולם הבא, וק"ל.

אך דלפי זה אם לא יבא לתכלית זה הטוב לא עשה כלום, וכאשר מבואר במשנה דאבות (פ"ב מ"ד) אל תאמר כשאפנה אשנה שמא לא תפנה.

לכך נראה לי בדרך פנימי, דבארתי ביאור ש"ס דברכות (שבת לג:) דרשב"י ובנו כשיצאו מהמערה וראו בני אדם שמניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, וגרמו קללה, עד שיצא בת קול להחריב העולם יצאתם, חזרו למערתכם. אחרי י"ב חודש יצאו וראו ההוא סבא דנקיט תרי טרפי דאסא וכו'. ובארתי שם, כי יש ב' בחינות, א' העוסק בתורה ועבודת השם יתברך אז הוא דבוק בו יתברך, מה שאין כן בהתהלכו בחוץ בין אנשים, וזה היה מדריגות נח, את האלקים התהלך נח (בראשית ו, ט), מה שאין כן בחינת אברהם אבינו גם כשהי' בין אנשים הי' דבוק בו יתברך, וכמו שכתב בשל"ה יעו"ש. ועל פי זה בארתי אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר וכו' (בראשית יח, כו), וק"ל.

ובדרך זה בארתי משנה דקדושין (פ"ד מי"ב) מתיחד אדם עם אמו ועם בתו וכו', דשמעתי בשם מורי זללה"ה פירוש הפסוק (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', לקשר המעשה מלכות עם המחשבה ודפח"ח. וז"ש מתייחד אדם עם אמו, עולם המחשבה, כשהוא מתייחד עם בתו מלכות במעשה, וק"ל.

ובזה יובן פלוגתא דשמאי והלל, דמעשה שמאי הזקן הי' כמו רשב"י ובנו במערה בסוג אחד שהוא גבור' – מניחין חיי עולם. והלל מדה אחרת, שכל מעשיו ל"שם שמ"ים, שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' גם במעשה הגשמי, כמו רשב"י ובנו בסוג ב', שהרגישו שיש לקיים בכל דרכיך הגשמי דעה"ו לייחד קודשא בריך הוא ושכינתי' כמו בעסק התורה, אם כן אין שייך מניחין חיי עולם וכו', והבן, כי קצרתי כאן וסמכתי כי במקום אחר כתבתי באריכות, יעו"ש.

ובזה יובן, שש שנים יעבוד להשם יתברך על ידי עבודת הגשמי בששת השנים, מדריגות הלל שכל מעשיו לשם שמים וכנ"ל, ובשביעית הוא יותר מדריגה מן שש שני החול, ואז בשביעית יצא לחפשי חנם בעולם המחשבה, לייחד יחודים בלי מעשה גשמי כלל, ואז נקרא חנם, והבן, כמו ששמעתי ממורי כי בשבת כמעט אין ללמוד רק לייחד, והבן.

ובזה יבואר כוונת המשנה יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, ר"ל גם כשעוסק בדרך ארץ, הכולל כל מעשיו הגשמיים, יפה שיתכוין תלמוד תורה עמו, דהיינו בכחך עשה, שבזה ניצל במחשבה ובמעשה מעון, וגורם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', שכל מעשיו לשם שמים וכנ"ל, ובזה נתכוין רשב"י מה שאמר ואספת דגנך וכנ"ל. מה שאין כן תורה שאין עמה מלאכה, הסובר כוונת רשב"י כפשוטו שיהי' תורה ממש בלי מלאכה כלל, סופה להיות בטילה, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם (ברכות שם), וק"ל.

ובזה יובן משנה אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב שיקבל אח"כ פרס, כי בלא הפרס הוא בשעת מעשה, שגורם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' כנ"ל, שהוא עיקר השפע לעצמו ולכל העולם. רק שלא תכוין לזה לעשות יחוד כדי שיבוא השפע לעצמו, רק הוו כעבדים וכו', והבן.

ובזה נבאר קושית התוספות דביצה (טו: ד"ה לוו) לוו עלי ואני פורע וכו', והא אמרינן (פסחים קיב.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכו'. וכבר ביארתי מזה במקום אחר. ולפי הנ"ל אתי כפשוטו, דהרב בית יוסף בטור אורח חיים סימן רפ"ח, הביא ירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) וזה לשונו: רבי חגי אמר לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתיה, רבי ברכי' אמר לא נתנו אלא לעסוק בהם בדברי תורה. ובתנחומא מפרש דלא פליגי, מה דאמר רבי ברכיה לתלמוד תורה, אלו הפועלים שהם עוסקין במלאכתן כל ימות השבוע, ובשבת הם באים ומתעסקים בתלמוד תורה. ומה דאמר רבי חגי להתענג, אלו התלמידי חכמים שהם יגעים בתורה כל ימות השבוע, ובשבת הם מתענגים, עכ"ל.

ובזה יובן עשה שבתך חול, שלא להתענג, כי צריך להשלים תלמוד תורה עבור ימי החול שעשה מלאכה הפועלים, ולא תצטרך לבריות להשכיר אחרים שילמדו עבורו, כי מצוה בו יותר מבשלוחו. מה שאין כן התלמידי חכמים להם מצוה להתענג, ובזה נאמר לוו עלי להתענג בשבת, ואני פורע, וק"ל.

ועוד יש לומר, כי דברי הירושלמי הוא למאן דעושה מלאכה בלי תורה, ותורה בלי מלאכה, מה שאין כן המקיים יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, וכפרושי הנ"ל, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, ושש שנים יעבוד להשם יתברך בעבודת הגשמי לקשר המעשה עם המחשבה, שעושה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' כמו בעסק התורה לחוד, זה יתענג בשבת כמו התלמידי חכמים שאינם עוסקים במלאכה בימי החול.

ובזה יובן, כי הרבה עשו כרשב"י, ולא כוונו לעשות כמעשיו ליחד המעשה עם המחשבה, רק סברו לעשות תורה בלי מלאכה כלל, ולא עלתה בידם, ולהם נאמר עשה שבתך חול ולא תצטרך לבריות, מה שאין כן המחבר המעשה עם התורה לו"ו עלי ואני פורע, והבן.