צפנת פענח, בא כ״ה

ביאור משנה דאבות (פ"ב מ"ו) לא כל המרבה בסחורה מחכים ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. והוא תמוה, מדקאמר לא כל המרבה בסחורה מחכים, משמע דדרך הטבע ראוי שיהי' המרבה בסחורה מחכים, והוא היפוך הסברא, כי מהיכא תיתי יהי' מרבה בסחורה מחכים, וכן הקשה רש"י. ועוד, לשון מחכים משמע מחכים לזולתו.

ונראה לי דכתבתי לעיל ביאור משנה חכמי יבנה אני ברי' וחבירי ברי' כו', כשם שהוא משכים למלאכתו כך אני משכים למלאכתי וכו' (ברכות יז.). והעולה משם, כי על ידי שלקח מוסר מהמוני עם שמשכים למלאכתו, כך הוא משכים למלאכת שמים, אז נעשה כסא זה לזה, אמנם לא כל איש המוני זוכה שיקח הצדיק ממנו מוסר, כמ"ש לעיל אם זכו נכתב לחיים כו' (ר"ה טז:), יעו"ש. אם כן אם זה המרבה בסחורה לקח ממנו הצדיק מוסר שירבה בישיבה, אז מרבה חכמה. ואם כן אתי שפיר המרבה בסחורה מחכים לזולתו, כאמור. אמנם היינו דוקא אם זכה שלקח ממנו מוסר מגשמי לרוחני, מה שאין כן כו'.

ובזה יובן לא כל המרבה בסחורה מחכים, ל"א כ"ל דייקא, כי אם מי שזכה שלקח מוסר מן זה שהי' מרבה בסחורה, על ידי זה הי' מרבה בישיבה, והמרבה בישיבה מרבה חכמה, אתי שפיר שהי' מחכים לזולתו, אמנם אין כל אדם זוכה לזה, לכך במקום שאין אנשים צדיקים ליקח ממנו מוסר, ישתדל הוא בעצמו להיות איש, והבן.

ועל פי זה נבאר משנה סוף פרק ג' דסוכה (מט"ו) מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו למים בשבת, רבי יהודא אומר בשבת מחזירין, ביום טוב מוסיפין, ובמועד מחליפין.

לבאר זה, נראה לי לבאר דכתבתי לעיל ביאור ש"ס דברכות (ח.) מיום שחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה כו', וביאור חכמי יבנה שאמרו אני בריה וחבירי בריה כו', כשם שהוא משכים למלאכתו כך אני משכים למלאכתי כו' (ברכות יז.). העולה משם, שאם זכה שלקח ממנו הצדיק מוסר יש לו שכר גם כן, וכן כתבתי לעיל.

ובזה יובן מקבלת אשה מיד בנה, כי אנשי החומר שנקרא אשה, אם אנשי הצורה לקחו מהם מוסר, שזה נקרא בנה, אז מקבלת שכר מצוה על יד בנה. ומיד בעלה אם הם תמכין לאורייתא, אז מקבלת שכר על יד בעלה, שהם תלמידי חכמים העוסקים בתורה על ידם נקרא בעל. ומחזירתו למים בשבת, על דרך (מנחות צט.:) בטולה של תורה זו היא יסודה, כמו שכתבתי במקום אחר לא התירו לך אלא משום שבות כו' (עירובין פ"י מט"ו, קד:), עיין שם, והכי נמי כך שמחזירהו למימי תורה על ידי שביתא ונייחא.

רבי יהודא אומר בשבת מחזירין כנ"ל. וביום טוב מוסיפין, ובמועד מחליפין. והענין, דאיתא בש"ס בפסחים דף ס"ח ע"ב: ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא אוכל ושותה או יושב ושונה, רבי יהושוע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתי' וחציו לבית המדרש, ואמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) [עצרת] לה' אלדיך, וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) עצרת תהי' לכם, רבי אליעזר אומר או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושוע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. והוא תמוה שהם ב' הפכים, כי עסק הגוף הוא אכילה ושתי', ועסק התורה ועבודת ה' הוא ברוחני, והם ב' הפכים, ואיך אמר או אוכל ושותה או יושב ושונה. ועוד איך מקיים ב' פסוקים הנ"ל דסתרי אהדדי.

ונראה לי, דכתבתי לעיל כי על ידי אכילה ושתי' בגשמי יוכל הגשמי לדבק ברוחני כו', יעו"ש. ובזה יובן דלא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושוע הנ"ל, אלא מר מפרש דברי חבירו, כי על ידי אוכל ושותה יוכל להיות יושב ושונה התורה בשמחה ודביקות בו יתברך, וזהו ממש דברי רבי יהושע חלקהו חציו כו', ולשון או כמו (שמות כא, לו) או נודע כי שור נגח הוא, דפירש רש"י כו', יעו"ש.

ובזה יובן וביום טוב מוסיפים, תוספת קדושה בענין הדביקות לדבק רוחניותיו בו יתברך, וכי תימא הא החומר מעכב הדביקות וכנ"ל, ומשני במועד מחליפין, על דרך (ישעיה מ, לא) וקווי ה' יחליפו כח, וזהו שנקרא חול המועד כי על ידי אכילה ושתי' ששייך לגוף, שנקרא חול, ניתוסף קדושה במועד, שנזכה לדביקותו יתברך, והבן.

ועל פי זה נבאר פסוק בראשית (א, טז) ויעש ב' מאורות גדולים את המאור הגדול וגו'. והקשו בש"ס כו'. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי מה שנאמר ויעש ב' מאורות גדולים, באמת אחד גדול ואחד קטן, רק על ידי צדיקים הנ"ל נעשו ב' מאורות גדולים, והבן.

עוד יש לומר, על דרך (בראשית יח, יא) חדל להיות לשרה אורח כנשים כו'. ובזה יובן באמת אחד גדול ואחד קטן, רק על ידי זיכוך החומר נעשו שניהם גדולים, והבן.