צפנת פענח, בא כ״ג

ברש"י (שמות י, א) בא אל פרעה – והתרה בו. ויש לדקדק ל"ל לרש"י לפרש זה, וכי תימא דבלאו הכי הוה אמינא דהביאה הי' למילי אוחרא, אם כן השתא נמי מנין לו לרש"י זה, מאחר דאינו מפורש בפסוק. ועוד מה כ"י אני הכבדתי, איזה נתינת טעם שייך בזה מהד' לשונות של כי.

ועוד וכי כך הוא דרכה של תורה לומר כן, שיש פתחון פה לרשעים, הגם דבמדרש (שמ"ר יג, ג) אתי לתרץ, ופירש על דרך שאמרו חז"ל (שבת קד.) הבא לטמא פותחין לו, ולפי ששלח לו כמה התראות ולא קיבל, לכך הכביד ה' את לבו שלא יעשה תשובה, עכ"ל. אך דלפי זה קשה דידי' אדידי' שפירש (שמ"ר יג, ו) על פסוק (י, ד) הנני מביא מחר ארבה בגבולך – למה קצב לו זמן עד מחר כדי שיעשה תשובה, ואם כן זה סותר את דבריו הראשונים.

אך דקושיא זו אינו, דסבירא לי' דהקב"ה אמר למשה אמיתת דברים שלא יעשה תשובה, מה שאין כן בשליחות משה לפרעה הוצרך להראות שחפץ בתשובתו, ולכך אמר לו מחר. מה שאין כן קושיא הנ"ל קשה.

ונראה לי, דבפרק ד' מיתות (סנהדרין נח:) אמרינן גוי שהכה לישראל חייב מיתה, וכתב המוהרש"א וזה לשונו: ודע שהרמב"ם (הל' מלכים פ"י ה"ו) כתב דמיתה זו היא בידי שמים, וכתב בעל כסף משנה דראייתו מדשקלינן וטרינן באלו הן הגולין (מכות ט.) בגר תושב שהרג ישראל אי גולה או נהרג, ואם איתא לשקול וליטרי בחובל [ב]ישראל. אבל אין ראייתו מכרעת כו', אלא נראה דטעמו של הרמב"ם מדלא חשיב לי' בהדיא ז' מצות, ע"כ היינו טעמא דלא נהרג עליו בלא התראה על פי בית דין כמו שנהרג על ז' מצות דאזהרתן זו היא מיתתן אף בלא התראה (סנהדרין נז.), מה שאין כן בגוי שהכה ישראל כו', דעכו"ם לא מורידין ולא מעלין, עכ"ל.

וכדי להבין באיזה סברא מחולק מוהרש"א עם כסף משנה אליבא דהרמב"ם, ומה נפקותא יש ביניהם. ונראה לי לדקדק בלשון מוהרש"א בטעמו דאמר דאינו נהרג עליו על פי בית דין בלא התראה כו', וגם האריך עכו"ם לא מעלין ולא מורידין, דלכאורה זה יתור לשון. אבל נ"ל דזה עיקר הפלוגתא שביניהם, דמוהרש"א סובר אליבא דהרמב"ם דוקא בלא התראה אין לו משפט מות בידי אדם על פי בית דין ולומר דאזהרתן כו' כמו בז' מצות שלהם, זה אינו, מדלא כללו בהדי ז' מצות, אבל כשהתרו בו חייב מיתה בידי אדם, וא"ל איך שייך התראה בעכו"ם דלמא יקבל ההתראה וינצל ממיתה, והתורה צוה לקרבו לו מיתה על צד היותר טוב, לכך אמר דזה אינו, דעכו"ם לא מעלין ולא מורידין, ושפיר שייך בו התראה. מה שאין כן כסף משנה סבירא לי' מדלא שקיל וטרי בחובל בישראל כו', קשה, דלמא אי אפשר לשקול ולטרי בזה משום דבחובל צריך התראה, וכסברת מהורש"א הנ"ל, ובגמרא איירי בלא התראה, אלא צריך לומר דסבירא לי' דאין שייך התראה בגוי, דהתורה צוה לקרב לו מיתה ומורידין ולא מעלין, ושוב אין לחלק בין התראה או לאו, ואתי שפיר.

לפי זה נמצא לכסף משנה לעולם לא מצינו לגוי שהכה לישראל חייב מיתה בידי אדם, מה שאין כן למוהרש"א מצינו, כגון שהתרו בו, דסבירא לי' דשייך התראה בגוי. אך אי ידוע לי בודאי שאפילו אתרה בי' לא יקבל ההתראה, בודאי גם כסף משנה מודה דמצוה להתרות בו כדי שיבוא לידי מיתה בידי אדם החמורה ממיתה בידי שמים.

ודע דמיתת רעב קשה מהרוגי מלכות, כמאמר חז"ל קשין תפוחי רעב מהרוגי חרב. ומכת ארבה הי' מכת רעב כמפורש בפסוק (י, ה) ואכל את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד.

ובזה יובן, בא אל פרעה, ר"ל דהמצרים הכו לישראל והוה גוי שהכה לישראל שחייב מיתה בידי שמים, והב"ה רצה לדונ' ברעב החמורה ממיתה בידי אדם, לכך א"ל בא והתרה בו, ולאחר ההתראה שפיר יש חיוב מיתה בידי אדם כמוהרש"א הנ"ל, וכי תימא מנא לן להכריע, דלמא הסוגיא אזלא ככסף משנה דאין שייך התראה בגוי משום דמצוה לקרב לו מיתה, דלכך אמרינן דאזהרתן זו מיתתן, לכך א"ל כי אני הכבדתי את לבו ובודאי לא יקבל ההתראה, ובזה יצאתי ידי כל הספיקות, ודו"ק.