צפנת פענח, בא י״ט

בפסוק ויאמר משה אל ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים (ו, יב), וכבר הקשו בזה רבים וכן שלמים על קושיא זו, דאיכא למיפרך דמה לישראל שכן הי' להם קוצר רוח. ומלבד קושיא זו י"ל הלא כבר התנצל על זה באומרו (ד, י) לא איש דברים אנכי גם מתמול וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי, והיתה תשובתו יתברך (ד, יא-יב) בזה מי שם פה לאדם וגו' ועתה לך ואנכי אהי' עם פיך וגו', אם כן השתא מה ראה על ככה לגלגל הראשונות ולומר ואנכי ערל שפתים.

ונ"ל, דידוע מה שאמרו המקובלים על פסוק (ה, ב) לא ידעתי את ד', משום דמשה כשהלך אל פרעה לא אמר אלא הוי"ה מפורש ככתיבתו, לגלות מציאות השם יתברך כו', כמבואר בשל"ה בארוכה בהלכות פסח יעו"ש. מה שאין כן לישראל אמר באדנות, וכאשר כתבתי במקום אחר דמה שאמר משה מה שמו מה או"מר אליהם (שמות ג, יג), על פי מה שנאמר בשם הגאון מוהר"ם דאותיות בומ"ף, הי' למשה למחסור וכו', ובשם הוי"ה בכתיבתו יש בו וי"ו וז"ש מה אומר אליהם. ועל זה היתה תשובתו יתברך אהי' וגומר (ג, יד), שאין בו וי"ו, אי נמי זה שמי וזה זכרי (ג, טו), ותאמר לישראל בשם אדני.

ובזה יבואר טענות משה על נכון, הן בני ישראל לא שמעו אלי, ור"ל כשאמרתי בשמך לישראל אף שאמרתי להם השם בקריאתו באדנות, שאין בו מאותיות בומ"ף, אפילו הכי לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה, שאני צריך לומר לו השם ככתיבתו, ויש בו מאותיות בומ"ף, ואני ערל שפתים ודבר שפתים לי למחסור (עי' משלי יד, כג). ואחר שראה ה' טענתו כהוגן השיבו (ז, א) אהרן אחיך יהי' נביאך, ר"ל המדבר, וכפירוש רש"י, ואתי שפיר, וק"ל.