צפנת פענח, בא ז׳

פן ו' בפסוק בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי וגו' (י, א). וכבר הקשה הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ח) דלפי זה שהי' פרעה מוכרח במעשיו, בלי שום בחירה הקשה את לבו, והעונש למה. וכן מצינו במ"ד שהקשה איזה מזה. הגם דתשובתו בצדו, וכנזכר שם, לפי שבחמשה מכות הראשונות הכביד את לבו בבחירתו, לכן משם ואילך מנע ה' ממנו דרך התשובה כדי להשיב גמולו בראשו.

אלא דקשה, חדא, דגם אם האמת כך, מכל מקום לאיזה ענין גילה הקב"ה זה למשה כלל. ועוד למה במכת ארבה הודיעו שהכביד את לבו, מאחר דלפי הנ"ל הכביד את לבו בכל חמשה מכות האחרונים.

ונראה לי, דידוע (תנחומא ויקרא ח) טעם שברח יונה תרשישה בשלחו ה' לנינוה, לפי שאמר, עכו"ם הם קרובי תשובה, יעשו תשובה ויתבטלו מעלי' הגזירה, ויאמרו שאני בדאי. ואם כן הכי נמי יש לומר דהיינו טעמא גופי' של משה, שהי' חושש בזה המכה שאמר לו הקב"ה בא אל פרעה והודיעו כי למחר הנני מביא ארבה בגבולך, ושמא יעשה תשובה ויסיר ממנו המכה זו, ויאמר משה בדאי.

וה(ו)א שנתן משה לב לחוש על זה במכת ארבה דוקא, נראה לי דאיתא בפרק הרואה (ברכות נה.) ג' דברים הקב"ה מכריז בעצמו, וחשיב רעב, שנאמר (מלכים ב ח, א) כי קרא ה' לרעב וכו'. ויש להבין איזה ענין מכריז ה' בעצמו על זה, ואיזה תועלת יצא לן מזה. ומוהרש"א כתב טעם על זה, יעו"ש. ולי נראה על פי מה שכתבתי לעיל, דכל מה שהקב"ה גוזר בעצמו מהני חזרה אם יעשה האדם תשובה או בהיפוך, מה שאין כן מה שגוזר על ידי מלאך לא מהני חזרה, יעו"ש. אם כן הכי נמי ברעב שגזר ה' בעצמו עליו, בקל יוכל להשתנות אם עושה האדם תשובה. וידוע מה שאמרו חז"ל במסכת תענית (כב.) דארבה הוא רעב הקשה מכולם, ומתענין ומתריעים עליו מיד בכל מקום, יעו"ש.

ובזה יובן שאמר ה' למשה בא אל פרעה והודיעו על מכת ארבה, ושמא תאמר בשלמא כל המכות נגזר על ידי מלאך ולא מהני חזרה, מה שאין כן ארבה שהוא מכת רעב שהוא נגזר על ידי ה' בעצמו ותשובה מבטלו, ויאמרו משה בדאי, לזה הודיעו ה' שאל תחוש על זה כי אני הכבדתי את לבו ולא יעשה תשובה, ותוציא מחשבתך לפועל, וק"ל.