צו וזרוז י״ט

ב״ה נכנסתי כבר בשנת הארבעים לימי חיי, ובעוד איזה חדשים אהי׳ אי״ה בן ארבעים שלמים, זאת אומרת, שכבר יתחילו הימי ירידה שלי, וכבר אתחיל להזדקן.

לבי ירא ויפחד. לא מן הליכות שנותי כ״כ אני מפרכס, כי לכך נוצרתי. רק מן דלות שנותי, שעברו ועוברות בדלות ורקות, בשפלות וקטנות.

הוי בן אדם בן אדם, הימים שלך כבר עברו, ורק כשימי הירידה, היינו הגויעה מתחלת בך, נזכרת לשוב.

והאם עתה כבר בטוח אני בעצמי. וכמה תקופות בחיי עברו כמו כן בתקוה ובהבטחה, ומה הי׳ סופם, כשלג ביום קציר נמסו ואפסו. גם קודם הבר מצוה, קודם החתונה וכו׳, הרגשתי מין יראה והתחזקות כזו, ואמרתי אז, כבר מוכרח אני מעתה להיות עבד נאמן לד׳, בלתי לו לבדו, ומי יודע אם גם עתה כשיאריך ד׳ את שנותי ואתרגל בשנות הארבעים, כמו אז גם עתה היראה, יחד עם התקוה, תכלינה ותאפסינה ח״ו, אין זכרון לראשונים וגם וכו׳.

אבל אל נא אתיאש, עתה בעוד לבי מזדעזע מן שנת הארבעים אשר לנגדי, ומן ראשית הזקנה הקרובה אלי אברי דא לדא נקשין, אנסה להתאזר בכל כחי לקבל עלי, ולהתקשר בו יתברך בקשר של קיימא, וכולי האי ואולי.

ומה אקבל עלי, ללמוד יותר. כמדומני שמה שאפשר לי שלא ללכת בטל אינני הולך בטל. להתרחק מן התאות. אם אין יצרי מרמה אותי, ב״ה אינני משועבד כ״כ לתאוה גופנית ח״ו. ומה חסר לי. פשוט להיות יהודי, חסר לי. דומה אני בעיני כצורת אדם מצוירת, שהכל בה, הגוונים הצורה וכו׳, רק אחת חסירה, הנשמה חסרה. רבש״ע צופה ומביט כל נעלם, לפניך אתודה ומלפניך אתחנן, מושלך ומרוחק אני ממך ומכל היכליך הרחק מאד, פשוט רוצה אני מעתה להתגייר, ולהיות מעתה יהודי. רבש״ע הושיעני שלא אכלה את שארית שנותי בין חמרי אתני וכלבי. קרב אותי אליך והכניסני היכל לפנים מהיכל, קשור אותי אליך, לעולם ועד מתוך הרחבה.