צדקת הצדיק ר״ס

‏[רס] ב' מיני שחוק הם הא' ששוחק מאיזה ברי' כענין שחוק לרעהו אהי' וזהו ליצנות. וצד ההיתר ‏שבו ליצנותא דע"ז [וזה נזכר במס' מגילה (כה:) כי זה ענין יום הפורים שהוא תיקון השחוק דאדר ‏שלכן מנהג ישראל לעשות בו מיני שחוק וליצנות מהמן שהי' הוא לשחוק תחת שחוק הכסיל שהי' לו ‏לפי שעה מישראל] ולאו דוקא ע"ז כי כל השס"ה ל"ת הם ענפים מלא יהי' לך וכל מיני רע נקרא ע"ז. ‏וא' (קידושין פא.) ר"מ מתלוצץ בעוברי עבירה רק דשם א"ל אי לאו דר"מ את כו' כי דבר שאין האדם ‏עצמו נקי ג"כ ממנו אין לו להתלוצץ מן האחר מאחר שגם הוא עדיין אינו נקי מזה אתי לאגרויי בי'. ‏רק מע"ז גמורה דכבר בטלו ליצרא דע"ז מישראל מזה יוכל כל א' מישראל להתלוצץ. ומ"מ הקב"ה ‏אמרו בריש ע"ז (ג:) דעל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום. והיינו כמ"ש במגינה (י:) דאמר מעשה ‏ידי טובעים כו' והוא אינו שש אבל אחרים משיש. כי מצידו קילוסו עולה מן הרשעים מאחר שהן ג"כ ‏בריותיו שהרי בוראן ומקיימן בכל יום והתלוצצות שייך רק מדבר הנבדל ממנו והוא מואס בו. ואצל ‏הש"י לא שייך זה כי אם מואס בו לא הי' לו שום קיום כלל. רק באוחו יום דאז באמת יבוער הרע מן ‏העולם ויסלק הקב"ה חיותו מהם באמת והם לא ירגישו בזה ויהגו ריק וגו' דבר בטל וריק שיחשבו ‏כמו בעוה"ז שיש להם קיום ובאמת אז הוא זמן כליון קיומם לגמרי ואין הקב"ה רוצה בהם עוד ‏ומואס בם אז יהי' השחוק לפניו על בריותיו. אבל בעוה"ז אצלו ית' השחוק עם בריותיו עם לויתן ‏ע"ש. דיש מין הב' דשחוק שהוא הוללות ומעשה נערות כענין יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. וצד ‏ההיתר שבו לצורך מצוה וכבוד שמים וכענין (שבת ל.) מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן קודם הלימוד ‏שעי"ז מתרחב הלב כאשר הגוף בעצבות וצריך ג"כ לישב באימתא בשמעתא ואין יכול למצוא בלבו ‏שמחה אמיתות. יוכל להרחיב בשחוק שהוא שמחה מדומית לפנים הגם שאינו באמת בלב מ"מ ‏מועיל כלפי הגוף שכולו דמיון. כד"ש במהרי"ל כה"ג על ר"ת שהי' משים לפניו תל דנרי זהב בעת ‏לימוד סוגיא עמוקה להרחבת הדעת. וגם ישחקו דאבנר כן כידוע דהם ראשי סנהדראות וכמ"ש ‏‏(ב"ר פ' פב) דאבנר מקרא דרש דמלכים מחלציך וגו' והמליך איש בשת ומלחמתו הי' בד"ת לנצח ‏ע"י ד"ת שההלכה כמותו במלוכת איש בשת. וכפי חידושו ד"ת כך ניצוחו במלחמה. וכד"ש (ירושלמי ‏שבת פ"א ה' ד) בי"ח דבר דתלמידי ב"ש היו הורגים מב"ה שהיו נלחמים על ד"ת. והך ישחקו הוא ‏דוגמת מילתא דבדיחותא קודם הלימוד. רק אז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א ומ"ר ר"פ אמור) דנענש ‏על שעשה דמן כו' שלא הי' לו לעשות זה בדמן של נערים. ואצל הקב"ה נא' ג"כ ורגז ושחק וגו' ‏ודרשו רז"ל (סנהדרין קג.) שחקתי עם אמצי' פי' שנקרא שחוק כי לא הי' באמת כי כל ניצוח בני ‏ישראל לאומות עכו"ם הוא ע"י ניצוח לאותו כת הרע בעבודתם שבלב. ושם אצל אמצי' לא הי' ניצוחו ‏לכח הרע דאדום שהרי אדרבא עבד אח"כ לאלהיהם דהיינו שנתדבק בכח הרע שלהם עוד יותר. ‏ומסתמא לא ניצחו כלל רק הקב"ה שחק עמו היינו עשה דבר שאינו באמת רק כמו לשחוק שנראה ‏הגוון כן ואינו אמת. והוא חשב שהוא ניצוח אמיתי לכח הרע שבהם ולכך כשחשק לעבוד לאלהיהם ‏לא נמנע כי משב שודאי הוא רצון הש"י שהוא ודאי נקי מחשק שלהם דלולי כן לא נצחם. ולכך גער ‏בנביא וא' לו הליועץ וגו' כי המלך מצד כח הניצוח שלו ודאי ע"כ הוא נקי באותו כח דרע ואינך מבין ‏עליו. וז"ש לו ידעתי כי יעץ וגו' פי' כבר יעץ במה שניצחך על אדום שהי' רק לשחוק ולא באמת. וזה ‏טעם משחק עם הלויתן כמ"ש במק"א דלויתן ושור הבר הם יצרא דתאוה ודרציחה שישחטם הקב"ה ‏לעתיד לבוא ואכ"מ. ולויתן הוא הטיקלא הנז' בסבא דמשפטים (צה ב צו ב) שחוטפת הנפשות ‏וחייכא עם ינוקא והוא שחוק הכסיל כי באמת הוא לשחוק כמ"ש שם ע"פ שלט האדם באדם לרע לו ‏דייקא. ושם דנעשה ע"י עבירות דבני אדם למטה היא מתגברת. וזהו משחרב בהמ"ק דאין להקב"ה ‏שחוק (כמ"ש ע"ז שם) כי שכינה בגלות ויניקתן מצד רע דבני אדם. אבל בזמן שבהמ"ק קיים והשפע ‏יורד לכנס"י אז הקב"ה משחק עם לויתן כענין משחקין בתינוקת בנדה (יג:) שהוא מצד יסוד ‏דקטנות הידוע שנקרא נחש דקדושה. כי כל שחוק הוא מעשה קטנות ועי"ז מתוספין גרים כנודע ‏שזהו דמעת העשוקים ע"י הטיקלא כדאי' בסבא שם והוא לרע לו. וזה טעם משחק עם לויתן והא ‏והא עביד דמלמד ג"כ לתינוקת של בית רבן כי עי"ז הוא שפע החכמה לתינוקת של בית רבן דקודם ‏י"ג שנה הוא שליטת היצר רע ומצד זה היא חייכא בינוקא ודאי ע"י ממשלת היצר בו בלבו ג"כ. ‏והכנסת דברי תורה בו הוא ע"י כח היצר לבד כמו שמסיתין לתינוק ללמוד מצד חמדות עוה"ז ‏שנותנין לו איזה דבר או מפתין לו באיזה דבר כבוד וחמדה וכיוצא. וזה שבא עי"כ לדברי תורה הוא ‏מפעולת הש"י באמת. וגם משחרב בהמ"ק הגם דשליטת האדם באדם לרע לו הוא מצד מעשה ‏התחתונים. מ"מ מה שעי"ז נקלט ג"כ דברי תורה בתינוקת של בית רבן כי השחוק הוא בתינוקות ‏וע"י דבר שחוק הם קולטים דברי תורה. דבר זה הוא עסק הש"י כי הרי אינו מאתערותא דלתתא ‏כמו אצל הגדולים רק מאתערותא דלעילא לבד שהש"י מחנך לנער עפ"י דרכו. והוא עצמו העסק ‏דשחוק עם לויתן בזמן שבית המקדש קיים ואכ"מ עוד. ואז"ל (ברכות לא.) אסור לאדם שימלא ‏שחוק פיו בעוה"ז כו' פי' מילוי הפה נקרא כשאין לו שום כונה אחרת ומשוקע בזה. כענין ימלא פי ‏תהלתך שלמדו רז"ל (שם נא.) לענין ברכה כשיש בפיו דבר מאכל דהיינו שיש איזה דבר החוצץ ‏מהנאה גופנית. וכן בשחוק בהתפשטות הגם דאינו על בריותיו וליצנות גמור כל שאינו באיזה כונה ‏למצוה והרחבת לב ד"ת רק כשחוק והוללות בעלמא אסור בעוה"ז שיש שליטת היצר רע. והוא ‏דרגא לשחוק הב' דליצנות וקלות ראש ופריקת עול ח"ו כי עי"ז מתפנה לבו לבטלה ח"ו. רק אז ימלא ‏שחוק וגו' כי אז לא יהיה בטלה כלל כי כל דבר בטלה ג"כ קודש לה' כמ"ש מצילות הסוס וגו' והוא ‏האוהב זימה כמשז"ל (פסחים קיג:) ג"כ קודש. ‏