צדקת הצדיק רכ״ג

‏[רכג] הד"ת היא דוגמת חרב כמ"ש בברכות (ה.) בק"ש כאלו אוחז חרב של ב' פיות. שהחרב ‏הורגת מקרוב ואפי' מסובב ומסובך תוך מחשבות זרות והרהורים מכל צד אם עונה לד"ת הוא ‏הורגן ומבטלן מכל צד בב' פיות החרב דרומז על ההריגה מימין בהרהורי תאוה ומשמאל בהרהורי ‏קנאה וכמ"ש (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול כו' שאפי' כבר פגע ונגע בך משכהו לבהמ"ד ומתפוצץ. ‏וכמ"ש (כתובות עז:) ריב"ל מיכרך בבעלי ראתן ועסיק בתורה אמר כו' פי' כל מוכי שחין היינו מצד ‏תוקף התאוה דלכן התשמיש קשה להן ובעלי ראתן ביותר. ולכן צריך להרחיק ממבואה כי האויר ‏מכניס הרהורים וחשקות כנ"ל אות ר"ה. והכלל בכל חולי הטבע נמשך אחר הרוחניות של חולי ‏וכשהחולי מתפשט באויר היינו שרוחניות ההיזק וכח הרע המביא אותה המחלה הוא ג"כ מתפשט ‏ע"י האויר. וריב"ל מיכרך כו' אפי' בתוך אויר הרע ממש ומוכרך בו התורה מצלת ושורפת ומכלה כל ‏אוירים רעים שסביבותי'. וכמו ששמעתי דד' אמות של הלכה קדוש בקדושת א"י שאויר ארץ העמים ‏נפלט מתוכו לגמרי מכל צד ע"י החרב דב' פיות ונכנס אויר קדוש דד"ח שזהו אויר א"י דלכן מחכים ‏כמדת התורה מחכימת פתי. אבל בהכנ"ס ותפלה אין מועיל כלום כשכבר פגע ומוכרך בהרהורים ‏ומ"ז כי גם כל תפלתו תהי' כן מליאה מ"ז. רק צריך לכוין את לבו להתרחק ממ"ז ואז ע"י תפלה יוכל ‏לפעול להכניס בעומק הלב מחשבות קדושות ולהרוג הרע ממרחק כענין חץ שחוט לשונם שהלשון ‏דוגמת החץ להרוג מרחוק וזהו ע"י התפלה וכמ"ש בתיקונים (סו' תי' יג וש"מ) דזריק בי' גירא בתר ‏גירא. ותרגום אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי בצלותי ובעותי. פי' תפלה היינו סדור ‏שבחיו של הקב"ה ובקשה הוא בקשת צרכיו כמפורש בברכות (לא.) רנה זו תפלה כו'. וגם ד"ת ‏נקרא רינה כמ"ש (שמו"ר פר' מז) ע"פ קומי רוני וגו' אין רנה של תורה כו' כי הוא סדור שבחיו ‏וכמ"ש שלהי הוריות פ' מי ימלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלתו על ד"ת. ולכן גם ק"ש ‏נקרא צלותא כמ"ש תוס' שבת (יא. ד"ה כגון). כי סדור שבחיו היינו תורה וזהו חרב כנ"ל. משא"כ ‏בעותא שהוא בקשה הוא קשת. ולהיות הכנעני אז בארץ שהוא הגרוע מכל האומות כמשאז"ל (תו"כ ‏אחרי פרשה ט). ושכם גרוע מכל א"י כמ"ש בפ' חלק (סנהדרין קב.) דהוא מקום מוכן לפורעניות. ובודאי לא ‏בחנם מוכן לכך רק שאוירו גורם גם אחר שנתקדש אוירא דא"י בקדושת א"י כמ"ש מקודם. ולכן ‏יעקב נתחזק נגד אותו מקום ביחוד. ושם משכן החוי חויא שורש הנחש. וא' מיד האמורי ולא החוי ‏הוא כמ"ש בס' מעשה ה' כי אמונתם היתה אמונת האמורי יעו"ש. ויציבא מילתא מלשון רז"ל בכ"מ ‏דרכי האמורי על חוקי ע"ז שלהם. ומלחמתם הגופנית הי' ע"י בניו והם נצחו החויא במעשה ‏בהגדרת הזנות. אבל יעקב אע"ה נתחזק נגד האמורי שהוא תוקף כח אלהותם המתגבר באוירם ‏להכניס הרהורים ומחשבות בלב שע"ז טיהר בני ביתו אח"כ. והניצוח הזה הוא בצלותי מקודם ‏בחרב להרוג סביבותיו דלעולם יסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל (כמ"ש ברכות לב.) דלולי כן ‏א"א ליכנס לחפלה דבקשה כלל כנ"ל. ואח"כ בעותי ההורג מרחוק שזה א"א ע"י החרב שאינו הורג ‏אלא מקרוב אבל לנקות עומקא דלבא מקום שאין יד האדם שולטת כלל כענין ולבי חלל בקרבי. וקרא ‏זה אמר דוד המע"ה שהוא דרגא דתפלה כטעם ואני תפלה שלזה א"א אלא ע"י רבוי התפלות ‏והבקשות לסייעתא דשמיא כמ"ש (סוכה נב.) אלמלא הקב"ה עוזרו כו'. וכל תפלה ותפלה הוא יריית ‏חץ נגדו ואותם שבכוונה היינו שכיוון אל המטרה שהוא נקודת החויא שבעומק הלב שהוא מרכז ‏הגוף כמו שעושין יורי החצים מטרה באמצע עגול א' לכוין חציהם אליהם. וזהו כוונת הלב שבתפלה ‏שצריך אחר ד"ת וק"ש וספור שבחיו של מקום: ‏