צדקת הצדיק קפ״ו

‏[קפו] עיקר ההתחברות הוא ליראים כמ"ש חבר אני לכל וגו' וכמ"ש אז נדברו יראי וגו'. כי ג' ‏מדרגות חב"ד חכמה מה שמקבל מאחרים זהו מה שקיבל מרבו. ולהבין דבר מתוך דבר זהו ע"י ‏התחברות כמ"ש (תענית ז.) ברזל בברזל יחד וגו'. וזהו עיקר החברה לחדד זה את זה שיתחדשו ‏ד"ת על ידם דלכן מצטרפין לזימון כדאי' בברכות (מז:) ולא פריך וחדוד גברא דמה שצריך ג' היינו ‏דאין חברותא בפחות מג' כד"ש בעירובין (טז:) לענין שיירא ובסוכה (יג.) לענין אגודה וחבילה ע"ש ‏בתוס' וכן במד' (בר"ר פ' סח) ע"פ יעקב חבל נחלתו אין החבל נפקע בפחות מג'. רק ע"י החדוד ‏הוא חברותא ג"כ בב' כי החדוד מחברם וזה לשון חדוד מן חד נעשה א' ומחובר שאינו מתפרד. ‏והיינו כי ג' הוא חיבור ב' קצוות ואמצעי המחבר וז"ש בברכות (מה:) איכא דיעות דהעיקר ג' דיעות ‏הנפרדות שמתחברים יחד ע"י האכילה יחד כד"ש בחולין (ד:) אין הסתה בלא אכילה כו'. וכן פתן ‏ויינן משום בנותיהם שעיקר התחברות ע"י אכילה ושתי'. וזהו הזימון דברכה לפניה כשרעב דוגמת ‏שבועות [ופסח בחדש האביב]. וברהמ"ז שמברך כשהוא שבע דוגמת סוכות חג האסיף שהוא זמן ‏שמחתינו [ובמ"ק (ט.) אין שמחה בלא אכילה כו'] ומשם שואבין רוה"ק כמ"ש בירוש' דהחליל דדעת ‏היינו רוה"ק כדפירש"י פ' תשא. וזהו אחר חכמה ובינה דדעת המחבר כנודע. וכן חג הסוכות הג' ‏לרגלים. ולכך בג' אז צריך זימון דמפורש בברכות (מה.) דהיינו גדלו וגו' יחדיו שלזה צריך הכנה ‏וזימון להתכלל יחד הנפשות. וכן בזמן שופר דר"ה שקודם סוכות הוא הזימון כמ"ש הקדמונים ‏דרומז עורו ישינים כו' והכנה לחבור ויחוד הקצוות ע"י חג הסוכות. וכן החדוד מחבר דוגמת ‏העקידה דאי' בזוהר (ח"א קיט ב) דאז נתכללו יחד אברהם ויצחק כמ"ש עתה ידעתי כי ירא וגו' ‏והיינו דמחוי ר"ח כגון אנא ור"ש כו' כמ"ש בעירובין (סז.) דהם ב' הפכים ר"ח חריף ור"ש סיני וכל ‏חד מרתע מחברי' זהו היראה וע"י החדוד נדברו יראי ה' ונתחברו ונתכללו ב' הקצוות ולכך מזמנין ‏והוא בכלל שבת הקודם בגמ' [וכמו במימרות שלפניהם שם ע"י הארון נראין כעשרה יעו"ש דבלא"ה ‏תמוה] והיינו דלכך צריך יראה וכידוע דבינה מינה דינין מתערין. כי כל חדוש יש יראה שמא ח"ו הוא ‏שוא וכמ"ש בהקדמת הזוהר (ה א) דלכן אין לחדש דבר שלא שמע מרבו. ולכי התנו (שבת סג.) ‏במחדדין שיהי' לשמה ובענוה אז מצליחין דגם במחלוקתן אלו ואלו דברי אלהים חיים. והוא יחוד ‏כמחלוקת שמאי והלל סופה להתקיים שאינו כזב ודבר הפוסק ככל ריב ומדנים יפריד אחים. ולכך ‏בינה ליבא ששם היראה כמ"ש ביומא (עב:) ע"פ ולב אין ועושה חדשות בעל מלחמות כנודע. משא"כ ‏שבת הוא מנוחה דזהו כשעושין לשמה אז את והב בסופה ומתייחדין יחד ומזמנין ואז עולין לגדולה ‏כמ"ש (שבת שם) דהיינו שזוכין לתלמידים שזהו מדרגת הדעת המחבר כמו יצחק ע"י העקידה ‏נזדמנה לו רבקה להוליד יעקב המחבר [עי' זוהר שמות י"ד סע"ב דאבות הם חב"ד]. ‏