צדקת הצדיק קט״ו

‏[קטו] כשמחדש דבר בתורה צריך שלא יהי' מצד שום נגיעה בלב שרוצה כך או להתפארות או ‏לחלוק על דברי זולתו וכיוצא. רק מצד התשוקה לידע האמת ואז אפי' טועה נקרא ד"ת ודברי ‏אלהים חיים שהרי נזכר בתלמוד דברי הטועים ושנדחו מהלכה שגם ההו"א הוא ד"ת. שכך יסד ‏הש"י מושכל ראשון ואח"כ הגעה לאמת וגם המושכל ראשון הוא מהש"י ודא"ח. אבל כשהוא מצד ‏הנגיעה אז אינו נקרא ד"ת כלל. כמ"ש בירבעם החודש אשר בדא מלבו ובודאי הוא דרש להם איזה ‏דרש ולימוד שחג האסיף הוא בחשון. רק לפי שהי' מצד הנגיעה לעשות נגד ב"ד שבירושלים נקרא ‏אשר בדא מלבו ולא נאמר בזה אלו ואלו דא"ח. וכן דואג עשה הכל עפ"י התורה בדעתו כי ראש ‏הסנהדרין הי' והוא הורה עמוני ואפי' עמונית עפ"י הלכה שבדעתו שהרי אשתיתו נגדו (כמ"ש ‏יבמות עז.) וממילא א"א שיהי' דוד מלך והוא מפסולי קהל ודנו למורד במלכות וכן לאחימלך. ושאול ‏אע"פ שהי' סבור ג"כ כן הוא הי' בטעות ונקרא באמת בחיר ה'. אבל דואג ד"ת אלו נבעו מלבו מצד ‏הקנאה ואלולי נגיעה זו לא הי' טועה. באופן זה נעשים ד"ת סם המות ר"ל שנאבדו מן העולם כי אין ‏זה נקרא ד"ת באמת כלל רק למראית העין [ואין בכח ד"ת כאלו להוציא נפשות כלל כענין אל אחר ‏אסתריס ולא עביד פירין. והיינו כמ"ש (חגיגה טו:) ובפ' חלק (סנהדרין קו:) מי זוטר כו' אלא רחמנא לבא בעי. ‏ור"ל שהחכמה שבמוח יהי' מחוברת עם הבינה שבלב יחד והחכמה יהי' יוצאת מן הלב וזה ע"י ‏הדעת המחבר חו"ב משא"כ אל אחר אין בו דעת כמש"ל אות ק"ז וע"ז א' (ויק"ר סו"פ א) ת"ח שאין ‏בו דעה כו']: ‏