פלא יועץ רל״ט

נדיבות – כמה טובה מדה טובה זו של רוח נדיבה, טוב לשמים וטוב לבריות, טוב לעצמו וטוב לאחרים, טוב לעולם הזה וטוב לעולם הבא. וזו מתת אלקים היא וטבע הוא באנוש, ויש אשר נפשו אותה ויעש פזר גדול, ויש רעה חולה שאין אדם שליט ברוחו להוציא הוצאות לעציו ולהחיות את נפשו, אשרי הגבר אשר חננו ה' טבע טוב, ומיהו, מי שטבעו רע אין זו דרך מוציאתו מידי עברה ואין פוטר אותו מיום הדין, כי ביד האיש על ידי שכלו ועל ידי שקידה בלמוד מוסר, ועל ידי מלחמה תדירית ותחבולות יוכל להפך את טבעו ולהחליף רע בטוב, ולפם צערא אגרא, וישפך נפשו לפני ה' שרוח נדיבה תסמכהו:

ואמנם דא עקא, כי דרך איש ישר בעיניו וחושב, כי ידיו רב לו ויוצא ידי חובתו, ואי לזאת כבר נתנה תורה שעור למעבד כדמבעי לה למעבד מדה בינונית אחד מעשרה בכל אשר תמצא ידו מדי שנה בשנה, על כן יאמרו המושלים בואו חשבון אם כה תעשה תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא:

ומדת הנדיבות צריכה רבה גם לעצמו לבני ביתו שיכלכלם במשפט, כברכת ה' אשר נתן לו, ובדרך שמוציא הוצאתו, כך יצו ה' אתו את ברכתו, ואם הוא על חייו ועל בני ביתו לא חס, לא ירחמהו עושהו, ומאן דקפד קפדין בהדה. וידוע משל המשפך, שכאשר שופך מלמטה כך שופכין עליו מלמעלה, ואם יתן אצבעו מלמטה גם השופך מלמעלה ימשך ידו. ומיהו אלו דברים שאין להם שעור, כל אדם כפי שעורו יושיט ידו וכפי כסותו יאריך רגלו, ובמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, ומקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, שאם רואה שמזונותיו מצמצמים יקמץ ידו, שהרי אמרו (שבת קיח א) עשה שבתך חל ואל תצטרך לבריות, ואפלו לתן צדקה ולהרבות במצוות אינו רשאי כל כך, שחייו וחיי אנשי ביתו קודמים, ומה גם אם יש לו חובות שחיב לישראל, דאז חיובא רמיא עליו להתנהג בפרק הקמץ רבה, בין לעצמו בין באכילתו, בין במלבושו בין לאנשי ביתו, וחיי צער יחיה עד ישלם את נושיו, ואין צריך לומר שלא ירבה עשות צדקה כי לא לצדקה תחשב, אלא עברה היא בידו, ולכן טוב איש יכלכל דבריו במשפט:

והן בכלל הנדיבות שלא ידקדק הרבה במכרו ממכר לעמיתו או קנה מיד עמיתו, רק יוזיל הרבה, למען ישאר גם לחברו מקום להרויח, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה. ובפרט אם איש עני הוא, או תלמיד חכם לא ירויח ממנו ויתן לו אפלו פחות משויו, ויקנה ממנו ביקר כאשר ישאל. ואם ישכרנו למלאכתו, ישלם לו יותר בעין יפה, וצדקה רבה תחשב לו, שאין המקבל בוש. ולא כמו רבים מעשירי עם שכשבאים לקנות דבר מעני, או משכירים אותו מדקדקים בדקדוקי עניות, ואומרים, כשאנו רוצים לתן צדקה יודעים אנחנו, אבל במקח וממכר אינו רוצה להתנאות. ולו חכמו ישכילו שאין צדקה גדולה מזו שהעני חושב שנוטל את שלו, וקמי שמיא גליא:

ובכלל מדת הנדיבות שישאיל כליו ואל יחוש על הפסד מועט, כי מצוה רבה היא, ולכן יהא מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה. ועתה הן בעוון כנשים המצריות העבריות ואשה עינה צרה להשאיל את כליה, ומרבים מריבה על דברים של מה, וחיובא רמיא על בעלה להדריכה ולהנהיגה, שיהיו עיניה יפות. יידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (דברים רבה ו ח) שהנגעים היו באים על צרי עין שאין רוצים להשאיל כליהם, והיה אומר שאין לו, יגלו שמים עוונו, ובא הכהן וצוה ופנו את הבית ומוציא כליו לחוץ, ותגלה חרפתו. ובפרט בענין ספרי הקדש, צריך נדיבות גדולה, שלא למנע טוב מבעליו ולהשאיל ספריו לכל שואל ולא יחוש להפסד הכריכה, כי ראה זה דבר גדול שכתבו בספרים (ספר חסידים סי' תתסט) שיש קבלה לקדושים שמי שאינו משאיל ספרים לא ישארו אחריו לבניו חס ושלום, לזאת יחרד האיש ולא ימנע מלהשאיל ספריו למען יהיה הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד:

ובכלל הנדיבות שיהא נדיב בגופו ובחכמתו ומועצותיו לעזר לכל שואל ממנו עזרה ולא ימנע שום טוב בהיות לאל ידו לעשות עשה יעשה בעין יפה בין רב בין מעט כפי יכלתו, כי בכל עושה נחת רוח ליוצרו וגמולו ישלם לו: