ערוך השולחן, אורח חיים תס״ה

דבר ידוע דכשם שאסור בעצמו לאכול חמץ בפסח, כמו כן אסור ליתן לבהמתו. דחמץ בפסח אסור בהנאה, וגם עובר על "בל יראה" ו"בל ימצא". ונמצא דהנותן חמץ לבהמה חיה ועוף בפסח – עובר על שלושה לאוין: האחד על "לא תאכל חמץ", דכולל גם הנאה. והשנית על "בל יראה". והשלישית על "בל ימצא". ואין חילוק בין שנותן בעצמו או על ידי אינו יהודי, ובין בחצרו או שלא בחצרו – עובר על שלשה לאוין. וכבר בארנו בסימן תמח סעיף יג דלבהמה שעומדת ברשותו בחצרו – אינו מועיל שום מכירה. וצריך לתת לה בפסח דברים שאינם של חימוץ, כמו תפוחי אדמה או ממיני קטניות וגריק"א. וכן מותר לקוץ לה תבן שקורין שעצק"א. ואף אולי נמצא שם איזה גרעין, אך אין כוונתו לזה. וכן המוץ של תבואה שקורין מעקענ"א. אך אם ירצה לבשלם – יבשלם על ידי אינו יהודי ובתנור אחר, דשמא נמצא שם איזה גרעין. וכך הנהגנו במקומינו.

ואם רצונו לתת להם תבואה – יתן להם יבשה, כמו קמח או סובין יבשים, ובמקום שאינו לח. ואחר אכילתם יטאטא במטאטא שלא ישאר גרעין, כדי שלא יתלחלח ויבוא לידי חימוץ. וכך שנו חכמים במשנה (לט ב): אין שורין מורסן לתרנגולים. ואפילו אם ירצה לשרות ולהאכילם מיד, עד שלא תבוא לידי חימוץ – אסור, דוודאי יבוא לידי חימוץ. ועוד: דלכתחילה הא אסור להניח את העיסה בלי עסק אף רגע אחת, כמו שכתבתי בסימן תנט. ואיסור זה הוא מערב פסח, משעה ששית ומעלה.

וחליטה ברותחין – מותר מדינא. אבל הגאונים אסרו, כמו שכתבתי בסימן תנד. ואם נותן לפניהם תבואה יבשה – נכון ליזהר שלא ליתן לפניהם מים לשתייה בעוד שהמאכל מונח לפניהם, משום דוודאי באמצע השתייה יפנה לאכול או בסוף השתייה, ויזובו המים שבשפתיו על התבואה ויתחמצו. אלא כשגמרו לאכול – יכבד בתחילה אותו המקום היטב, שלא ישאר גרעין. ואחר כך יתן להם לשתות.

עוד שנינו במשנה (שם): האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא בבשרה יבש. כלומר: שהיה דרכן לשוף בשרן במרחץ בסובין לרפואה. ולכן אסורה לשרותן בפסח, ובערב פסח משעה ששית. ולשוף על בשרה יבש – מותר אף על פי שבשרה מלא זיע מחום המרחץ, לפי שזיעה אינו כמים לעניין חימוץ, כמו שכתבתי בסימן תסו. ולכן כשרחצה בשרה במים – אסורה בכל עניין. וגם כששפתה בבשרה היבש, כשתרצה לרחוץ – תסיר הסובין מבשרה ותשליכם במקום מטונף, ואחר כך תרחוץ בחמין או בצונן. ועכשיו אין בקיאין בזה, ואסור בכל עניין.

דרכן היה לשפשף אווז לח במורסן. ואם עשה כן בפסח או בערב פסח אחר שש שעות – אסורה כל האווז, משום דבעור האווז יש כמין נקבים דקים, וכיון שחמץ בפסח הוא במשהו – חיישינן שמא נשאר משהו מורסן בהבקעים. ולכן בערב פסח אם ירצה לאוכלה – מותר דבערב פסח בטל בששים. וכן יש ליזהר שלא להבהב עופות בפסח בקש, דשמא יש שם גרעין, ויתן טעם בהעוף בשעת ההבהוב. ובדיעבד – מותר. ואפילו אם נמצאו דגן מחומצים בשארי מקומות של קש זה – אין מחזיקין איסור על קש זה שהבהבו בו (ועיין מגן אברהם וט"ז וח"י).