ערוך השולחן, אורח חיים תמ״ט

כתב הטור: חנות של ישראל, והסחורה הנמכרת בה היא שלו, והפועלים שמשתדלין בו אינם יהודים – חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר אפילו באכילה, שאנו תולין אותו בפועלים. ואם החנות והסחורה של אינו יהודי, והפועלים ישראל – אסור, שאנו תולין אותו בפועלים ישראל. כך היא גירסת רבינו חננאל. ורב האי גורס איפכא, שהולך אחר בעל החנות, וכך היא גירסת רש"י. עד כאן לשונו, והוא בגמרא (ל ב).

ולכאורה אינו מובן כלל, דהא וודאי מיירי כשכולם אוכלין שם כל השנה. דאם לא כן, פשיטא שהולכין אחר מי שאוכל. ואם נאמר שכולן אין אוכלין שם, אם כן לא שייך כלל לומר אחר מי לילך. אלא וודאי שכולן אוכלין שם. אם כן מאי חזית לילך אחר זה, נלך אחר זה?ובשלמא לגירסא ראשונה שהולכין אחר הפועלין, יש לומר הטעם דאזלינן בתר רובא. דהכי משמע הלשון, שבעל החנות הוא אחד, והפועלים הם רבים. אבל ללשון השני קשה, ונראה דמשום הכי פירש רש"י שם דמיירי שהסחורה היא של חמץ, שכן פירש: פת ויין הנמכר בתוכה, עיין שם. ולפי זה אתי שפיר דאזלינן בתר הסחורה מהחנות, שזהו יותר ממה שאוכלים הפועלים. ולפי זה אפשר לומר דהגירסאות לא פליגי לדינא, אלא דלגירסת רבינו חננאל לא מיירי בסחורת חמץ, ולכן הולכין אחר הפועלים שהם הרוב. (ועיין בית יוסף וב"ח וט"ז, ולעניות דעתי כמו שכתבתי.)

והרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הביאו כלל דין זה. והראב"ד בספר תמים דעים (סימן רמ"ה) כתב דטעמא דהרי"ף דכיון שיש גירסאות שונות – הולכין לחומרא, עיין שם. ואינו מובן, דאם כן פשיטא שהוה ליה להביא ולפסוק לחומרא. ויש מי שאומר להיפך, דתרווייהו לקולא, כיון שהוא ספק דרבנן (ח"י). וזה וודאי אי אפשר לומר, דאיך יחלוקו על הברייתא שהש"ס הביאה מסברא דנפשייהו?

ולעניות דעתי נראה שדחו ברייתא זו מהלכה. דלפי מה דקיימא לן בסימן תמו דהולכין אחר האחרון, אם כן הכא נמי נלך אחר האינם יהודים, בין שהוא בעל החנות ובין שהוא פועל, שהרי הוא האחרון לאכילת חמץ, שאכל כל ימי הפסח. ואם מצא חמץ בדרך אחר הפסח, אם יש לתלות שנעשה אחר הפסח – מותר גם באכילה. ואם לאו – אסור באכילה ומותר בהנאה (ב"ח ומגן אברהם). ויש מי שאומר שהולכין אחר רוב עוברי דרכים (ח"י). ואני תמה בזה, דממה נפשך: אפילו הוא של ישראל – הא וודאי השליכו או איבדו קודם הפסח, והוי של הפקר ומותר. ואם מטעם שמא הוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח והשליכו, דאסור בהנאה, מכל מקום עדיין יש ספק ספיקא: ספק של אינו יהודי, ספק של ישראל; ואם תמצא לומר של ישראל, שמא השליכו קודם הפסח (עיין מק"ח שעורר מקצת מזה).