עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק שלישי ט׳: רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כו': הה"א כל שמעשיו מרובין מחכמתו כו': הה"א כל שרוח הבריות כו':

רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כו': הה"א כל שמעשיו מרובין מחכמתו כו': הה"א כל שרוח הבריות כו':
כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' ולא נאמר תחילת חכמה יראת ה' והיינו כי החכמה היא התורה ועיקרה של התורה היא הירא' דהיינו התורה היא ענפים ליראה. כמו התורה והמצות שע"י יגעו לירא את הבורא ומה יעשו עם יראתו. אבל כשהתורה היא בלא יראה דהיינו שאינו לומד התורה עבור ידיעת היראה. אינה כלום כי אורייתא ומצוה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. וגם התורה בעצמה מורה על יראה כי תור"ה גימ' יראת וגם תורה אותיו' תִוָרֶה וגם היראה קדמה לתורה. והאלהים עשה שייראו מלפניו דעיקר הבריאה הי' בשביל הירא' כדי שייראו מלפניו ויקבלו מלכותו ויראתו ואח"כ נברא התורה שע"י ידעו איך יתנהגו עם היראה והא דלא חשיב בש"ס היראה מן הברואים הקדומים היינו מפני שלא יצוייר בריאה ביראה לגודל רוחניותה ודקותה עד מאד משא"כ עצם התורה והחכמה יש בה איזה ממשות חכמה ושייך לומר לגבה בריאה.
וכל שחכמתו מרוב' ממעשיו אין חכמתו מתקיימת: היינו כמו שיש כמה פתאים ושוטים בעולם שמרפים ידיהם מן המצות כמו מן הצדקה ומהחזקת ידי לומדי תורה וכיוצא בחושבם שאינם צריכין לשום קיום המצות בעבור שהם בעצמם לומדים ועוסקים תמיד בתורה ותלמוד תורה כנגד כולם ועל אדם כזה כתב בתיקוני זוה"ק בההקדמה ואוף הכא רוגזא יתיר על נבל כי ישבע לחם דאתמר בי' לכו לחמי בלחמי דאיהו קמצן נבל בממונו ונבל שמי' דלא עביד טיבו למארי תורה ואורייתא בלא פיקודי' לאו אורייתא הפי' כך הוא כמ"ש דלכך איהו נבל ולא עביד טיבו למארי תורה משום דישבע לחם במלחמה של תורה. באשר שהוא סובר שהוא פטור מכל המצות כי ת"ת כנגד כולם ולזה אין מתקיימת כי אורייתא בלא פיקודין לאו אורייתא: וכמ"כ יש כמה פתאים בעולם שאין משגיחים על בניהם ביראת ה' ועבודתו בימי הבחרות ומניחים לבניהם לעשות כל הרעות שבעולם ועיקר מגמתם הוא רק בענין למודם שיהי' למדנים ואומרים שלעת זקנותם ועמדם על דעתם יחזיקו אז ביראת ה' ועבודתו והם עניי הדעת חסרי לב כי מה תועלת יבא להם בלימודם כי אף אם יזקינו ישנו באוולתם ובעורונם רח"ל. א"י כל שיראת חטאו כו' חט"א הוא לשון חסרון כי בכל עבירה שעושה הוא נחסר מהבור' ית' כי עבי"רה הוא עב"ר י"ה כנ"ל ומי שהוא ירא מהחטא הוא שלא יהיה נחסר מהבורא ית' ומחמת זה הוא לומד לדעת ולהבין מה יעשה ומה לא יעשה וזהו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת שהתלמוד מביא לידי מעשה ולידי מדות ישרות וזוכה ללמוד לעשות ולקיים אבל כל שחכמתו קודמת שאינו לומד ע"מ לקיים אין חכמתו מתקיימת שהתורה מפרידו מתאות וחמדות והוא קץ בה ומניחה שאומר מה לי בלימוד הזה הואיל ואיני פועל בה אבל כשכוונתו לקיים הוא פועל בה שרצה לידע שהוא אסור והוא פורש ממנו:

הה"א כל שמעשיו מרובין מחכמתו כו'. פי' מחמת החכמה הוא עושה מעשים טובים מרובין חכמתו מתקיימת שהקב"ה משפיע עליו אור תורתו אבל כל שחכמתו מרובה אין חכמתו מתקיימ' שאין הקב"ה משפיע עליו אור תורתו כי מה לזה ללמוד חכמה הואיל ואינו מקיי' המצו':

הה"א כל שרוח הבריו' נוחה הימנו כו' ואיתא בגמ' ע"ז התנא ר' חנינא הנ"ל שיצאה ב"ק כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. נמצא שהוא הי' הצינור שמשפיע לכל העולם כל טוב וזהו שרוח הבריות הם העולמות נוחה הימנו כמשל האב עם הבן יותר שהוא מיטיב להבן. יותר נח"ר ותענוג יש לו. כך הקב"ה יותר שהוא משפיע להם כ"ט. יותר נח"ר יש לו וכמאמרם ז"ל יותר שהבעה"ב כו' וזהו רוח המקום נוחה הימנו: וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו: שאין העולמות מקבלין שפע על ידו אין רוח המקום נוחה הימנו. כי זה כל הנח"ר ותענוג של הקב"ה ית"ש שמשפיע לנו כל טוב אמן: