עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק ראשון י״ד

הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי:

יבואר ע"ד הפשוט כי בודאי הצדיק צריך להושיע לישראל ולהעלותם ולקרבם לעבודת הש"י ולעשות כל התאמצות. אך האדם בעצמו צריך ג"כ לישא בעול ולכוף עצמו כאגמון ולשמוע מוסר ותוכחת הצדיק ולא להכביד לבבו כאבן כי אז לא יועיל לו. כמאמר הכתוב לא תראה את שור אחיך. שהוא מדרגת שור שעושה מעשה בהמה. או שיו נדחים והתעלמת מהם. רק השב תשיבם לאחיך לעבודת הש"י. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו דעת הוא התחברות. פי' שאין אתה יכול לחברו אל הקדושה. ואספתו אל תוך ביתך שתכנסהו במחשבתך ולהתפלל עבורו. עד דרוש אחיך אותו. ר"ל עד שירחמו עליו מן השמים. והשבותו לו. וכן תעשה כו'. הקם תקים עמו. וכמו שפירש"י ז"ל שלא יאמר הואיל ועליך מצוה כו'. לא כן הדבר רק שזה האדם בעצמו צריך שיהיה ג"כ סעד לדבר הזה ולהתחזק בעבודתו ית"ש ואז יצליח. ולז"א התנא אם אין אני לי מי לי ר"ל כשאני בעצמי איני מחזיק אותי בדבר הזה לא יועיל לי שום אדם בעולם:

א"י אם אין אני לי מי לי. פי' אם אין האנ"י דהיינו הבורא ית'. לי. כלומר שגם זה שאני עובדו גם זה הוא מכחו ית' המשפיע לי ונותן בי כח ושכל לעבוד אותו. מי לי. ואם לא עכשיו אימתי. לא כמו השוטים שמניחים לעבודת הבורא עד אחר ימי זקנותם ואחר עשיית צרכיהם. ויש אשר יעזבו ימיהם בהבל וריק מהבלי הזמן וסומכין עצמן על ימי הזקנה. כי בוודאי אם הי' האדם יודע יום קצו בוודאי הי' מקיים זאת שוב יום אחד כו' בכל רצונו וחשקו. נמצא וכי מחמת שהוא בטוח בחסד הבורא שיאריך עוד ימיו. גלל כן יהא מחסר בעבודתו ית' אין זה כ"א כפוי טובה ח"ו. וזהו משכיל לדוד. כשהיה דוד המלך ע"ה עובד את הבורא היה מסתכל בהמשכיל המשכילו כ"ז הוא הבורא ית' לומר שאין זה מצדו ומשכלו: