עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק חמישי ו׳

עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות ואלו הן כו':

בין השמשות רומז לשני שימושין שפעם משמש כך ופעם כך וכל אלו נבראו. וכמו שאבאר. והיינו שאמר קהלת ראה זה כי חדש הוא כבר היה לעולמים ואין שום חדש תחת השמש ומה שנראה כחדש כבר הי' אך שהי' לעולמי"ם. ר"ל בהתעלמות אך עתה יצא בפועל והכל נברא במחשבה. וזה רומז ג"כ על עשרה דברים שהם י' שהוא המחשבה שכולם נבראו במחשבה. וז"א כב"ר ר"ת כת"ר בי"נה ר"אשית שזה הוא המחשבה.

ואלו הן. פי הארץ. היינו שנברא ג"כ בששת ימי בראשית שיצא בעתו כי עת לכל חפץ וכולם נבראו על אופן זה שיהיה סתים וגנוז עד שיבא עתו (חסר):

פי הבאר כמ"ש הואיל משה באר את התורה הזאת שהיא התורה שבע"פ שהיא כמו באר ממש מקור נובע מים שאין להם סוף. וזה אשת חיל עטרת בעלה. היא התורה שבע"פ שהיא עטרה לתורה שבכתב כי בתורה שבכתב יש בה עכ"פ מדה וקצבה כפי הנראה. אבל תורה שבע"פ היא פירוש התורה שבכתב לאין קץ וחקר וע"י נתגלה פירוש התורה שבכתב. נמצא שהתורה שבכתב מתעטרת בתורה שבע"פ:

פי האתון. היינו לבל יתגאה האדם במעשיו ובתנועותיו. באשר שהם מכח הבורא ית"ש. ולזה בלעם שנתגאה בפיו וכחו היה בפה רמז לו הש"י שהוא הנותן לו כח והיינו שהאתון פתח פיו ונצחו:

הקשת גם זה נברא בה"ש לא כמו שאומרים הפילוסופים שזה בא לעתים ידועים וכמו הליקוי חמה ולבנה. אמת כן הוא אבל כל זה הביט וצפה הבורא ית"ש והמציא כל אלו שיצאו לזמנם לסימני העולם לעתים ידועים וחק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. וכמו כן בענין שאמרנו לעיל שבאלו הג' חדשים כח הקליפה מתגבר בעולם ויוכל העולם לחטוא. עכ"ז אין זה בהכרח ואעפ"כ נתן השי"ת הבחירה לאדם לכ"א לפי הדרגתו שיתגבר על כח הזה. כי אף בזמן הבית היה ג"כ איזה עתים שונים כמו ליקוי החמה וכיוצא ואעפ"כ לא נפסד העולם כ"א באפס מה מעט מזעיר:

והמטה. זה מטה משה איש האלהים. ולשון מטה שהיה מטה אותו לכל צד ולכל דבר שרצה. מטה לים ונעשה יבשה. ובו היה מביא מכות במצרים. וזה לשון חכמים מרפא. לשון חכמים מעשיר. וזה בין השמשות שהבריאה כך היתה שיהי' ים וכשיצטרך להיות יבשה יהי' יבשה. וכמ"כ באיז' גזרות המתחדשות בעולם יכולין הצדיקים לבטלן כמ"ש ונתתי אדום תחתיך כדרז"ל כי כן היתה הבריאה על תנאי שבאם יצטרך איזה דבר ליהפך יהפך וזה ג"כ ענין הכתב והמכתב. כמ"ש כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה. והיינו שע"י האותיות שהאדם מתפלל או עוסק בתורה. אזי הבורא יתברך שמו מתלבש באלו האותיות והדיבורים ולגדולתו אין חקר נמצא שמכל אות נעשה עולם גדול ועל ידם יבוטל כל הגזירות כי הגזירה היה בעולם אחר. ועכשיו נעשה עולם אחר חדש וראיה לזה דאיתא לא היה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ. נמצא כמו כן בכל עת התחדשות העולמות הוא עת שמחה וחדוה לפניו:

וי"א אף קברו של משה. כתיב ולא ידע איש את קבורתו. היינו שלא נודע (חסר) האדם יורה על קניות השלימות. כי קודם חטא אדה"ר היה יכול לעלות לעולמות עליונים ולא היה דבר מפריד אותו. אך אחר החטא לא היה יכול לעלות והוצרך למיתה כדי שתבא הנשמה למדרגתה הראשונה למקורה שנחצבת משם. אבל מרע"ה היה מזוכך כ"כ שעלה לשמים בכל עת שרצה ולא היה נצרך למות:

ואילו של אברהם אבינו. איתא בספרים שהס"ם היה אוחז בידו האיל תמיד לקטרג על ישראל עד עת שחיטת הפסח נלקח ממנו. וזה תמוה דאדרבה הרי אנו מזכירין את האיל לפני בוראנו לזכות ומה קיטרוג בזה. אך דהענין הוא שאברהם אבינו בעקידת יצחק כיוון למתק ולשבר כל תוקף הדינים מעל ישראל לדורות ולזה קטרג הס"ם ואמר לא די להפקיע את עצמו כלומר להציל את ישראל ומה אתה רוצה יותר. עד שהגיע עת שחיטת הפסח שרומז ג"כ לענין זה כי בודאי אין פתיחת הקבר בלא דם כי בודאי היה ראוי לפגוע בישראל ביציאתם ממצרים כנודע. אך מחמת ששחטו הפסחים ומסרו נפשם על קדושת השי"ת נתבטל מהם הגזירה וחלף הלך לו על בכורי מצרים. וז"א ובכורך ישראל גאלת. גאולה ממש והורה בזה השי"ת שכן היא ההנהגה האמיתת מבריאת העולם ואז נלקח מידו האיל ונשתתק:

וי"א אף המזיקין. ואיתא שמזיקין נבראו בלא גופין מחמת שצריך לברוא האדם וחשכה הלילה ותמוה כי הבורא ית"ש במאמר אחד יוכל לבראות. אך דהענין הוא כי אם היה להמזיקין גופין עצמים לא היה העולם הם בני אדם יכולים להתקיים כנגדם. שהגוף רומז על דבר הממשי וענין מיוחד וממשות בפ"ע. ולזה נבראו בלא גופין. ר"ל שלא יהא בהם שום ממשות וכח בפני עצמם בכדי שיהא העולם יכולין לעמוד כנגדם. כ"א ע"י חטאת האדם נותנין להם גופים. ר"ל שמזה נותנין להם כח וממשות כשהאדם שב בתשובה אז מוציא מהם כל החיל והכח שנתן בהם:

וי"א אף צבת בצבת עשויה. מאמר זה תמוה היה לו לומר ואף צבת עשויה. אך דהענין רומז. צב"ת הוא לשון צבאות כמ"ש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. וצבאות יש לו שני פירושים. אחד הוא לשון רצון וחפץ. וכדאיתא בזוה"ק צבאות איקרי כמצביי' עביד. ומורה שאין שום כח בעול' מבלעדו. ולזה מכה"כ ר"ת "כתר "כל "הכתרים שהשי"ת הוא רצון כל הרצונות והיינו הגם שנראה שהאדם עושה דבר מרצונו כ"ז הוא כח הבורא (חסר ב' ג' תיבות) וגם הבחירה ורצון הוא ביד הבורא ית"ש בעצם רוחני מה שאיננו מושג לשום בריה. או צבאות. הוא לשון צבאי צבאות ונקרא ה' צבאות כי אות הוא בצבא דיליה. והיינו שהוא נותן כח בכל העולמות. וז"א ואף צבת בצבת עשויה. ר"ל שכל הרצונות והבחינות שבעולם בצבת עשויה ברצון הבורא (חסר) וכל אלו נבראו בה"ש. וזש"ה אשר ברא אלהים לעשות. ר"ל אף אלו שהם לעשות איזה פעולה וענין גם אלו ברא אלהים בששת ימי בראשית שיפעלו ויעשו תועלתם ומה שיש איזה שינוי הוא לערכינו. אבל לגבי הבורא ית"ש אין שום שינוי לפי שאין לו זמן וקצבה והכל הוא אצלו באחדות פשוט מה שזה א"א להשיג שום בריה בעולם שעי"ז נפלה מבוכה בין הפילסופים שהיה רוצים להשיג אמיתת ודרכי הבורא ית"ש בשכלם האנושי. אבל זה א"א כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי: